דר' מרדכי רימור
המאמר מתאר בקצרה שלוש סוגיות בסיסיות בהומור: רקע מדעי, דהיינו מסגרת תאורטית, להומור וצחוק, הסברים בסיסיים לתופעה המבליטים את המסגרת התאורטית, ומאפיינים מרכזיים נלווים (1).
כיום ניתן לשייך את החקר הפסיכולוגי והחברתי של הומור למסגרת הפסיכולוגיה החיובית, המנתחת את ההתנהגויות החיוביות של האדם. להתנהגויות החיוביות שלנו יש ערך מוסף של בנייה ומימוש הפוטנציאל האישיותי, זאת מעל ומעבר לבריאות נפשית (סליגמן, 2000). במקביל לפסיכולוגיה הקלינית הקלסית המנסה לתקן קשיים וחולשות נפשיים ולהעלות את התפקוד האישיותי עד לקו הנורמלי, מנסה הפסיכולוגיה החיובית להצביע על חוזקות נפשיות הקיימות מעל ומעבר לקו הזה, ומעלות את תפקוד האישיות לגבהים של אושר וסיפוק. במאמר נציג את הבסיס הפסיכולוגי והחברתי להומור, שעליו ניתן לפתח מסגרת רגשית חיובית לשיפור איכות החיים של האדם (2).
ידוע שהשימוש בהומור הוא מועט ופגום אצל נאורוטים או חולי נפש. נטייה להומור, הנאה מהומור טוב והבנתו, מצריכים אישיות יציבה, רגשות חיוביים, מחשבה בהירה, ופתיחות ואמון בסיסי כלפי האחר, כפי שנראה להלן. מכאן חשיבות המחקר על הומור בהקשר זה (Argyle, 2001). הומור הוא אמנם מניע ייחודי לאדם, אך במקורו הוא מתבסס על אינסטינקט השעשוע והמשחק הקיים גם ביונקים גבוהים. יונקים גבוהים משתעשעים ומשחקים בראשית חייהם בינם לבין עצמם, עם אמותיהם ואף עם חיות בוגרות בסביבתם החברתית. התנהגות זו היא בסיס ללמידת הגורים את התנהגות המבוגרים. היא מלווה בהתנהגות של חיקוי, אשר בעזרתה בעל החיים לומד ומתרגל בראשית חייו התנהגויות של מעקב, ציד, יחסי אמון, דאגה לזולת ועוד. כמצופה, שכיחות התנהגות זו בחיים הבוגרים של בעלי החיים הולכת וקטנה. בדומה לבעלי חיים, גם פעוטות וילדים אוהבים להשתעשע ולשחק בינם לבין עצמם, עם הוריהם ועם בני אדם בוגרים אחרים. שעשועים בגיל המוקדם מתפתחים למערכת התנהגויות מובנית של משחקים בגילים מאוחרים יותר. זו תופעה חשובה בהתפתחות הילד, כפי שהיא חשובה בהתפתחות בעלי חיים גבוהים. משחקים מחקים מציאות, לפיהם לומדים הילדים את עולם המבוגרים (3).
לשעשועים ולמשחקים אנושיים נלווים רגשות חיוביים. רגשות אלה - כשמחה, הפתעה, חיבה, אהבה - חשובים ביותר לצמיחת האישיות. רגשות חיוביים מגדילים את מאגר פוטנציאל האישיות להמשך חיינו, בין השאר משום שטווח ההתנהגויות המביעות רגשות חיוביים והנלוות אליהם הוא רחב במיוחד (סליגמן, 2002; Fredrickson, 1998). טווח רחב זה ראוי לציון, בהשוואה לטווח ההתנהגויות המביעות רגשות שליליים - כפחד, כעס, קנאה, רתיעה ונלוות אליהן - הטווח הזה צר במיוחד, ומשמש לצורכי הישרדות עכשווית בלבד.
שעשועים ומשחקים אצל ילדים מתפתחים מגיל שנה לערך -בשלב התחושתי-תנועתי - וממשיכים ומתפתחים עד לאחר שלב הפעולות המוחשיות. (Piaget, 1950) לאחר רכישת השפה, כלומר, בשלב החשיבה האינטואיטיבית (מגיל ארבע עד שבע בערך) מסתעף חלקם לביטוי גבוה יותר, להומור, דהיינו, לשעשועים ומשחקים במילים, בכוונות, בציורים ובהתנהגויות (כגון, חיקויים). בדומה לשעשועים, נשמר בהומור הבסיס החברתי שאת אופיו הייחודי נראה להלן.
