ד"ר מיכל ברנע-אסטרוג
"The basic task of helping professionals in general, and psychotherapists in particular, is to become full human beings, and to inspire full human beingness in others who feel starved about their lives."
Chogyam Trungpa
האקומי (Hakomi) היא דרך עבודה אישית וקבוצתית בתחום הפסיכותרפיה. זוהי דרך עדינה להיכרות עם ההרגלים האוטומטיים הגורמים לנו סבל לא הכרחי ומונעים מאיתנו להיות נוכחים באמת עבור עצמנו ועבור הזולת. השיטה נוצרה במקורה כפסיכותרפיה ממוקדת-גוף לפני כ-35 שנה, ונמצאת מאז בהתפתחות מתמדת ובהתרחבות יישומית ברחבי העולם. יוצר השיטה, ד"ר רון קורץ, פסיכותרפיסט מארה"ב אשר קיבל לאחרונה פרס על מפעל חיים, המשיך לעדכן את השיטה, לפשט ולעדן אותה לכדי מה שהוא מכנה כיום ה-"Refined Hakomi Method". בגרסתה זו, היא לא רק גישה בפסיכותרפיה, כי אם מחשבה מיוחדת במינה אודות המרחב הבין-אישי והיכולת לטפח אנושיות מלאה.
לאורך השנים, מחקרים אשר ניסו לברר מה הם הגורמים הקובעים את מידת הצלחתו של תהליך טיפולי, הראו כי השונות הרבה ביותר קשורה בגורמים איתם המטופל "בא מהבית", כגון מוטיבציה (Mahoney, 1991). באופן משלים, הגורמים האישיים של המטפל וההשפעה שלו כאדם - הינם המקור השני בגודלו לשונות זו. רק לאחר שני היבטים אלו מדיעה השפעתם של משתנים הקשורים בטכניקה הטיפולית, ולמולם הם זניחים בהשפעתם. ידע מחקרי זה מרמז לנו כי טיב אנושיותו של המטפל, וטיבה של מערכת היחסים שביכולתו לעודד ולייצר במשותף עם המטופל, הם למעשה הגורמים המכריעים אשר יקבעו במידה רבה את איכותה של העזרה המקצועית אותה יצליח להגיש. "השורה התחתונה כאן היא שבני אדם יכולים לעזור לבני אדם אחרים להשתנות. זהו הקשר בניהם אשר משפיע באופן העוצמתי ביותר על איכות חייהם והכיוון אליו יתפתחו" (שם, שם).
גישת האקומי, בגרסתה הנוכחית, יוצאת מתוך הבנות דומה ומעמידה במרכזה את טיפוחם של אותם היבטים שנמצאו כחשובים ביותר לפסיכותרפיסטים וכהכרחיים להצלחתו של הטיפול: משאביו האישיים של המטופל, עמדתו המנטלית של המטפל ואיכותה המרפאת של מערכת היחסים ביניהם. דרך העבודה מדגישה את המצב התודעתי בו שרויים השותפים לתהליך ואת אופנות נוכחותו של איש המקצוע כאדם. מעל ומעבר לכלים הטיפוליים המובחנים, שהינם חלק בלתי נפרד מיעילותה של השיטה, מטפלים העובדים בדרך זו מפתחים את "אנושיותם המלאה" וזו היא המיומנות האמיתית העומדת ביסודם של כל גילוי אותנטי, של כל ריפוי עמוק, של כל מה שטוב ומיטיב במערכת יחסים טיפולית או שאינה טיפולית, מקצועית בפרט ואנושית בכלל.
הגישה של האקומי ליצירת מערכת יחסים מרפאת מדגישה בראש ובראשונה "נוכחות אוהבת" (Loving Presence). זוהי עמדה תודעתית הקשורה לאיכויות מסויימות של קשב, תפיסה ורגש, והיא המיכל או המצע הבסיסיים ביותר של האקומי, המהווה את נקודת המוצא של דרך העבודה וההתייחסות לזולת בשיטה זו. חשוב לציין כי היא איננה גישה של 'משקפיים ורודים' או 'חשיבה חיובית'; משמעותה היא להתבונן בעיניים פקוחות לרווחה גם על הסבל, המגבלה והקושי האנושיים. על כך כותבת דונה מרטין, ממפתחות שיטת האקומי: "נוכחות אוהבת נובעת באופן ספונטני כהוויה (way of being), היא אינה משהו שהאדם מבצע. עם זאת, הימצאות בנוכחות אוהבת מעניקה גוון וצורה לכל פעולותינו, ולכך יש השפעה עוצמתית. בטיפול, היא מכוננת את הטון של הקשר כולו. היא מתעלת את השימוש בכלים ובטכניקות השונות. זוהי עמדה טבעית, מהנה, מכבדת, לא מבוססת היררכיה ומזינה באופן הדדי" (Martin, 2010).
