צוות בטיפולנט
מאמרה של ווסקו משנת 2003 "הגדרה מחדש של הנזק הנגרם מאונס" (Conceptualizing the harm done by rape: applications of trauma theory to experiences of sexual assault), מדגיש את מגבלתם של מודלים לטראומה ומצוקה פוסט-טראומטית באפיון החוויה של נפגעת האונס. במסגרת הטקסט מודגשות שתי בעיות עיקריות במודלים המתארים תגובה לטראומה על פי הכותבת. ראשית, ההבנה הקלאסית של טראומה היא לטענת הכותבת צרה מדי ולכן לא יכולה לתפוס באופן מדויק את מורכבותה של החוויה הנשית מול האלימות המינית בחברה. שנית, הסימפטומים המודגשים על ידי המודלים הללו מתייחסים לפן סוציו-תרבותי מסוים של המצוקה, אך בה בעת מדירים להבנתה של ווסקו פנים אחרים. במאמר הנוכחי מוצעות אופציות הגדרה שונות לנזקים אלו, אשר נועדו לעודד מחקר נוסף, מבוסס סביבה ותרבות, בתחום האלימות המינית כלפי נשים. בשימוש באונס כדוגמא, המאמר מתאר את מגבלות נקודת המבט המערבית על טראומה, ומעודד חוקרים להרחיב את ההבנה של תגובות הקורבן לאירועים כואבים.
במסגרת הקדמתה למאמר, ווסקו כותבת כי נכון להיום קיים קושי בהבנת טווח החוויות המלא של קורבנות ההתעללות מינית. מבקרי הגישה הקלאסית להבנה וטיפול בטראומה, טוענים כי הגישה ספציפית מדי ונוטה להוציא מהקשרם מעשי אלימות נגד נשים המתרחשים ברמה החברתית בקונטקסט רחב יותר. ווסקו מצטרפת אל טענות אלו ומדגישה כי פריזמה כזו מגבילה את יכולת הבנתנו את חוויית הקורבן. כנגד כך, היא מתארת רעיונות ותיאוריות חדשות, המקדמות הבנה מלאה יותר של תגובות הקורבן, ומציעות תהליך החלמה שלם יותר במסגרת טיפול לאחר הטראומה. מטרותיה בכתיבה הנוכחית הינן: (1) גיבוש ביקורת פמיניסטית למודל המצוקה הפוסט-טראומטית, המבוססת על תיאוריה ומחקרים מודרניים; (2) סיכום התיאוריה והמחקר אשר תומכים בהבנה מעמיקה וכוללת יותר של הנזק הנגרם מאונס.
ווסקו מדגישה כי למרות שבמאמר זה היא מתייחסת לאונס ומתמקדת בנשים, היא מאמינה כי יכולים להיות למאמר משמעות וערך בהבנה של סוגים שונים של אלימות בין-אישית ואירועי חיים טראומטיים. לבסוף, היא מגדירה שתי שאלות מנחות לדיון – האם החוויה הנשית של תקיפה מינית מתוארת באופן נכון בהגדרת הטראומה והסימפטומים של PTSD? וכיצד אנו יכולים לשפר את ההגדרה הזו על מנת לשפר את הבנתנו של חוויות המתרחשות פוסט-תקיפה, כגון מצוקה או החלמה?