לעתים מלווה צחוק את השעשועים, את המשחקים ואת ההומור האנושי. צחוק הוא, כנראה, תגובה פיזית ייחודית באדם (4) (לוי ולוי, 2002). בצחוק משתתפים כמעט כל שרירי הגוף ההיקפיים ושרירי הפנים. שרירי הגוף מתכווצים בעת הצחוק לפעמים עד כדי כאבי בטן ושרירים ספציפיים של הפנים נמתחים, לעתים עד כדי דמעות. צחוק אנושי הוא גם סוגסטיבי ומושרה לאחרים.
חיוך וצחוק הן התנהגויות מולדות - אינסטינקטיביות - באדם.
תינוק מחייך אוטומטית תוך כשבועיים לאחר הלידה. החיוך קיים בתחילה גם אצל תינוקות עיוורים מלידה. זמן קצר לאחר מכן, בשבועות הבאים, החיוך מתפתח בקשר לגירויים בסביבה - בתחילה החיוך עולה למראה כל פנים שהן, אחר - למראה פנים מחייכות, אחר בעיקר למראה פנים מוכרות ומחייכות, כגון, ובעיקר, של האם.
מן הראוי לציין שצחוק הוא התנהגות שמלווה לא רק הומור, אלא יכולה ללוות ולבטא גם רגשות אחרים, שונים לגמרי. צחוק יכול ללוות תחושה של זלזול כלפי האחר, או ביטויי שמחת ניצחון, ביטויי שמחה לאיד, מבוכה, רוגז, נימוס, הסכמה ועוד. צחוק כביטוי להומור הוא למעשה במיעוט.
מעניין אף לציין שצחוק יכול לנבוע גם מדגדוג פיזי של אדם אחר אותנו, אך לא מדגדוג עצמי וגם לא ממגע של אנשים זרים. עובדה זו מבטאת את האופי החברתי של שעשועים, משחקים והומור- הדורשים קשר של אמון.
הגדרת ההומור אינה קלה. למרות זאת, כולנו יכולים לזהות הומור באופן אינטואיטיבי. הוא מובן ומובחן. דומה הדבר לאינטואיציה לשונית של דוברי שפה החשים מיד מתי משפט נכון דקדוקית, מבלי להכיר בבהירות ובמודע את חוקי הדקדוק של השפה. הומור מעורר תחושה של רענון, חידוש וכמובן שמחה. אלה האלמנטים שבונים בדיחות. ברובן ניתן למצוא קישור מפתיע וחדש בין אלמנטים שלא היו מיועדים להיות קשורים. הגדרה אינטואיטיבית זו מספיקה בשלב זה. בהמשך נעמיק בהבהרות.
ο הצד הלא מצחיק של ההומור
ο יהודי, מוסלמי ונוצרי הולכים לפסיכולוג: על צחוק והומור בפסיכותרפיה
ο אמפתיה וגבולותיה: תקציר מאמרו של Poland
קיימים הסברים רבים להומור אצל חוקרים שונים (לדוגמה: זיו, 1981, 1996; זיידמן, 1997; סובר 2009) אך בבדיקה יותר מעמיקה נראה שלמרות הטרמינולוגיה השונה, מבחינת התוכן, חלקם דומים ואף חופפים. נשתמש להלן במונחי ההסברים שנראים לנו הבהירים ביותר.
כללית ניתן לחלק את ההסברים להומור לשלושה: פסיכולוגיים, קוגניטיביים וחברתיים. בכל שלושת הסוגים בולט הפוטנציאל החיובי שבהומור לבנייה אישית וחברתית. נציגם בקצרה להלן.
הסבר פסיכולוגי בולט הוא ההסבר הפסיכו-דינמי. מקורו במחקריו של פרויד על ההומור. (Freud 1905, 1921) פרויד מסתמך על שתי תופעות בולטות בהומור וצחוק הרומזות, לפיו, על מקור ההומור.
