ניצה ירום
מאמר זה מתפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו. הוא נועד לאפשר למטפל להבין את היחסים הבין-דוריים הנדרשים בתקופתנו, ולעזור לו בעבודתו עם הורים וילדיהם במהלך החיים. כאנשי מקצוע המטפלים, מדריכים ומלווים הורים ומטפלים בילדיהם כיום – חשוב לראות את היחסים האלה בהקשר התרבותי-טכנולוגי-דמוקרטי (הקונטקסטואליזציה), שבו הם מתקיימים. במקביל, חשוב לעדכן מושגי-עבר שהשתרשו בתרבות הטיפולית וכבר אינם ברי-תוקף, ולהמירם בתובנות תואמות-זמן. לפיכך אציג את מודל 'המצפן ההורי' כשמיושמים בו מושגים טיפוליים מוכרים המשרתים אותנו, בהתעדכנותם.
עולמנו השתנה וממשיך להשתנות, הוא דינמי ורב-פנים. בעיקרו הוא עולם שהטכנולוגיה מעצבת אותו ואת היחסים החברתיים-תרבותיים הנגישים והדמוקרטיים הנרקמים בו. הוא חושף להרבה גירויים, פיתויים ואפשרויות. הילדים של היום הם אנשים טכנולוגיים ומתמצאים בסביבתם, שזקוקים, בכל זאת, למבוגר אחראי. ההורים של היום הם אנשים הקרועים בין מחויבויות, כשהם משקיעים בהורות שלהם את מלוא האמביציות; הם צריכים לספק גיבוי והגנה לילדיהם, שמתמצאים בעולם ההווה בנושאים רבים טוב מהם וחשופים לפגיעות מסוגים שונים.
המציאות מפגישה אותנו עם הקושי של הורים וילדיהם להסתדר בעולם החדש, שבו חוקי ההורות מן העבר לא רק שאינם ישימים, אלא הם אפילו מהווים מכשלה. אין כל טעם לנסות לפאר את 'הסמכות ההורית' ולהציג אותה כסמכות חדשה, כאשר צריך בעצם להתנסח במושגים של סמכות הורית וסמכות ילדית. חוסר בטחון מצד הורים בעמידה מול הנוכחות של ילדיהם הוא המביא לכך שבשיח הציבורי לא פעם מוציאים שם רע לילדים; מדברים עליהם לעיתים כ'רודנים' שהוריהם אבק לרגליהם. מה שצריך לעשות הוא לעזור להורים להתייחס לתחושות חוסר האונים שלהם ולהמיר אותם בבניית יחסים במושגים של כבוד הדדי, ולא במושגי כוח והכנעה. הצורך של הדורות השונים במשפחה ובחברה להתאים עצמם לעולם המשתנה וזה לזה – הוא ליבת העניין. אין יותר אפשרות בחינוך ילדים להסתמך על חוקים נוקשים, אלא רק על יכולת מובנית לשיח ולהסתגלות הדדית. ההורה של ההווה, וגם הצעיר הצומח לתוכו - צריכים להיות בעלי יכולת ופתיחות להסתגל לסביבה משתנה, בלי רגשות אשם שהדברים לא נעשים על פי אמות מדה של פעם. חשוב שהמטפל יעזור להם לבנות מצפן אישי מכוון, במקום הצפייה שגורמי חוץ יביאו גאולה ובמקום להיסחף בלחצים חיצוניים.
