ד"ר אסתר רפפורט
במסגרת המאמר Destruction as the Cause of Coming into Being, סבינה שפילריין (1912) תיארה את דחף המוות כדחף ההתייחסותי המושך את הסובייקט אל עבר מות ה'אני', עם האפשרות של לידה מחודשת בעתיד כחלק מ'-'אנחנו'. ההמשגות של שפילריין, כאשר מפורשות מחדש דרך עדשת התיאוריה החברתית העכשווית, יכולות לספק מסגרת תיאורטית להבנת אפשרויות הטרנספורמציה הנפשית והקהילתית העומדת בפני סובייקטים מודרים וקבוצות שוליים. במאמר זה אבקש לבחון ולנתח פרקטיקות קוויריות של מוות נפשי ולידה מחדש, לאור התיאוריה של שפילריין, תוך שאדון בעבודה קלינית אחראית ורגישה תרבותית עם מטופלות-ים טרנסיות-ם וקוויריות-ים הנפגעים על רקע מיקומים מצטלבים (intersectionality) ובדגש על מאבקים והתמודדויות עם אלימות, אובדנות והתהוות.
מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של מאמר העתיד להתפרסם בז'ורנל Studies in Gender and Sexuality בשנת 2021, שכותרתו: Sabina Spielrein's death drive, queer experience and psychoanalytic twogetherness.
בהערת שוליים למאמרו "מעבר לעיקרון העונג" (1955\1920), הכיר פרויד בחשיבתה של שפילריין ב"הרס כגורם להתהוות" (1912\1994), שלדבריו הקדימה את חשיבתו שלו עצמו בנושא דחף המוות. אכן, שפילריין היא ללא ספק התיאורטיקנית הפסיכואנליטית הראשונה שהעלתה על הכתב את האפשרות של קיומו של דחף המוות, אך גישתה לנושא הייתה שונה משמעותית מזו של פרויד. בניגוד למונח הטלאולוגי של פרויד, שהתייחס לשאיפתו של הגוף לחזור למצב הלא אורגני הראשוני, שפילריין המשיגה דחף זה כדחף להתמזג מינית עם אדם אחר. הפונקציה של התמזגות כזו הייתה, בתפיסתה, כינון העצמי החדש, המשותף, שמבוסס על תחושת 'אנחנו'. להמחשה, היא השתמשה בדימוי ההתמזגות של שני תאי המין המתרחשת בתהליך ההתעברות. מכך, כוונתה של שפילררין הייתה לדחף שמניע לעבר מות האגו, לא לעבר מות הגוף הגשמי (Caropreso, 2016).
אף על פי שכותבים רבים טענו לאורך השנים כי שפילריין הייתה מזוכיסטית באישיותה – חלק אף הרחיקו לכת עד לכדי טענות שהיא בחרה באיזה שהוא אופן להיהרג על ידי הנאצים (Covington, 2003; Etkind, 1997; Harris, 2015; Launer, 2014) – המשגותיה בנוגע לדחף המוות היו אופטימיות ותומכות-חיים מאלו של פרויד. עבורה, האגו האינדיווידואלי יכול למות, בעוד הגוף נשאר בחיים. זאת, כאשר גם אחרי מותו, האגו יכול להמשיך להתקיים בצורתו החדשה, ממוזג עם האהוב – התמזגות שבפועל מקדמת את ההישרדות של הזן כולו. "שימור הזן הינו דחף 'דינמי' שחותר לשינוי, 'תחיית' האינדיווידואל בצורה חדשה" (Spielrein, 1912/1994, p. 173).
