צוות בטיפולנט
הפסיכואנליזה השפיעה על התפתחותן של צורות פסיכותרפיות אחרות רבות, והיא זו שעומדת בבסיס הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית כפי שאנו מכירים אותה כיום. השאלה לגבי האופן בו שני מודלים אלו שונים זה מזה אינה חשובה רק מבחינה תיאורטית אלא גם לכל הנזקקים לפסיכותרפיה ולכן גם לכלל הפסיכותרפיסטים והפסיכואנליטיקאים אשר מייעצים להם לגבי סוג הטיפול המומלץ עבורם.
אם פסיכואנליזה ופסיכותרפיה פסיכואנליטית היו שונות זו מזו באופן בו פסיכואנליזה שונה, למשל, מתרפיה התנהגותית או כפי ששני סוגי אנטיביוטיקה שונים זה מזה, היה קל יותר להגדיר את ההבדלים. בפועל, מדובר בשתי שיטות בעלות מאפיינים משותפים רבים, אשר נמצאות על רצף של אותו הספקטרום, בו בקצה אחד נמצאת פסיכואנליזה של חמש פעמים בשבוע ובקצה השני פסיכותרפיה פסיכואנליטית של מפגש שבועי יחיד. לכן, לא ניתן להשוות ביניהן כאילו היו שתי מתודות טיפוליות נפרדות לגמרי.
יתר על כן, אנליטיקאי עשוי לטפל בפסיכואנליזה בחלק ממטופליו ובפסיכותרפיה פסיכואנליטית באחרים, וייתכן מצב בו מטפל יתפקד לעיתים כאנליטיקטי ולעיתים כתרפיסט פסיכואנליטי עם אותו המטופל, בזמנים שונים.
מסיבות אלו אני עסוק יותר ביחסים בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ופחות בחקר ההבדלים ביניהן. אדגיש במיוחד את עמדתו ומטרתו של המטפל כאשר הוא מתפקד באופן המתאים לכל אחד ממודלים טיפוליים אלו, ואת חווית המטופל בכל אחת מהן.
פסיכואנליזה היא מקורה של הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית. כדי להבין יחסים אלו יש להתייחס גם לרקע ההיסטורי. פסיכותרפיה פסיכואנליטית לא היתה מתקיימת לולא גילוי התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית על ידי פרויד בסוף המאה ה-19, והמשך חקירתה ופיתוחה על ידו ועל ידי רבים אחרים.
מבחינה מסויימת ניתן לראות את הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית כילדתה של הפסיכואנליזה, על כל הקונפליקטים הבלתי נמנעים של הורה-ילד הנובעים ממנה. ביחסים כאלו, הילד הגדל והמבוגר הצעיר יחתרו לאוטונומיה ועצמאות מההורים לצד ההערכה שירכשו להורים על מה שנתנו ובתקווה- ימשיכו לתת באופן חברי ותמיכתי. ההורים, ובמקרה זה החברה והמכונים הפסיכואנליטיים, מתמודדים עם קונפליקט בין עידוד הצמיחה והעצמאות של הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית לבין החרדה שמא הגדילה תבוא על חשבון אובדן הזהות המקצועית.
