צוות בטיפולנט
מייקל באלינט, אשר נודע בעיקר בעקבות ספרו 'השבר הבסיסי' הוא לטענתה של Michelle Moreau Ricaud, מחברת המאמר הנוכחי, תיאורטיקן וקלינאי אשר תרומותיו לא זכו לתשומת הלב לה הן ראויות. במאמר זה Ricaud מציעה סקירה של תרומותיו המרכזיות של באלינט לשדות המחקריים, התיאורטיים ובעיקר הקליניים.
היא פותחת בסקירה היסטורית קצרה ומציינת כי ראשיתו של בית הספר ההונגרי לפסיכואנליזה, אליו השתייך באלינט, הוא במורשת של לא אחר מאשר שנדור פרנצי. Ricaud מזכירה כי פרויד עצמו זיהה את כישרונו של פרנצי ואת ההבטחה הגדולה הגלומה בו. לדבריה, מלבד ליומן הקליני של פרנצי אשר כלל את המרד ה"סודי" שלו בתיאוריה הפרוידיאנית, פרנצי היה בעיני רבים פרוידיאני אשר המשיך את מורשת פרויד.
ממשיכיו של פרנצי הרחיבו את התפיסה הפרוידיאנית והתאפיינו בחירות מחשבתית ובנטייה להרחבת הפרקטיקה הטיפולית כך שתכלול גם מטופלים שאינם נוירוטיים. פרנצי וממשיכיו הדגישו את הקשר הטיפולי ואת העבודה עם חוויות טראומטיות, ופרנצי אף יצא נגד הגישה ההתנהגותית אשר החלה להתפתח בתקופתו. עם זאת, פסיכולוגיית האגו אשר התפתחה ותפסה יותר ויותר מקום בשדה זכתה היא למירב תשומת הלב ותרומותיו של פרנצי וממשיכיו נדחקו הצידה.
באלינט השתייך ל"קבוצת האמצע" הבריטית אשר כללה אנליטיקאים כגון ויניקוט, בולבי, פיירברן, גלובר ועוד. קבוצה זו עמדה בין שתי הקבוצות הדוגמטיות אשר נאבקו זו בזו באותה עת - הקבוצה הקלייניאנית והקבוצה בהנהגתה של אנה פרויד. באלינט התעקש למצוא את מקומו באנגליה מתוך מטרה לפרסם את תכתובות פרויד-פרנצי ולשקם את שמו של פרנצי, אשר היה האנליטיקאי שלו וואשר נתפס על ידו כמי שמורשתו התיאורטית לא זכתה לתשומת הלב לה היא ראויה.
מאמרו של פרנצי "בלבול השפות בין הילד למבוגר" (1932) העלה על פני השטח את נושא הטראומה הנגרמת לילד על ידי המבוגר והוא הימם את הקהילה האנליטית. באלינט טען כי חוסר ההסכמה בין פרויד לפרנצי סביב נושא זה היוותה בפועל מעין חוויה טראומטית לקהילה הפסיכואנליטית, ולכן הוא רצה לפרסם את התכתובת ביניהם, כדי להוכיח כי החברות ביניהם נותרה איתנה למרות חילוקי הדעות התיאורטיים שפיצלו את עבודתם.
הדגש של פרנצי על החוויה הפסיכואנליטית הסובייקטיבית הטריד את הקהילה האנליטית והיווה נקודת מפנה בטכניקה ובתיאוריה. באלינט עצמו התחבר לתפיסה זו והדגיש את האופן בו היחסים הטיפוליים ויחסי ההעברה, כמכלול, נובעים מיחסי הורה-ילד מוקדמים. בהתאם לתפיסה זו של היחסים הטיפוליים, באלינט ביקר את האופן בו מוסדות ההכשרה האנליטיים מותירים את הקנדידטים במצב תלותי של "בשלות מזוייפת", והוביל את מערכת ההכשרה ההונגרית לנוע אל עבר עבודה עם העברה נגדית במקום להתמקד במתן עצות והכוונת התהליך הטיפולי.