באופן רחב יותר, נוכחות אוהבת היא עמדה אשר איננה מיועדת רק לתרפיסטים. זוהי נקודת מבט המהווה אלטרנטיבה לצרות עין, ביקורתיות, שיפוטיות, שחיקה ושעמום. זוהי דרך להזין אחרים ולהיות מוזן על-ידם, מעצם היותם בני אדם, מעצם היותם אנושיים, בעלי יופי ושלמות אוניברסאליים כפי שהם. לפי גישת האקומי, בכל מרחב בין-אישי שהוא, חוויית הנוכחות האוהבת היא טרנספורמטיבית ותרפויטית בפני עצמה. ויניקוט ניסח בבהירות סוגייה הנוגעת לכך: "מה רואה התינוק כשהוא מסתכל בפני האם? טענתי היא שבדרך-כלל התינוק רואה את עצמו. במילים אחרות, האם מסתכלת בתינוק, ומראה פניה קשור למה שהיא רואה שם.. אני מבקש כי דבר זה, שאמהות האוהבות את ילדיהן מיטיבות לעשות זאת בטבעיות, לא יילקח כמובן מאליו." (ויניקוט, 1995).
כאנלוגיה לדיאדת האם-תינוק, דומה כי לא ניתן להפריז בחשיבותו של מה שמוצא המטופל בעיני המטפל, וגם לא ניתן לזייף את הנשקף ממבט זה. שהרי מה שבוקע מפניו של אדם כאשר הוא מתבונן בזולתו הינו מכלול התחושות המתעוררות בו במחיצתו, או גישתו כלפיו. אם המטפל רואה את האדם שעמו כפגום, טעון תיקון, מוגבל או שגרתי - אזי ניתן לטעון כי מרכיב ראשוני הנחוץ לשם החלמה נעדר כבר למן ההתחלה. מי שמביט באחר מבעד לעמדת הנוכחות האוהבת, לעומת זאת, מביט בו מתוך פליאה וסקרנות אוהדת. הוא חש אותו, נמצא איתו מתוך הכרת תודה ותחושת שותפות אנושית עמוקה. הוא מלא הערכה כנה כלפיו, נותן אמון ביכולותיו ושואב השראה מכוחותיו ומן הטוב שבו. הנוכחות האוהבת של האקומי מפתחת ומגלה את אנושיותנו המלאה, אותו היבט מיטיב אוניברסלי המסוגל לחוש כלפי כל אדם באשר הוא, כמו "אם טובה" ברגעי החסד שלה עם תינוקה. זהו אותו היבט המתגלה כאשר אנו מסוגלים להניח בצד הרגלים מצמצמים ומכווצים בנפשנו ו"להיות שם" באמת, נוכחים במלואנו עבור האדם הנעזר בנו.
איש מקצוע אשא לומד את ה-Refined Hakomi Method נכנס מיד בתחילת הכשרתו אל תוך סביבה המטפחת עמדה שכזו. פרשנויות, קטגוריזציות וביקורת מתבקשות להישאר בצד, ונתפסות כדרכי התנהלות שיש להבחין בהן ולכבדן, אך לא לפעול על פיהן בהכרח. באמצעות תרגילים בין-אישיים פשוטים אך מאירי עיניים, המטפל מתוודע באופן בלתי-אמצעי להרגליו הפנימיים המפריעים לו לראות באמת, להקשיב באמת ולהיות נוכח באמת עם האחר. באותה פשטות ועדינות הוא לומד לזהות את היפה, הטוב והבריא שבאחר, באופן אותנטי וכנה, ומתחיל להקרין זאת כלפי חוץ בטבעיות. המנחים מאפשרים את החלל המיוחד והבטוח הזה כיוון שהוא כל כך מבוסס בתוכם והם מגלמים אותו בעצם נוכחותם. ההנחייה מדגישה בראש ובראשונה את האופן בו נעשים הדברים, וכך מושכת את מוקד תשומת הלב להשפעתו המכרעת של מצב התודעה על הסיטואציה.
