צוות בטיפולנט
באופן מסורתי האנליזה מכוונת להעמקת הקשר בין המטופל למטפל, אך פירושים רבים מכוונים לגעת דווקא בהתנהגויות המונעות את ההעמקה הזו ואשר נובעות מההיבטים האומניפוטנטיים והנרקסיסטיים של האישיות. המאמר הנוכחי דן בחשיבותם של פירושים הנוגעים באומניפוטנטיות פרימיטיבית זו, שמקורה במאבקו של התינוק הצעיר לשרוד כאשר הוא ללא אמו.
ביק (1968) הניחה כי התינוק הצעיר חש בחלק מסוים בהתפתחותו כי הוא נעדר את הכוח המחבר בין חלקים שונים באישיותו. חלקים אלו מוחזקים יחד על ידי עור נפשי (a psychic skin) המקביל לעור הפיסי. התינוק חש סכנה תמידית מפני אובדן עור זה אשר יביא לאי-אינטגרציה ולכן הוא מחפש אחר אובייקט מכיל אשר יאפשר החזקה של חלקי האישיות שלו יחדיו וימנע פגיעה באותו עור נפשי.
האובייקט המכיל האידיאלי הוא הפיטמה בפה, ובכלל האם על כל הפונקציות המכילות שלה לאחר שפונקציות אלו מופנמות באופן שמאפשר את התפתחותו של מרחב פנימי. לפני כן, יכולתה של האם להכיל את מצוקת התינוק היא שמאפשרת חיזוק של עורו הנפשי והרחבה של גמישותו, כך שבהדרגה התינוק מתחיל להרגיש פחות מאויים. במידה והאם נעדרת, בלתי זמינה או לא מסוגלת להכיל את מצוקת התינוק, התינוק נאלץ למצא דרכים להחזיק עצמו לבד ולדאוג באופן עצמאי להישרדותו. ביסודם של מאמצים אלו, שוכן הפחד הקטסטרופלי מפני אי-אינטגרציה והשמטות (אובדן בחלל מבלי שימצא ויוחזק שוב לעולם).
התינוק מחזיק את עצמו באופנים שונים ועשוי לפתח "עור משני". הוא עשוי למקד עצמו בגירוי סנסורי ויזואלי, חושי, שמיעתי או ריחני, אשר ההתמקדות בו גורמת לו לחוש מוחזק; הוא עשוי לפתח דפוסי התנועעות קבועים המייצרים תחושת החזקה עורית מתמשכת, כאשר עם הפסקת התנועה הוא עלול לחוות קטיעה או חירור של תחושת ההחזקה העורית; כמו כן, הוא עשוי לשמר מתח שרירי של קבוצת שרירים ספיציפית ולהיאחז בפוזיציה נוקשה זו. מתודות אלו מכוונות ליצירת חוויה של החזקה פיסית רציפה ומניעת פגיעה בהחזקה העורית.
כאשר תינוק צעיר חווה אובדן של תשומת הלב של אמו, הוא חש כי לפתע הוא אינו מוחזק, נופל בחלל, בלתי מוגן, מבועת מהאפשרות שלעולם לא ייתפס ויינצל. ברגעים אלו הוא חש כי עליו להחזיק עצמו לבד אחרת לא ישרוד. במצב פרימיטיבי זה של הנפש, כל תשומת הלב של התינוק ממוקדת באופן נוקשה ובלתי גמיש בהישרדת. ביק (1968) הבחינה בין התנהגות חד מימדית בה קטיעת המיקוד בגירוי חושי מסוים מביאה לפחד קטסטרוקפלי (למשל, כיבוי מנורה בה התינוק מביט), דפוס דו מימדי בו קטיעת המיקוד מביאה למעבר להיאחזות בגירוי אחר, ודפוס תלת מימדי בו כלל אין צורך בהתמקדות בגירוי חושי מאחר ויש מרחב לחשיבה ובחירה.