במאמר הראשון שהציג לחברה הבריטית, 'העברה והעברה נגדית' (מאמר שנכתב, כמעט כמו תמיד, עם אשתו אליס), באלינט יצא נגד הרעיון של טכניקה מושלמת יחידה והדגיש את תפקיד המטפל בתהליך, על הטיותיו האישיותיות והטכניקה הייחודית שלו. כך, הוא טען, כל אנליטיקאי יוצר עם המטופל שלו אטמוספירה אנליטית שונה, אקלים טיפולי שונה. הדגש שבאלינט שם על הקשר הייחודי בין המטפל למטופל ועל יחסי ההעברה הנרקמים בקשר הטיפולי הביא אותו לעסוק גם בתהליך ההכשרה האנליטית וביחסי רופאים-חולים בכללותם. למעשה, באלינט ייסד את מודל העבודה של "קבוצות באלינט" - קבוצות הדרכה לרופאים אשר ביקשו ליצור מרחב לחשיבה פסיכודינמית על קשר רופא-חולה ועל סימפטומים שונים.
בלב גישתו של באלינט עמדה תפיסה לפיה על המטפל להיות נוכח וזמין עבור המטופל לא רק במפגשים הטיפוליים, מאחר ועליו להכיל את המטופל ולדאוג לו כאשר הוא מצוי ברגרסיה. הטיפול האנליטי, לתפיסתו, הוא מקום של השפעה הדדית דרך אינטראקציית המטפל-מטופל, המקום והמרחב בו יחסי האובייקט יכולים להיחוות. בהתאם, באלינט הניח כי להבנת ההעברה וההעברה הנגדית יש מקום מרכזי בטיפול, ובכך היווה אחד מעמודי התווך של תיאוריות יחסי האובייקט החדשות.
התפיסה החדשה של יחסי האובייקט התמקדה ברעיון לפיו קשר עם האחר, ולא מימוש דחפים, הוא שמניע את ההתנהגות האנושית. פרנצי הציע כי יחסי אובייקט הם אלטרנטיבה ליחסים הנרקיסיסטיים, אך תלמידיו - שביניהם באלינט - האמינו כי יחסי אובייקט מתחילים כבר בראשית החיים במסגרת דיאדת האם-תינוק. בעוד פרנצי תיאר את האהבה הראשונית כאהבה פסיבית בה התינוק אינו אוהב אלא מצפה לאהבה, היתה זאת אליס באלינט, תחת השפעתו של מייקל באלינט, אשר החליפה את הרעיון הזה של פרנצי ברעיון של 'יחסי אובייקט ארכאיים' או ראשוניים.
בצל המחלוקת בין פרויד לפרנצי, באלינט המשיך לאחוז הן בתיאוריית הדחף והן בתיאוריית יחסי האובייקט, תוך שטען כי קיים נתק בין התיאוריה לטכניקה. להצעתו, התיאוריה נשענת על הביולוגיה (הדחף) בעוד שהטכניקה נשענת על גישת יחסי האובייקט. בתוך כך, באלינט יצא נגד רעיון ה"נרקיסיזם הראשוני" והציע במקומו את רעיון האהבה הראשונית. רעיון זה לא תאם לא את רעיונותיה של אנה פרויד ולא את אלו של מלאני קליין, ויצא נגד תפיסת הנפש התינוקית המבודדת והסגורה בעצמה. למעשה, באלינט טען כי החל מהלידה התינוק מצוי לא רק תחת השפעתם של דחפים אלא גם תחת השפעתם של יחסי אובייקט עם האם במסגרת דיאדה פרימיטיבית בה "מה שטוב עבור האחד טוב עבור האחר".
