צוות בטיפולנט
הזדהות דביקה היא מונח אשר נטבע על ידי אסתר ביק ופותח על ידי דונלד מלצר. Turp מציעה במאמרה כי הזדהות דביקה היא אחד מסוגי ההגנות המופעלים מול פגיעה בפונקציית גבולות העור. במסגרת הזדהות דביקה, האדם נצמד בחוזקה לאחר במטרה לרכוש סוג של תחושת עצמי. האדם אליו המטופל נצמד, במקרה זה המטפל, עשוי לחוש כי המטופל "נכנס תחת עורו". הוא עשוי לחוות הפרעה בתחושת האינטגרציה, בתחושה כי הוא יחידה אחת בעלת גבול עורי, המסוגלת לקבל ולחשוב על התקשורת של המטופל. במקביל, מספר מאפיינים הקשורים במצבי הזדהות דביק מאיימים על היכולת לאובייקטיביות ולשימור עמדה אנליטית. בין מאפיינים אלו נכללים היצמדות או הידבקות, ניסיונות מתמשכים להסיר כל פער בין העצמי לאחר וסירוב להכיר בכך שלמטפל יש תודעה או עור משל עצמו.
מטופלים "דביקים", בדומה לתינוקות רכים, נצמדים למטפל כדי לשרוד מאחר ובהיעדר תחושה של עור- תלותם קיצונית ביותר. בהתאם, מטופלים אלו מתארים פעמים רבות קשיי תפקוד במערכות יחסים אינטימיות, ותחושה שהם אבודים ומעונים על ידי תחושת הריקנות הפנימית שלהם. הם מביאים אל הטיפול תחושת מבעיתה של ריק ופחדי מוות, לעיתים גם דרך ניסיונות אובדניים או הזנחה עצמית מסכנת חיים.
תינוקות רכים "נדבקים" למטפליהם עקב מצבם הביולוגי וצרכי ההישרדות שלהם. מטופלים דביקים נדבקים עקב נזקים או חסכים אשר גרמו לעיוותים בהתפתחות המוקדמת.
מאמרה של Turp מתמקד בשני היבטים. היבט הראשון הוא האופן בו רעיון העור הפסיכולוגי (Psychic skin) רלוונטי לעבודה האנליטית. ההיבט השני נוגע לקישור של Cohn (2003) בין יושרה (integrity) לבין אינטגרציה (integration) בהתייחס להבנת תגובות העברה נגדית המתעוררות מול מטופלים המפעילים הגה דומיננטית של הזדהות דביקה.
בשנות ה-60 וה-70, ביק ושות' דנו בנושא של הגנות העור הפסיכולוגי בהתבסס על תצפיות בתינוקות צעירים מאוד. בדומה להגנות המאפיינות את העמדה הסכיזואידית פרנואידית, הגנות עור פסיכולוגיות קשורות בחרדות פרימיטיביות ביחס להישרדות העצמי. עם זאת, הגנות עור פסיכולוגיות אינן קשורות בפחד מהיהרסות העצמי על ידי חזרתן של השלכותיו ההרסניות אלא מהתמוטטות, התמוססות ונזילה כתוצאה מהיעדר החזקה מספקת על ידי העור. ביק תיארה כי בתחילת החיים העור אינו מספק חוויה שלמה של החזקת כל חלקי האישיות יחד ובהתאם, התינוק מצוי תמיד על סף קטסטרופה רגשית של התמוטטות או נזילה.
ביק תיארה כיצד בראשית החיים תשומת ליבה של האם נחווית כעור. חלקי האישיות, המאוחדים ומוחזקים יחד על ידי הדאגה האימהית, אינן מובחנים בשלב זה של ההתפתחות מחלקי גוף ומתפקודים גופניים. לאורך זמן, יכולת האם "לעטוף בעור את התינוק" מופנמת ותהליך זה מביא ליצירת חוויה עצמית של תלת ממדיות, המלווה בתחושה של קיום חללים פנימיים וחיצוניים. רק בשלב זה נוצרת אפשרות לשימוש אדפטיבי בפיצול והשלכה כפי שתיארה אותם קליין.
מספר הגנות עשויות להתפתח כנגד כישלונות בהכלה העורית, הקשורים בחסכים מוקדמים או בחוויות טראומטיות מאוחרות מעט יותר. ביק תיארה הגנה המבוססת על יצירת "עור שני" באמצעות הקשחת העור באופן שיספק תחושת הגנה מפני תחושת ההתפרקות. כך, ההתקשרות לאובייקטים מוחלפת בפסאודו-עצמאות. התינוק מתחיל לחפש אחר הכלה בעיקר דרך קיבעונות ויזואליים או שמיעתיים לאובייקטים דוממים, או דרך התמקדות בנשימותיו ותנועותיו שלו עצמו.