פעם הייתה מסורת והיו חוקים. היום המסורת וחוקיה מהווים עוגן לשמרנות לא אפקטיבית. פעם, כשהחברה וההורות היו היררכיות - דובר על 'מרד הנעורים'. זהו מושג שפיתח הפסיכואנליטיקאי החברתי אריק אריקסון במחצית המאה העשרים בהקשר החברתי של אז, והתקבע. היום הצעירים לא מורדים, הם חיים את חייהם, עומדים בתוקף על דעותיהם מתחילת הדרך. כשהם מתבגרים – הם ממשיכים להתנהל בדרך זו. אלא שבמשפחה העכשווית, שהיא יותר דמוקרטית ויש בה כיף משותף של הורים וילדים - דווקא ההורים העמוסים, המנסים 'לג'נגל' את היומיום העמוס שלהם – הם המתפתים למרוד. הם רוצים שהילד שלהם לא יפריע להם בעיסוקיהם (למרות שההורות והילדים מדורגים במקום גבוה בסולם ההגדרה העצמית שלהם). יש ישיבה דחופה בעבודה ויש פשטידה להכין למסיבות הסיום של הגן ובית הספר, יש ילד הדורש פנאי הורי ותשומת לב - וההורה העכשווי העמוס לעיתים קרובות מתקשה לספקם.
ההסתגלות הנדרשת כיום בין הדורות היא עניין דינמי הדורש דיאלוג. היא דורשת מודל חדש ליחסים. המודלים ההוריים שהורים ובוגרים בכלל הפנימו על בסיס ההורות שהייתה להם בילדותם - כבר לא תקפים. המודלים הללו, שפועלים בתוכנו כהפנמות ההוריות, התבססו על פיקוח והכתבה היררכיים מצד ההורים כלפי ילדיהם, על עקרון של כוח. הורים (וגם בוגרים שאינם הורים) פונים להשתמש בכוח זה בעיקר בעיתות מצוקה, אלא שהוא לא אפקטיבי ואפילו פוגע באמון.
הוא הדין במודלים ההתפתחותיים המשמשים את אנשי המקצוע. אלה נוסחו על ידי תיאורטיקנים וחוקרים מן העבר עבור ילדי העבר. הם אינם לוקחים בחשבון את הילד כסובייקט – כיצור תבוני ואוטונומי, שעדיין תלוי בהורה שלו בצרכיו הבסיסיים. כשאנשי מקצוע מדברים לפעמים במושגי 'הפסיכולוגיה של הילד', הם יכולים לדון ב'איפיונים פסיכולוגיים' של ילדים, אלא שאלה אינם תואמי מצב ואינם תואמים את הילדים של היום. לדוגמא, איש מקצוע יכול לדון ב'תופעת הילד השקרן' כעניין התפתחותי – מתי ולמה ילדים משקרים. אבל כשאנו דנים בילד העכשווי במושגים של עצמי מפותח ויחסים של דיאלוג בין סובייקטים בין-דוריים - הרי שמדובר בהוצאת שם רע לילד. ילד לא משקר אלא אם כן נוצרות נסיבות ביחסים שלו עם שני הוריו או עם אחד מהם. בתנאים אלה הוא 'משקר' כדי להגן על עצמו או על אחד מהם מפני מציאות לא נוחה מסוימת.
מה שנדרש בהורות העכשווית, הם הנכונות והחופש לפנות לתבונה האישית. כאשר הורים מתנהלים עם הדור הצעיר – אסור לוותר על אינטראקציה אישית, למשל, כששני הצדדים חשופים בלי גבול למדיה, להתקשרות אינטרנטית ולדרישות חברתיות. במקביל, צריך להכיר ברצונות ובמגבלות של שני הסובייקטים במשא ומתן הזה. המצפן האישי שבו אנו דנים הוא תרגול של יכולת אנושית-ליברלית, שאינה מתבססת על תכתיבים של 'פעם'. תכתיבי העבר (דרך מודל ההורים המופנמים) נשלפים, כאמור, לרוב בעיתות מצוקה. למשל, הורה יפנה לתת פקודות או לצעוק בשעה שהכיף עם הילדים נקטע; הוא מפסיק כשלהורה יש צרכים ואילוצים מתנגשים, או שהאחריות ההורית נדרשת ממנו במצבים של סכנה או סדר נחוץ כלשהו. ההורה במצוקתו משכפל דפוס-עבר שהוא מכיר – אלא שפניה זו איננה ישימה כבר.