ο המחלוקת בין פרויד לפרנצי: סקירת מאמרה של Brabant-Gero
ο שנדור פרנצי ובלבול השפות בין המבוגרים לילד: סקירת מערכת
ο בארץ הדברים הראשוניים: המטפל כבולם זעזועים בצומת של התמוטטות נפשית
רעיונותיו של באלינט החלו להתקבל על ידי אנליטיקאים כגון ויניקוט, גלובר ובולבי, וקידמו את התפיסה המתמקדת ביחסים ובאזורים הקדם אדיפליים בנפש. עם זאת, המחברת מציעה כי הפרסום האחרון של באלינט - "טראומה ויחסי אובייקט" משנת 1969 - לא השפיע דיו על עבודתנו הקלינית כיום. במסגרתו, באלינט איחד את התיאוריות של פרויד ופרנצי לגבי טראומה מינית והציע תהליך בן מספר שלבים בו הילד בוטח במבוגר, בעקבות זאת ישנה התרחשות של מאורע מרגש ביניהן, ולבסוף המבוגר מכחיש את האירוע. בכך, באלינט למעשה הדגיש את העובדה כי טראומה ילדית איננה בהכרח טראומה מינית. כלומר, הוא קידם את התפיסה, אשר נראית היום כמעט מובנית מאליה, לפיה התנהגויות שהינן בלתי מותאמות לצרכיו ההתפתחותיים של התינוק, מהוות גורמים טראומטוגניים הפוגעים בהתפתחות האישיות.
בהתאם לדגש הרב שבאלינט שם על הקשר הראשוני, לא מפתיע שדרכו עברה גם דרך מחקרי תינוקות. באלינט הגיע לאוניברסיטת מנצ'סטר דרך אשתו השניה, אשר עבדה בה, ויזם שם פרוייקט מחקרי נרחב אשר עסק בחקר תופעת היניקה. במסגרת מחקרו באלינט זיהה כי מתחילת החיים לתינוקות יש מספר מקצבי יניקה, אשר אחד מהם מהווה קצב בסיסי ואישי המהווה מעין עובר-אישיותי. בהתבסס על רעיון המיניות האוראלית, באלינט העז להציע כי דפוס זה מנבא במובן מסוים את גורלו האישיותי של התינוק. רעיונותיו אלו השפיעו על אסתר ביק אשר ניסחה את רעיון העור המשני, ועל ויניקוט אשר שאל ממנו את האימרה הידועה כי "אין דבר כזה תינוק [בפני עצמו]". כך, מציעה המחברת, רעיונותיו של באלינט פתחו דרך חדשה לשינוי הגישה להבנת התינוק ואפילו העובר.
באלינט הצביע על הנטייה האוניברסלית והנורמטיבית לרגרסיה, אשר באה לידי ביטוי בתופעות כגון פארקי שעשועים וספורט אתגרי. לדבריו, פעילויות אלו מאפשרות לחוות עונג פרימיטיבי, והשילוב בין עונג לחרדה מאפשר לגלות מחדש את מצב האהבה הראשונית, הקשור בחוויה של הרמוניה עם הסביבה. דרך טיפולים בהם התרחשה רגרסיה עמוקה, באלינט זיהה שתי דרכים פרימיטיביות להתקשרות עם האובייקט: (1) אוקנופיליה אשר מתבטאת בהיצמדות והיאחזות באובייקט בניסיון לשמר תחושת ביטחון ו-(2) פילובטיות המתבטאת בנטייה לאוטונומיה וחווית ביטחון דווקא ללא הקשר עם האובייקט.
תשומת הלב הרבה שבאלינט הקדיש לחקר תופעת הרגרסיה, הממאירה והחיובית כאחת, גם הביאה אותו לניסוח רעיון "השבר הבסיסי" (The Basic Fault). הוא פיתח אותו ביחס לתלונות מהותיות מסוימות של מטופלים על כך ש"משהו חסר" ו"משהו לא עובד וצריך לתקן אותו". הוא שייך את ה"שבר" שמטופלים אלו חוו ליחסי האובייקט המוקדמים שלהם, והציע כי שבר בסיסי באישיות נוצר במצבים בהם צרכיו הפסיכו-פיסיולוגים של התינוק נתקלים בתגובה בלתי מספקת, או כאשר הילד חווה טראומה בשלבי ההתפתחות המוקדמים.