הגנה נוספת היא כניעה. ביק לא תיארה הגנה זו בהרחבה, אך Briggs טבע את המונח "נקבוביות עור" בהתייחס לעור דולף ומחורר, בו פונקציות האגו חסרות עד כדי כך שהאדם חש כי הוא חשוף לכל דבר שנקרה בדרכו, וכי זו הדרך היחידה לחיות בה. הגנה זו מלווה בעמדה פסיבית ביותר אשר עשויה לפגוע באספקטים מהותיים ורבים של ההתפתחות.
הגנה שלישית אשר ביק ומלצר תיארו היא הזדהות דביקה. בניסיון לא מודע לפצות על תחושת היעדר העור, האדם יכול להשתמש בעורו של האחר בתהליך של היצמדות קרובה או הזדהות יתר, ולהיקשר אל האובייקט באופן דו ממדי.
בהתאם לכך ששלושת הגנות אלו מכוונות להתמודדות עם אותה החרדה, פעמים רבות נראה כי מטופלים מחזיקים בהן בו זמנית או שהן מתחלפות זו בזו.
ביק תיארה כי כל עוד לא מופנמות פונקציות ההכלה, רעיון המרחב הפנימי אינו יכול להיווצר וההפנמה, כלומר הבנייה של אובייקט במרחב הפנימי, נפגמת. בהיעדר תחושת גבולות עוריים וחלל פנימי בעצמי או באחר, האדם אינו יכול להשתמש במה שביון כינה פונקציית אלפא. כך, בהיעדר אפשרות לחוות יחסי מיכל- מוכל המבוססים על תקשורת בין שני חללים פנימיים, נותרת רק הסתמכות על קשרים על פני השטח, חוויות עור-בעור, המהווים צורות של היצמדות או הידבקות במטרה להשיג תחושת ביטחון.
ב-1986 ביק התייחסה אל הזדהות דביקה דרך תיאורה של מטופלת אשר סבלה מאקזמה, חשה שהיא "נשפכת", ונקשרה אל ביק באופן דו מימדי, תוך היצמדות לקולה, בהייה בה או חיקוי של ביטוייה. Turp מדגימה את חווית ההזדהות הדבירה באמצעות מטופלת אותה היא מכנה ג'נין. ג'נין התלוננה על תחושה של "הישפכות החוצה", היעדר עור והיעדר יכולת להחזיק את עצמה. בשנות הטיפול המוקדמות, ההפסקות בטיפול היו קשות ביותר עבורה והובילו בחלק מהמקרים להופעת סימפטומים חריפים (דיכאון קליני, הפסקת האכילה) אשר העבירו תחושה ברורה כי היעדרות המטפלת מאיימת על הישרדותה.
בשלב מסוים של הטיפול, ולאור התפתחויות מסוימות, נקבע לטיפול תאריך סיום אשר אחריו החלה תקופה קשה בטיפול. במהלך מספר פגישות ג'נין נראתה "נעולה" על המטפלת: עוקבת אחרי כל תנועה שלה ובו זמנית מסרבת להביט בה. "שותה" את מילותיה בצמא אך בו זמנית אינה מקשיבה לדבריה. נראה היה כי היא נתקעה במצב בלתי נגיש זה אשר לא אפשר כל התקדמות או את סיומו של הטיפול. מצב זה עורר ב-Turp את התחושה כי היא נדבקת אליה כדי לשמור על חייה, אך באופן צמוד שלא הותיר כמעט אוויר לנשימה.
ביק תיארה כיצד ההידבקות מופיעה לנוכח איום בפרידה אשר מלווה בחרדה מפני נזילתם של החיים מהאדם. בהתאם, היא תיארה את ההזדהות והחיקוי ה"דביקים" המאפיינים מצבים אלו כמצבי הזדהות דביקה (בשונה ממצבי הזדהות השלכתית).