הבנת טבעו של מנגנון הישרדותי בסיסי זה, המכוון לאפשר לתינוק להחזיק את עצמו כאשר הוא ניצב בפני מצוקה, מביאה להתבוננות מחודשת במנגנוני הגנה של מבוגרים וילדים אשר מתבטאים גם בטיפול האנליטי כאשר הם מתמודדים עם סכנת משבר של חווית אי-אינטגרציה או היתוך. במצבים אלו יתעוררו הגנות דומות להגנות הינקותיות של החזקה עצמית.
כאשר מטופל מחזיק את עצמו באמצעות מנגנונים ינקותיים אלו ונגזרותיהם המתוחכמות יותר, אנו עדים לעיתים להתנהגויות אשר כמו יוצאות נגד היחסים הטיפוליים: סירוב לדבר, מניעת אינפורמציה משמעותית, המנעות מביטוי רגשי וכן הלאה, אשר מבטאות וריאציה בוגרת של היאחזות או קיפאון שרירי ינקותי במטרה להימנע מנפילה. דוגמאות נוספות הן העיקשות שבעמדות הגנתיות כניצחון/בוז שבהגנה המאנית ונוקשות הההגנות האובססיביות, אשר לשתיהן יש בסיס של מתח שרירי הגנתי. בדומה, קפיצה מנושא לנושא באופן שטחי ומצב בו האדם עסוק באופן תמידי מייצגים הגנה של תנועתיות, ואילו היצמדות לדפוסי התנהגות וחשיבה ישנים, שימוש בקלישאות וחזרה על חומרים מעובדים יכולים לבטא ניסיון ליצור עור נפשי רציף ובלתי משתנה אשר לא יפערו בו חורים דרכם העצמי יכול להישמט. ההתמקדות בגירויים חושיים להחזקת העצמי מופיעה באופן הקיצוני ביותר באוטיזם בו הילד פונה לגירוי החושי ומתרחק מהעולם החיצוני. ביטויים מעודנים יותר של מנגנון זה הם בהייה בטלוויזיה והתמקדות בקולו של המטפל במקום בתוכן דבריו.
אחת השגיאות הנפוצות במסגרת הטיפולית היא פירוש התנהגויות של החזקה עצמית בין הפגישות הטיפוליות כהרסניות ויוצאות נגד המטפל, במקום להדגיש את הניסיון להחזקה עצמית בהיעדר מטפל מכיל. לדוגמא, המחברת מתאר מטופל שהרגיש רע במהלך סוף השבוע והרגשתו השתפרה לאחר שעיין בספר של פרויד. לטענתה, פירוש שיתמקד רק בניסיון להסתדר ללא המטפל מחמיץ את הניסיון של העצמי הבלתי מוחזק להחזיק את עצמו באופן אדפטיבי יחסית. כלומר, יש להבחין בין התנהגויות הפונות נגד הסיטואציה האנליטית לבין התנהגויות הנמצאות בשירות ההישרדות ונובעות מפחד פרימטיבי מאי אינטגרציה. הבחנה זו חשובה ביותר מאחר וכאשר המטופל חש כי המטפל אינו מסוגל להבין ולהכיל את חרדותיו הפרימיטיביות הוא יכול לסגת עוד יותר לשימוש בהגנות הפרימיטיביות.
הדגש של Bick על המאבק לחיות ועל השימוש במנגנוני הגנה פרימיטיביים מאיר באור חדש את ההתנהגות האומניפוטנטית. התקבעות של מכניזם זה יוצר מעין שריון או עור שני סביב האישיות אשר מקשה על הכניסה אליה. לדוגמא, המחברת מתארת ילד בן שש אותו החלה לפגוש לאנליזה בבית חולים בו אושפז בעקבות כאבי בטן. המטופל טען כי אינו עושה דבר שאינו מתוכנן מראש והיה דרוך ועירני באופן תמידי. כאשר קרה באנליזה דבר מה בלתי צפוי, הוא היה מתמוטט גופנית: רגליו הפכו רפויות והוא היה מתיישב, אוחז בבטנו והופך חיוור ומפוחד. המחברת מתארת מפגש עם מטופל זה ואת הערותיה של Bick במסגרת התייעצות קלינית לגביו.
