סופי דביר
כששיר נכתב אינו יודע הוא ולא הכותב אותו במי הוא יגע וכמה... אני בטוחה, כי שורות שיר זה יגעו במאות נשים אשר איבדו את תינוקן ולידתן הפכה ללידה שקטה, נשים אשר מסתובבות עם כאב עצום וחסר שאינו מתמלא בדבר. במאמר זה ברצוני לגעת באותו החסר, הכאב והצער – בחוויות גוף האישה אשר יולדת תינוק ללא רוח חיים. בחוויות נפש האישה אשר נקטעת לה חוויית ההמשכיות של החיים.
המטריושקה היא סדרה של בובות חלולות שנמצאות זו בתוך זו. במטריושקה טיפוסית יש בין ארבע לשבע בובות. הבובה הפנימית ביותר, שהיא גם הקטנה ביותר, איננה חלולה. פירוש השם מטריושקה בא מהמילה הלטינית Matryona, הבובה היא סמל לפוריות, המתבטא ברעיון של בובה בתוך בובה. מכנים אותה גם בובת ההכלה. בסיום של קבוצות טיפוליות לנשים לאחר לידה שקטה שבה טיפלתי, העניקה אחת המשתתפות את בובת המטריושקה לחברותיה. בכך הביעה המשתתפת את המשאלה של כולן להיות מיכל, ובכך הביעה את הכרת התודה שלה למשתתפות שהיו "בובה בתוך בובה", במהלך התהליך הטיפולי, והכילו זו את זו. אך במתנה זו הביעה המשתתפת גם את התחושה והידיעה של מה זה אומר להרגיש חלולה.
אינני מתכוונת לכתוב את סיפורן של נשים אותן אני פוגשת, אלא לכתוב את החוויה - לכתוב אליהן, לכתוב דרכן, לכתוב מתוכן - על מוות במקום החיים - על לידת תינוק מת.
"כולנו מתים בילדות ומאז אנחנו נושאים איתנו עצמי מת, או עצמי מת באופן חלקי, או בית קברות שלם של עצמיים מתים”- אומר מייקל אייגן (2), אני שואלת, מה קורה לנשים אשר נושאות בגופן את התינוק אשר מת? כאשר המוות הוא חוויה אשר מתרחשת בתוך הגוף, כאשר המוות ברגע אחד הופך את הגוף ממיכל אשר אמור ליצור חיים, לכלי פגום אשר כשל.
לידה שקטה - כך מכונה התופעה של הולדת תינוק מת החל מהשבוע העשרים להריון. שקט אשר מסמל את קטיעת הרצף, עצירת ההמשכיות, הפסקת החיים, התמוססות המושקעות. האם, אבודה בדרכה, נחשפת לרעש המוות –רעש ללא קול. בקבוצות הטיפוליות שהן המצע לכתיבתי, נכללו מקרים של הפסקת הריון כחשש ממום או מקרים של הפסקת דופק פתאומי אצל העובר מסיבות שונות - חלקן לא ברורות וידועות. דבר אחד נרשם בזיכרון באופן בהיר, חד וברור - רגע המפגש עם המוות.