הנוכחות האוהבת היא הטון הראשון המסתמן בחלל הטיפולי של שיטת ההאקומי, ואליה מצטרפים ההתמקדות בחווייה הנוכחית, הגישה הניסויית והעדר התלות במילולי ובמושגי (במובן מסויים, כלולים כל אלה מראש בגישת הנוכחות האוהבת). נימות תודעתיות אלה נארגות יחד ליצירת מרחב המזמין אנושיות שלמה, ומניעות את תהליך הריפוי כולו. רק לאחר שהתבססה העמדה התודעתית המכילה את כל אלה, מסתיים שלב הלימוד הראשון וניתן לעבור בהדרגה לעבודה טיפולית מלאה.
בהאקומי מפתחים יכולת התבוננות שקטה פנימה בחוויה הנוכחית על כל המישורים המרכיבים אותה: תחושות גופניות, רגשות, מחשבות, דימויים וזיכרונות, משמעות ותובנות. מצב זה של קשב פתוח נועד להחזיק אצל המטופל חלל פנימי, אשר מזמין אליו את מה שרוצה לעלות מן הלא מודע, ומאפשר תודעה גמישה ורצפטיבית; תפקידו לתמוך ביכולת לחוות חוויות חדשות, להשתנות ולהירפא. עבור המטפל, מצב התודעה המרווח מאפשר פתיחות לקליטה מעודנת של המטופל כפי שהוא, וראייה מעמיקה אל תוך הדפוסים האוטומטיים המכוונים אותו, מנקודת מבט לא שיפוטית ומלאת חמלה והערכה. מצב זה הוא פתוח ורגיש, ולכן יש צורך ב'נוכחות אוהבת' כדי לשהות בו בביטחה בחברת אחרים.
במצב מודע ופתוח זה נערכים ניסויים פשוטים, אשר מטרתם לגלות את הדפוסים האוטומטיים השולטים באדם ומגבילים אותו. ניסוי כזה יכול להיות מחווה פיסית כלשהי או האזנה למשפט מסויים, אשר אמורים לגעת בחומרי ליבה חשובים בחיי הנפש של המטופל. כאשר נדמה למטפל שהוא מזהה סימן (indicator) להימצאותה של סוגייה טעונה, במקום להציע פרשנות הוא מציע בחינה ישירה של ההיפותיזה. לדוגמא, מטופל המביט במטפל מזווית העין ותוך הפנייה חלקית של ראשו במקום להישיר אליו מבט - ייתכן שנושא האמון טעון עבורו, ומקושר לאירועי עבר קשים ולסבל או למגבלה בהווה. במקרה כזה, עשוי המטפל להזמין אותו להפנות באיטיות רבה ותוך קשב רב למתעורר בו את מבטו או את ראשו כך שיביט ישירות במטפל, או להיפך - להפנות באופן מודע ומכוון את מבטו הלאה ממנו. לחילופין, הניסוי יכול להיות מילולי: המטפל יזמין את המטופל להיות קשוב למתעורר בו כאשר הוא אומר לו בשקט "אתה יכול לסמוך עלי". ניסויים כאלה אינם סוגסטיה, ואינם מיועדים לשכנע או לתקן את המחשבות האוטומטיות; הם מתבצעים תוך שיתוף פעולה מלא עם המטופל, אך ורק במידה והוא מעוניין בהם, ורק כשהוא מסמן כי הוא מוכן לכך. הרעיון הוא לקחת את אותם הרגלים הנותרים בדרך-כלל בלתי-מודעים לחלוטין, ולבצעם הפעם באיטיות ובמודעות מלאה. אז, מתעוררות מגוון תגובות רגשיות, מחשבתיות וגופניות מפתיעות או מוכרות, המסייעות למטופל לבוא במגע עם חומרים לא מודעים, המשפיעים על חייו ועל יכולתו להיות מאושר ואותנטי ולקיים מערכות יחסים בריאות ומיטיבות.
בגרסה זו של השיטה, אין מפה או טבלה מוכנות מראש המתייגות סימנים המצביעים אל עבר הלא מודע, או לעבר הרגלים ותבניות. המטפל בשיטת האקומי קשוב לאדם שעימו רגע אחרי רגע, קולט את התבטאויותיו, ובעקבותיהן יוצר ניסוי מתאים, או תומך בדרכים אחרות בצעד הבא שרוצה לקרות. צורת התבוננות זו הינה מדוייקת ומכווננת, אך היא אינה נאחזת בצורך להבחין, והינה נינוחה וחסרת מאמץ. בסקרנות אמיתית וללא ניסיון לדחוף לכיוון כלשהו, מתבוננים ביחד בתגובות העולות מן הניסוי. תוך תשומת לב מתמדת לדקויות החווייה המתבטאות בדרכים שונות, ותוך סיפוק ההכלה הדרושה, מתמקד הצמד הטיפולי בתגובות הללו ובוחן את התבניות ההרגליות שהן חושפות.