כיום נדרשים התאמה הדדית ושיח בין-דורי שישלבו צרכים אישיים וטכנולוגיה – לשם הגנה, הכוונה, חידוד שיקול הדעת ושמירה על קשר. היום אפשר להתייחס לסוגיות של אחריות וזהירות במרחב המשתף שבין הדורות, שהילדים הם חלק אינטגרלי ממנו ולא רק אובייקט שמפקחים עליו. יחד אפשר לשתף באחריות ולפתח שיקול דעת לגבי פיתויים וסכנות. בתהליך זה, חשוב שגם ההורה וגם הילד יוכלו לשמור ולא לבטל את עצמם ואת שיקול דעתם בתוך ה'ביחד' הבין-דורי או הקבוצתי-תרבותי באשר הוא. הגרעין הסובייקטיבי של כל אחד מהם חייב להישמר; כל אדם נדרש היום להיות קשוב למצפן האישי שלו ולהרגיש שיש לו גיבוי בעולם.
עבור הילד - ההורה הוא הקוטב שאליו המצפן האישי שלו מתכוונן. אלא שמדובר בהתכוונות שהיא דינמית, שצריכה ויכולה להשתנות. פעם דובר בהורות המציבה גבולות, ואילו היום יש מקום לדבר על סדר ואחריות משפחתיים שיתופיים שהילד הוא שותף בהם, כשהוא גם תלוי וזקוק לגב. המבוגר אינו יכול לגייס יותר סמכות שרירותית, אלא דאגה הורית נוכחת. הוא יכול לגייס גבול אישי שהוא מזהה בעצמו (כעייף, כעסוק כרגע), מבהיר אותו ושומר אליו, תוך כדי התאמתו לתנאים המשתנים.
מצפן הוא מכשיר חד-כווני - הוא מצביע תמיד אל הצפון. המצפן ההורי-האישי המוצע כאן הוא רב-כווני. הוא קורא להורים להיות יותר פתוחים וקשובים לא רק לעצמם אלא גם לסביבה, מבלי להיבלע. מהורים נדרש לראות את הסדר והביטחון של ילדם לא כמה שיושג על ידי 'הצבת גבולות', אלא על ידי יצירת נורמות משותפות. ההורה האחראי של היום לא יכול לגייס שיתוף פעולה בכפיה, בעיקר משום שלרוב הוא עצמו לא מרגיש עצמו כסמכות יציבה מול ילדו המתמצא בעולם ההווה, אפילו טוב ממנו. עם זאת, ההורה כן יכול ואף חייב כהורה אחראי, להנכיח את הדאגה שהוא דואג לתינוק שלו, למתבגר שלו, ולבוגר הצעיר שהוא הילד שלו. הוא רשאי, למשל, לא להסכים לבקשה של ילדו הקטן לקנות לו חטיף שהוא "מאוד מאוד אוהב". הוא יכול להגיד לו: "אנחנו לא יכולים - הבאנו סנדוויצ’ים טובים מהבית", ולתמרן יחדיו (כשהילד יגיד בתגובה שהוא "מאוד מאוד רוצה סנדוויץ' טוב מהבית", ואת החטיף דוחים או מוותרים עליו כרגע). ניתן לאפשר לנערה מתבגרת ומחושבת סמרטפון יוקרתי חדש, אלא שזה יבחן כעניין כלכלי וחברתי, הדורש שיקול-דעת למימונו (כולל בערכו הכספי במושגי 'כך וכך שעות עבודה של ילד בגיל העשרה'), תוך שהיא נאבקת על מיקומה הכיתתי דרכו.
הסדר המשפחתי – החברתי והכלכלי - יתבסס, אם כן, על דיאלוג ושיתוף. התנהלותו של הילד תהיה בין תשוקה ליכולת, ואילו ההורה יתנהל בתפקיד כפול – בין מי שאחראי, דואג וקובע, ובין מי שנושא ונותן עם ילדו המתמצא. הקונפליקט של ההורה בין יכולות ומשאלות-לב יכול בקלות למצוא לעצמו איזון, אם הוא לא יתנהל על פי 'עולם האתמול שלו': למשל, "לי לא היה", "לכולם יש", כפיצוי וכהפגנת יכולתו כבוגר. האיזון האפשרי הינו איזון בין היכולות הממשיות והצרכים המשתנים, שאותם צריך להגדיר מדי פעם עבור ועם כל המשתתפים במסע המשפחתי.