למרות הדינאמיקה השונה בין המקרים, ישנה ידיעה משותפת – הכרות אינטימית וקרה עם המוות. הכרות מזעזעת עם הגוף אשר הפגיש עם חווית הפגם, הקלקול, השיבוש והמוות. הקרבה של המוות אל הגופנפש מחרידה - אין זה דבר שקורה לאחר, אלא דבר אשר מתרחש בתוך הגוף. בהיותן בחיים, נשים אלו נושאות את המוות בתוכן. השתכנות המוות מותירה את "האני כשפל, כחסר תועלת וכמגונה מבחינה מוסרית" (3). העולם נחווה מלא ושופע בעוד הגופנפש נעשה דל וריק, חסר הגיון, עם שיגעון נחיתות. הצמדות לחיים מתחלפת בריחוק מהחיים ותפלות. תנועתיות ברחם מתחלפת בעצירה וחוסר תנועה - מעבר אשר מפגיש את האישה עם קטסטרופה המתרחשת בבטן.. הרחם, אשר עד כה נשא בתוכו את החיים, נושא בתוכו את המוות. ממיכל מזין, מגדל ויוצר חיים, משתנה משמעותו לארון מתים. המצב של נשיאת מת בתוכן יכול להימשך שעות, ואף ימים עד הלידה. פרק זמן המלא בידיעה מרה ואימה משתקת. מתן זריקת הזירוז מתחיל את תהליך הלידה – "זו השעה בה הגורל מדבר ואנחנו שותקים, סופגים בדממה את תעתועי המרחב" (4). האזור הדומם וחסר התנועה מתחיל להתעורר מחדש. הגוף חש את התנועה, את הכאב, את ההתרחשות בתוכו. הנפש חווה את העצירה, את הקיפאון את החוסר תנועה. מתרחש כאן תהליך של פיצול בין גוף לנפש – או למעשה פירוד – כל אחד מתנהל בצורה שונה ולמעשה מנוגדת. הגוף מייצר כאב בלתי נסבל עבור הנפש. הגוף אינו קשוב, אינו ממלא את המשאלה, אינו מחזיק חיים אלא את חווית הפירוד האכזרי אשר קדמה לו אשליית המיזוג (5). מתוך גופנפש הדוק ומאוחד נוצרים גוף מחד ונפש מאידך, המופרדים וזרים זה לזה.
עם תחילת הצירים, מוצאות נשים את עצמן בחדר הלידה - פוסקות את רגליהן, חשות טיפות זיעה על פניהן ודוחפות בכל הכוח החוצה...
חוויה עוצמתית זו מלאה בפרדוקסאליות: המוות מתמקם במקום החיים, השקט מתמקם במקום הבכי של הנולד, הדממה משתררת במקום קולניות צוהלת. נשים אשר נושאות את הפרדוקסאליות הזו - חשות בגוף, מגלות בגוף וחוות בגוף – קודם את החיים ואז את המוות. מנשים מכוננות הן הופכות לנשים מקוננות, בוכיות תחילה על ההיריון שאבד, בהמשך על העובר שמת בתוכן ולאחר מכן על הילד שיכל להיות חי. הן כואבות את האימהות שנגזלה מהן, עטופות בהעדר עצום, בחיפוש נואש אחר תינוק שנעלם. במקום מפגש מיוחל, הן מתייצבות מול ניתוק אכזרי – עקירת היילוד מתוכן. החוויה שהן יכולות לברוא אדם מתחלפת בחוויה של הרס, חורבן ותחושת שבירות של העצמי. במקום המלאות נוצר הריק. ריק גופני נפשי אשר מתמלא ברגשות של בושה, כעס, אכזבה, חוסר ערך וכישלון, בחוויית אובדן שליטה על הגוף ואמירה כי הגוף בגד.
"האם מסיטה חלק מתחושת העצמי שלה לתינוק הצומח בתוכה" - וויניקוט משתמש במילה תינוק כאשר הוא מדבר על השלב בהריון בו כבר קיימת המושקעות האימהית הראשונית (7, עמ' 149). את התנהלותה של האם בזמן ההיריון ושבועות לאחר הלידה משווה וויניקוט למחלה - מצב של נסיגה או דיסוציאציה, איבוד זיכרון, או אפילו מצב של הפרעה ברמה הסכיזואידית. זוהי מחלה, אלמלא עובדת ההיריון - "אילו מת התינוק, מצב האם היה נראה לפתע כמחלה". כלומר, לפי וויניקוט עזיבת התינוק את רחמה של האם דורשת את המשכיות החוויה, אחרת נוצרת הכחדה. במצב כזה, האם עלולה להשתגע, להישאב לריק ולקפוא מול ההיעדר. כפי שהתינוק קופא מול פניה הנעדרות של האם - כך נשים אשר עברו לידה שקטה קופאות מול פניו הנעדרות של תינוקן. כפי שהתינוק זקוק להחזקתה של האם, כך זרועותיהן של נשים-אמהות זקוקות להחזיק את התינוק. בפרפראזה לציטוטה של גורוביץ (8, עמ' 61) "החיוך נותר תלוי באוויר , כמו יד מושטת שאינה נלקחת, דבר שיש להעלימו. ההיעדר הוא חור שחור בחוץ ובפנים: חלל חיצון שנפער והפך לכוח השואב לתוכו את פנים האם (במקור תינוק). האם (במקור התינוק) נשפכת באופן אוטומטי, בלתי רצוני ונואש לתוך הוואקום שמוות התינוק (במקור שהאם) יצר, כדי לשמור בעצמה את החיבור אליו".