תפיסה זו מתחברת לרעיונותיו של פרנצי בדבר חוסר ההתאמה בין הילד לסביבתו (בלבול השפות), אך באלינט זיהה שפרנצי נכשל בטיפול במקרים אשר לוו ברגרסיה חמורה ולכן ביקש לנסות וליצור טכניקה שתתאים למצבים אלו. בתהליך זה, באלינט ניסח מודל טופוגרפי חדש המבוסס בחלקו על הפסיכולוגיה הפרוידיאנית טך גם על תיאוריית המספרים של ריקמן. הטופולוגיה החדשה של באלינט כללה שלושה אזורים: (1) האזור האדיפלי המבוסס על פסיכולוגיה של שלושה אנשים, (2) אזור השבר הבסיסי, המאפיין מצבים פסיכוטיים, אשר קודם לאזור האדיפלי ומבוסס על פסיכולוגיה של שני אנשים, ולבסוף (3) אזור היצירה הקשור בפסיכולוגיה של אדם אחד.
באלינט הציע כי על המטפל להיעזר בהתערבויות טיפוליות שונות בהתאם לאזור הנפשי בו המטופל נמצא. "התערבויות קלאסיות" נועדו לדבריו למטופלים המצויים באזור האדיפלי; התערבויות של נוכחות והחזקה נועדו למטופלים המצויים באזור השבר הבסיסי; ואילו התערבויות מסוג "היעדר הפרעה" נועדו למטופלים המצויים באזור היצירה, מתוך מטרה לתת להם אפשרות להיות בקשר עם עצמם. כלומר, בכל רגע נתון המטפל צריך לדעת באיזה אזור נפשי נמצא המטופל, וכך הוא גם יכול להימנע מצבים של "בלבול שפות" ולהתמקם באופן דיפרנציאלי התואם את צרכי המטופל.
באלינט היה קשוב מאוד לעבודה הנפשית של מטופליו ויכול היה להשהות את העבודה הפרשנית ולאפשר שתיקה יצירתית ככל הנדרש. לצד זאת, הוא הקפיד לסייע למטופל לא להישאב לשתיקות הרסניות: הבחנתו של באלינט בין רגרסיה ממאירה לבין רגרסיה בעלת ערך טיפולי אפשרה לו להתייחס באופן רציני לסכנות הרגרסיה הבלתי הפיכה תוך שניסח המלצות שונות להימנעות מרגרסיה הרסנית. הוא הדגיש כי על המטפל להיות נכון להשתמש בטכניקות טיפוליות שונות, ועמדתו זו היא למעשה שונה מאוד מן העמדה האומניפוטנטית של הטכניקה הקלאסית. לטענתו, על המטפל ליצור עם כל מטופל קשר ייחודי הכולל הכלה ונוכחות רגשית, עם פחות דגש על מתן פירושים מבריקים. עם זאת, לצד הדגש על יצירת קשר משמעותי, באלינט הדגיש שיש להימנע מגירוי החמדנות האוראלית של המטופל או עידודו התמכרותו למטפל.
Ricaud מציינת כי באלינט התנגד לרעיון לפיו רק מטופלים נוירוטים מתאימים לטיפול פסיכואנליטי וכי עבודתו תרמה רבות לפיתוח טכניקה טיפולית חדשה המתאימה למצבי רגרסיה ולמטופלים פסיכוטיים. הוא אף הציע סטינג המתאים למטופלים גבוליים ופסיכוטיים שעד אז נחשבו לבלתי מתאימים לפסיכואנליזה, וכחלק מעבודה זו בחר לספק לעיתים את צרכיהם של מטופליו, כפי שפרויד ופרנצי עשו, אך מתוך שיקול דעת זהיר. הנחייתו המפורסמת הייתה שאין לאפשר מגע אינטנסיבי, ואף לא החזקת יד, אלא רק אצבע לאחוז בה במהלך התקף פאניקה.
מעבר לתרומותיו השונות של באלינט לשדה הטיפולי, Ricaud מדגישה כי יש ברעיונותיו מסר חשוב לגבי מקומה של הטכניקה הקלינית. באלינט הדגיש את חשיבות ההכשרה האנליטית והצביע על האופן בו היא חיונית ליכולתנו לעבוד כראוי. עם זאת, בו זמנית, הוא לא קידש את הטכניקה והזכיר כי איננו עורכים טיפול לשם טיפול, אלא טיפול המכוון לעבודה הנפשית של המטופל.
Ricaud, M. M. (2007). Balint's Influence on Contemporary Psychoanalytic Theory and Practice. The American journal of psychoanalysis, 67(4), 317-333.
