צוות בטיפולנט
הפירוש הוא אחת הטכניקות הפסיכואנליטיות הותיקות ביותר, אשר עומד בלב הטיפול הפסיכואנליטי. גם העברה והעברה נגדית הם מונחי מפתח בתיאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית, כאשר המפגש בין רעיון ההעברה-העברה נגדית לבין הטכניקה האנליטית והפירוש בפרט זכה לתשומת לב מרובה ולהתייחסויות שונות. Falchi & Nawal (2009) מציעים במאמרם סקירה של העברה, העברה נגדית ופירושי העברה-העברה נגדית מפרספקטיבות תיאורטיות שונות.
בשנת 1905 פרויד החל לדון בתופעת ההעברה, והחל להבין כי ההעברה ממלאת מקום מרכזי בטיפול לא פחות מפירוש חלומות ואסוציאציות. פרויד התייחס להעברה כאל חזרה ביחסים עם המטפל על מאורעות עבר או פנטזיות, דרכה המטופל מבטא חומרים בלתי מודעים. ב-1912 פרויד הבחין בין העברה שלילית לבין העברה חיובית אותה חילק להעברה חיובית המסייעת לטיפול אל מול העברה חיובית המהווה מכשול לטיפול.
גם המונח העברה נגדית עבר מספר שינויים רדיקליים מאז הציג אותו פרויד ב-1910. תחילה העברה נגדית נתפסה כמכשול לטיפול הנובע מאזורים לא מעובדים בנפש המטפל ומתבטא ב"נקודות העיוורות" שלו. בהמשך, זרמים פסיכואנליטיים שונים פיתחו את המונח והעניקו לו מגוון משמעויות ורבדים חדשים.
הטכניקה האנליטית של קליין התמקדה בפירושי העברה. לדבריה של סגל (1986), קליין הרחיבה והעשירה את רעיון ההעברה כאשר התמקדה בתהליכי הפנמה והשלכה. קליין הצביעה על האופן בו בתוך יחסי ההעברה, יחסי אובייקט מופנמים מועברים ומושלכים אל המטפל, עוברים מודיפיקציה דרך הפירוש ונחווים כאילו הופנמו מחדש. בדומה, חלקי אגו מושלכים אל המטפל ועוברים מודיפיקציה גם הם, כאשר עבודת המטפל היא להבין ולפרש תהליכים אלו. כפי שסנדלר (1992) מציין, הטכניקה האנליטית הראשונית התמקדה בפירוש הרסנותו של המטופל ונמסרה בעיקר במונחים של חלקי אובייקט (שד, פין, פיטמה) ואילו בשלבים מאוחרים יותר הדגש עבר להרסנותו של המטופל ולנושאים של חלקי אובייקט בקשר הטיפולי. Joseph (1985) הרחיבה את ראייתה של קליין כאשר טענה כי לכל דבר המתרחש בטיפול ישנה משמעות העברתית. מטרת הטיפול אם כן היא יצירת קשר רגשי עם המטופל ב"כאן ועכשיו" של הטיפול.
כאשר קליין הציגה ב-1946 את רעיון ההזדהות ההשלכתית, היא הסבירה כיצד יחסי האובייקט המופנמים מגולמים בהעברה וכיצד הם מתפעלים את המטפל. בשלב זה המונחים הזדהות השלכתית והעברה נגדית נתפסו כזהים. Bateman & Holmes (1995) למשל, תיארו כי בהזדהות השלכתית המטופל משליך אספקטים בלתי רצויים של העצמי אל המטפל אשר באופן בלתי מודע מזדהה עם חלקים אלו ומתחיל להרגיש או לפעול בהתאם להם. בהתאם, הם טענו כי חלקו הראשון של התהליך קשור בהעברה של המטופל ואילו חלקו השני תואם את ההעברה הנגדית.
ο דפוסי העברה בהפרעות אישיות שונות וטיפול ממוקד העברה: סקירת הרצאתו של אוטו קרנברג
ο העברה בימי קורונה
ο העברה והעברה נגדית לאחר טראומה מינית בילדות
Rosenfeld (1952) חלק על תפיסתו המקורית של פרויד בנוגע למטופלים פסיכוטיים וטען כי יש העברה גם לפסיכוטיים, אם כי היא שונה מההעברה הנוירוטית. האדם הפסיכוטי, לטענתו, מאבד את יכולת ה-as-if ומפסיק להיות כפוף לבוחן המציאות ולהתבוננות עצמית, בשונה מההעברה הנוירוטית, אלא מתבטא בשכנוע פסיכוטי לגבי נכונות הפסיכוזה.
Heimann (1950, 1960) הציעה הרחבה משמעותית של נושא ההעברה הנגדית כאשר דחתה את תפיסתו של פרויד לפיה ההעברה הנגדית היא מכשול ואת הקישור של קליין להזדהות השלכתית. Heimann הגדירה כהעברה נגדית כל רגש אותו המטפל חווה כלפי המטופל, וראתה בהעברה הנגדית אמצעי מסייע לטיפול אשר מייצר נתיב נוסף אל התהליכים המנטליים הבלתי מודעים של המטופל.