ההורה העכשווי איננו סוכן החיברות היחיד של ילדו. גם ההורים וגם הילדים פונים לסוכני חיברות נוספים: כשהם הורים לתינוק קטנטן, לבן-עשרה החברתי שמודע לרצונותיו ולרכישותיו בעולם של שפע, ולבוגר הצעיר שלהם, המחפש את דרכו בעולם העבודה, שבו הפרנסות מצטמצמות ומשתנות לבקרים, האפשרויות רבות והמשאבים הכלכליים מוגבלים. גננות, מורות, סבים, ובעיקר בן הזוג, שגם הוא בעל מעורבות משפחתית ועיסוקים של פרנסה ופנאי, וגורמים חינוכיים וקהילתיים באשר הם - נמנים עליהם. הורים וילדים בזמננו יכולים להיעזר במצפן במשא ומתן שלהם עם סוכני החיברות הנוספים בעולמם - לפנות אליהם ולהיעזר בסוכני חיברות אלה, מבלי לאבד את שיקול הדעת האישי. הם צריכים לשקול לא להיגרר אחר מה שאופנתי ומקובל, גם כשהם משתלבים בטרנדים. הם לא צריכים, כביטוי לדאגה הורית, להילחם בסוכנים החברתיים השותפים; כיום המפגש הבין-אישי דורש התאמה והתחשבות, שבמסגרתה כל אחד יתרום את חלקו בהשלמה הדדית.
המטפלים הם סוכני חיברות במובן שהם מסייעים לשחקנים המרכזיים בדיוננו את היכולות לחשוב במקום לפעול, לפתח יכולת התבוננות עצמית בקשר אמין ומתעניין. הם ממלאים תפקידים שונים בחדר הטיפול ובתיווך עם המערכות החינוכיות והטיפוליות, כדי לאפשר לילדים ולהורים שבהם הם מטפלים את הצמיחה האישית ואת דיאלוג הבין-דורי הנחוץ. המטפלים הם מי שזמין להורה ולילד כשהם חשים מצוקה, חרדה או חוסר אונים המפריעים להם ושאליהם חשוב להיות קשוב. המטפל הוא מי שעוזר למטופל הבוגר שלו להתיידד עם ההורים המופנמים שלו, כדי לאפשר לעצמו להתנהל באופן הרלוונטי לדרישות ומאוויי ההווה, ובאופן יותר מידתי עם הוריו הממשיים. הוא יפנה אל המצפן האישי שלו כשהוא בוחן סוגיות שמטרידות אותו, בדיאלוג אפשרי עם האבות המקצועיים.
בפרק השישי 'הילד כאדם בזכות עצמו' בספרי (ירום, 2016, עמ' 110-113) מובא המקרה של הילד מתן המוצא את קולו. בתיאור המקרה, ניתן לראות כיצד המטפלת נעמה מלווה את מתן בן ה-4 למצוא את קולו, כילד שיש לו אח תאום וקשיים התפתחותיים. במהלך הטיפול הפסיכולוגי, מתן הופך מילד הנצמד לחפצים ולגדר בגן הטיפולי ובשעת הטיפול הראשונה נתלה בידית הדלת – לילד שלומד לבטוח ביכולותיו. הוא לומד לחקור את סביבתו ללא מורא, לפנות למטפלת בשמה ("נעמה תסתכלי") שאותו לא הגה קודם, לדבר על אחיו ועל עצמו בגאווה, ולהיות מסוגל להשתבץ בכתה א' במסגרת לימודית רגילה.