מלצר וויניקוט זיהו גם הם את קיומם של מצבים ינקותיים ראשוניים הקשורים בחוויות חושיות וחוויות עור-לעור המכוונות כלפי האובייקט המכיל. מלצר פיתח עם ביק את הרעיון של הזדהות השלכתית. הם טענו כי הזדהות דביקה ממלאת תפקיד בחוויותיהם של אנשים רבים, ובאופן ספציפי בהקשר לערכים. כך, למשל, אנשים רבים מכירים בכך שהם יכולים להכיר בערכה של יצירת אומנות רק לאחר שראו מה מחירה או מי היוצר שלה- כלומר, הם ביססו את ערכיהם ותחושתם הפנימית על מקור חיצוני. בדומה, Turp מתארת את אי הנוחות המשמעותית שג'נין חשה בשנות הטיפול הראשונות כאשר חברים קרובים שלה החזיקו דעות שונות משלה. כמו כן, היא תיארה כי היא חשה כי אין לה תודעה משל עצמה. היבט נוסף אשר ביק ומלצר זיהוי בהקשר של הזדהות דביקה היא יחסם ה"מתנדנד" של מטופלים דביקים ודו ממדיים לזמן, והאופן בו הם אינם חווים את חייהם על רצף זמן מתמשך.
בהקשר למטופלים אשר ההכלה העורית שלהם פגועה, אנזייה הדגיש עד כמה חשוב להימנע מ"הפצצה פרשנית" אשר עשויה למנוע מהאגו לפתח מעטפת מגנה נורמלית. ברוח זו, גם אוגדן מזהיר מפני בלבול בין התנגדויות נרקיסיסטיות לבין חרדות קטסטרופליות הנובעות ממצבים בהם חל כשל מהותי באפשרות לפתח ולתת אמון ב"מקצבי ביטחון" הנוצרים בטיפול היומיומי המאפיין את קשר האם-תינוק. מקצב ביטחון דומה נבנה בטיפול, כאשר המטופל מגיע באופן סדיר למפגשים המתקיימים ביום ושעה קבועים.
Mitrani (2001), בהתבסס על עבודותיהן של Sydney Klein ושל Tustin, תיארה כיצד גם בקרב מטופלים לא אוטיסטיים, בוגרים וילדים, קצוות וצורות של אובייקטים דוממים יכולים לספק תחושות של חוסר חדירות וביטחון. במצבים אלו אנו עשויים להרגיש שהמטופל משתמש, למשל, בקולנו ובמקצב הדיבור שלנו ולאו דווקא בתוכן של דברינו. ניתן להבין, אם כך, כי הזדהות דביקה נמצאת בספקטרום הגנות האוטיסטיות.
Cohen, פסיכותרפיסטית ילדים ובעל רקע בפילוסופיה מוסרית, הצביעה כאמור על הקשר בין יושרה (integrity) לבין אינטגרציה (integration). Cohen קישרה בין חווית העצמי כשלם לבין היכולת לפעול באופן מוסרי המבוסס על יושרה. ההקשר של דבריה הוא עבודתה ביחידה לטיפול נמרץ בפגים, והכרתה בתגובות ההעברה הנגדית הקשות המתעוררות מול המצוקה העצומה של הפגים והוריהם. החרדות הקיומיות העומדות בבסיסה של ההזדהות הדביקה מעוררת תגובות העברה נגדית שונות, אותן Turp מבקשת לבחון באמצעות עבודתה של כהן. כהן נהגה לצפות ארוכות בתינוקות פגים אשר שהו באינקובטור במטרה להתחבר ולהכיר את חוויתם הרגשית. בפרק מספרה אשר כותרתו 'יושרה', כהן תיארה את הקושי הנלווה להישארות בקשב לתינוקות בהם צפתה, והציעה כי לעתים כל כך קשה לדמיין את חוויותיהם המכאיבות, עד שאנו מעדיפים שלא לדמיין. אנו מסרבים לדעת ומקהים את יכולתנו לחשוב, כפי שקורה לנו לעתים עם מטופלים.
תגובות העברה נגדית לסיטואציות בהן קשה לנו לשאת את סבלו של המטופל יכולות להתבטא בנטייה להסחת דעתנו מהמטופל, חסימה של יכולת הקליטה או קהות רגשית- כפי שלעתים קורה לרופאים אשר נאלצים לבצע פרוצדורות רפואיות מכאיבות לתינוקות צעירים. רופאים אלו עשויים, לפעמים, להאשים את התינוק ב"קשיים" שהוא גורם כאשר הוא מתנגד לפרוצדורה הרפואית או להעיר הערות מרושעות תוך ביצועה. בהתאם, Turp מתארת כיצד לעתים נדרש מאמץ רב כדי להישאר במגע עם חוויתו הפנימית הקטסטרופלית של המטופל.
Clinging on for dear life: Adhesive identification and experience in the countertransference. Turp, Maggie. British Journal of Psychotherapy, Vol 28(1), Feb 2012, 66-80.