ווסקו פותחת את הדיון בהדגשת ההשפעות החיוביות של הגדרת ה-PTSD ומודלים לתגובה לטראומה בהבנת חווייתן ותגובתן של קורבנות אונס. היא מציינת כי אבחנת ה-PTSD עזרה להגדיר ולתאר תגובות מסוימות של נשים לאחר תקיפה, תוך שהגדרות קודמות כגון, מזוכיזם או "היסטריה", נטו להתאפיין בהאשמת הקורבן. כך, אבחנת הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית הציעה הסבר מדעי-רפואי למצוקה, שאינו מטיל על הקורבן את האשמה. זאת ועוד, השימוש במודל ה-PTSD חיבר את חקר האונס לקהילת מחקר גדולה יותר, שהרי מודל העבודה של PTSD עוזר להבין מגוון אירועים טראומטיים, הכוללים קרב, תקיפה, תאונות דרכים, אסון טבע, מחלה פתאומית ועוד. גוף המחקר הגדול והרחב יותר, אפשר פיתוח טיפולים רבים לטראומות השונות, כאשר חלק מטיפולים אלו, כמו טיפול בחשיפה, טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים או דה-סנסיטיזציה שיטתית, עזרו גם לקורבנות אונס לחוש הקלה בסימפטומים. עבור נשים אשר עברו אונס וחוות מצוקה כרונית וקשה, מודלים טיפוליים אלו מעניקים עזרה רבה ומאפשרים לעיתים הקלה חיונית, דבר שלא היה אפשרי לולא האונס והשלכותיו היו נתפסים כחלק מן התופעה הרחבה יותר של PTSD.
במקביל, עצם הגדרתה של אבחנה ברורה ומובחנת, בעלת קריטריונים אבחוניים ספציפיים, הובילה למחקר רב סביב הנושא. כך גוף הידע המחקרי סביב התופעה הלך וגדל, תוך שהבנתנו את מנבאי התוצאות האפשריות של תקיפה מינית בקרב הקורבן הלכה והתרחבה גם היא. בנוסף, הגדרת הטראומה ב-DSM אפשרה פיתוח ויצירה של כלי מדידה מתאימים למחקר וטיפול, המאפשרים למטפלים ולחוקרים להעריך תופעות פסיכולוגיות שונות בקרב המתמודדות. כלים אלו סייעו בהדגמת פגיעות טראומטיות נוספות ואחרות בנשים מלבד אונס, כגון אלימות ביתית והטרדה מינית, כך שחיזקו את הטענה כי אלימות כלפי נשים היא נרחבת, מגוונת ובעלת השלכות הרסניות.
לבסוף, ווסקו מציינת כי ההגדרה הקלינית של PTSD חשובה מאוד למערכות הבריאות. בדומה למתמודדי PTSD אשר אובחנו על רקע טראומה אחרת, ההבנה כי נפגעות אונס חוות ירידה ברווחתן האישית ובבריאותן הפיזית והנפשית בעקבות הפגיעה, מחזיקה השלכות משמעותיות עבור מערך הבריאות ועשויה לספק מוטיבציה לקדם את ההחלמה של הקורבנות. כך, הממצא כי נפגעות אונס משתמשות בשירותי בריאות שונים בשיעורים גדולים הרבה יותר מנשים אחרות, לא רק שמחדד בשנית את חומרת הפגיעה שעברו, אלא עשוי להוות תמריץ כלכלי לגופים האמונים על ביטוח ושירותי בריאות לספק מענה טיפולי הולם בהקדם האפשרי עבור נפגעות אלו. קורבנות אונס רבות לא יכולות להרשות לעצמן לממן טיפולים נפשיים ופיזיים ללא עזרת גורם שלישי, אשר לרוב דורשים אבחנה קלינית, ולכן אבחנת ה-PTSD מציעה דרך בה הקורבנות יקבלו שירותים נחוצים.
יותר משני עשורים של מחקר הוכיחו כי ההגדרה של מצוקה פוסט-טראומטית מועילה להבנת ולתיעוד הסימפטומים הנוצרים מאלימות מינית, כמו גם ליצירת כלים טיפוליים המועילים לקורבנות. המודל הליניארי, המציע סיבה (אירוע טראומטי) ומסובב (מצוקה פוסט-טראומטית) מציע פיתוי לוגי משמעותי היות והוא נוח מאוד לעבודה – פעולה ספציפית, כגון חוויית אירוע טראומטי, מובילה לשרשרת תגובות ולתוצאה, תגובה פוסט-טראומטית. עם זאת, ווסקו טוענת כי בחינה ביקורתית של משוואה זו מדגישה את המקומות בהם הגדרת המצוקה הפוסט-טראומטית זקוקה למחקר ודיוק נוספים בכל הנוגע לטראומה מינית.
