היכל המראות על הבמה: פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק

רונן קובלסקי, ניר רז ושושי קיסרי

הקדמה: מהי פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק?

הספר "היכל המראות על הבמה: פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק", בהוצאת מרכז אמילי סגול למחקר טיפול באמצעות אומנויות באוניברסיטת חיפה, הוא הראשון מסוגו בעולם. בתוך כך, הוא הספר הראשון אשר מבקש להציג את הפסיכותרפיה הקבוצתית בתיאטרון פלייבק, כתחום טיפול ייחודי - על החשיבה התיאורטית המניעה אותו, תיאורים של הטכניקה, וריאציות שונות ומגוונות שלה והמשגה של מערכת השיקולים של המנחה בניווט ביניהן, בהבניית המפגש ובעיצוב התהליך הקבוצתי. תיאורים אלו משולבים בהתבוננות בתהליכים הטיפוליים ובהעמקת הבנתם דרך פריזמות תיאורטיות פסיכואנליטיות שונות. במאמר זה תוצג סקירה קצרה של תחום הפלייבק בפסיכותרפיה ופרקי הספר השונים בליווי פרק לקריאה מן הספר. 

תיאטרון פלייבק (playback theatre) הוא צורת תיאטרון שבה קבוצת שחקנים יוצרת אימפרוביזציה תיאטרונית כתגובה לסיפור אישי העולה מהקהל (Salas, 1993). תיאטרון הפלייבק נוסד בשנות השבעים בארצות הברית כאשר ג'ונתן פוֹקס, זוגתו ג'ו סאלס וחבריהם שאפו להקים קבוצה שתיצור תיאטרון חברתי משמעותי, המייצר מפגש בין אנשים לסיפורים; מפגש המרחיב את הסיפור האישי באמצעות האחר דרך אימפרוביזציה תיאטרונית המשקפת את יריעת הסיפור ופורשת אותו מחדש (לוברני-רולניק, 2009). כיום סוג זה של תיאטרון מוכר ונפוץ כתיאטרון אימפרוביזציה בקהילות שונות בעולם כולו (IPTN, 2018).

פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק מתקיימת במסגרת של קבוצה סגורה מתמשכת עם חוזה טיפולי, שבה משתתפי הקבוצה מספרים ומשחקים זה לזה סיפורים אישיים. כל משתתף בקבוצה מקבל את האפשרות להיות בתפקיד המסַפר, השחקן או הצופה באימפרוביזציה התיאטרונית העולה כתגובה לסיפור. בשונה מתיאטרון פלייבק הופעתי, המיועד להופעות חד-פעמיות בפני קהל, בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק מתבוננים על הקבוצה הסגורה המתמשכת, כעל מיקרוקוסמוס חברתי המתרגם את הסיפור האישי והקבוצתי לשפה תיאטרלית. שפה זו מייצגת את צורת ההידברות בין קולות בעולם הפנימי (קובלסקי, 2014). חברי הקבוצה בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק מהדהדים ומרחיבים את הסיפורים העולים בתוך הקבוצה באמצעות משחק דרמטי, כאשר על פי רוב המסַפר אינו משתתף בפעולה הדרמטית, אלא עֵּד לה. החוויה האישית המובאת בסיפור של הפרט הופכת לחוויה קולקטיבית, שבה מעורבים באופן אקטיבי כל משתתפי הקבוצה.

האימפרוביזציה התיאטרונית כוללת אלמנטים מגוונים המביאים פרשנויות חדשות, המעמתות את המספר עם היבטים שונים – גלויים וסמויים – בסיפור. המשתתפים המשחקים מהדהדים את חומרי הסיפור בחלל המשחק באמצעות הבאת דימויים, ארכיטיפים, מיתוסים, סיפורים אוניברסליים, שירים ואלמנטים נוספים המתעוררים במפגש בין הקבוצה לסיפור. הדהודים אלה מובאים כייצוגים תיאטרוניים המרחיבים את הסיפור וחושפים בו משמעויות וגילויים חדשים (Pendzik, 2008). האימפרוביזציה התיאטרונית משלבת בין הייצוגים התיאטרוניים לכדי תמונה חדשה ואינטגרטיבית, המביאה לידי ביטוי את מגוון ההיבטים של הסיפור ואת אפשרויות השילוב ביניהם. 