תופעה אחת היא תוכן רבות מהבדיחות: תכנים מיניים ותוקפניים. תופעה שנייה היא צורת התגובה האוניברסלית להומור: צחוק ספונטני, פתאומי ובלתי נשלט. תגובות אוניברסליות, פתאומיות ובלתי נשלטות המגיבות לחומר מרמה קוגניטיבית גבוהה מזכירות חלומות.
שתי התופעות והדמיון של התופעה השנייה לחלומות רומזות, אליבא דפרויד, שהמקור להומור הוא בלתי מודע. התהליך מתחיל כך: אנרגיה נפשית שבסתמי (id) שהוא בלתי מודע - מנסה לפרוץ את הגנות האני (ego) ולהגיע לפירוק, לקתרזיס. תכני אנרגיה זו הם תכנים אסורים המבטאים שני יצרים חבויים בנפש האדם - מיניים ותוקפניים, או, בטרמינולוגיה הכללית של פרויד - יצר החיים ויצר המוות. התהליך נמשך בכך שהומור, כחלומות, הוא דרך עקיפה לביטוי ולשחרור אנרגיה נפשית המייצגת קונפליקטים מיניים ותוקפניים. ומוטב כך, שאחרת, האנרגיה הייתה משתחררת בדרך ישירה ובלתי מקובלת על ידי האני, האני העליון (super-ego) והמציאות. עקב המעקף, שלושת מבני הנפש - הסתמי, האני והאני העליון - תומכים בביטויי הומור, בהתאם לאופיים. התהליך מקובל על שלושת המבנים. כך חשה האישיות כולה תחושה חיובית בעת הביטוי ובתגובה להומור. נפרט זאת להלן.
ה"אני העליון" מקפיד שהאנרגיה היצרית - ביטויי מין ותוקפנות - תתבטא בתחום המקובל על החברה. ערוץ ההומור מקובל בחברה, לכן האני העליון תומך בו ואינו מטיל עליו איסור. הראיה היא שאף באירועים שבהם אנו חשים שאולי "עברנו את הגבול" אנו יכולים להתחמק ולהכריז: "אבל זה היה בהומור, בצחוק!" ונמנעים מסנקציה חברתית, שהיא, לפי פרויד, סנקציה של האני העליון. ה"סתמי" השואף באופן קבוע לבטא את האנרגיה היצרית שלו, ונהנה להשתמש בכל דרך אפשרית. הומור הוא דרך מצוינת לשחרור אנרגיה מינית ותוקפנית. הצחוק מביא לקתרזיס - פירוק האנרגיה - ולתחושה חיובית. ה"אני" חש את לחץ אנרגיית ה"סתמי" השואפת להשתחרר וחש גם בכך שה"אני העליון" מתיר להביע את האנרגיה בדרך מקובלת במציאות סביבתית וחברתית. הגנות האני מתרככות ומשחררות את האנרגיה הכבושה תחתיהן. השחרור גורם לקתרזיס וה"אני" אינו חש אשמה, אלא להפך, חש תחושה חיובית.
חשוב להזכיר שכל הדינמיקה הזו היא כמובן בלתי מודעת, ורק התוצר הסופי של התהליך הוא מודע - דהיינו התחושה החיובית של האני.
מן הראוי אף לציין ששחרור אנרגיית הסתמי בהומור הוא שחרור ישיר יחסית. זו דרך בלתי מעמיקה לטיפול בקונפליקטים בלתי מודעים. אמנם, הדובר והשומע חשים חידוש, עניין ורעננות בעת ביטוי ההומור, אך חסר פה עומק, כפי שנראה להלן בסוג ההסברים הבא.
יש לציין שקיימים סוגי הומור שלפסיכו-אנליזה אין מה לומר עליהם, כגון משחקי מילים ("סלון חגור" במקום "חלון סגור") אך סוגי הומור אלה הם מיעוט. מה גם, שלעתים אפשרי אף במקרים אלה - אולי בדוחק - למצוא הסבר פסיכו-אנליטי שיצביע על מקור מיני או תוקפני. קיים הסבר פסיכולוגי מעניין נוסף המתייחס ישירות למפגש שבין הומור לבין רגשות חיוביים (Wyer & Collins, 1992; Kobovy, 1996) לפיו, הומור מתואם עם רגשות חיוביים ומתקיים כמשלים להנאות גופניות (pleasures of the body) דהיינו, הנאות הנפש (pleasures of the mind) הנאות הנפש מורכבות ממערכת של רגשות חיוביים שמתפתחים בזמן. לדוגמה, הרגשות שעולים בעת מעקב אחר גירוי יפה ומושך, במשך קריאת סיפור, שמיעת מוזיקה או במשך מעקב אחר אירוע מצחיק. לפי הסבר זה, אירוע מצחיק הוא התפתחות מפתיעה בסיפור מכיוון של איגרא רמה לבירה עמיקתא, או להפך, כפי שנראה להלן.