במסגרת הביקורת על אבחנת ה-PTSD, ווסקו מציעה כי מודל התגובה לטראומה השכיח כיום הינו אפקטיבי כאשר מתייחסים רק לאירוע הטראומטי כמקור המהותי למצוקה של הקורבנות. במודל זה, אירועים טראומטיים מוגדרים כחוויות המעוררות תחושות פחד, אימה או איום על חיי הקורבן. ווסקו מצביעה על כך שהגדרה זו ל-PTSD אמנם מכלילה בתוכה את האלמנט הקיצוני שבאירועי התעללות מינית, אך היא מחמיצה את ההקשר התרבותי, החברתי וההתייחסותי הספציפי בו אלימות מינית מתרחשת בדרך כלל. כלומר – המודל השכיח מתייחס לטראומה כאילו היא מתקיימת בריק, בעוד שלמעשה היא מתקיימת בסביבה תרבותית וחברתית עשירה המשפיעה על הקורבנות ולכן מחייבת התייחסות.
זאת ועוד, ווסקו מציינת כי חוויית האונס מורכבת יותר מהגדרת הטראומה המצומצמת הקיימת היום. למרות שתקיפות מיניות רבות יכילו אלימות, פציעה או איום על חיי הקורבן, לא כל התקיפות הן כאלו. דוגמא לכך היא מחקר שמצא כי כמעט 70% ממקרי האונס לא מסתיימים בפגיעה פיזית (Tjaden & Thoennes, 2000). בהמשך לכך, ווסקו מציינת מחקרים נוספים שהתמקדו במאפייני אונס שונים (קשר בין הפוגע ונפגעת, שימוש בנשק וכן הלאה) כמנבאים את ההתפתחות של PTSD או של חומרת הסימפטומים. תוצאות המחקרים מרמזות על כך שנוכחות של אלימות באונס אינה משפיעה באופן מובהק על השלכותיו של האונס ועל ההתפתחות של PTSD, כך שההשלכות יכולות להיות חמורות ביותר גם אם לא הייתה פציעה פיזית או איום על חיי הקורבן.
מתוך מידע זה, מסיקה ווסקו כי התבוננות במאפייני האונס עצמו, ללא התחשבות בהקשר החברתי הרחב יותר של חיי הקורבנות, עלולה להיות פריזמה צרה מדי בניסיון לנבא תגובות פוסט-טראומטיות. לטענתה, מסגרות עבודה רבות מטפלות באלימות בין-אישית כמקרה יחידני הנובע מטראומה נקודתית, אך למעשה, מדובר בתופעה רחבה אשר לה בסיס חברתי רחב, כמו גם הקשר אישי ותרבותי שמתחיל לפני האירוע הטראומטי וממשיך הרבה אחריו. ווסקו מציינת בהקשר זה מחקר של ג'נקינס (1997) אשר בחן תוקפים באירועי אונס, והגדיר לשם כך את האונס כתהליך ולא כאירוע בודד. הבנה רחבה יותר של אונס כתהליך נכונה יותר לפי הבנתה של ווסקו וכוללת מספר שלבים מעבר לאירוע עצמו: תכנונו המוקדם של התוקף, פעולותיו במהלך האירוע, אסטרטגיות ההישרדות של הקורבן בטווח הקצר, אסטרטגיות ההתמודדות שלה בטווח המאוחר יותר, ותגובות החברה מסביבה לתקיפה.