במאמר הנוכחי, ברצוני להציע כי חשיבתה של שפילריין אודות דחף המוות יכולה לעזור לנו לדמיין אפשרויות של התחדשות ושל טרנספורמציה אישית וקהילתית שעומדות לרשותן של קבוצות מודרות חברתית, הסופגות באופן מתמשך בזות חברתית (Kristeva, 1980/1982; Oliver, 2004). באופן ספציפי, אני מעוניינת לחשוב על הדרכים בהן סובייקטים קוויריים, שנתונים במצבי טראומה עיקשת (זיו, 2012) וסופגים באופן מתמשך אפקטים של בזות, משתמשים בפרקטיקות קוויריות לצורך פירוק העצמי – הספוג באפקטים של הבזות. פירוק כזה, כיוונו האולטימטיבי הוא התחדשות וטרנספורמציה אישית, כמו גם בניית קהילה. בהקשר הזה ראוי לציין כי רעיון הטרנספורמציה, במובן של התמרה של אנרגיה ליבידנלית ממצבי מוות למצבי חיות, היה אף הוא תרומה מקורית של שפילריין – גם אם התפתח בתוך הדיאלוג האינטלקטואלי שקיימה עם יונג. כפי ששפילריין חששה, יונג, שערך את מאמרה "הרס כגורם להתהוות" בשנת 1911, ניכס רעיונות שלה והשתמש בהם במאמר שלו, אותו פירסם מאוחר יותר, ללא מתן קרדיט (Carotenuto, 1982; Covington & Wharton, 2003; Spielrein, 1912).
ο חשיבה פסיכואנליטית עכשווית על טרנסג'נדר: מה ניתן ללמוד מחוויה טרנסג'נדרית על התפתחות הזהות המגדרית
ο הפעלה בדיעבד: איך הסובייקט נהפך לקולקטיב? תרגום מיוחד למאמרו של אייל רוזמרין
ο מחשבות על טראומה עיקשת, מגפה ופסיכואנליזה
ב"כוחות האימה: מסה על הבזות", המשיגה קריסטבה את הבזוי כישות שאיננה סובייקט אך גם לא אובייקט, שאינה נפרדת מהאגו אך גם לא זהה לו, ושמאיימת על האגו באופן תמידי בקריסה פוטנציאלית של משמעות ושל החיים עצמם (Kristeva, 1980/1982). המשגה זו שהיא מציעה איננה בלעדית לבני אדם, וכך למשל, בילדות, סוגי מזון מסוימים יכולים להיחוות כבזויים, כמו גם יציאות גופניות. ברמה הסימבולית, בגידה, שחיתות, נאמנויות כפולות וטשטושי גבולות – כל מה שנתפס כבין לבין, עמום ולא אחיד – יכול לשחזר את חוויות הבזות.
הפונקציה הפסיכולוגית של בזות, טענה קריסטבה, היא לייצר נפרדות – אך דומה כי היא מתהווה דווקא באיזורים בהם נפרדות אינה אפשרית – כניסיון, הנידון מראש לכישלון, להשתחרר ממה שרודף את האגו ומאיים לבלוע אותו. ברמת הפרט, הגוף אימהי, המרתק ומעורר-הגועל בו זמנית, הוא הבזוי הפרדיגמטי. ברובד התרבותי, האימהי והנשי במובנים רחבים יותר, מככבים כמעוררי בזות. אל המיצוב של תחושה, חוויה או ישות מסוימת כבזויה, מצטרפת לרוב חוויה של חוסר אונים ואימה, אשר לעיתים קרובות גוררת עמה גם תגובות הגנתיות אובססיביות. זאת היות והבזוי עצמו אינו מכיר בחוק ולא בסדר, אך האגו המנסה להתמודד עם חוויית הבזות נאחז בהם נואשות, על צורותיהם הנוקשות והדכאניות ביותר, מתוך ניסיון להשתלט על האימה (Kristeva, 1982).
ההמשגות של קריסטבה ביחס לבזות הן אומנם רחבות ולא מוגבלות למיניות, אך מספר כותבות נשענו על חשיבתה בניסיונן להבין טוב יותר תגובות רגשיות למיניות באופן כללי, מיניות לא נורמטיבית, וביטויים מגדריים לא נורמטיביים, כולל תהליכי השינוי המגדרי (Dimen, 2005; Marcus & McNamara, 2013; Pula, 2016; Rapoport, 2019). מיוריאל דימן (2005), במאמר עם כותרת הפונה ישירות אל החושים, "Sexuality and Suffering, or the Eew! Factor", הציעה שקיימת נטייה להגיב לתכנים מיניים מסוימים בתערובת של עוררות וגועל ("Eew!") ולמעשה היא תיארה תגובה זו כאחד האפקטים המרכזיים של בזות.