התקדמות נוספת בהבנת ההזדהות ההשלכתית הושגה על ידי ביון, ובפרט דרך המשגתו (1962) את המוכל- מיכל אשר קישרה בין הזדהות השלכתית לבין תהליכי התפתחות, וקושרה לרעיון של דינמיקות העברה-העברה נגדית נורמליות המתקיימות בקשר הטיפולי. חשיבות הפירוש הודגשה מפרספקטיבה זו מאחר והפירוש נתפס כדרך בה המטפל מוסר חזרה למטופל, באופן מעובד ומעוכל, את החוויות הרגשיות הגולמיות והמאיימות אשר הושלכו אליו.
באלינט וויניקוט הדגישו את חשיבות הרגרסיה כאמצעי להפיכת חומרי עבר לנגישים והשגת הבנה של יחסי אובייקט משמעותיים קודמים של המטופל. ביחסים האנליטיים, למטפל יש "פונקציה מחזיקה" (וויניקוט, 1951) אשר מייצרת עבור המטופל סביבה מכילה ומוגנת בה יוכל לחקור את עברו במצב רגרסיבי. קרנברג (1987) הציע כי אנליזת ההעברה היא אנליזה בכאן ועכשיו של יחסי אובייקט מופנמים כשם שהיא אנליזה של אלמנטים קונפליקטואלים בין היבטים שונים של התפקוד הנפשי. הוא ראה גם את יחסי האובייקט המופנמים כמעוצבים בהשפעתם המציאות והפנטזיה כאחד.
כפי שציין סנדלר (1992), בשנים 1897-1923 סוגיית הפירוש התמקדה בעיקר בהעלאת חומר לא מודע למודעות. לאחר 1923 התפיסה הסטרוקטורלית הדגישה את תפקיד הפירוש כמכוון לאגו של המטופל, מתוך התייחסות לחוזקות והחולשות של האגו. אנה פרויד (1936) התמקדה יותר ויותר בנושא זה ולבסוף הציעה הבחנה בין תופעות ההעברה ביחס לאגו, בהתאם למידת מורכבותן. היא הדגישה את חשיבות הפירוש של הגנות האגו (מכניזמים של האגו) לעומת הפירוש הסימבולי (תכני איד).
לאורך השנים הדעה נטתה לטובת המונח הרחב של העברה, כפי שהובעה בתפיסתו של Strachey (1934) אשר טען כי הפירוש האפקטיבי היחיד בטיפול האנליטי הוא פירוש העברה. הוא טען כי שינויים מהותיים מתרחשים דרך פירושים המשפיעים על הסופר-אגו. אלו פירושים "מוטטיביים" (mutative) אשר יהיו תמיד קשורים בכאן ועכשיו של היסטואציה האנליטית.
Rappaport (1956) ו-Greenson (1967) תיארו סוגי העברה ספיציפיים כהעברה האירוטית, אשר נמצאים בין ההעברות הנוירוטיות שפרויד תיאר לבין ההעברות הפסיכוטיות שתיארו אחרים (למשל, Rosenfeld, Searles). Rappaport קישר בין עוצמת הדחפים האירוטיים כפי שהם מתבטאים בהעברה האירוטית לבין הפתולוגיה של המטופל, וזיהה כי מטופלים פסיכוטיים וגבוליים משווים את המטפל להורה ומאבדים את איכות ה-as-if.
Kernberg (1965) פיתח לעומק את רעיון ההעברה הנגדית וטען כי שימוש מלא בתחושות ההעברה הנגדית יכולות להוות כלי הערכה אבחוני אשר מסייע בזיהוי התאמת הטיפול הדינמי למטופלים עם אישיות גבולית ופסיכוטית.
תיאורטיקנים אינטר-פרסונלים הדגישו פרספקטיבה בין אישית להבנת אינטראקציות העברה-העברה נגדית. Loewald (1986) למשל תיאר כי העברה והעברה נגדית אינם נושאים נפרדים אלא שתי הפנים של אותה דינמיקה של תהליך אינטרפרסונלי. Langs (1978) הדגיש את "השדה הבין אישי" בו ההעברה הנגדית ממוקמת כתופעה אינטראקציונלית ביחסים הטיפוליים, כאשר על המטפל להפריד בין הפנטזיות הלא מודעות שלו לבין אלו של המטופל. Searles (1963) אף תיאר ארבעה סוגים של העברות אירוטיות ושייך כל אחד מהם לדפוס משפחתי מסוים. כמו כן, הוא התייחס לחשיבות ההעברה הנגדית כאמצעי לזיהוי סוג ההפרעה הפסיכוטית.
Transference, countertransference and interpretation: The current debate. Falchi, Valerio; Nawal, Rida. European Journal of Clinical Hypnosis, Vol 9(1), 2009, 11-18.