ביקורת נוספת על התפיסה הרווחת של אונס לפי ווסקו, הינה כי גישה זאת מתעלמת מהבדלים בין-תרבותיים. היא נותנת כדוגמא את הביקורת של גילפוס (1999) על "שבירת הנחות הבסיס" של תיאוריות הטראומה. תיאוריות אלו מסתמכות על ההנחה כי מי שלא חווה טראומה מאמין כי העולם הוא מקום בטוח, צודק וניתן לניבוי, וכי הטראומה היא ההורסת אמונות אלו של הקורבן על עצמו, אחרים והעולם. אם כך, לפי תיאוריות אלו, סימן ההיכר של הטראומה הוא בהכרח ניפוץ הנחות היסוד ובנייה קוגניטיבית של הנחות חדשות. גילפוס מערערת על הנחה זו ומראה כי גזענות והיסטוריה של דיכוי יכולים למנוע מאוכלוסיה מסוימות את בניית ההנחות על עולם צודק ומוסרי מלכתחילה. קבוצות נוספות, כמו אנשים בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך, מהגרים, פליטים או קורבנות התעללות מינית בילדות, עלולים לא לפתח לעולם תחושת ביטחון או תפיסת עולם צודק, ולכן גילפוס מציגה את מאפיין "שבירת ההנחות" כנטועה בתפיסת עולם של "אדם לבן מן המעמד הבינוני, שלא חווה טראומה מעולם". כלומר, לחלק מהנפגעות, אונס יכול להוות רק חיזוק נוסף להנחה כי העולם אינו בטוח או כי אינן שולטות על גופן, ולאו דווקא האירוע הראשון המוביל לניפוץ תפיסות היסוד על העולם. בתוך כך, הנזק של קורבנות אלו יכול להיות חמור אף יותר ממקרה אונס יחידני, והתערבותם של גורמים נוספים כגון מגדר, מעמד, גזע והיסטוריה של טראומות בעבר, יכולים לעורר דפוס עמוק וסבוך יותר של נזק, כמו גם תהליך החלמה מורכב יותר.
ווסקו מציינת שלוש מגבלות של הסימפטומים של PTSD בהבנת השפעות אלימות מינית. ראשית, הסימפטומים באבחנה מתארים לדבריה רק חלק קטן מן המצוקה הנגרמת מאונס. שנית, לטענתה, השילוב הספציפי של הסימפטומים המופיעים ב-DSM נטוע בתפיסה מוטה ותלוית-גזע של מצוקה, הנותנת לגיטימציה להבעת כאב רק באופן אחד התואם את החברה ההגמונית, ולא לצורות אחרות של ביטוי כאב כפי שמתהווה בתרבויות "שוליים". לבסוף, השפעות הטראומה המאופיינות על ידי מודל "שבירת ההנחות", מתעלם ממגוון הדרכים בהן מגדר, גזע, יכולת ומעמד משנות את נקודת המבט של הקורבן, חווית הטראומה שלה והתבטאות הכאב. ווסקו מדגישה כי מסיבות אלו מטפלים וחוקרים חייבים להמשיך ולהעריך את התגובות לאונס מעבר לתתי-הסעיפים המזוהים ביותר עם טראומה כיום (חודרנות, הימנעות ועוררות מוגברת).
למעשה, תחת המודל הקיים כיום, קשה לבחון כמה מקורבנות האונס חוות מצוקה פוסט-טראומטית. למרות שחוקרים מצאו כי רוב הקורבנות (73-94%) עומדות בקריטריונים לאבחנת ה-PTSD זמן קצר לאחר האונס, אחרים מצאו כי קיימת ירידה ניכרת בסימפטומים אלו עם הזמן. ללא קשר לכמות הקורבנות החוות מצוקה מיד לאחר האירוע הטראומטי, ווסקו טוענת כי סוג זה של מצוקה נוטה להתמעט לאורך זמן, אך הוא אינו סוג המצוקה היחיד שחווה הקורבן על פי רוב. היא מציינת מחקר מ-1993 (Woods & Campbell) בו הראו החוקרים כי התגובות הבולטות והעקביות ביותר לאלימות פיזית היו דיכאון, ערך עצמי נמוך, האשמה עצמית וסימפטומים פיזיים הקשורים למצוקה, כאשר אלו אינם הסימפטומים המרכזיים ב-PTSD. מחקר נוסף מציע כי המצב דומה במקרי אונס, בו הקורבנות חוות מצוקה פסיכולוגית המתבטאת כערך עצמי פגוע, תחושת אובייקטיפיקציה והאשמה עצמית. תחושות בושה והאשמה עצמית יכולות לגרום לקושי בבקשת עזרה, דבר שבתורו יכול לפגוע בהחלמה. אספקט נוסף שנפגע פעמים רבות בעקבות אונס הוא הבריאות הפיזית והמינית של הקורבן. ווסקו מזכירה את מחקרו של גולדינג (1994), שמצא כי קורבנות אונס דיווחו על בעיות בריאות, הכוללות מחלות כרוניות כמו סוכרת ואסטמה, פי שניים מנשים אחרות. היא מציינת כי אונס קושר בספרות גם למספר בעיות בבריאות המינית, כמו מחלות מין, הריונות לא רצויים, חוסר תפקוד מיני, רה-ויקטימיזציה, זנות או השתתפות במערכות יחסים מתעללות.