מתן הופך מסובייקט קטן, מכווץ ואילם, המתקשה להתרכז ומתבטא רק דרך פעולות - לסובייקט פתוח המוצא את קולו, בעזרת מסגרות תומכות ומטפלת קשובה. אלא שגם חני ועמית, הוריו של מתן, עוברים כברת דרך. בהתחלה הם מתחמקים משיחות הדרכת הורים ומותירים בצוות תחושה שהם מנסים להסתיר משהו כדי להוכיח שהם בסדר. אלא שבמהלך הטיפול הפסיכולוגי של מתן, הם הוכיחו התמדה והגיעו באופן מסודר להדרכת הורים. במהלכה חני, האימא, הודתה בתחרותיות שישנה בינה ובין בעלה עמית לגבי ההורות שלהם. היא הרגישה שהיא מבינה בעניינים חינוכיים והתעקשה שאלו יתקיימו בדרך שלה, אבל נוכחה לדעת שהיא "יותר טובה בקריירה". עמית, האב, הודה ש"עד כה היה קצת מנותק מהילדים וממנה – אבל עכשיו מרגיש שמתחיל ביניהם דיבור" (עמ' 112). נעמה המטפלת ציינה לעצמה שהם הפכו בהדרגה ליותר רגועים, וגם המטפלים האחרים במתן שמו לב לכך. עמית וחני כאחד חיפשו לעצמם בהמשך טיפול אישי. שניהם הבינו שהמישור התפקודי בלבד אינו מספיק, והגיבו בנכונות כש'טעמו' את טעם ההתבוננות העצמית – איך התחרותיות הזוגית מפריעה לשיתוף פעולה ביניהם כהורים, בפער בין הציפיות והיכולות כשאחד מהם משתלט על ההורות והשני נסוג ממנה. היסוד הסובייקטיבי – המצפן - שקם לתחייה אצלם, הביא את כל בני המשפחה ליתר שקט ואמון בעצמו ובזולת. לא רק מתן מצא את קולו - גם הוריו כפרטים וכזוג. המטפלת הייתה שם עבורם בשיתוף המסגרות התומכות, אלא שהם אלה שעשו את הדרך.
דרך הדוגמא הטיפולית הזו ברצוני להציג את העקרונות התיאורטיים המהווים השראה להשקפתי על המצפן הנדרש ומיטיב להורות העכשווית. זהו מדריך אישי, כאשר הילדים הם סמכות המעוררת גם כבוד וגם מבוכה, כאשר ילדים גדלים עם הורים עסוקים בעלי שאיפות גבוהות, והם עצמם, במקרים רבים, חסרי מסגרות תומכות רלוונטיות. כאשר הלחצים רבים והקשב מוגבל, והדגמים החינוכיים והזוגיים מן העבר קוראים לשלוט בילד וגם בבן הזוג - רצוי במציאות העכשווית לפנות דרך לשיתוף פעולה, הקשבה ואמון. אלה הם העקרונות המזינים המרכזיים לרוח זו:
הדדיות בין סובייקטים בעלי ערך: הילדים של זמננו הם סמכות. הם נולדים וגדלים בעולם טכנולוגי ושולטים בו באופן טבעי אפילו יותר מהוריהם. הם גדלים באווירה משפחתית דמוקרטית, כאשר הסובייקטיביות שלהם – הרצון והדעה שלהם - נלקחים בחשבון מהתחלה. הם שונים בכך מילדי העבר שאותם גידלו במסגרת יחסים יותר היררכיים, כשהם היוו בעיקר מושא (אובייקט) לדאגה לחינוכם ובריאותם. כיום, התינוק, הילד והמתבגר הם סובייקטים בזכות עצמם. ההורים של היום, שעליהם האחריות לספק את הצרכים הגופניים, הקוגניטיביים והנפשיים של ילדם, חייבים וגם רוצים לשאת ולתת אתו כסובייקט. לפיכך, ניתן לומר שההורות העכשווית מתנהלת וצריכה להתנהל כיחסים הדדיים, שאינם יחסים סימטריים, כי הם דורשים מן ההורה בכל שלב שייקח בעלות כסובייקט האחראי בצמד הורה-ילד (בהשראת לואיס ארון, 1995).