הסברים אלה עוסקים במבנה ובתוכן המסר שבהומור. גם פה בולט הפוטנציאל החיובי של ההומור. לפיהם קיים בהומור קישור או צירוף של רמות תוכן וסוגי תוכן שונים, או גישור בין תכנים שאינם מקושרים במצבים רגילים. הבדיחה מקשרת ביניהם, מגשרת על הפער ומעמידה אותם זה ליד זה. התוצאה מפתיעה, מעוררת עניין, וקשה ליישוב תבוני מהיר. קישור רעיונות בדרך זו הוא חדש, וככזה הוא מושך, מסקרן ומעורר רגשות חיוביים. ההפתעה - שהיא, כמובן, רגש חיובי - היא כה מהירה עד שהיא גורמת לשמחה ומתבטאת בפרץ צחוק, כאותו צחוק העשוי לפרוץ כשלנגד עינינו אדם רץ במהירות, נתקל במכשול ומשתטח ארצה. הניגוד בין הפעולה להפסקתה וחיבורם המהיר גורם להפתעה מצחיקה. קישור מסוג זה של רעיונות מכונה (Bisociation Koestler, 1964) דהיינו, אסוציאציה בין שני תכנים בלתי קשורים. מעניין לציין שעל פי גישתו הקוגניטיבית של קסטלר, ביסוציאציה מהווה גם בסיס לחשיבה יצירתית. כבהומור, כך גם ביצירה אמנותית - שירה, ציור, פיסול, ספרות ומוזיקה - ניתן למצוא חיבור חדש, רענן, פורה ומעורר פליאה של רעיונות רחוקים, חיבור המארגן את עולם התוכן באופן מקורי ומוערך. בכך מהווה הומור כעין התחלה ורמז לחשיבה יצירתית, ומכאן חשיבותו הנוספת. ביצירתיות התהליך הוא כמובן הרבה יותר מורכב ועמוק ודורש תהליכי עיבוד ועידון מסובכים שאינם קיימים בהומור. אך בבסיסה, יצירתיות, כהומור, היא חיבור חדש של מהויות.
להומור מספר פונקציות חברתיות (זיו 1981, ברגסון 1975, סובר, 2009). תפקידים אלה הם כולם חיוביים. לפיהם משמש ההומור כזרז לקידום יחסי אנוש ולשיפור חברתי. להלן מספר תפקידים כאלה. התמודדות (coping) בתנאי לחץ פיזיים וחברתיים ממושכים וקשים עולה לפעמים השימוש בהומור, במיוחד מסוג "הומור שחור", מקאברי. סוג זה מאפשר למשתמשים להתמודד עם המצב הלחוץ על ידי לקיחת "מרחק נפשי" שמשמש כהגנה והסחה מהלחץ. במצבים אלה ניתן לבטא דרך ההומור רגשות שקשה, או מן הנמנע, לבטאם. לדוגמה, סטודנטים שעובדים בטיפול ראשוני ובהעברה של גוויות נפטרים בבתי חולים לחדרי הקירור, מתבדחים לעתים על סביבת עבודתם ועל הגוויות. או, במשטרים טוטליטריים, כבברית המועצות לשעבר, בגולגים, במחנות הריכוז הנאציים, או בארגנטינה בתקופת שלטון הקולונלים, פיתחו אזרחים ואסירים הומור שחור על מצבם. פונקציה זו של ההומור היא קוגניטיבית ורגשית גם יחד.
ראייה מחדש (reframing)לעתים הומור יכול לעורר תפישה חדשה של מצבים חברתיים ובכך לתרום לשיפור מצבים אלה.
בשל כך, הומור יכול לקדם השתחררות מדרך חשיבה מקובעת ונוקשה לקראת פירוש והבנה חדשים של הבעיה. לדוגמה, בדיחות המלגלגות על קמצנות יכולות לקדם את התפישה של השומע לסוגיה זו, אם אמנם יש לו קשיים בעניין זה. תפקיד זה של הומור הוא קוגניטיבי.