נשים אלו מתהלכות בתוך הוואקום, מחשבותיהן אינן מניחות, הדאגה האימהית חסרת כתובת. הן מחפשות הסבר, מחפשות תשובות, מחפשות בגוף. הן מחפשות בחוץ, אך לא פעם זעקתן הפנימית מושתקת ולא נשמעת. לא פעם רעד גופן נעצר ולא ניתן לשחרור וביטוי, לא פעם האבל שלהן אינו נחשב, נשמע ומורגש ובכך הופך את החוויה לידוע שלא נחשב (Unthought known - 9), לנחווה שלא הורגש (unfelt experienced - 10).
הפיכת החוויה לכזו שידועה אך לא נחשבת או נחווית אך לא מורגשת, מובילה לריקון המשמעות במקום בו כבר התרחש הריקון. חוויה כזו מוחקת את הקיים, מתוך רצון להעלים את החסר. היא יוצרת הכחשה של ההיעלמות, על מנת להגן מהשיגעון, דוחפת אל תוך החיים על מנת שלא לחוש את המוות, מנחמת ומתנחמת על מנת לברוח מחוויית העדר. בכך חוויה זו מותירה את הנשים עטופות ולכודות באי-בודד של אי-התרחשות אשר מובילה לקליניקה של ריק – דיכאון שמהותו בחסר, ה"לבן" במונחיו של גרין (11, עמ' 97), אשר יוצר חורים נפשיים בעקבות ויתור מאסיבי – ויתור והסרת ההשקעה מין החוויה שהתרחשה.
לנשים שעברו טראומה כזו, החוויה של מפגש עם הגוף או דיבור דרכו היא חוויה בלתי נסבלת - מלאה בחרדה, קיפאון, שיתוק וניתוק - מפגש עם הפסקת חיים. הנוכחות הגופנית קפאה ברגע של עצירת התנועה, בגילוי מכאיב על היעלמות הבעיטות, בתחושה הפתאומית של אין תזוזה, אפילו לא דגדוג – רגעי המוות. החוויה היא כי הגוף לא יכול ליצור שום דבר חדש, לא יכול לגלות ולהפתיע את עצמו. הדבר מוביל לעצירה של התנועה, חסימת אוטנטיות וספונטניות. לצמצום המרחב הפיזי ולכיווץ ברמה הרגשית והגופנית. לצד זה ישנה חוויה של הקשבה מוגברת לתחושות הגוף. נראה, כי המעטפת החיצונית של הגוף קפאה, ולעומתה הפנים רגיש וקשוב לכל מה שמתרחש בתוכו, במיוחד באזור הבטן ואם נדייק - ברחם. ישנה תחושה כי הגוף מחפש לחוש שוב ומחדש את מה שהיה ואבד, את החיים אשר הופסקו. במובן זה הגוף הופך להיות מין אנדרטה – מאובן מבחוץ ומלא זיכרון מבפנים. רק גופן יכול לזכור, להיזכר ולחוש בצורה מדויקת ועוצמתית את מה שהתרחש.