לצד העובדה כי חיי המין של כל אדם יכולים לעורר בזות, קוויריות וטנרסיות מוצאות את עצמן לעיתים קרובות למדי בצד המקבל של תגובות מעין אלו. על אף השינויים המשמעותיים שחלו בעשורים האחרונים במיינסטרים החברתי, טרנסיות וקוויריות ממשיכות לשאת את העול של גילום ההיבטים הרבים של מיניות אשר נתפסים עד היום כלא נקיים וממשיכים להחוות כבלתי ניתנים להכלה. היבטים אלו כוללים את העודפות של המיניות (המוצאת ביטוי בהיפר-מיניות ובא-מונוגמיה), הנזילות המינית וחוסר ההגדרה האופייניות למיניות, היותה לא-ממוקדת-מטרה (איכות שמקבלת נראות באורח חיים של אנשים המדגישים חוויה על פני בטחון ואינסטרומנטליות), הנשיות (ריבוי, חוסר החלטיות) והסירחון (Dimen, 2003). בחלק מן המקרים, טרנסיות וקוויריות אקטיביסטיות מגלמות איכויות אלה מרצונן החופשי – אך גם במקרים כאלה, אותה בזות, הנמצאת בקשרים סבוכים והדוקים עם מצבי טראומה עיקשת (זיו, 2012), מלווה במחירים כבדים.
כפי שהראתה הפילוסופית קלי אוליבר (2004), המודרים חברתית נאלצים להכיל את האפקטים של הבזות של הקבוצה הדומיננטית, כאשר במקביל לכך, גישתם אל ערוצי התקשורת, שהיו יכולים לאפשר ביטוי מילולי\ סימבולי קריא תרבותית של אפקטים אלו, חסומה או מוגבלת ביותר. בתנאים אלו, תהליכי הסימבוליזציה של הדחפים הגופניים נחסמים, והאפקטים של הבזות מפעילים לחצים כבדים על הגוף. דיכאון, מחלות סומטיות ופגיעה עצמית הם מההשלכות הרווחות והמוכרות ביותר של מצבים אלו (Oliver, 2004). במילותיה של אפי זיו, בהעדר אפשרות הייצוג, הגוף מדבר את החוויה הטראומטית (זיו, 2012).
סובייקט שנמצא חשוף לעיתים קרובות לאלימותה של הבזות, לא יכול לאפשר לעצמו להיות קשור מדי לגופו או לעצמיותו. הצורך לדעת להתנתק כשהחיים נהיים בלתי נסבלים, הוא צורך חיוני. דבר המהדהד את עבודתה של האנליטיקאית הקלייניאנית חנה סגל (1993), אשר כתבה על עבודה הקלינית עם דחף המוות, אותו הבינה כדחף ההרס העצמי. בוינייטות הקליניות שהיא נותנת, היא מראה איך עזרה למטופליה להתגבר על הנטייה לפגוע בעצמם על ידי כך שעימתה אותם עם נטייה זו, בצמתים הייחודיים בטיפול בהם היו מוכנים לפגוש אותה. חשיבתה של סגל על השלכותיו של דחף הפגיעה העצמית היא עמוקה ומדויקת; אך מה שסגל, ותיאורטיקנים אחרים שעבדו באופן צר במישור האינטרא-פסיכי (ולא חשבו על המישור החברתי) לא שקלו, הוא שאנשים מסוימים (יותר מאשר אנשים אחרים) עשויים למצוא עצמם פעם אחר פעם בקצה המקבל של האלימות הרצחנית של האחר, אשר מזינה מחדש בתורה את דחף הפגיעה העצמית. במקרים כאלו, עימות חד פעמי עם האלימות המופנמת אינו מספק ואילו קונפרונטציה מתמדת עלולה להיות מתישה מדי. להצעתי, מה שנדרש אם כך במצבים אלו הוא לא קונפרונטציה, אלא עירויי אנרגיית אהבה. במציאות, את אותם עירויי אהבה מקבלות הסובייקטיות הטרנסיות והקוויריות מחברות, בנות זוג ומאהבות. בפרט, הריגוש הנחווה בהקשרים מיניים ורומנטיים מהווה לא פעם גאולה מפני שקיעה במצבים של שנאה עצמית. ועוד, נדרש פיתוח של היכולת למות פסיכולוגית מדי פעם, על ידי הימלטות אל מצבי דיסוציאציה ודיכאון, בהם יכולה להתאפשר לפרט מנוחה מן החוויה הסיזיפית של חיי היום-יום.