אצטט את עמדתו של פרויד בנוגע לקונפליקט זה, אשר הוצגה ב-1919 אך רלוונטית ביותר גם לימינו:
"ולבסוף ברצוני להעיף מבט על מצב שהוא נחלת העתיד, העשוי להיראות פנטסטי לרבים מכם, אך בכל זאת אני סבור שמן הראוי להתכונן אליו במחשבתנו. כדוע לכם היעילות הטיפולית שלנו אינה אינטנסיבית ביותר. אנו רק קומץ אנשים, ואפילו בעבודה מאומצת יכול כל אחד מאיתנו להקדיש את עצמו רק למספר קטן של חולים מדי שנה. בהשוואה לעודף הסבל הנוירוטי בעולם, שאולי אינו מחוייב המציאות, הכמות שאנו מסוגלים להתמודד עמה כמעט זניחה. פרט לכך, תנאי הקיום שלנו מגבילים אותנו לשכבות העליונות העמידות של החברה, לאלה הנוהגים לבחור בעצמם את הרופאים שלהם ומשום כך עלולים להתרחק מאיתנו כתוצאה משפע הדעות הקדומות לגבי הפסיכואנליזה. אשר לשכבות העממיות הרחבות, הסבולות סבל איום ונורא מהנוירוזות, איננו יכולים לעשות דבר למענן בשלב זה... אפשר לצפות לכך שביום מן הימים יתעורר מצפונה של החברה ויזכיר לה, שזכותם של העניים לקבל עזרה נפשית אינה נופלת בחשיבותה מן הזכות הנתונה להם כעת, לעזרה כירורגית מצילת חיים; ושהנוירוזה אינה פחות מאיימת על בריאות העם מהשחפת... או אז יוקמו מוסדות ומרפאות יום בהם יועסקו רופאים בעלי הכשרה פסיכואנליטית. טיפולים אלו ינתנו ללא תשלום. ייתכן שיחלוף זמן רב עד שהמדינה תכיר בדחיפות של החובות הללו... המשימה שתעמוד בפנינו אז תהיה להתאים את הטכניקה שלנו לתנאים החדשים. אין לי ספק שתקפותן של ההנחות הפסיכולוגיות שלנו תרשים גם את אלו שאינם משכילים, אך אנו מצידנו נהיה חייבים לאמץ צורות ביטוי פשוטות וקלות ככל האפשר לתורה התיאורטית שלנו... ייתכן מאוד שהיישום ההמוני של התרפיה שלנו יחייב אותנו להתיך בנדיבות את הזהב הטהור של האנליזה יחד עם הנחושת של הסוגסטיה הטהורה... אך תהא צורתה של פסיכותרפיה זו למען העם אשר תהיה, יהיו היסודות מהם תורכב אשר יהיו, מרכיביה החשובים ביותר ישארו ללא ספק אותם מרכיבים שהושאלו מן הפסיכואנליזה הקפדנית ונטולת הפניות".
בהערות הסיכום למאמרו פרויד קורא לפיתוח של מה שאנו קוראים לו עתה פסיכותרפיה פסיכואנליטית אך מבטא גם את החרדה מכך שאותם מרכיבים "קפדניים ונטולי פניות" לא ישתמרו. חרדה זו מובעת באופן הברור ביותר כאשר הוא דן ב"זהב הטהור של הפסיכואנליזה" והתכתו עם "המתכת של הסוגסטיה הישירה". ייתכן ופרויד היה מתקשה קבל את הטענה בה מחזיקים חלק מהאנליטיקאים של ימינו כי פסיכותרפיה פסיכואנליטית ממלאת תפקיד חברתי ותרפויטי משל עצמה בעודה נותרת מעוגנת בתפיסות והמתודות הפסיכואנליטיות. ייתכן והמונח "הזהב הטהור של הפסיכואנליזה" מבטא את משאלתו של פרויד להדגיש את עליונותה של הפסיכואנליזה במטרה להגן על זהותה המקצועית כאשר היא מתמודדת עם התפתחויות תרפויטיות הנובעות ממנה. זאת, בדומה לקבוצות חברתיות רבות אשר טוענות לעליונותן כאשר הן חשות מאויימות.
אני מאמין כי קונפליקט זה הוא בלתי נמנע. עלינו לזהות אותו ולחיות עמו, במקום לבטל או להכחיש אותו. טענה זו תקפה לתרפיסטים ואנליטיקאים, אשר אמורים להיות מסוגלים לעשות זאת, בתקווה שחוו טיפולים מוצלחים אשר הקנו להם את הכוח והיכולת לקבל את העובדה שחיים נפשיים אינם יכולים להיות משוחררים מקונפליקטים. דבר זה נכון לחיינו המקצועיים כמטפלים והן לקונפליקטים בין ארגונים אנליטיים ופסיכותרפיסטיים-אנליטיים. הנטייה של בתי ספר או מתודות מסויימות לתפוס עצמן כעליונות מכחישה את ערכו של הדיאלוג והמתח היצירתי אשר יכולים להביא לגילויים והתפתחויות נוספות.
ברצוני לסקור מספר אספקטים של היחסים בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, וחלק מהבעיות המעורבות בהם.