מגבלתם השנייה של הסימפטומים המקובלים באבחנת המצוקה שלאחר הטראומה מתייחסת להבדלים האתניים והשפעתם על תגובות הקורבנות. ווסקו מתארת מחקר שמצא כי סימפטומים של הימנעות ועוררות יתר משתנים בין תרבויות שונות (Marsella,Friedman & Spain, 1999). היא גורסת כי מרכיבים אתניים יכולים להשפיע על חוויות ילדות מוקדמות, משאבי התמודדות אישיים וחברתיים, אופציות טיפול ומקורות כוח וסבילות – כל אלו הנם מרכיבים המשפיעים על רמת הפגיעות של אדם לטראומה. היא מזכירה בהקשר זה את ג'נקינס (1997), שבחנה את הדרכים בהן תרבות משפיעה על טראומה. בעבודתה של ג'נקינס האנתרופולוגית עם פליטים מאל סלבדור, מצאה כי טראומה יצרה אצלם רגש דיספורי (חרדה, פחד וכעס) ובעיות סומטיות (רעד), באופן שאכן דומה לסימפטומים המוזכרים באבחנה של PTSD. עם זאת, במקביל לכך, היא דיווחה על סימפטומים ייחודיים לתרבות זו, כגון גל חום חזק המתפשט במהירות בגוף כולו, אשר יכול להיות רגעי או להימשך מספר ימים. כמו כן, היא תיארה נשים אל-סלבדוריות אשר דיווחו על חוויה מחדש של האירוע, בעיקר בצורת סיוטי לילה ועוררות-יתר (עצבנות וחוסר ריכוז), באופן התואם לאבחנת ה-DSM, אך הימנעות או ניתוק לא נצפו בנשים אלו. כך, ווסקו מסיקה, לכל תרבות ותרבות עשויים להיות ערוצי ביטוי ייחודיים וספציפיים לכאב ומצוקה נפשיים.
ווסקו מחדדת כי קורבנות אונס בעלות תפיסת עולם שונה מזו הדומיננטית (כדוגמת נשים מקבוצות מיעוט אתניות) יכולות להגיב לאונס באופן סובייקטיבי שאינו מובן עדיין באופן מלא בעולם המחקרי, ולכן הנזק הנגרם מתגובות אלו עוד לא ידוע. היא מזכירה כדוגמא לכך את פיין (1992), שתיארה את מסען של נשים אפרו-אמריקאיות לבית-חולים לאחר אונס. פיין טוענת כי תיאוריות מסורתיות של התמודדות נוטות להיות אינדיבידואליסטיות. מתוך כך, חוסר הסכמתה של נפגעת אונס לדבר עם עובדת סוציאלית או להשתמש בכלים טיפוליים שהוצעו לה, לא מרמז בהכרח על כך שאיבדה תקווה או ויתרה, אלא יכול בהקשרים תרבותיים מסוימים להעיד על תחושות אוטונומיה, סוכנות והכרזת שליטה.
