ד"ר רבקה רייכר-עתיר
הבקשה של הפרקליטות משרי גולן, אחת המתלוננות בפרשת קסטיאל, למסור את הרשומות מהטיפול הפסיכולוגי שעברה, מעוררת הדים בקרב הקהילה המקצועית, ובצדק. החיסיון הפסיכולוגי הוא בתשתית של טיפול פסיכולוגי, והפרתו מחייבת שיקול דעת וזהירות תוך התייחסות לשני שיחים שונים במהותם: השיח הטיפולי והשיח המשפטי. המפגש האפשרי בין השיחים, כפי שעולה מהפרשה ובכלל, תובע מאיתנו – הפסיכולוגים – לתת עליו את הדעת תוך הישענות על כללי האתיקה והחוק. לשם כך, ראשית עלינו להבחין בין השיחים, לאפיינם, ולהיות ערים לאתגרים שנוצרים בממשק ביניהם.
פסיכולוגים שעורכים התערבויות מקצועיות בקרב משפחה, כמו טיפול, הערכה או הדרכת הורים מכירים היטב אירועים בהם יש בו-זמנית הליך טיפולי והליך משפטי - וודאי כשההתערבויות המקצועיות נעשות בצל סכסוך בין הורים, הליכי גירושין, ניכור או תיאום הורי. כך נכון גם כשפסיכולוגים פוגשים בחשש לשלום הילד או חסר ישע אחר, בעטיים של ניצול, אלימות ופגיעות מכל סוג שהוא הנעשות על-ידי הורים ומבוגרים אחרים. נושאים אחרים בהם פסיכולוגים עשויים לפגוש בדו-קיום של השפה המשפטית והטיפולית עשויים לעסוק בירושות וכשירות לצוואות, ובהמשך - בנושאים הקשורים בקץ החיים והנחיות מקדימות.
בכל אלו ואחרים חשובה ההבחנה בין ההליך המשפטי המתרחש בתוך שיח המשפט לבין ההליך הטיפולי המתרחש בתוך שיח הטיפול. השיח, השפה או המילים מאפשרים לאדם ולאחר לברוא זה את זה. למעשה, השיח הוא כאימום או תבנית הבונה מציאות ואמיתות, וכך סביר שפנטזיות או זיכרונות משיח הטיפול, מבנים מציאות שונה מראיות והוכחות שבאות משיח המשפט. הידיעה כי לכל אחד מההליכים שפה וז'רגון ייחודיים מהווה מקור לביצוע התערבות מקצועית ראויה, אם בתחום המשפט ואם בתחום הטיפול.
שיח המשפט מתחולל בהתדיינויות הקשורות בחוק הכללי החל על כל האזרחים ובדיני המשמעת המקצועיים החלים על הפסיכולוגים. שיח זה עוסק בשאלה מה מותר על פי חוק, ולרוב מתייחס להתנהגויות הפליליות שמתחת לסף החוק. זהו שיח שמכוון לחשיפת האמת האובייקטיבית והעובדתית כדי להגיע להכרעות בדבר זכויותיהם וחובותיהם של התובעים והנתבעים. תכליתו - לברר תביעה של אדם נגד נתבע, ולפיכך הוא פלוגתאי, בינארי וסגור, המסתמך על אמת מבוססת ראיות. הראיות נאספות בדרכי חקירה השמורות למערכת החוק ואכיפתו, ביניהן - חקירה משטרתית והליכי עדות מגוונים.
שיח המשפט מאפשר לאדם התובע לזכות בהכרה בעוון שנעשה כלפיו, והוא אף יכול להתנחם בעצם קיומו של הליך חברתי, המתכוון לחשוף את האמת והצדק המוגבלים לאותו שיח של החוק והמשפט. שיח המשפט נערך כדרמה, בה לוקחים חלק התובע הנתבע ובעלי המקצוע מתחום החוק כמו שופטים, עורכי דין וחוקרי משטרה, כאשר במות ההתרחשות של שיח המשפט הן לשכות משפטנים ובתי-המשפט.
שיח הטיפול, במהותו, אינו יכול להיות שיח משפטי, שהרי אך טבעי שבטיפול לא באים לחשוף את הנורמטיבי המגולם בחוק ובאתיקה. זה שיח בו המטופל חושף עצמו למען מפגש עם עצמו עם הלא-מודע שלו, המגלם את הסובייקטיבי, האותנטי והייחודי שלו. אלו - מטבעם - מנוגדים לענייני חוק במובן בו 'שיגעונו של אדם כבודו'. זהו שיח בו המטופל מדבר את עצמו, מתאפשר לו להישמע, להיות נוכח, וכך לזכות בהכרה באשר מי שהוא. כך מתאפשר למטופל להביא פנים שונים ומגוונים שלו למען לדעת את נפשו, ואת רבדיה השונים המגיחים בדיבור.