אחד ההיבטים דרכם נוהגים לסמן את ההבחנה בין פסיכותרפיה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית הוא תדירות המפגשים. באנליזה המטופל מגיע בין ארבע לחמש פעמים בעוד שבפסיכותרפיה פסיכואנליטית הטיפול מתקיים בדרך כלל בתדירות של מפגש או שניים בשבוע. אלא ש"משחק מספרים" זה אינו מהווה בסיס מספק להבחנה- מה קורה כאשר מטופל מגיע לשלושה מפגשים שבועיים? כמו כן, במרבית המקרים טיפולים פסיכואנליטיים ממושכים יותר מפסיכותרפיות- אך בהחלט לא בכל המקרים. טיפולים אנליטיים עשויים להסתיים אחרי שנתיים בלבד ותרפיות אנליטיות נמשכות לעיתים שנים ארוכות.
קשה להבחין בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית על בסיס מספרי, והניסיון להבחנה זו מוביל אותי להציע כי הבחנה משמעותית יותר יכולה להיערך על בסיס החוויה המשותפת של המטפל והמטופל בכל אחד ממודלים אלו.
בוודאי ישנם בין הקוראים כאלו שחוו בתקופות שונות של חייהם, כמוני, טיפול אנליטי של חמישה מפגשים שבועיים ופסיכותרפיה פסיכואנליטית של מפגש או שניים בשבוע. רבים מהם, ושוב- בדומה לי עצמי, ודאי התחילו טיפול של פעם בשבוע אשר הלך ונבנה כטיפול של ארבעה או חמישה מפגשים שבועיים, בתקופות מסוימות. אין ספק שחווית המטפל והמטופל בתקופות של תדירות שונה משתנה גם היא. ככל שהמפגשים תכופים יותר, הקשר הופך לאינטנסיבי יותר.
אתייחס בקצרה לשלושה הבדלים חווייתיים בשלושה שלבים שונים של הטיפול: התחלת הטיפול, הטיפול עצמו וסיומו.
מטופל אשר פונה לטיפול של פעם בשבוע ממקם עצמו באופן דומה לאופן בו היה מתמקם בטיפולים פיסיים שונים. לעומת זאת, כניסה לטיפול של חמישה מפגשים שבועיים מהווה רמת מחוייבות גבוהה הרבה יותר במונחים של זמן, כסף והיערכות מחודשת בארגון החיים הפרטיים והתעסוקתיים. מעבר לכך, מרבית המטופלים, בכל אחד מהמודלים הטיפוליים, אינם מעלים על דעתם עם כניסתם לטיפול עד כמה אינטנסיבית תהיה חווית היחסים הטיפוליים. לעיתים המטופל אינו מודע למידה בה הוא עצמו ימלא תפקיד אקטיבי בטיפול, ואילו חוויות עבר יתגלמו מחדש מול המטפל שלו- חלקן מוכרות וחלקן נשכחות, חלקן מכאיבות וחלקן נעימות.
חלק מהמטופלים באופן חד שבועי לא יצפו את התסכול שיוצרת ההמתנה בין המפגשים, ואת חווית הנטישה וחוסר העניין שהיא יוצרת. בדומה, חלק מהמטופלים במסגרת של חמש פעמים בשבוע יבהלו לנוכח תלותם הגדלה באנליטיקאי ועשוים להתחיל להחמיץ מפגשים. כמו כן, הפער בין המפגשים בטיפול חד שבועי עשוי להוות הגנה מפני מעורבות אמיתית בטיפול, בעוד שבאנליזה המטופל יקדם בברכה את ההחזקה האנליטית של המפגשים היומיים, אך יהיה אחוז אימה מפני סופי השבוע והחופשות.
בשני המקרים משימתו של המטפל היא לשכך תהליכים אלו באמצעות יכולתו המהימנה להיות שם עבור המטופל, ולתקשר את הבנתו את חוויתו באמצעות התייחסויות ופרשנויות. במובן זה משימתו של המטפל זהה בכל אחד מהמודלים הטיפוליים, אך קשה יותר ככל שתדירות המפגשים פוחתת.