הגופני והבלתי מושגי נתפסים בגרסה זו של האקומי כדרך המלך אל ה"לא מודע האדפטיבי". מונח זה כולל את אותם דפוסים הרגליים שהתפתחו כתגובה להתנסויות קשות (בד"כ בינקות ובילדות), והפכו מהתנהגויות בעלות ערך הסתגלותי לגורמי סבל הפועלים באופן נוקשה ואוטומטי. ככאלה, הם מנהלים את חיינו מבלי שתהיה לנו מודעות כלפיהם, ומבלי שתהיה לנו שליטה על השפעתם עלינו. המטפל בשיטת האקומי מיומן בתשומת לב למישור הלא מילולי, על התבטאויותיו הדקות והמעודנות ביותר: הוא מבחין בסממנים גופניים או לא מילוליים אופייניים אצל המטופל, ומשתמש בהם כדרכי גישה המובילות דרך השכבות הגיאולוגיות שהצטברו מעליהן ישירות אל החוויות שיצרו אותן בעבר. הוא מזמין בעדינות את המטופל לבוא עימן במגע ולחקור אותן, וזאת, כאמור, על-ידי יצירת אותן התנסויות פשוטות המעוצבות בהתאם לצרכיו של אותו האדם ברגע ההווה, והמאפשרות לחומרים בעלי מטען רגשי משמעותי ולהרגלים מן לא-מודע האדפטיבי לעלות אל פני השטח. כאשר אנו מתקרבים לאלה, מתעוררים עמם באופן טבעי גם רגשות וזיכרונות, ומצבים שונים הדורשים ויסות והכלה. המטפל מציע תמיכה בהגנות ובהתנהגויות של ניהול עצמי הנובעות ממצבים אלה, והחזקה פיזית ונפשית מתאימה.
אם נחזור לדוגמא של המטופל אשר מתקשה להישיר מבט למטפל, הסממן הלא מילולי היה המבט הזוויתי. זהו ביטוי של הלא מודע האדפטיבי שלו, וניתן לשער כי ביטויים נוספים שלו נוכחים אצל אותו האדם - בגופו, בקולו, בדרך בה הוא מציג את הדברים ומתייחס אליהם, וכו'. ההפנייה האיטית של המבט או ההקשבה למילות המטפל ("אתה יכול לסמוך עלי"), תוך שימת לב למתעורר כתוצאה מכך בכל מישורי החווייה, היא למעשה הניסוי; בתגובה אליו עשוי לפתע להתעורר אצל המטופל, למשל, כיווץ או כאב בבטן או בחזה. במקרה כזה, נתמוך באיזור זה של הגוף על-ידי הנחה פשוטה של כף היד עליו (ידו של המטופל עצמו), תוך הפניית הקשב למקום זה לכמה רגעים, עד שיתבהרו ויעלו עוד פרטי מידע. למשל, עשויים להתעורר אצלו הקולות הפנימיים המסרבים לתת אמון, המזהירים מסכנה או מאכזבה כזו או אחרת, או המורים בתקיפות רודפנית או בהשלמה מרירה ש"צריך להסתדר לבד". בעקבות העבודה עם הקולות האלה, ובעיקר מתוך המודעות אליהם והשהייה עמם, עשויים לעלות אל פני השטח רגשות של בדידות, עצב, כעס ותחושת עוול, כמו גם זיכרונות הקשורים להיווצרותן של חוויות קיומיות אלה (למשל, מבע פניה הכעוס, המבולבל או האדיש של האם כאשר היה פונה אליה המטופל בילדותו בעת מצוקה).