ווסקו מדגישה כי המידע שהציגה לא תומך בהחלפת המודל הפוסט-טראומטי מיסודו, אך הממצאים מצביעים על כך שניתן בהחלט לשפר את הבנת המגוון הרחב של חוויות פוסט-תקיפה, הכוללות (אך לא מכילות רק) - את המצוקה הפוסט-טראומטית, דרך חשיבה על ההקשר החברתי והתרבותי של אלימות מינית בעבודתנו עם הקורבנות.
ווסקו מביאה במאמר דוגמאות של חוקרות ומטפלות שהרחיבו את רעיון טראומת האונס דרך הסתכלות על מסגרות עבודה המכירות בהשפעה של מערכות (משפחה גרעינית, מערכת המשפט וכו') ותרבות (דת, מדיה וכו') על אלימות מינית כלפי נשים. לדידה, עבודה זו מדגישה את הסיבה בגינה יש להסתכל מעבר לאקט האלימות המינית, אל ההקשר התרבותי, הציפיות ממערכות יחסים, והנורמות החברתיות המשפיעות על עולמה של השורדת לפני ואחרי האונס. היא מדגישה כי אלו יכולים להוות בעצמם גורמי מצוקה והם רלוונטיים לפיכך לטיפול בנשים אלו.
דוגמא להשפעות אלו הוא מושג 'הטראומה הערמומית' (insidious trauma) של רוט (1992), או טראומה עיקשת בהקשרים אחרים, המקושר לרוב להערכת חסר של מצבו הסוציאלי של אדם בעקבות זהותו (מגדר, גזע, נטייה מינית או יכולת פיזית). טראומה ערמומית יכולה להתחיל כבר בלידה ועלולה להמשיך לאורך כל החיים. לדוגמא, ילד שמבין שישנם דברים שלא יוכל להשיג או שהוא אינו רצוי חברתית (עני מדי, צבע עורו שונה), אירועים שבמהלך הזמן יכולים לאיים על תחושת הביטחון או הרווחה העצמית שלו. רוט מציינת כי טראומה ערמומית יכולה להוביל לסימפטומי חרדה, דיכאון, פרנויה ושימוש בחומרים ממכרים. חשיפה לטראומה מסוג זה יכולה להוביל את האדם להסיק כי חלק באישיותו הוא שגרם לחוסר המזל וחוסר ההגנה שחווה. כך למשל, אפליה, הטרדה ואלימות תלוית מגדר, יכולות לייצר טראומה ערמומית בקרב נשים, הנובעת מפחד מתמשך מאונס אשר יוצר התנהגות המנעותית. כלומר, עבור חלק מקורבנות האונס, תקיפה מינית היא רק חלק מדפוס מתמשך של טראומה ערמומית.
זאת ועוד, לפי ווסקו, ישנם חוקרים הטוענים כי ספרות הטראומה אינה מדגישה מרכיבים סביבתיים, התורמים להבדלים בין-אישיים הנצפים בתגובות ובהחלמה מהטראומה. היא מציינת מחקר המציע מודל סביבתי להחלמה מתקיפה מינית, המורכב מסט מרכיבים המקושרים לחוויה הסובייקטיבית של הקורבן את האונס, ובהמשך את התגובות השונות של הסביבה לאחר האירוע. לדידה, המודל מסביר מדוע נפגעת אחת תחווה מצוקה פוסט-טראומטית ואילו השנייה תחוש תחושת ירידת ערך עצמי או עלייה בתלות בסביבתה. ווסקו טוענת כי מודלים סביבתיים משלבים מספר גורמים המהווים מוקד בהתייחסות לאונס, כגון אופי התקיפה, התמודדות הנפגעת ואישיותה, וגורמים יחסית חדשים כגון רשת חברתית והקשר חברתי-תרבותי. תיאוריות אלו תומכות באפשרות ש-PTSD הוא אפשרות אחת של ביטוי למצוקה בעקבות אונס.