בעוד שתהליכים אלו דומים בפסיכותרפיה שבועית ובפסיכואנלזיה, החוויה בטיפול נבנית גם על בסיס האינטנסיביות של ההעברה והרגרסיה אשר פעמים רבות, גם אם לא תמיד, גדלה ככל שגדלה תדירות המפגשים. ההבדל המרכזי נובע ככל הנראה מהעובדה שהמפגשים היומיים, משך הטיפול וה'סוף הפתוח' של הסיום מהווה בסיס יציב יותר לעבודה תרפויטית אינטנסיבית. כתוצאה מכך הדחף להשגת הקלה מהסימפטום פוחת לעיתים, ואינו מאופיין בלחץ המאפיין את העבודה השבועית. כך, ניתן לשים יותר דגש על גדילה והבשלה דרך עבודה ממושכת על פתרון קונפליקטים, ועל החלמה הדרגתית מנזק שנגרם מחסכים רגשיים ויחסי אובייקט מופרעים.
בפסיכותרפיה של פעם או פעמיים בשבוע קשה יותר לערוך את המעבר ההכרחי מהמציאות החיצונית לפנימית, ומהעצמי הבוגר לעצמי הילדי; עבודה משותפת על הלא מודע ועל תהליכים ראשוניים תהיה קשה יותר, ולעיתים בלתי אפשרית.
כאשר הטיפול מסתיים וההיפרדות הופכת למציאות של המטפל והמטופל, החוויה תהיה מושפעת ביותר מהשאלה מה הושג ומה לא הושג בטיפול. התוצאות המוגבלות יותר, בעיקר במונחים של גדילה, בפסיכותרפיה חד שבועית, עשויות להשאיר את המטפל והמטופל בלתי מסופקים, כך שיש לשקול את האפשרות למעבר לאנליזה של חמישה מפגשים שבועיים. אך גם בסיום אנליזה המטפל והמטופל מתמודדים עם מה שלא הושג, כך שבשני המקרים יש צורך להתמודד עם השילוב בין הכרת תודה ואכזבה, ביו אהבה לכעס. בפועל, חלק מהאנליזות יגיעו למבוי סתום בעוד שחלק מהטיפולים השבועיים יסתיימו בחוויה של שביעות רצון, כך שחווית הסיום בהחלט אינה מושפעת רק מתדירות הטיפול. חשוב לציין גם כי עבור חלק מהמטופלים, למשל בעלי ארגון אישיות גבולי ומאפיינים פסיכוטיים, פסיכותרפיה של פעמיים או שלוש בשבוע עשויה להיות בטוחה יותר ולכן גם אפקטיבית יותר מאנליזה של חמש פעמים בשבוע.
שיקול נוסף הנוגע למספר המפגשים וסוג החוויה המומלצים למטפלים בהכשרה. בפועל, מטפלים מנוסים בדרך כלל אינם עובדים עם מטופליהם בתדירות העולה על תדירות הטיפול שהם עצמם חוו במהלך הכשרתם. כך, מטפלים שחוו רק טיפול בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע עשויים לחוש שלא בנוח בעבודה של ארבעה-חמישה מפגשים שבועיים. כלומר, מומלץ שמטפלים יחוו בשלב כלשהו של הכשרתם אנליזה של חמישה מפגשים שבועיים. באופן דומה, מטפלים שמעולם לא התנסו בטיפול של פחות מחמישה מפגשים שבועיים עשויים לחייב את מטופליהם לתדירות זו גם במקרים בהם שיקולים קליניים וכלכליים תומכים בתדירות נמוכה יותר.
מעבר לכך, כדי לתפקד מתוך רגישות לתקשורת של מטופלים ולתגובות ההעברה הנגדית, עלינו להיות במגע עם פנימיותנו ועם העולם הלא מודע של פנטזיות ויחסי אובייקט. עולם זה כולל גם אספקטים יותר כאוטיים או מטורפים של העצמי ושל היצירתיות שלנו, והמגע עם חלקים אלו אפשרי לחלק מהמטפלים רק באנליזה ממושכת בתדירות של חמישה מפגשים שבועיים.
הזכרתי קודם לכן את שתי המטרות של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הפסיכואנליטית: צמיחה אישית והקלה מסימפטומים. העמדה הפסיכואנליטית מכוונת ליצירת שינוי אינטרה-פסיכי וצמיחה של האישיות, בדרך כלל באמצעות עבודה עם ההעברה. הקלה מסימפטומים אינה מטרה ראשונית אך ההנחה היא כי תתרחש גם כן מתוך השינוי האישיותי וההבשלה. בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, בה המטפל רואה את המטופל לזמן מוגבל, ישנה יותר התכווננות להקלה סימפטומטית, למרות שגם תהליך זה יתבסס על ניסיון להשיג שינוי בעולמו הפנימי של המטופל דרך ההעברה.