לדבר את הלא-מודע מאפשר מגע של המטופל ו/או המאובחן עם ייחודו. זהו דיבור שמחוץ לשיח החוק או האתיקה המקצועית. זהו שיח ייחודי שאין לו עניין באמת האובייקטיבית לעצמה, אלא כפי שנאמר, נהפוך הוא, עניינו באמת הסובייקטיבית של המטופל. מצד המטפל הפסיכולוג מדובר בניהול שיח מקצועי-אתי, המאפשר למטופל ליצור את עצמו בדרכו, וזאת ללא קשר לגישה הטיפולית לאורה המטפל עובד. זוהי התנהלות גנרית לכל הגישות ומעצבת את שיח הטיפול כשיח פתוח, הבא ליישב ריבוי פנים תוך-נפשיים, מתוכם יברור לעצמו המטופל את הראוי לו. גם לשיח הטיפול דרמה משלו - דרמה שנערכת בקליניקה הפסיכולוגית, ושחקניה הם הלקוחות ואנשי המקצוע.
ההבחנה בין שני סוגי השיח יוצרת אתגרים רציניים כשבאים להשאיל מהשיח האחד אל האחר. למען הדיוק, השאלה של שיח טיפולי למשפט הולך ורווח ואולי טוב שכך. ביטויים כמו: "משפט טיפולי", "חלופת מעצר טיפולית", ולהבדיל - מעט "קליניקות משפטיות", מרמזות על גישות יותר חומלות ומאחות ביחס לחשודים, עבריינים וכפועל יוצא גם ביחס לקורבנות. לעומת זאת, בהשאלת שיח המשפט לטיפול איני יכולה לומר 'טוב שכך'. כשמטפל נדרש למסור רשומת טיפול, אבחון או אחרת לגורמים משפטיים או לבית המשפט או להעיד, הוא נדרש להוציא אל האור את שהיה בינו לבין המטופל שלו. זהו מצב בו שיח הטיפול יצא מכתליו, ולהערכתי לא תהייה דרך חזרה. המשמעות המעשית היא לרוב רדיקלית כי הטיפול ייפסק והמטופל יפסיד את ההזדמנות החיונית שלו להיפגש עם עצמו.
אני מניחה שפסיכולוגים יודעים שניהול רשומה זו חובה חוקית ואתית. הרשומה היא לטובת המטופל, והיא מהווה תיעוד ונוכחות מקצועית-אתית במיטבה. למעשה, הרשומה מהווה אירוע טיפולי והיא מכילה ידע לצרכי מעקב ובקרה על איכות ההתערבות. מכאן נשאלת השאלה - מדוע למסור רשומה כשתכלית המבקש אינה עונה על שלוש התכליות: טובת המטופל, יצירת האירוע הטיפולי ובקרת ההתערבות המקצועית. גם אם מטופלים מסכימים ואף מבקשים מהפסיכולוגים לתת את הרשומה הפסיכולוגית חובה על השניים לשוחח על היבטיו המגוונים והסבוכים של מהלך זה. כך למשל עלול לקרות שברשומה יהיו אמירות שעלו בהקשר הטיפולי לפיהן הם מרגישים אשמה על שלא נהגו כשורה וכי אולי גם להם היה חלק בחוללות האירוע הנדון. לנו נהיר שאמירה כזו בשיח הטיפולי מתייחסת למציאות תוך נפשית. מנגד, בהקשר המשפטי זו אמירה שעלולה לשמש כראיה ולשוב כבומרנג הרסני למטופלים.
לאור זאת, מטפלים פסיכולוגים צריכים לעשות את כל שבידם לא למסור רשומות פסיכולוגיות לצד אחד ויהיה זה הצד מהסנגוריה ולא כל שכן הקטגוריה. יצא החומר הפסיכולוגי מהטיפול אין למטופלים ולמטפלים שליטה על השימוש בו כך שישרת את שלוש התכליות שנמנו. אם הרשומה מבוקשת על ידי בית המשפט עצמו, ומסירתה מחויבת על פי דין, יכול הפסיכולוג למסור את הרשומה לשופט בלבד במעטפה סגורה, וזאת בפרפראזה לדיון בדלתיים סגורות. כמו כן, עליו לצרף מסמך אודות הנזקים שעלולים להיות עם חשיפת הרשומה. לעיתים, הנזקים גוברים על התועלות, וכדאי אף לשוחח על כך עם השופט.
מטופלים חשים ומבינים היטב שהטוב של שיח הטיפול לא בהכרח הוא הטוב של שיח המשפט. מולם, עלינו הפסיכולוגים לנהוג בשקיפות מלאה ולא שרירותית. כמתואר גם אם מטופלים נוטים להסכים על מסירת רשומה עלינו להזהירם אם אנחנו רואים סיכון לנזק שעלול להיגרם להם.
היגד אחרון ביחס לשרבוב התרשומת האישית בין הרשומות הפסיכולוגיות האחרות. על מסירת תרשומת אישית אין חובה. יתרה מזו גם למטופל אין סמכות ביחס אליה. זו תרשומת המוגדרת בחוק זכויות החולה (17א') ובקוד האתיקה של הפסיכולוגים ( 3.14) כחומר שאינו חלק מהתיק. על מקומה של התרשומת האישית בטיפול דנתי בהזדמנויות קודמות (www.hebpsy.net/articles.asp?id=2910). כאן רק חשוב להדגיש שהצגת רשומות אחרות כמו רשומת אבחון, רשומה שוטפת או סיכום טיפול כתרשומת אישית כדי למנוע את מסירתן היא טעות אתית העלולה לגרור להפרת כללי האתיקה ולעבירה על החוק.
ד"ר רבקה רייכר-עתיר הינה פסיכולוגית קלינית ורפואית בכירה, כהנה בעבר כיו"ר ועדת האתיקה בהפ"י