אחת המילים החוזרות ועולות בפי אנשים המתבקשים לתאר את חווייתם בקבוצת פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק היא "קסם" – "אני לא יודע איך זה קורה, אבל זה הרגיש כמו קסם". ניתן להבין כי אלו רגעים אשר נוגעים במשתתפים באופן עמוק. התהליך מאפשר התהוות של חוויה קולקטיבית-יצירתית, הנרקמת מתוך תחושות של שייכות, קבלה, נראות ושחרור. כל אלו מכוונים לרגע הפרדוקסלי שבו האדם מזהה את עצמו כבראי, מחד גיסא, ורואה את עצמו כפי שלא ראה את עצמו מעולם, כאילו בבואתו נגלית אליו בפעם ראשונה מאידך גיסא. תחושות אלו מגולמות באופן מוחשי בתהליך ומניעות לעבר טרנספורמציה נפשית.

במהלך השנים בהן אנו עוסקים בתחומם הפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק וחוקרים אותו, ניסינו להסביר כיצד מתרחש אותו "קסם". למעשה, התבוננו בתהליך בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק מזוויות שונות במעין הנדסה הפוכה כתהליך טיפולי קבוצתי פסיכואנליטי. בתוך כך, מצאנו גילום פיזי ומוחשי של מושגים מהעולם הפסיכואנליטי – כגון חילוף חומרים נפשי, הפנמה, הזדהות השלכתית, השתקפות, פונקציית המכל, מצבי עצמי, מרחב מעברי ועוד – הזוכים לייצוג תיאטרוני מוחשי בתהליך הפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק.

לקריאת הפרק "הרחבת העצמי באמצעות האחר" מתוך הספר לחצו כאן

פרקי הספר

הספר פותח בפרק הראשון "הסיפור", העוסק במרכיבים המרכזיים בתהליך הטיפולי הכרוכים בהפצעת הסיפור בקבוצה, בפרישתו מחדש באמצעות המפגש עם האחר, בגילוי זוויות מבט חדשות בתוכו, בהבנייתו מחדש ובהפיכתו לחוויה קבוצתית משותפת. מרכיבים אלו, המאפשרים הזדמנות לחוות שינוי תפיסתי-רגשי עבור המספר ומשתתפי הקבוצה כולה, מהווים היבטים תרפויטיים מהותיים בתהליך.

הפרק השני "השיקוף התיאטרוני" עוסק בפעולת ההנכחה הבימתית של הרמות הגלויות יותר של הסיפור – המישור הנרטיבי והמישור הרגשי הגלוי. בפרק זה, נבחנים האופנים שבהם האימפרוביזציה משקפת למספר את סיפורו, ומביעה חלקים ממנו באופן שהוא יכול לזהות את עצמו בה. אפשר לראות בפעולת השיקוף התיאטרוני מראה של הסיפור, המובאת על ידי חברי הקבוצה. מראה זו מבוססת על עקרון ההשתקפות (mirroring), אך מרחיבה אותו באמצעות השפה הבימתית – השימוש בדמויות, דימויים, מוזיקה ותנועה. לשיקוף התיאטרוני ידועות איכויות תרפויטיות ממעלה ראשונה, המתקפות את החוויה הסובייקטיבית של המספר. בכך הן מניחות את הקרקע להרחבתו של הסיפור ולגילויים של רבדים עמוקים בתוכו, אשר צפויים להביא לגיבוש תובנות ומשמעויות חדשות.

הפרק השלישי "דרך עוקפת למעמקי הנפש" עוסק באופנים בהם מכוונת הפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק לאפשר תהליך יצירתי, העוקף את החוויה המודעת ומזמין להעמקה ולהרחבה של העולם הפנימי, דרך גילוי של רבדים נוספים בתוך הסיפור. זאת באמצעות חיבור לתחושה המלווה, הרחקה, הרחבה וחיבור לאינטואיציה ויצירתיות. כך, מתאפשרת תנועה בתוך האימפרוביזציה, שממנה נפרש הסיפור אל ממדים חדשים.

הפרק הרביעי "ניגודים ואינטגרציה" מתבונן על הסיפור, על האימפרוביזציה התיאטרונית ועל התהליך הקבוצתי דרך הניגודים החבויים בהם, כלומר דרך מפגש בין שני קולות אשר מוליד הנגדה וקונפליקט. לעיתים קרובות מהווה תהליך זיהוי הכוחות המנוגדים בסיפור פתח משמעותי שדרכו אפשר לזהות על מהות הסיפור ולהעניק לאימפרוביזציה התיאטרונית רבדים של מלאות ועומק, אשר מקדמים תהליכים רפלקטיביים משמעותיים בקרב חברי הקבוצה. פרק זה עוסק באופנים בהם ניתן לקדם את היכולת להכיל יחד היבטים מנוגדים של הסיפור בחלל משחק אחד, כך שנוצרת חוויה אינטגרטיבית של העצמי, שבה מוכלים יחדיו כלל התכונות, המאפיינים, התפקידים והנטיות של האדם לכדי זהות אחת ומגוונת.