התיאורטיקנית הטרנסג'נדרית עתליה ישראלי-נבו (2016) נשנעת על חשיבתו של ההוגה האנטי-קולוניאלי אשיל ממבה כאשר היא דנה בדחף המוות של הסובייקט הטרנסי ככזה שכולל בתוכו את הדחף הרצחני של האחר הטרנספובי. היא מציעה כי לא ניתן לשרטט קו ברור בין רצונה העצמאי של הסובייקטית הטרנסית למות, לבין הרצון של האחר המייחל למותה. כלומר, במילים אחרות, הדחף הרצחני של האחר אינו מייצר יש מאין את דחף המוות של הסובייקטית הטרנסית ואינו מסביר אותו עד הסוף, אך כן מזין אותו, ומעבר לכך, מנכס ומשעבד אותו לצרכיו באופן כזה שמשמעותו משתנה. לטענתה, אנשים טרנסג'נדרים הם חלק מהמנגנון שממבה תיאר אותו בתור המנגנון הנקרופוליטי:
Instead of being monitored, disciplined and produced through living bodies and populations, what Foucault ([1976] 1990) called biopolitics – necropolitics is the complementary mechanism, in which the power decides who lives and who dies (Mmembe, 2003). Through that mechanism, marginalized people turn into living-dead people, half-people, half-objects, and it does not matter if they live or die. (Israeli Nevo, 2016)
הציווי הנקרופוליטי (למות) של הסדר החברתי הטרסנפובי, מתלבש לדבריה של ישראלי-נבו (2016) על משאלותיהם של סובייקטים טרנסיים מסוימים למחוק את חוויותיהם, גופיהם, ותולדות חייהם טרם השינוי המגדרי, ומתערבב עמן. בהקשר זה, משאלת המוות האירוטית והחיפוש אחרי חוויות המדמות מוות באמצעות פרקטיקות BDSM*, הופך לסוג של משא ומתן עם משאלת המוות, כהפנמה של המשאלה הרצחנית של האחר:
This death wish […] releases me from both: oppressed life and necropolitical death [...] In this imagined death and its physical painful embodiment in my sexual body, I heed the necropolitical order to die, but all the while keep on living. When embodying the death wish in my sex life, paradoxically, I buy myself some more time (and pleasure).(Israeli Nevo, 2016)
לא במקרה, וכהדגמה מחרידה למינוחיה הנוקבים, עברה ישראלי-נבו מתקפה אלימה ברחובות של תל אביב בעת שעבדה על המאמר שממנו אני מצטטת זה עתה. גם את המתקפה עצמה, ואת ההתמודדות עמה - באמצעות כלים אינטלקטואליים - מתארת ישראלי נבו באותו מאמר:
Having my head thrust against a wall again and again raised some questions and theoretical concerns for me. (Israeli Nevo, 2016)
סובייקטיות טרנסיות וקוויריות מקבוצות שוליים, לא יכולות למנוע מהשנאה האינטנסיבית בה הן פוגשות בצאתן למרחב הציבורי כניסה פנימה, אל רקמות הגוף. למרבה הצער והדאגה, השנאה הזו יכולה גם להרוג. עם זאת, כל עוד הגוף הפיזי נשאר בחיים, ההשלכות של האלימות הזו הן הפיכות, לפחות בחלקן. באקלים הנקרופוליטי בו הן חיות, היכולת למות מוות פסיכולוגי – השליטה בטריק הזה של מוות חלקי או זמני – היא אומנות שבטווח הרחוק ככל הנראה תומכת בהישרדות שלהן. אם הסובייקטית מצליחה ללמוד בנוסף לאומנות המוות הפסיכולוגי, להמיר שנאה לאהבה ומצבי מוות אל מצבי חיות, יש סיכוי טוב יותר שבשלב כלשהו תוכל לפגוש את העולם הפוגעני בו היא חיה ללא חומות הגנה עבות, הגורמות לבדידות קשה.
