צוות בטיפולנט
החל מ-1935 קליין הציגה עמדה תיאורטית המנוסחת במונחים של עמדות: מצבי ארגון אני המתייחסים לטבעם של יחסי האובייקט הפנימיים, החרדה וההגנות האופייניות (קליין, 1935). בסופו של תהליך המשגה זה קליין הציעה שתי עמדות: העמדה הסכיזואידית פרנואידית המהווה עמדה ראשונית דרכה התינוק חווה את העולם, והעמדה הדיכאונית. העמדה הדיכאונית נחשבת למאוחרת יותר מבחינה התפתחותית אך קליין הדגישה כי לאורך כל החיים מתקיימת דיאלקטיקה ותנועה בין העמדות. בכתבה זו נציג את העמדה הדיכאונית על מאפייניה הייחודיים.
במוקד העמדה הסכיזואידית פרנואידית, אותה קליין מיקמה בחודשי החיים הראשונים (4-6 חודשים), עומד אגו בלתי אינטגרטיבי הנאבק ביצר המוות ובהרסנות הפנימית באמצעות מנגנון הפיצול. דרך פיצול חוויות עצמי ואובייקט חיוביות מחוויות עצמי ואובייקט שליליות התינוק מגן על העצמי והאובייקט הטובים, מרחיק אותם מחוויות העצמי והאובייקט השליליות הנתפסות כהרסניות, וכך מבסס בהדרגה עצמי "נקי" מהיבטים שליליים.
אחד ממחיריה של עמדה מפוצלת זו הוא החוויה הבלתי אינטגרטיבית בה התינוק אינו חווה את עצמו ואת האובייקטים שלו כיחידות אינטגרטיביות המכילות מכלול רגשות וחוויות (תסכול, אהבה, זעם, רוך). לכן, כדי לתפוס את המציאות באופן ריאלי יותר ואת העצמי והאובייקט כסובייקטים "תלת ממדיים"- על התינוק לנוע לעבר העמדה הדיכאונית. אך כיצד מתבצע המעבר? מה מאפשר לתינוק למתן את פיצול החוויות הטובות והשליליות, ומה "משכנע" אותו שהאינטגרציה לא תחריב את החלקים הטובים של העצמי והאובייקט?
קליין הציעה כי השילוב בין גורמי בשילה טבעיים לבין הצטברות חוויות חיוביות עם האובייקט הוא שמאפשר לילד להסתמך יותר ויותר על המציאות ופחות על הפנטזיות הפנימיות. הבשלתם של מנגנוני תפיסה וזיכרון מאפשרים לחוויות מציאותיות חיוביות להירשם בנפש התינוק ובהתאם, הוא משליך פחות חלקים רעים אל אובייקט אשר בתגובה לכך נחווה כמאיים פחות ותוקפנותו של התינוק כלפיו פוחתת. כחלק מתהליך זה, הצורך בפיצול בין חלקים חיוביים לשליליים של העצמי והאובייקט פוחת, והתינוק נע לעבר תפיסה אינטגרטיבית יותר (טמפרלי, 2008).
בשלב מאוחר יותר ביון הוסיף לגורמי הבשילה והצטברות החוויות החיוביות גם את התהליך הפסיכולוגי הבין אישי של הזדהות השלכתית (אצל אוגדן, 2003). ביון הציע כי תהליך ההכלה האימהי בו האם לוקחת אל תוכה את השלכות התינוק, מעבדת אותן ומשיבה לו אותן מעוכלות ומעובדות יותר הוא תהליך קריטי לתהליך המעבר אל העמדה הדיכאונית. בתהליך זה האם מסייעת לתינוק למתן את הפנטזיות על האם הסאדיסטית (והתינוק הסאדיסט) והוא לומד להבחין בין ההתנסות המציאותית לבין ההתנסות הפנטזמטית הקיצונית לה ציפה. בהדרגה, התינוק מפנים את הפונקציה המעבדת והמכילה ומתחיל לבסס יכולת טובה יותר לפרש את המציאות ולבוא עמה במגע, וכך נע אל העמדה הדיכאונית.
ο העמדה הסכיזואידית פרנואידית
ο הזדהות השלכתית - היסטוריה של התפתחות המושג
ο אותנטיות במפגש הפסיכואנליטי - פרק לקריאה מספרה של ארמה ברנמן פיק
העמדה הדיכאונית, אם כן, מערבת יכולת הולכת וגדלה לתפוס את העצמי והאחר כסובייקטים אשר מכילים הן היבטים מתסכלים והן היבטים מספקים. אלא שאינטגרציה זו מלווה גם בכאבים וחרדות הנובעים מהכרתו של התינוק בכך שהאובייקט הטוב "המושלם" הוא גם אובייקט מתסכל, ומכך שהאובייקט "הרע" כלפיו התינוק הפנה את שנאתו ותוקפנותו הוא אותו אובייקט מספק ומזין. הכרה זו מלווה באשמה ומכאן שמה של העמדה הדיכאונית. במקביל, ההכרה המתגבשת בסובייקטיביות של האובייקט ובנפרדותו מביאים להכרה כי הוא אינו נמצא תחת שליטתו האומניפוטנטית של התינוק אלא עשוי להיאבד ואף להיהרס עקב התקפותיו של התינוק. החוויה של היעלמותם והופעתם המחודשת באופן מאגי של אובייקטים טובים ורעים, אשר אפיינה את העמדה הסכיזואידית פרנואידית, מתחלפת בתחושות אבל ואובדן אשר במרכזן עומדת דאגתו של התינוק לשלום האובייקט שלו ורצונות לתקן את הנזק שגרם לו בהתקפותיו. חוויות אלו של אשמה ודאגה הן חוויות מכאיבות אך יקרות ערך הקשורות באופן הדוק להתפתחות הנורמטיבית ובפרט לשני רכיבים מרכזיים הקשורים זה בזה באופן הדוק: פיתוח יכולת לאכפתיות ואחריות אישית וביסוס חווית עצמי סובייקטיבי.