הפרק החמישי "הרחבת העצמי באמצעות האחר", אשר מצורף למאמר זה, עוסק בתהליך הקבוצתי והבין-אישי הנוצר בתוך קבוצת פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. המשתתף בקבוצה מוסר את סיפורו להדהוד תיאטרוני של האחרים אך גם משחק בעצמו את הסיפורים של האחרים. האימפרוביזציה התיאטרונית, המגלמת את החוויה האישית המובאת בסיפור, מייצרת באופן מוחשי מפגש עמוק, רגשי ובלתי אמצעי בין היחיד לזולת. זהו מפגש אשר יוצר מרחב ביניים בין העצמי לאחר ומפר את הדיכוטומיה ביניהם. באופן זה, מועצם תהליך הרחבת העצמי באמצעות האחר בו טמון הבסיס לעבודה הטיפולית בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק.

הפרק השישי בספר "ממגרש המשחקים אל הבמה", בוחן את האופנים השונים בהם ניתן לגשר על הסתירה בין "מגרש המשחקים" - פיתוח משחקיות, יצירתיות וספונטניות במרחב ה"כאן ועכשיו" הקבוצתי – לבין חוויות החרדה הנלוות לעבודה בימתית ולנראות. זאת, על מנת שבסופו של דבר יתאפשר למשתתפים לחוות משחקיות על הבמה. דבר זה נעשה על ידי תנועה של המנחה וטכניקות העבודה שהוא בוחר עבור הקבוצה, באמצעותם הוא ממנן את מידת מודעותם של המשתתפים לנוכחותם של במה וקהל בתהליך. תהליך זה מאפשר את הפצעתם של היבטי עצמי מגוונים במרחב קבוצתי אוהד ואמפתי, כך שניתן לחוש בו זמנית משחקיות וספונטניות כמו גם ניראות והפצעה.

הפרק השביעי "החומר שממנו עשוי המיכל" מתאר את האפשרויות הגלומות בתהליך הטיפולי בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק, ככזה המבנה מיכל אסתטי ונרטיבי לתכנים הנפשיים העולים בו. מתוארים האופנים בהם יכול המנחה לעשות שימוש בצורות ההבניה שונות מתוך תנועה על ציר שבין תהליכים מובנים יותר ובין תהליכים מובנים פחות. הקו המנחה בתנועה זו היא לאפשר מיכל גמיש-דינמי המותאם לתהליך הקבוצתי ומזמין את הבאתם של חומרים נפשיים חדשים אל הקבוצה בתוך תהליך התפתחותי ויצירתי. פונקציה טיפולית זו, מגלמת בתוכה את השימוש באיכויות האסתטיות-תיאטרוניות בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק כמיכל, המסייע למנחה לווסת את רמות החרדה של הקבוצה ובכך לעודד יצירתיות וגילוי מתוך חוויה של סקרנות.

הפרק השמיני "תבניות תיאטרוניות", סוקר את עקרונות התהליך הקבוצתי בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק, תוך הצגת כלים יישומיים שעשויים לקדם את התהליך הקבוצתי בהתמודדות עם המטלות ההתפתחותיות שהוגדרו במודל שלבי הקבוצה של מקנזי וליווסלי (MacKenzie & Livesley, 1983). הפרק מתמקד באופנים בהם יכול מנחה הקבוצה לעשות שימוש בתבניות תיאטרוניות מוכנות מראש על מנת להעמיק את העיסוק בשלבים ההתפתחותיים השונים, להעניק להם ביטוי מוחשי וכהתערבויות המכוונות לקידום התהליך ההתפתחותי של הקבוצה.

הפרק התשיעי "רזוננסים דרמטיים כהתערבות טיפולית מבוססת תיאטרון פלייבק" נכתב עבור הספר על ידי דר' סוזאנה פנדזיק, שהיא דמות מפתח עכשווית בעולם הדרמה-תרפיה. בפרק זה דנה דר' פנדזיק בגישת הרזוננסים הדרמטיים, שפיתחה - גישה יצירתית-טיפולית בדרמה תרפיה, המושתתת על כוחה התרפויטי של המציאות הדרמטית ועל יכולתה להדהד בנפש האדם. שיטת הרזוננסים הדרמטיים משמשת ככלי התערבותי בטיפול, בהדרכה ובתהליכי למידה. בגרסתה בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק, מבוססת הגישה על התגובות היצירתיות-מופעיות של משתתפי הקבוצה לגירוי שהונח בפניה. הגירוי יכול לבוא מתוך החוויה האישית של משתתפי הקבוצה (כולל זיכרונות, חלומות וכו') וכן ממקור שאינו אישי (כגון אגדה, מיתוס, טקסט ספרותי וכו'). תגובות אלו יכולות לנוע בהדרגה מרזוננסים שהם קרובים יחסית לגירוי עד לרזוננסים המרוחקים ביותר מהגירוי.