המושגים ההתייחסותיים הבסיסיים של סובייקטיביות, בין-סובייקטיביות, הדדיות תוך אי-סימטריה ובעלות, משמשים אותנו לעדכון שפת היחסים המתאימה להורות העכשווית ולמטפלים כיום. המטפלים למיניהם הופכים חיוניים למשפחות וחבריהן, המתמודדים עם קשיים בקשב, באמון ובנפרדות. הם מהווים חוליה מגשרת ומשתתפת בתהליך ההתאמה ההדדית בין הדורות, כשהם פועלים ברמה הטיפולית והמערכתית. בתא המשפחתי של מתן, ריבוי הלחצים הנפשיים, התוך-משפחתיים והסביבתיים, הביא לאובדן הקול האישי, לתשישות ולהסתגרות של משתתפיו. בני המשפחה למדו תוך כדי התהליך הטיפולי לפתח את יכולת ההתבוננות שלהם ולכבדה. כל אחד מהם למד למצוא את קולו. מציאת הקול האישי היא צו הזמן במשפחה ובחברה, והיא המסר הטיפולי המרכזי שבידנו – לנצל הזדמנות יחידה ובלתי חוזרת להתבונן במורכבות הנפשית שלנו ונסות להתירה (החל מפרויד, 1910, בעדכונו לזמננו).
איך להתייחס לדילמות של הורים בזמננו בהקשר (קונטקסואליזציה) של רוח הזמן, לאור תובנות קלאסיות (של בולבי, ויניקוט ואחרים)? חשוב לקחת בחשבון שהילדות, האימהות וההורות, נתפסו על ידי התיאורטיקנים והחוקרים שהם אבות הידע הפסיכולוגי שלנו - כפי שאלה היו בעבר: בתחילת המאה העשרים, במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה, או בעולם של שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, בתרבות הטרום-טכנולוגית העכשווית שלנו. אם אנו, כאנשי מקצוע, מנסים להשתמש בדגמי הילדות והאימהות שהם ניסחו (שהאבהות חסרה בהם) - כאמת המידה לתובנות ופתרונות עכשוויים, ושואבים מהניסוחים שלהם את הקשר (קונטקסט) המכוונן את ההבנות שלנו - אנו עלולים להציע תובנות מטעות ומבלבלות להורים צעירים ובוגרים, המעלים קשיים ודילמות שבהן הם מתלבטים ומאפיינות את החיים העכשוויים.
בולבי, כדוגמא לדיוננו, יצר את המושגים שלו על תפקיד ההיקשרות בשנת החיים הראשונה ואחריה, כשברקע היו איומי מלחמת העולם השנייה והתובנות לגבי שנת החיים הראשונה היו עדיין בגדר חידוש. אלא שהייתי עדה למקרים שבהם אימהות צעירות גילו את כתיבת בולבי על הקשר הראשוני הקריטי או שכתיבה זו היא מה שהנחה את המטפל שלווה אם צעירה בלבטיה בדבר חזרתה לעבודה לאור אימהותה לתינוק רך. החשיפה לספרות זו נראתה כמה שהוסיף לאם הצעירה תחושת אשמה וקושי נפשי. לדידי, שניהם – גם האם וגם המטפל - צריכים להתייחס ללבטים ולדאגות ההוריות הללו בהקשרים עכשוויים, כגון מי הן מערכות התמיכה של אותה אם ומה עוזר לה או חוסם אותה בהיעזרות בהן. אחרי הכל, אבות כיום הם דמויות פעילות ומעורבות בטיפול בילדים; ילדים כיום נישאים במנשא על חזה רך וחזה קשיח כאחד. לכן היכולת לשתף פעולה עם סובייקטים המעורבים בגידול הילד והילד עצמו כסובייקט בפני עצמו - נראית כליבת הטיפול ההורי הראוי, המיטיב והנותן תחושת רוגע, בטחון וכוון, מול הקשיים.