המינוח הבסיסי של שפילריין ביחס לדחף המוות מציע כי מגע פיזי ורגשי עוצמתי עם האחר, שמתרחש כחלק מיחסי המין, גורם להגברה והעצמה של תהליכי ההשתנות הפסיכו-פיזיולוגית (מוות והתהוות). אם כך, ניתן לחשוב על דחף המוות לפי שפילריין כדחף להיכנע לאינטימיות המציפה עם האחר, על מנת להפסיק להיות העצמי האינדיווידואלי ולהפוך לעצמי המשותף, ה-אנחנו. דחף זה, החיוני להתרבות ולשינוי הזן, נמצא על פי שפילריין בקונפליקט ישיר עם דחף השימור העצמי (Spielrein, 1912/1994). בפועל, שפילריין חשבה עליו אפילו כמאיין את דחף שימור הזן.
במונחים קוויריים ניתן להגדיר מחדש את הדחף להפסיק להיות העצמי האינדיווידואלי ולהפוך לעצמי המשותף כדחף (לייצר ו)לשמר קהילה – שהיא תנאי מקדים לקיומו של סובייקט קווירי**. בנימה אוטופית, ניתן לחשוב על דחף זה כדחף לבסס קולקטיביות אתית ואינקלוסיבית, שתוכל לעזור לשמר את כדור הארץ ולגונן על היצורים החיים עליו, שהם לעיתים שבריריים ביותר. אם נגדירו באופן כזה, נקבל דחף אוטופי ועתידני הדורש שנוותר על המוכר והפרגמטי, על מה שהיווה עד עכשיו קרקע בטוחה לקיום, למען האידאל שטרם חווינו אותו (חוץ מאשר בדמיון). על פי התיאורטיקן הקווירי חוסה מונוז (2009), מוכוונות אוטופית כזו אל עבר העתיד האידיאלי היא המודליות המותאמת ביותר לקיום הקהילתי הקווירי. אך נותרת בעינה השאלה כיצד יראה ה"זן" הקווירי העתידי הזה, המורכב מן האינדיווידואלים שמודעים היטב לפגיעות של עצמם, ושהתנסו באינטימיות עמוקה ובחוויות רבות של מוות האגו וה"תחייה" בצורות החדשות.
מטפלות שעובדות עם מטופלות אשר ספגו כמויות רבות של אפקטי-בזות, בין אם רגילות להיות בצד המקבל של בזות או פחות מכירות חוויה זו, מסתכנות למעשה בטראומה משנית. עם זאת, דומה כי טראומה משנית היא לעיתים ערוץ התקשורת היחידי או העיקרי שעוד נשאר פתוח עם המטופל (Boulanger, 2018). טענה זו מתכתבת עם הצעתה של עפרה אשל כי מוכנותה של המטפלת להיות נוכחת במפגש עם המטופל היא ההיבט המרכזי ביותר של הטכניקה האנליטית במקרים של טראומה מקיפה ופסיכופתולוגיה קשה (Eshel, 2004, 2005, 2012, 2013). במקרים אלו, טוענת אשל, קיים הכרח להכניס את סבלו של המטופל פנימה באופן רדיקלי, ולעבד אותו כחלק מהחוויה העצמית של המטפלת. כך, חוויות טראומטיות מסוימות שחווה המטופל ניתנות לעיכול רק בהקשר של הביחד של המטופלת והמטפלת.