המטופל בנה מכונית מפלסטלינה, הפיל אותה לרצפה מגובה רב וציין כי המכונית בלתי מנוצחת. השימוש במילים אלו היה אופייני עבורו. הוא היה בן לאם יחידנית אשר היתה בלתי זמינה אליו בינקותו לאורך תקופת זמן ממושכת, בה נאלץ ללמוד לדאוג לעצמו. בגיל שש, הוא עשה זאת באמצעות חיקוי התנהגות בוגרת במטרה להתמודד עם החיים בכוחות עצמו. לאחר שהפיל את מכונית הפלסטלינה המטופל שיחק במכונית מתכת ואמר כי זו המכונית של ג'יימס בונד, המסוגלת לעשות דברים רבים: לכוון את עצמה, לנוע במים עמוקים וכן הלאה. הוא הסיע את המכונית כך שתתנגש במכונית הפלסטלינה שהתרסקה לגמרי ואמר "עכשיו יש לה לוחית רישוי". הוא גרם להתנגשויות נוספות בין המכוניות וציין כי עכשיו יש למכונית מספר לוחיות רישוי. לאחר מכן הוא שפשף את ידו שכאבה מאחר ומישהו הפיל עליה דבר מה כבר בבית הספר.
בתגובה לחומרים אלו, Bick אמרה כי המטופל צריך לשלוט בכל, להבין הכל כדי לא להתמוטט מאחר והוא חש כי אין מי שירים אותו במידה ואכן יתמוטט. עליו לסמוך על עצמו ולא להיות תלוי באף אחד. עליו להיות בלתי מנוצח, לכן הוא אומר שמכונית הפלסטלינה לא נהרסה כשנשמטה, בדיוק כפי שהוא רוצה להכחיש את הנזק או הפגיעות שנגרמו לו. ג'יימס בונד הוא בלתי מנוצח. הוא לא יכול לסמוך על איש ועליו לעשות הכל בעצמו ולהבהיר כי הוא חכם מכל אויב- בדיוק כפי שהמטופל חש שעליו להיות. הוא לא מחקה את החלק הג'יימס בונדי ה"הכי גדול, הכי חזק" אלא את הצורך של ג'יימס בונד להיות "הכי חכם. אני חייב לחשוב ולחשוב כדי להגן על עצמי". הכרה בפגיעה במכונית הפלסטלינה היא הכרה בפגיעותו ולכן הוא מציין כי יש לה מספרי רישוי: לא רק שהיא לא נהרסה, אלא להיפך- היא קיבלה דבר מה חזק בעקבות ההתנגשות. כמובן, המטופל משקר כך לעצמו ומגדיל את האומניפוטנטיות שלו אשר לאחר מכן מושלכת החוצה, על אחרים.
במאמר זה נעשה ניסיון להצביע על חשיבות פירושה של הפונקציה הפרימיטיבית ההישרדותית של האומניפוטנטיות בה התינוק משתמש כדי להגן על עצמו כאשר הוא חש כי אין אובייקט מכיל זמין עבורו. הגנות פרימיטיביות אלו, אשר זוהו על ידי Bick במהלך תצפיותיה על תינוקות ועבודתה האנליטית עם ילדים ומבוגרים, כוללות התמקדות בגירויים חושיים, תנועתיות מתמשכת ומתח שרירי- ונגזרותיהם הנפשיות. הגנות אלו בסיסיות ביותר ומהוות את הבסיס להתפתחותן של הגנות מאוחרות יותר. מאחר והגנות אלו מתפתחות אצל התינוק בשירות ההישרדות, הוא ייטה להיצמד אליו באופן נוקשה כך שפירוש רק של ההרסנות שבהן יגדיל את תחושת חוסר המובנות ולכן יחזק אותן. לכן, הפירוש צריך לכלול גם התייחסות להיבט ההישרדותי-הסתגלותי של ההגנה האומניפוטנטית.
Symington, J. (1985). The survival function of primitive omnipotence. International Journal of Psycho-Analysis, 66, 481-487.