קשר ( communication)שימוש בהומור פותח ומקדם ערוצי קשר בין הדובר לשומע. בכך דומה הומור לאחד התפקידים של שימוש בשפה. לדוגמה, לשאלה "מה שלומך?" אין משמעות של תוכן. הדובר אינו מתעניין במדויק בשלומו הרפואי של השומע, אלא המבע הוא חלק ממבעי שפה שתפקידם שידור ופתיחת ערוץ תקשורת אפשרי - הדובר מאשר בכך שהוא פתוח להמשך האינטראקציה החברתית עם השומע, והשומע מגיב בהתאם, ויש עתה לשניהם את האפשרות להמשיך בקשר או להימנע מכך. בדומה, המסר בהומור מצד הדובר - למשל בעת סיפור הבדיחה - הוא: "אני מאמין שאתה תבין אותי", "אנחנו באותו צד", "אני מצפה שתסכים עמי שזה מצחיק", "אני מעוניין לקשור עמך קשר עתה" וכדומה. המסר מצד השומע והצוחק הוא מסר דומה: "אני מבין אותך", "כן, אנו באותו צד", "אני מסכים אתך שזה מצחיק", "כן, יש בינינו קשר" וכדומה. מה גם שמכיוון שההומור נוגע בחומרים שבדרך כלל איננו מבטאים אותם ישירות - מיניים או תוקפניים - ביטוים מעצים את הקשר בין הדובר לבין השומע, לעומת "האחר" (ראו להלן בזהות חברתית).
עוינות (hostility)הומור משמש ערוץ שכיח לביטויי עוינות כלפי מטרות חברתיות, מה שאיננו נוטים לעשות בדרך כלל באופן ישיר. לדוגמה, השכיחות הגבוהה של בדיחות על רקע עדתי, אידאולוגי, או כלפי קבוצות "אחרות", מבטאת גזענות עוינת בהסוואה. לדוגמה, יחס מזלזל כלפי נשים המתבטא לפעמים בבדיחות על נשים מסוגים שונים (בלונדיניות, אימהות פולניות וכדומה) מבטא עוינות כלפי הפמיניזם, כלפי "תרבות אימהית" ועוד. ניתן לטעון שלביטויים אלה יש חשיבות חברתית, שאילולא דרך זו, הייתה העוינות מתבטאת בדרכים יותר הרסניות.
זהות חברתית (identity)פונקציה זו משלימה את שתי הקודמות. עניינם של חלק ניכר מביטויי הומור הוא קבוצות, עדות, דתות, עמים ועוד - לעתים באופן שלילי ולעתים - חיובי. אם היחס הוא שלילי, ההומור יוצר הדרה של אותן קבוצות, מדגיש את ה"אחר" שבהן, ומחזק את הזהות הקבוצתית של המשתמשים בו. אם היחס כלפי הקבוצות האלה הוא חיובי, השימוש מחזק את הזהות הקבוצתית. לסוג אחרון זה שייך הומור עצמי של קבוצה (כהתבדחות יהודים, או שחורים, על עצמם) המחזק את הזהות הקבוצתית של המתבדחים.
נטרול מתחים (relax tension)הומור משמש גם כמפיג מתחים במצבים חברתיים. כאשר נוצר מתח רגשי במצב חברתי, המתח מלווה ברגשות שליליים. העלאת הומור, שהוא מסר מפתיע, חדש ומקובל על שני הצדדים, גורמת לתגובה ספונטנית של צחוק המפיגה את הרגשות השליליים. ייתכן שהשימוש בהומור במצבים אלה הוא גם ביטוי להתגוננות, עקב חשש מתגובת השומע, או עקב חשש מהצפה ברגשות שליליים.