מוכנות רדיקלית שכזו להכניס פנימה את חווייתה של המטופלת יכולה להוות מענה עוצמתי ביותר כנגד ההאחרה שמייצרת הבזות ולמול הפעולה הממיתה של ההחפצה. ואמנם, נותרת השאלה האם ועד כמה אנחנו מוכנות כמטפלות להתנסות בהיות אובייקטים בזויים של עוררות וגועל. אתית, יש מקום לטעון כי עלינו לחתור לצורות רדיקליות אלו של "ביחד טיפולי", דווקא עם מטופלות שסבלן המתמשך והשקוף חברתית אינו ניתן להכלה. על מנת ללמוד להכילו, המטפלת עצמה תצטרך לעבור טרנספורמציה עמוקה בתהליך הטיפול. היא תצטרך להיפרד מהפרספקטיבה ההגמונית שנותנת גושפנקה למחיקה המתמשכת של סובייקטיביות מסוגים מסוימים – אותה המחיקה שייעדה למעשה את המטופלת לשאת בתוצאותיה של טראומה עיקשת.
הפסיכואנליטיקאי אורן גוזלן (2015) מדבר על הצורך בטרנספורמציה בתוך המטפל בשפת הקונפליקט האסתטי של מלצר. לדבריו, האנליטיקאי שפוגש את האניגמה המטרידה של הגוף הטרנסי, המשנה את משמעויותיו מרגע לרגע, עלול להתקשות להכיל את תסכולו. הדרך היחידה בה יוכל להימנע מתגובה אלימה למטופל האניגמטי היא פיתוח המעבריות, דרך נשיאת והמרת האחרות הפנימית שעולה בו במפגש עם המטופל (Gozlan, 2015). פתיחות קאונטר-אינסטינקטיבית שכזו אל מטופלות שחוויותיהן מאיימות לקרוע אותנו לגזרים, מתוך האמונה באפשרות של טרנספורמציה ותחייה משותפת (של המטופלת והמטפלת גם יחד) בהמשך הדרך, יכולה להיות ביטוי אחד אפשרי של דחף המוות על פי שפילריין.
אך איך ננהל את הפחדים שלנו בתהליך שכזה? מה ישמור עלינו כאשר אנחנו נהרסות דרך ההתמזגות עם האחרת הפגועה והפגומה? איך נוודא שהמוות שמחכה לנו יהיה חלקי בלבד? להצעתי, כאשר אנחנו נכנעות לדחף המוות הזה, עלינו לאפשר גם לעצמיים הפגועים שלנו למות ולהיוולד מחדש, דרך מגעים אינטימיים מציפים עם האחרים ועם הקהילה. כך דומה כי ההתמסרות של המטפלת לתהליך, או ההינכחות (אשל, 1998) שלה בחדר הטיפול, לצד היותה אקט של הרס עצמי, עשויה לספק לה גם הזדמנות לטרנספורמציה רדיקלית וגאולה. כלומר, באופן פרדוקסלי, המפגש המשותף עם הבזוי מאפשר חיים מלאים יותר, כאלה שעשויים לאתגר נורמות מגדריות דכאניות במקום להיכנע להן.
פסיכולוגית קלינית הכותבת ומרצה בנושאים שקשורים למגדר, טיפול בלהטב"ק, טיפול רגיש הקשר ופסיכולוגיה ביקורתית. ספרה From Psychoanalytic Bisexuality to Bisexual Psychoanalysis אשר ראה אור בהוצאת Routledge בשנת 2019 זכה בפרס Bisexual Book Award. היא מתמחה במכון הפסיכואנליטי Academy of Clinical and Applied Psychoanalysis בניו ג'רסי.
תודות: לשילי ורדימון, חנה פילר, גילה אשתור ופמלה קופר וואיט על ההערות המועילות שלהן, לאילנה לח על פרטים בנוגע למורשתו של קרל יונג, ולעתליה ישראלי נבו על אישורה הנדיב לצטט מתוך מאמרה שלא זכה לפרסום.
זיו. א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח, 5, עמ' 55-73.
אשל, ע' (1998). acting out ו'הינכחות' המטפל או: אל תוך עין הסערה. שיחות, י"ג (1), 10-14.