הגוף מותש ואף חסר חיים. נמשך אל הרצפה, אל השכיבה. משתמש בכוח המשיכה (gravitation) משיכה כלפי מטה, גם לצורך הפחתת המאמץ. המילה grave הטמונה בשורש המילה gravitation – פירושו בעברית קבר (12). החיבור המילולי הזה בבסיס המילים גורם לי לחשוב על חווית הגוף כקבר זמני בו שכנו התינוקות, בו סיימו את החיים, נעלמו מהגוף, השאירו אותו חלול – חשוך, חסר חיים, גושי. גוף נשי ובתוכו בור במקום הרחם. המלל על הגוף תופס את מקום התנועה - הגוף תפוס, אינו משוחרר, גוף חלול וריק, גוף מותש, גוף זר, גוף דוחה, גוף מאכזב, גוף בוגד. הנשים יכולות לדבר הרבה על הרצון להתפייס עם הגוף ולהאמין לו מחדש, אך משתתקות באותה עוצמה כאשר מתאפשר מפגש עם הגוף. ברגעים כאלו ישנה תחושה שהכול נעצר - הזמן, הזרימה והנשימה.
"הערעור הפתאומי של צורה, סימטריה, מקצב, התכיירות עורית וכדומה מסמנים את סופו של התינוק" (13, עמ' 53) בהקבלה לאמירתו של אוגדן, אניח, לגבי החוויה הגופנית-נפשית של נשים לאחר לידה שקטה, כי - הערעור הפתאומי של צורת גופן, הסימטריה הקורסת לכיוון העיוות, המקצב הפנימי - פעימות החיים שנעצרו, ההתכיירות העורית – הנהפכת לכיעור עורי – כל אלו מסמנים את חווית הסופיות שהן נושאות. גופן קפוא, סטטי ומקובע. החוויה הרגשית היא של היעדר ספונטניות, היעדר הנאה וקלילות... ישנה תחושה של קיפאון רגשי אשר מקפיא את יכולת הנפש להיות נוזלית, עוצר את הזרימה, מקשיח את הגמישות. המקצב הפנימי נעצר ויחד עמו התנועה החופשית, תנועת החיים... הסטטיות הגופנית הינה גם הסטטיות במחשבות, ברצונות ובעשייה. היעדר חיות וחיוניות אשר משתכנת בגופנפש ומאיים על היכולת לברוא. כפי שאייגן מוצא את התנועה מתחת לשכבות של הדומם (14), אני מוצאת את הדומם במקום שהייתה התנועה. אני מוצאת את הכאב הנוקב והמתמשך עליו מדבר אנזייה (15) המשבש את תפקוד המנגנון הפיסיולוגי, מאיים על אינטגרציה, פוגע ביכולת לחשוב ולחשוק...
הגוף נחווה כיחידה אחת – כגוש – ללא הבדל בין האיברים (16), כשק ריק, אך כבד, חסר צורה, חסר משמעות. חווית הריקון שהגוף עבר מותירה אחריה חלל ריק המתכסה בעור. עור העוטף את מה שאינו – את אין תכולה. הגוף דרוך ומכווץ. שרירי הגוף מתאמצים, מתכווצים, יוצרים תיחום גופני, קווי מיתר אשר מטשטשים את תחושת החוסר צורה, מכסים ועוטפים את הכלומיות שבתוכו. גופן מתקפל, מתכנס. דרך הכיפוף של האיברים יוצר עיטוף עצמי, תחליף למעטפת אשר תגן ותשמור מפני האימה ללא צורה (17) מפני פירוק - דיסאנטגרציה. פירוק של חלקי הגוף - פירוק של חלקי הנפש, התפוררות ההכרה, אשר אינה יכול לשאת את הנפרדות הגופנית מהתינוק. טסטין מתארת את ההתכנסות הנוצרת כמנגנון על הסבל הנורא כיצירת קונכייה גופנפשית (18), יצירת ההתכמסות (encapsulation) (19). אך הניסיון ליצור מעטפת שומרת נכשל בכל פעם מחדש - הגוף נחדר ונפלש, מאבד את צורתו, נכנע שוב ושוב לבדיקות, נשפך ונאסף מחדש. חוסר אונים והכאב מתחלפים בריחוק וניתוק מהגוף, בהפיכתו לגוף רובוטי הפועל כמו מכונה, נדקר ומחורר. המטופלות מכופפות את גופן, עוטפות עם הידיים את עצמן, נשכבות על המזרן דרכו ניתן להרגיש שעונות – מוחזקות ועטופות. כך המזרן הופך לתחליף אובייקט-תומכה (back-ground object) (20), תחליף לרצפה החושית (12), כאשר הרצפה החושית קרסה ופרמה את המשכיות החוויה. האפשרות להיות אובייקט תומכה - הנותן את גופו כמשענת לגבו של התינוק - היוצר בזרועות מרחב קעור בו התינוק ישכב נגזלה. האפשרות להוות רצפה חושית, בסיס, עליו ודרכו התינוק יוכל להרגיש את המשכיותו, קרסה. המושקעות האימהית התאדתה. הגוף נותר שפוף והלום מגילוי המוות שבתוכו, מוחזק ומכווץ בחיפוש אחר החיים.