הדמויות ההוריות המופנמות: ההורים של היום למדו את ההורות שלהם לפי דגמי ההורות שהייתה להם, זה היה בית-הספר שלהם להורות. את הדגמים הללו, שאותם הם יכולים בבגרותם לבקר באופן מודע כקריקטורה, או להאשים ולחקור במהלך הטיפול הנפשי שלהם – הם מפעילים כמעט באופן אוטומטי כהורים. כאשר היחסים הכיפיים עם ילדם עולים על שרטון, הכיף מסתיים, הסבלנות, האחריות והעייפות גוברות ואז, בתוך אוירה של כיף, שיח וצחוקים - הם מגלים קושי לפנות אל המצפן הפנימי שלהם או לכוונן להסדר מוכר ואובייקטיבי כלשהו (ללכת לישון, לצאת בזמן לבית הספר, לא להסתבך בבלוי חברתי). הדיאלוג הבין-דורי 'נתקע' וההורים נוטים לדפוס ההורות שהם הפנימו, אבל אינו יעיל יותר: להטיף מוסר, לנסות למשטר ולהעניש, 'לחפור'. וכשאלה מתגלים כלא אפקטיביים – להרים ידיים. לכן הצעתי היא (ראו: ירום, 2016, פרק שלישי) להתייחס להורים המופנמים כגורם מובנה, שיכול להפריע בהסתגלות ההורית השוטפת וכידע רלוונטי עבור כולם, ולא רק מה שצריך להבחן בטיפול נפשי עמוק.
הנקודה האחרונה והרעיון הכללי בכינונו של מצפן הורי הוא הפיכת מוסד 'הדרכת הורים' למקום עבור ההורה לשיקום שיקול הדעת שלו, שלה ושלהם. זו הזדמנות פז לשיקום היסוד הסובייקטיבי של ההורה כמי שמגיב רגשית, נפגע, כועס, מאוים בלווי ילדו. כל התחושות, הצפיות והתסכולים הם נתונים אישיים שראוי להכיר אותם ולהתעניין בהם. חשוב להפוך את הילד עבור ההורה מ'אובייקט מעצבן', בעל אבחנה מקצועית זו או אחרת (הפרעת קשב וריכוז, למשל) – לפרטנר לקשר. ההורה ילמד להכיר ולכבד את עצמו כאדם שיכול להרהר ולשאול עצמו שאלות הרלוונטיות לגבי עצמו כ'סובייקט מתעצבן', לגבי היחסים שלו עם ילדיו והוריו, ולגבי היחסים הזוגיים שלו או להיעדרם הממשי והנפשי. כדאי להגדיר עם ההורה את 'הדרכת הורים' כמקום שישמש אותו לא כצרכן למיידע על הילד, אלא כשותף בכיר, הזקוק להתנסות מתקנת ולתובנות בוגרות. התנאים והכישורים הטיפוליים המוכרים (ששימשו את נעמה המטפלת של מתן ומשמשים את כולנו) – להקשיב, לתת מרחב להתנסויות ולתחושות, לעזור בהבנתן ובהתאמתן, לברר ולהבין נסיבות וקשיים – אלה הם כמובן ליבת הקשר הטיפולי, שבעזרתה יכונן המצפן ההורי.
במאמריי הבאים אדגים את ההתבוננות האישית והשיח ההדדי הנדרשים במהלך החיים בזמננו ואת התפקידים והקשיים הספציפיים של המטפל. נעשה את מסענו דרך שלושה צמתים: בהורות בגיל הרך, בגיבוי למתבגרים בחייהם החברתיים, ובליווי בוגרים צעירים המגששים את דרכם העצמאית, מול הוריהם.
מאמר זה התפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו. לקריאת מאמרים נוספים בשיח זה לחצו כאן.
ד"ר ניצה ירום - פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, גמלאית, פרקטיקה פרטית. פרסמה תשעה ספרים מקצועיים בעברית ובאנגלית, האחרון: "מצפן להורות ראויה" (פרדס 2016).
ארון ל. (1995). המפגש. הוצאת עם עובד, 2013.ירום, נ. (2016). מצפן להורות ראויה: מדריך לשיח הבין-דורי. הוצאת פרדס. (פרקים ראשון, שלישי ורביעי).פרויד, ז. (1910). סיכויה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית. מתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. הוצאת עם עובד, 2002.