Boulanger, G. (2018). When is vicarious trauma a necessary therapeutic tool? Psychoanalytic Psychology, 35(1), 60–69
Caropreso, F. (2016). The death instinct and the mental dimension beyond the pleasure principle in the works of Spielrein and Freud. International Journal of Psychoanalysis, 98(6), pp. 1741–-1762
Carotenuto, A. (1982). A secret symmetry: Sabina Spielrein between Freud and Jung (A. Pomerans, Trans.). Pantheon
Covington, C. & Wharton, W. (2003). Sabina Spielrein: The forgotten pioneer of psychoanalysis. Brunner-Routledge
Dimen, M. (2003). Sexuality, intimacy, power (Relational Perspectives Book Series) . Routledge
Dimen, M. (2005). Sexuality and suffering, or the eew! factor. Studies in Gender and Sexuality, 6(1), :1–-18
Eshel, O. (2001), Whose sleep is it, anyway? Or: “Night Moves. International Journal of Psychoanalysis, 82, 545-562
Eshel, O. (2004). Let it be and become me: Notes on containing, identification, and the possibility of being. Contemporary Psychoanalysis, 40(3), 323–351
Eshel, O. (2005). Pentheus rather than Oedipus: On perversion, survival and analytic “presencing.” International Journal of Psychoanalysis, 86(4), 1071–1097.Eshel, O. (2010). Patient-analyst interconnectedness: Personal notes on close encounters of a new dimension. Psychoanalytic Inquiry, 30(2), 146–154
Eshel, O. (2012). A beam of “chimeric” darkness: Presence, interconnectedness and transformation in the psychoanalytic treatment of a patient convicted of sex offenses. Psychoanalytic Review, 99(2), 149–178
Eshel, O. (2013). Patient-analyst “withness”: On analytic “presencing,” passion, and compassion in states of breakdown, despair, and deadness. Psychoanalytic Quarterly, 82(4), 925–963
Freud, S. (1955). Beyond the pleasure principle. The Standard Edition, Vol. XVIII. The Hogarth Press and the Institute of Psychoanalysis. (Original work published 1920)
Gozlan, O. (2015). Transsexuality and the art of transitioning – A Lacanian approach. Routledge
Israeli Nevo, A. (2016, April 1). "Kill me, please": Death wishes and queer temporalities of trans lives [Paper presentation]. Trans Temporality Conference, University of Toronto, Ontario, Canada
Kristeva, J. (1982). Powers of horror: An essay on abjection (L. Roudiez, Trans.). Columbia University Press. (Original work published 1980)
Marcus, B. & McNamara, S. (2013). "Strange and otherwise unaccountable actions": category, conundrum and trans identities. Journal of the American Psychoanalytic Association, 61(1), :45–-66
Muñoz, J. (2009). Cruising utopia: The then and there of queer futurity. New York University Press
Oliver, K. (2004). The colonization of psychic space: A psychoanalytic social theory of oppression. University of Minnesota
Pula, J. (2016, November 30). What’s an analyst to do: Countertransference considerations in cis-trans dyads [Paper presentation]. Israeli Relational Forum, Tel Aviv, Israel
Rapoport, E. (2019). From psychoanalytic bisexuality to bisexual psychoanalysis: Desiring in the real. Routledge
Segal, H. (1993). On the clinical usefulness of the concept of death instinct. International Journal of Psychoanalysis, 74(1), 55–61
Spielrein, S. (1994/1912). Destruction as the cause of coming into being, Journal of Analytical Psychology, 39(2), 155-186. (Original work published 1912)
*מגוון רחב של פרקטיקות או משחקי תפקידים אירוטיים הכוללים שעבוד, משמעת, דינמיקות של דומיננטיות וכניעה, וסאדו-מזוכיזם
**חיי קהילה פעילים חשובים למגוון קבוצות מודרות אך בהקשר של קוויריות יש להם חשיבות מיוחדת. זאת כי בניגוד לקבוצות אתניות, לאומיות ודתיות, בהן משפחת מוצא יכולה לספק תחושת שייכות ולתקף את הזהות, עבור סובייקטיות קוויריות המשפחה הביולוגית נחווית לעיתים קרובות כאיום על הזהות ותחושת השייכות מתאפשרת רק באופן אמביוולנטי, או לא מתאפשרת כלל, ביחס למשפחה הביולוגית.