אספקט נוסף אליו יש לשים לב בטיפול בנפגעות אונס לדברי ווסקו, הוא תגובות הסביבה לטראומה. ווסקו גורסת כי עבור קורבנות החושפות את חווייתן לאחרים, תגובות שליליות כגון האשמה או הטלת ספק משירותי עזרה רשמיים (שוטרים, רופאים), יכולות להגביר את הנזק הנגרם מהתקיפה עצמה. תגובות שליליות וסטיגמה חברתית הופכות את החוויה המשפילה גם כך למשפילה ומביישת אפילו יותר. סוגים אלו של תגובות נקראים טראומה שניונית, אונס שני, או פגיעה שנייה. ווסקו מציינת עדויות המראות כי טראומה שניונית מצד הרשויות או החברה יוצרת אפקט מתווך (מעין משתנה מתערב) בכאב הקורבן או בהחלמתה.
ווסקו מדגישה כי למרות שהתחום הטיפולי הכיר בכך שטראומה נפשית לאחר אונס (או אירועים קשים אחרים) יכולה להימשך כל החיים, ההגדרות הקיימות של טראומה עוצבו דרך רעיונות המדגישים אקוטיות או דחיפות. ווסקו מציעה כי עלינו לנסות ולהרחיב את הבנתנו לגבי הדרך בה אלימות מינית משפיעה על חיי הקורבן, גם דרך השפעות כרוניות, פחות בולטות ודחופות, הקשורות לבריאות פיזית ומינית, האשמה עצמית ותפקוד חברתי. כדוגמא לכך, ווסקו מציינת מחקרים שמצאו כי לאונס השפעה מרכזית על בריאות הקורבן, כאשר נוצרים קשיים הקשורים כמעט לכל מערכת בגוף, כמו גם לבעיות מיניות אצל קורבנות הטראומה. בנוסף, המחקרים מצאו כי נשים בעלות היסטוריה של פגיעה מינית, רואות את בריאותן כפחות טובה ומשתמשות ביותר שירותים רפואיים (Koss, Koss, & Woodruff, 1991; Golding, 1994). עוד היא מציינת כי רצוי לצד אלו לבחון תגובות חיוביות לאונס כגון אקטיביזם, אסטרטגיות הישרדות ומאמצים לעזור לאחרות במצבן – כגורמי חוסן רלוונטיים לידע בתחום.
לטענתה של ווסקו, הקשר בין תקיפה מינית לבין בעיות רפואיות הוא מורכב. מחד, תקיפה עלולה להשפיע על הבריאות באופן עקיף דרך פגיעות פיזיות שהתרחשו במהלך האירוע, היריון או מחלות מדבקות אליהן נחשפה הנתקפת, כאשר קשר זה יכול להיות מתווך גם על ידי מצוקה פסיכולוגית, כפי שסימפטומים פסיכולוגיים (חרדה, דיכאון) קושרו למצב רפואי ירוד ופנייה מרובה לקבלת סיוע רפואי. מנגד, יכול להיות גם קשר ישיר בין אונס לבריאות פיזית ומינית. כדוגמא לכך, ווסקו מציינת נפגעות המדווחות על יותר בעיות עיכול, שרירים, כאבי ראש, סימפטומים לבביים ובעיות גניקולוגיות מאשר נשים אחרות, כאשר לא תמיד קיים ממצא המעיד על קשר בין תלונות אלו לבין מצוקה נפשית. לבסוף, היא טוענת כי ייתכן שתוצאות אלו נפוצות יותר בתתי-קבוצות מסוימות של נפגעות אונס. כך, אונס קושר באופן חזק יותר לבעיות גניקולוגיות אצל נשים אפרו-אמריקאיות, ונשים בעלות מעמד סוציו-אקונומי נמוך. ווסקו מסכמת בקריאה למחקרים נוספים בעתיד להתמקד בבריאות פיזית של נפגעות.