חינוך נכון (morality)זו פונקציה חברתית מעניינת של הומור (ברגסון, 1975) לפיה, להומור יש תפקיד חברתי מכונן של מסר מכוון לחינוך. המסר פונה לשני כיוונים: מחד מלמדנו איך לא להתנהג ומאידך - איך להתנהג. בכיוון הראשון, הלעג, הגיחוך, האירוניה והמוזרות המובעים בהומור, מלמדים אותנו שיש להפחית ולהעלים התנהגות נלעגת, מגוחכת, שלילית ומוזרה ולהימנע ממנה. לדוגמה, בדיחות גזעניות, תוקפניות או שוביניסטיות, מעמידות באור מגוחך התנהגויות חברתיות אלה ומכוונות אותנו לא להיות גזענים, תוקפניים, שוביניסטיים, כוחניים, פרועים מינית וכדומה. הצחוק מבטל את חשיבות האירוע בעצם העמדתו כנלעג. המסר הוא "כן, בבדיחה ישנם אנשים כאלה, אך אני איני כזה...". תפקיד זה דומה, במידה מסוימת, לתפקיד הראייה מחדש (reframing) דלעיל. הכיוון השני משלים את הראשון. כאן אנו למדים מהבדיחה מהי התנהגות מקובלת, גמישה ומסתגלת. בדיחות רבות עוסקות בחוסר גמישות - תופעה מצחיקה לכל הדעות. לדוגמה, מצחיק אותנו כשאדם מתנהג באופן קומפולסיבי או מכני. יצחיק אותנו אם נראה איש עסקים טרוד וממהר החולף ברחוב ומשליך נדבה לכובעו של אדם השוכב דקור ברחוב וכובעו ההפוך מושלך לידו. הגיחוך שבהתנהגות נוקשה ובחוסר תיאום בין המצב לבין ההתנהגות מורה לנו שאל לנו לאבד את הגמישות של תגובותינו, להיות פתוחים, זורמים, קשובים ומסתגלים בחיינו החברתיים. בהקשר זה, נשים לב שחיקויים מצחיקים אותנו. שכן, חיקוי הוא חזרה על התנהגות שבמקורה נעשתה באופן חופשי, ועתה - בעת החיקוי - היא נעשית באופן מכני על ידי האדם המחקה. הניגוד בין חופש למכניות מעורר גיחוך ונלעג. החופש כה יקר לנו, שכל סטייה ממנו נראית לנו נלעגת. שהרי, בזרימת החיים (Vital- élan) מושג מכונן אצל ברגסון - אין חזרה. כל אירוע הוא חד פעמי לנצח. מה גם שבדיחה היא תמיד פיקטיבית. סיפורים שקריים מלמדים אותנו להיזהר משקרים, מאירועים שלא קרו, אך עלולים לקרות. ומכיוון שאנו רגישים דווקא לשונה ולמוזר - ושקר הוא מוזר - תשומת לבנו מופנית לאירוע. הגיחוך שבאירוע מלמדנו לא לשקר.
במעקב אחר המאפיינים של בעלי חוש הומור (זיו 1981, 1996) התגלו מספר משתנים מעניינים. גם פה בולט תפקידו החיובי של ההומור. והרי הם, בניסוחים כלליים ובקצרה: רקע ילדות של מעמד לא גבוה, אינטליגנציה מעל הממוצע, קשר חם בילדות עם האם ובמקביל אב פסיבי, ומידה מסוימת של חרדה בסיסית וחוסר ביטחון.
אפשר ששימוש בהומור משמש בילדות דרך להתמודד עם חוסר ביטחון, ומשמש כך גם בבגרות כאסטרטגיה לשמירת דימוי עצמי חיובי, לעורר חיבה, ואולי אף לביטויי תוקפנות שהאני חרד מלבטא בדרך אחרת. אנשים אלה מכירים בתכונת ההומור שבהם ומשתמשים בה חברתית. האנשים האלה פתוחים לקשרים חברתיים ולפעמים הם אף "כוכבים סוציומטריים". תפיסת עולמם היא פחות שגרתית, הם נוטים לחלומות בהקיץ, להרפתקנות וליצירתיות (ראו לעיל) בייחוד אם ההומור שהם משתמשים בו הוא יותר "פילוסופי" ופחות בוטה.
מעניין לציין שתכונת ההומור היא כנראה נרכשת יותר מאשר תורשתית. זאת למדים ממחקרי תאומים זהים שגודלו בסביבות שונות.