בפרקטיקה, הבחנה זו בין צמיחה להקלה סימפטומטית הרבה פחות ברורה מכפי שנהוג להניח. מרבית המטופלים פונים לטיפול מתוך מצוקה ומצפים מהמטפלים שלהם- אנליטיקאים או פסיכותרפיסטיים- לעשות הכל כדי להקל על סבלם. במהלך הטיפול מטופלים מבינים שההקלה בסבל מצריכה שינוי נפשי, אך רוצים לדעת כי המטפל חולק איתם את הציפייה לשיפור, אחרת יתקשו לייצר ברית טיפולית ולהישאר מחוייבים אליה.
התייחסתי במאמר קודם להבחנה בין צמיחה אישית להקלה סימפטומטית מתוך התייחסות להבדלים בתפקודיו ההתפתחותיים והתרפויטיים של המטפל. לא נכון, לדעתי, לקשר את התפקודים ההתפתחותיים לפסיכואנליזה ואת התפקודים התרפויטיים לפסיכותרפיה. ככל שתדירות המפגשים גבוהה ומשך הטיפול מתארך, כך קל יותר לאנליטיקאי, אם כי לא בהכרח למטופל, להדגיש את הפונקציה ההתפתחותית ומקדמת הצמיחה, לעיתים אף במחיר של הזנחת הצורך בהקלה סימפטומטית. לעומת זאת, הפסיכותרפיסט הפסיכואנליטי עשוי להיות עסוק ביותר בהקלה סימפטומטית, על חשבון קידום תהליכי צמיחה והבשלה לטווח הארוך. בשורה התחתונה, בשני הטיפולים יש כמובן צורך באינטגרציה של שני הרכיבים
וויניקוט, (משחק ומציאות, 1971) בפרק 'יצירתיות ומקורותיה', משווה את היכולת להיות עם אובייקט או 'להיות' עם האלמנט הנשי ל'לעשות משהו לאובייקט' עם האלמנט הגברי, כאשר שני אלמנטים אלו קיימים באופן פוטנציאלי אצל כל גבר ואישה. או, במילים אחרות, ישנם שתי דרכי התקשרות לאובייקט אותן אני מכנה להיות עם ולעשות ל. בכל סוג של עבודה פסיכותרפויטית, כדאי לחשוב על להיות עם המטופל כחיוני לקידום התפתחות תחושת עצמי באמצעות יצירת מרחב המאפשר למטופל לממש את פוטנציאל הגדילה, בעוד שלעשות משהו למטופל, כמו לציין דבר מה הנוגע לדרכי התקשורת או ההתנהגות או לפרש, מקושר יותר לפונקציה התרפויטית. שימוש יתר בפונקציה זו עלול לפגוע ביכולתו של המטופל לגלות את השאלות והפתרונות שלו עצמו. יותר מדי מלעשות ל- יכול לפגוע בפונקציה ההתפתחותית. אומנות הפסיכותרפיה, אם כן, היא מציאת האיזון והאינטגרציה בין לעשות ל- ללהיות עם, ולדעתי היא התכונה האישיותית והעמדה המקצועית החיוניות ביותר לאפקטיביות הטיפול.
כאשר מיישמים הבנות אלו לדיון בהבחנה בין פסיכותרפיה פסיכואנליטית לפסיכואנליזה, יהיה נכון לומר שלנטייה להיות עם יש תפקיד מרכזי בפסיכואנליזה ארוכת טווח בעוד שבפסיכותרפיה קצרת מועד ללעשות ל- יש תפקיד דומיננטי.
חווית המטפל בטיפול במהלך הכשרתו והאופן בו המטפל שלו עבד איתו ללא ספק משפיעות על האופן בו יעבוד עם מטופליו.