במסגרת העמדה הסכיזואידית פרנואידית חוויו העצמי והאובייקטים מפוצלות, בלתי אינטגרטיביות ובלתי רציפות: האובייקט/העצמי הרע נעלם ובמקומו מופיע אובייקט/עצמי טוב, וחוזר חלילה. במסגרת עמדה זו התינוק אינו ער לכך שפרשנותו וחוויתו האישית הם שמביאים לשינויים אלו: הוא חש כי האובייקטים אכן מתחלפים, נעלמים ומופיעים מחדש. במסגרת העמדה הדיכאונית והאינטגרציה הנלווית לה התינוק מתחיל לתפוס כי את עצמו והאובייקטים כרציפים ותלת ממדיים יותר ולכן מתחילה להתבסס חוויה לפיה הדברים אינם מה שהם נראים, אלא שהחוויה היא מה שהתינוק עשה ממנה ותלויה באופן בו פירש אותה לעצמו (אוגדן, 2003). במובן זה התינוק הופך לראשונה לסובייקט מפרש, ולכן מסוגל לחוש כי גם האחר הוא סובייקט בעל פרשנויות ועולם פנימי משלו. אוגדן (2003) אף מציע כי "עמדה היסטורית" היא שם המבטא באופן מדויק יותר את מהות העמדה הדיכאונית, מאחר והוא מביע את היכולת ההולכת וגדלה לצבור חוויות וללמוד מהניסיון, בניגוד למצב אשר אפיין את העמדה הסכיזואידית פרנואידית בו כל חוויה הורגשה כחוויה חדשה עם אובייקט חדש. החוויה ההיסטורית וחווית העצמי והאובייקט כסובייקטים קשורה באופן הדוק ליכולת לחוש אמפתיה, חמלה ואשמה כלפי האובייקט.
במסגרת העמדה הסכיזואידית פרנואידית האובייקט אינו נחווה כסובייקט והאובייקט הטוב מופיע באופן מאגי כאשר התינוק רוצה בו. בהתאם, התינוק לעולם אינו חווה פחד מפני אובדנו של האובייקט או אשמה על פגיעה בו: האובייקט שהתינוק זעם עליו הוא אינו אובייקט אהוב ולכן אין סיבה לפחד או אשמה. ההכרה באינטגרטיביות של העצמי והאובייקט מעמידים בפני התינוק את ההכרה המכאיבה גם בנפרדותו מהאובייקט והוא מתחיל לתפוס באופן מורכב ועשיר יותר את האפשרות לפגוע באובייקט, להיעזב על ידו ולהיות תלוי בו למרות היבטיו השליליים (כלומר, להיות זקוק לשד אשר אינו נמצא תחת שליטתו האומניפוטנטית). הכרה זו היא שעומדת בבסיס החרדה המרכזית של העמדה הדיכאונית - החרדה מפני אובדן האובייקט ובהתאם, התינוק חווה אשמה כאשר הוא עושה פעולות אשר נחוות כהרסניות לאובייקט. ויניקוט (1963) התנגד לכינוי עמדה זו העמדה הדיכאונית והציע את השם שלב האכפתיות מתוך תפיסה לפיה היא קשורה באופן מהוית ליכולתו של התינוק לחוות כלפי האובייקט שלו רגשות יקרי ערך של חמלה, דאגה ואכפתיות הנובעים מההכרה בסובייקטיביות האנושית של האובייקט.
בהתאם לחרדה המרכזית העומדת בבסיס העמדה הדיכאונית (אובדן האובייקט), ההגנה המאפיינת שלב זה היא הגנה מאנית המתאפיינת בתחושה של היעדר תלות וצורך באחר. במקרים קיצוניים ההגנה המאנית תתבטא במאניה חריפה המערבת פגיעה בבוחן המציאות ותחושת אומניפוטנטיות, ובמקרים מינוריים יותר ופתולוגיים פחות, נהיה עדים לביטויים עדינים יותר של הכחשת הצורך באובייקט והכחשת הטוב שהוא מספק לעצמי.
חשוב להדגיש כי גם בהתפתחות הנורמלית הישגי העמדה הדיכאונית אינם קבועים ויציבים לגמרי. גם אדם אשר חווה את עצמו ואת האחרים כסובייקטים וחש כלפיהם אמפתיה, ובאופן כללי מסוגל לחוות תחושת בעלות על רגשותיו ופעולותיו- נסוג בסיטואציות מסוימות לתפקוד המאפיין את העמדה הסכיזואידית פרנואידית. מידת הנסיגה, שכיחותה ומידת רגישותה לטריגרים ישפיעו באופן משמעותי על תפקודו של הפרט ועל מערכות היחסים שיבנה.
אוגדן, ת. מצע הנפש. (2003). הוצאת תולעת ספרים.
ויניקוט, ד.ו. התפתחות היכולת לאמפתיה (1963). בתוך: עצמי אמתי, עצמי כוזב. (2009). סדרת פסיכואנליזה בעריכת פרופ' עמנואל ברמן. הוצאת עם עובד בע"מ תל אביב.
טמפרלי, ג'. העמדה הדיכאונית. בתוך: התיאוריה הקלייניאנית נקודת מבט בת זמננו. (2008). הוצאת תולעת ספרים.