מקבץ תגובות נוסף לטראומה מתייחס להיבט של מרכיבים בינאישיים. ווסקו מתארת את עבודתו של פאלמר (1991), שהציע את המושג "שוק כרוני" כדרך להבין את ההשפעות הבינאישיות ארוכות הטווח של אונס. שלא כמו מודלים של טראומה, המתמקדים באימה ופחד המקושרים לאלימות פיזית, גישה זו מדגישה את הפרת האמון המתלווה לתקיפה מינית, אם דרך אלימות ישירה או שניונית. על פי פאלמר, שוק כרוני הוא תוצאה של חוויית כוח אמיתי מאיים, המלווה בהפנמה של חוסר ערך או יכולת, אשר נחווית על ידי הקורבן בליווי תחושת בושה קשה או אפילו בעיוות המציאות במידה מסוימת. מודל זה, לפי ווסקו, תומך בעבודות של תיאורטיקנים שהציעו כי אחד הנזקים הגדולים ביותר של אונס הוא ההתנתקות מאחרים, קושי באינטימיות ועיוות באמון ביחסים כגון חברות, קשרים משפחתיים, נישואים וקשרים אחרים.
בסיום המאמר, ווסקו מוסיפה ומתארת גישה נוספת של החוקרת גילפוס (1999), אשר הציעה שינוי אפיסטמולוגי בדרך בה אנו מבינים את חוויית קורבן האונס. גילפוס תיארה גישה פמיניסטית, מרוכזת קורבן, אשר נותנת לגיטימציה לידע של שורדת הטראומה על עולמה וחוויותיה שלה. גילפוס טענה כי על ידי תפיסה חברתית של טראומה כפתולוגיה, הקורבנות לעיתים קרובות מעודדות על ידי החברה שלא להתרכז בפתרונות אישיים לבעיותיהן, אלא בקבלת האירוע שקרה להן כמכונן מחדש את זהותן בעמדת החולה. מתוך הבנה זו, גילפוס הציעה מסגור מחודש של הפתולוגיה לתחומים כגון כוחות, הישרדות ואסטרטגיות התנגדות והתמודדות של הנשים, כך שהשיח המקצועי-טיפולי-מחקרי סביב הנושא יגלם גם הוא את השאיפה להבין את המתמודדת בקונטקסט רחב ורגיש.
ווסקו מדגישה כי הסתמכות בלעדית על אבחנת PTSD עלולה לעמעם את התמונה המלאה של הנזק הנגרם לנפגעות אונס ולהוביל להזנחת תחומים נוספים במחקר ובטיפול. לדידה, ללא הכרה בטווח רחב יותר של נזק הנגרם כתוצאה מאונס, קל להתעלם מתפקיד החברה בשימור ההאשמה העצמית של הקורבן, הטיפול הלקוי של השירותים השונים ותגובות החברה אשר מעמיקות את הפגיעה. לכן, ווסקו מציעה הבנייה ומסגור מחדש של אלימות מינית כצורה אחת מיני רבות של אלימות נגד נשים, המהווה אספקט חודרני של תרבות רעילה ומתהווה כנקודה אחת על רצף פגיעה בנשים וילדות לאורך כלל חייהן וכתהליך ארוך הכולל את התוקף והקורבן. הגדרה רחבה זו של אונס והנזק שהוא גורם, עשויה להוביל לפיתוח התערבות קלינית וקהילתית הפונה לטווח רחב יותר של פגיעות ונפגעות. בנוסף, ווסקו טוענת כי ייתכן שניתן יהיה כך להדגיש את חשיבות המניעה של מקרי אונס עתידיים, ולהפחית תגובות שליליות מצד החברה. לסיכום, ווסקו מציינת כי האתגרים המצוינים במאמר דורשים מחקר חדשני וגישות טיפוליות יצירתיות, בתקווה שהתוצאה תרחיב את הידע המדעי והחברתי למניעה וטיפול באלימות מינית כלפי נשים.
Wasco, S. M. (2003). Conceptualizing the harm done by rape applications of trauma theory to experiences of sexual assault. Trauma, Violence, & Abuse,4(4), 309-322