במצב של מודעות מלאה, נוכחים אז באופן חי ומוחשי החלקים הפגועים והנזקקים מן העבר, הנפגשים כעת עם משאביו של האדם כפי שהוא בהווה, ועם משאביו של המטפל או של השותפים לתהליך. ניתן אז לבחון את האירוע המכאיב מתוך מגע מלא עימו, אך לאור תבונתו וכוחותיו של האדם שהתבגר מאז (או שאינו נמצא בתנאים הקשים ההם), ובסביבה הבטוחה שמספקת הסיטואציה הטיפולית. המטפל מציע את החוויה הפיזית והמנטלית המיטיבה, לה נדמה שהמטופל זקוק לשם רווחתו הנפשית, אותה חווייה מאזנת ומזינה שנותרה חסרה בחייו כתוצאה מהיסטוריה אישית שהביאה להיווצרותם של הרגלים מגבילים ומכווצים. בהמשך לדוגמא שלנו, החווייה החסרה כאן עשויה להיות המפגש עם פנים קשובות, רגועות, בטוחות ואוהבות לנוכח בקשת עזרה או הבעת מצוקה. גם לשם כך יחבר המטפל התנסות שתאפשר את בחינתה של הסיטואציה הזאת ברגע ההווה. חוויות מיטיבות כאלה, כאשר הן חוזרות על עצמן ועוברות אינטגרציה, משנות את ארגונו הפנימי של האדם והופכות לחלק מרפרטואר החוויות הזמינות לו. כך, מושלם מהלך שנותר בעבר ללא מענה, ומתאפשרת התרת דפוסים גורמי סבל המובילה לריפוי עמוק ולהתפתחות.
האופן בו נפרש התהליך - הדפוסים שיציגו את עצמם, הניסויים שיחוברו, התגובות שהם יעוררו, הצרכים והחסכים שיתגלו מאחוריהם ויבקשו מענה - כל אלה אינם מופיעים לינארית. הם אינם קבועים או ידועים מראש. בכדי לנווט את התהליך בצורה כזו, נדרשות נוכחות מלאה, גמישות ויצירתיות רבה. מתוך תפיסת התלות ההדדית שביחסים הטיפוליים, המטפל בשיטת האקומי שם לב ל"מה שרוצה לקרות"; במקום להגיע עם אג'נדה מובנית ולנסות לשלוט במתרחש לעבר יעדים מתוכננים, על המטפל לעקוב אחר האיתותים העולים מן האדם שמולו מרגע לרגע, ולפעול בעקבותיהם במה שמכונה "leading by following". הדברים מתקבלים כפי שהם, ללא קטגוריזציה והעדפה וללא מאמץ לדחוף אל עבר שינוי הנחשב רצוי. המיומנות בשיטה זו מתבטאת ביכולת לתמוך בתהליך הריפוי הספונטאני ולהימנע מלעמוד בדרכו. התנהלות כזו דורשת ויתור על הניסיון לשלוט, ואת השלתם של הרגלים ישנים של המטפל החוסמים הקשבה אמיתית, סוגרים את התודעה וחוצצים בינינו לבין האחר בדרכים שונות.
העמדה התודעתית של שיטת האקומי היא יישום עמוק ביותר של התנהלות בינאישית המבוססת על מודעות ועל חמלה, על אי-אלימות ועל העדר שיפוטיות, על הקשבה אמיתית ועל נוכחות שיש ביכולתה לתמוך, להזין ולרפא. כאשר מספקים לאדם הנעזר בנו את הסביבה הבטוחה של הנוכחות האוהבת, מאפשרים לו להישאר במגע עם החווייה הנוכחית, מבחינים בסימנים המצביעים על הדפוסים המגבילים ומעוררים אותם לעלות אל המודע, וכן מספקים לו את ההכלה וההחזקה הנחוצות לו בעדינות וברגישות - נובע תהליך הריפוי מן האדם עצמו. הטיפול נפרש בפנינו מאליו ומתקדם בטבעיות לעבר יעדו האינהרנטי. אנו מוצאים עצמנו שותפים למעגל הדהוד המזין ומגביר את עצמו; דמותו של המטופל משתקפת מעינינו כפי שהיא נראית מבעד לעמדת הנוכחות האוהבת;, ואנושיותנו המלאה מחזקת ומאפשרת את אנושיותו המלאה שלו.
חוקרת בתחום הדיאלוג שבין פסיכואנליזה ובודהיזם, מטפלת ומורה בכירה לגישת האקומי. היא ראש התכנית התלת-שנתית לגישת האקומי, ומרצה בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת-תל אביב. ספרה "התבהרות: ויפאסנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה" פורסם לאחרונה בהוצאה רסלינג.
ויניקוט, ד.ו. "תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד". בתוך משחק ומציאות, תל-אביב: עם עובד, 1995.
Mahoney, Michael J. "Human Change Processes: The Scientific Foundations of Psychotherapy". New York: Basic Books, 1991.
Martin, Donna. "Loving Presence for Therapists", 2008. From: www.hakomi.ca/art_lp_therapists.htm. accessed july 3rd 2010.