מכאן, אנו מגיעים לנושא ההתאמה, לטוב ולרע, בין המטפל למטופל. התחלתי את המאמר בדיון בדמיון והשוני בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. משמעותה של סוגיה זו מוטלת בספק עוד יותר כאשר אנו מכירים בכך שהתאמה טובה בין מטפל למטופל עשויה להיות משמעותית יותר מסוג הטיפול המוצהר. האם המטפל מספיק מצוי בקשר עם הילד שבו כדי שיוכל להבין ולהיות במגע עם הילד שבמטופל המסוים? או, האם הוא מודע דיו לאספקטים היותר פרימיטיביים, כאוטיים, רודפניים וסכיזואידיים-פרנואידיים שלו עצמו, כדי שיוכל להבין ולשאת אספקטים אלו במטופל כאשר יעלו על פני השטח? האם הוא עצמו גדל דיו בטיפול שלו בכדי לקבל עצבות ודיכאון, אהבה וכעס, ולערוך תיקון כך שיוכל לאפשר התפתחויות חיוניות אלו בקרב מטופליו? ולבסוף, האם הוא למד לתת קדימות לעבודה רגשית? ידע דינמי על פסיכופתולוגיה ותפקוד מנטלי הוא כמובן חיוני גם לפסיכותרפיה פסיכואנליטית וגם לפסיכואנליזה, אך יש להמנע ממצב בו הבנה אינטלקטואלית מוערכת יתר על המידה והופכת להגנה מפני החוויה הרגשית שממנה בדרך כלל נובע שינוי נפשי ממשי.
פעמים רבות הרשמתי, כמדריך, מיכולותיהם של מודרכים לתפקד באופן אפקטיבי מול מטופלים אותם הם רואים רק פעם או פעמיים בשבוע. אחת ההתנסויות היותר מתגמלות שלי היתה בבית חולים אוניברסיטאי בו הדרכתי סטודנטים לרפואה אשר יכלו לבחור לקחת מטופל לפסיכותרפיה חד שבועית לתקופה של שנה-שנה וחצי. סטודנטים אלו שהיו חסרי ניסיון בפסיכותרפיה יכלו לסייע לעיתים קרובות למטופלים קשים אותם ראו לחמישים דקות שבועיות, בלווית הדרכה שבועית בקבוצות קטנות על ידי אנליטיקאי או תרפיסט-אנליטי מנוסה. חלק מסטודנטים אלו בחרו לאחר מכן להכשיר עצמם כאנליטיקאים או פסיכותרפיסטיים, אך מרביתם השתמשו במיומנויות אותן רכשו בתפקידם כרופאים.
נראה כי יש שתי סיבות ליעילותן של התערבויות אלו. ראשית, כל סטודנט התמסר והיה נחוש לעשות כל שביכולתו עבור המטופל ושנית, במסגרת קבוצת הדרכה בטוחה, כל סטודנט הפך מודע יותר, דרך המטופל שלו, לאישיותו ועולמו הפנימי. זאת, עם דגש על המודעות הגדלה לדפוסי העברה והעברה נגדית וההכוונה כיצד יש להתמודד עמה במהלך הטיפול. התנסות זו חיזקה את אמונתי בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, ובפרט ביכולותיהם האישיות של הסטודנטים.
נותרנו עם מענה למספר שאלות ואם שאלות רבות יותר ללא מענה. לפסיכואנליזה ולפסיכותרפיה פסיכואנליטית יש הרבה מן המשותף, ובפרקטיקה הקלינית יש צורך בשני המודלים. פעמים רבות ההחלטה על איזה מן הטיפולים להמליץ אינה קשורה רק בשיקולים קליניים אלא גם בשיקולים הסוציאליים והכלכליים של המטופל, העדפותיו והמגבלות של שירותי הבריאות. אישיותו של האנליטיקאי או הפסיכותרפיסט, יכולתו לאינטגרציה בין להיות עם ללעשות ל- וההתאמה בין המטפל למטופל הם לעיתים משמעותיים הרבה יותר מהמודל התרפויטי הנבחר. פסיכואנליזה היא המקור התיאורטי והקליני לכל סוגי הפסיכותרפיות האנליטיות. המשכיות הפרקטיקה האנליטית נותרת חיונית להמשך ההתקדמות והגילויים, והיא עדיין פורמט ההכשרה המעמיק ביותר לאנליטיקאים ופסיכותרפיסטיים הידוע לנו עד כה.
1. The relationship between psychoanalytic psychotherapy and psychoanalysis: Attitudes and aims, Wolff Heinz. British Journal of Psychotherapy, Vol 5(2), 1988, 178-185
.