הפרק העשירי והאחרון "השפה של העולם הפנימי על הבמה", מתאר את ההשראה שקיבלה הפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק מזרם הסוריאליזם באומנות, ככזה היוצר תמונה מוחשית הפורשת את עולם הנפש באמצעות ייצוגים תיאטרוניים. מתוארים תתי זרמים בתוך זרם הסוריאליזם כאוטומטיזם, סוריאליזם פיגורטיבי וסוריאליזם מופשט ואת ההשראה שניתן לקחת מהם לצורות שונות של פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. מודגמים אלמנטים כמו תפקידים דרמטיים, מעבר בין זמנים ומקומות, ביטוי קולות פנימיים, חילופי תפקידים, שימוש בדימויים, תנועה ומטפורה המביאים לידי ביטוי את שפת החלום, היא שפת הנפש, והאופנים בהם יכול המנחה לעשות שימוש באלמנטים אלו על מנת לאפשר מפגש עמוק עם העולם הפנימי של חברי הקבוצה.

לרכישת הספר לחצו כאן

על הכותבים

רונן קובלסקי הוא פסיכולוג קליני בכיר, מדריך בטיפול ואבחון, ממקימי ומנהלי המכון הישראלי לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. חבר במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. מרצה ומדריך במכללה האקדמית לחברה ואומנויות, במרכז ויניקוט, ובמכון מגיד לפסיכותרפיה של האוניברסיטה העברית. שיחק, כתב וביים בתיאטרונים שונים. הקים את "קבוצת התיאטרון הגדה השמאלית" בתל אביב, ואת פרויקט התיאטרון הישראלי גרמני "דור שלישי". זכה בפרס Arena האירופי לבמאים צעירים. עוסק בתיאטרון פלייבק טיפולי מ-1991.

ניר רז הוא מנחה קבוצות בתיאטרון פלייבק, ממקימי ומנהלי המכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. במאי, שחקן פלייבק ותיק ואומן במה. זכה בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל "סתיו תיאטרוני" במרכז סוזן דלאל ובפרס השחקן המצטיין בפסטיבל "כל הארץ במה" בצוותא. עבד כבמאי ומנחה במרכז חוסן עם אוכלוסיה של מבוגרים נגמלים מסמים, ובבית החולים תל השומר עם מתבגרים עם הפרעות אכילה. עובד כיום כליצן רפואי בבית החולים שניידר, כמספר סיפורים וכמנחה סדנאות בכנסים ובארגונים.

שושי קיסרי היא מטפלת בדרמה. מרצה ומדריכה סטודנטים באוניברסיטת חיפה, במכללת תל חי ובמכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. מנחה קבוצות, סדנאות ומטפלת בילדים, נוער ומבוגרים במסגרות ציבוריות ופרטיות. עבודת הדוקטורט שלה בחוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה, מתרכזת בגישה המשלבת את תיאטרון הפלייבק בדרמה תרפיה בכלל ובטיפול הנרטיבי בגיל השלישי בפרט. היא פרסמה מאמרים ומרצה בכנסים בתחום של דרמה תרפיה ותיאטרון פלייבק כגישה טיפולית במהלך טווח החיים.

מקורות

לוברני-רולניק, נ' (2009). חיים בתוך סיפור: תיאטרון פלייבק ואמנות האימפרוביזציה. תל אביב: מכון מופ"ת.

קובלסקי, ר' (2014). אולם המראות על הבמה. הרצאה שניתנה במסגרת יום העיון הראשון של המכון הישראלי לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. נתניה, ישראל.

International Playback Theatre Network (IPTN) (2018). Retrieved from www.iptn.info

MacKenzie, K. R. & Livesley, W. J. (1983). A developmental model for brief group therapy. In R. R. Dies & K. R. MacKenzie (Eds.), Advances in group psychotherapy: Integrating research and practice (pp.101-116).‏ New York: International Universities Press.

Pendzik, S. (2008). Dramatic resonances: A technique of intervention in drama therapy, supervision, and training. The Arts in Psychotherapy, 35(3), 217-223.

Salas, J. (1993). Improvising real life: Personal story in playback theatre. New York: Tusitala Publishing.