מבחינת הבדלי מגדר, יש יותר גברים בעלי חוש הומור מאשר נשים. נשים עם הומור נוטות לתכונות יותר גבריות, כגון צורך להשתלט. ממצאים אלה מחזקים את הנאמר לעיל, שהומור הוא תכונה נרכשת. פרופיל האישיות של אנשים שההומור מקצועם נראה כהקצנה של הפרופיל הקודם. בנוסף לעיל, להומור של המקצוענים יש נטייה להיות פוגעני. אלה אנשים "מבריקים", ערניים, בעלי סף גירוי נמוך (דהיינו, רגישים) חשדנים, כעוסים, בעלי דימוי עצמי נמוך, ובמידה מסוימת אף עם נטייה לדיכאון. כלומר, הם אינם מצחיקים בחייהם האישיים. דימוי "הליצן העצוב" מתאים לאישיותם. רקע ילדותם הוא יחסית קשה, אך להומור היה מקום בולט גם שם. בילדות יחסם למערכת החינוך היה שלילי ומתגרה. מגדרית, כמצופה, יש יותר גברים מקצוענים מאשר נשים, מה שמחזק שוב את הטענה דלעיל על הומור כנרכש.
סקירה קצרה זו מרמזת על העומק הפסיכולוגי והרוחב החברתי של תופעת ההומור. המסגרת החדשה יחסית שחקר ההומור הצטרף אליה - הפסיכולוגיה החיובית - נותנת להומור מקום מכובד לקידום איכות החיים ותחושת שביעות הרצון של האדם. לפיכך, ניתן לצפות להתפתחויות מחקריות ויישומיות מעניינות בתחום זה בעתיד הקרוב.
ברגסון, א. (1975). הצחוק, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תרגום: לוי, י.
זיו, א1981). ). פסיכולוגיה של ההומור, תל אביב: הוצאת יחדיו.
זיו, א. (1996). הומור ואישיות, אוניברסיטת תל אביב: הוצאת פפירוס.
זיידמן, ע. (1997). הומור, אוניברסיטת תל אביב: הוצאת פפירוס.
לוי, ז., לוי, נ. (2002).. אתיקה, רגשות ובעלי חיים, אוניברסיטת חיפה: ספריית הפועלים.
סובר, א. (2009). הומור: בדרכו של האדם הצוחק, ירושלים: הוצאת כרמל.
סליגמן, מ. (2002). אושר אמיתי, תל אביב: הוצאת מודן, תרגום: זיסקינד-קלר, י.
Argyle, M. (2001). The psychology of happiness.London: Routledge.
Fredrickson, B. (1998). What good are positive emotions? Review of General Psychology, 2, 300-319.
Freud, S. ([1905], 1991). Complete psychological works (Vols. 8 & 21), J. Strachey (Ed.). London:
Fromberg, D.P. & Bergen, D. (Eds.) (1998). Play from birth to twelve and beyond: Contexts, perspectives and meanings. New York: Garland.
Koestler, A. (1964). The act of creation. London: Hutchinson.
Kubovy, M. (2005). On the pleasures of the mind. In D. Kahneman, E. Deiner, & N. Schwarz (Eds.) Wellbeing: The foundations of hedonic psychology (pp.134-155). New York: Russell Sage.
Piaget, J. (1950). The psychology of intelligence. New York: International Universities Press.
Peterson, C. (2006). A primer in positive psychology. Oxford: Oxford University Press.
Wyer, R.S., Jr. & Collins, J.E. (1992). A theory of humor elicitation. Psychological Review, 99, 663-88.
1. עקב קוצר היריעה, המאמר אינו עוסק בהיסטוריה של ההומור, בהתפתחות ההומור בפרט, בשיטות לקידום הומור ובשימוש בו בחינוך ובטיפול. מסיבה זו גם לא יוצגו דוגמאות להומור. קיימות דוגמאות רבות בספרי המקורות ובמאמרים שבחוברת הנוכחית, והקוראים אף מוזמנים להעלות בעת הקריאה דוגמאות משלהם. למעוניין בנושאים אלה - ראו במקבץ המקורות.
2. למעוניינים בהקשרים לפסיכולוגיה החיובית, ראו טקסט עכשווי של הפסיכולוגיה החיובית, כגון ( Peterson 2006.)
3. תחום זה של משחקי ילדים נחקר אינטנסיבית, אך הוא חורג מהיקף המאמר הנוכחי(לדוגמהFromberg & Bergen, 1998).
4. למרות טענות מעניינות על אפשרות קיומו אצל בעלי חיים גבוהים (לוי ולוי 2002).