המסע המורכב בו התאבלות ועצירה מול רצון ליצור חיים מחדש ולהמשיך, מייצר התייחסות מבלבלת אל הגוף. מצד אחד הגוף מתאבל, בוכה, כבד וחסר כוח. מצד שני הוא נדרש ליצור ולייצר, להיות חזק, שורד ונמרץ. העומס העצום, הכאב הגופני והנפשי מותירים גוף חסר כוח. עוצמת האנרגיה של הגוף נחלשת. הגוף זז צמוד לעצמו - אינו מאפשר לחלקיו לצאת החוצה, אינו מאפשר תנועה במרחב, חופשיות ותזוזה לא מאורגנת. הבהלה מחוסר ארגון, מובילה לאיסוף הגוף על כל חלקיו. הגוף רוצה לנוח. המחשבה, ובאופן יותר מדויק הצורך להיות שוב בהריון, מאלצים את הגוף לפעול, לייצר, לעשות - שוב ושוב. על מנת לא לפגוש את העייפות הרגשית והפיזית ישנה התגברות בעשייה, בשימוש במילים. נוצר צורך לדבר עוד ועוד, למלא במילים את המצברים, להיות עסוקים, לעשות רעש אשר יכסה על היבבה הפנימית, על הריק והחסר. רק לא להיות בשקט, רק לא לחוש את הגוף הכאוב, את דליפת האנרגיה, את העייפות, את המקצב המקוטע. ביון כותב: "קשה להבחין בין אפס שפירושו לא-כלום, לבין משהו שהוא חשוב, בין שתיקה שהיא מחשבה ריקה לבין שתיקה שהיא הרה (pregnant) (21, עמ' 109).
השתיקה במפגשים טיפוליים מפגישה עם שתיקה אשר "נוגעת ברגש ראשוני או חזק עד מאוד שאין לו מילים, בהיעדר, בבדידות גדולה, בפצעים עמוקים, בבלתי נסבל" (22, עמ' 221). עשייה ודיבור מדביקים את חלקיקי השבר, מנסים ליצור רצף ובכך הופכים לפונקציה ריתמית (23) של גופן של המטופלות. ברגעים בודדים, כאשר מתאפשר המגע עם השבר, מפגש אותנטי עם הגוף, הערסול של איברי הגוף ממלא את חלל החדר. הן מעוגלות בתנוחתן, כעובריות ברחם. הגוף מספר על געגועים לחיקיות, כמיהה לעיטוף ומוחזקות שלהן בתוך מיכל. גופן גם מספר על הגעגועים העזים לתינוק שהיה בתוכן.
"המארג מיכל מוכל צריך להיות חדיר ולאפשר רגעים של היעלמות והיעדרות. לפני שמהויות, נוכחויות, או משמעויות חדשות יכולות להיווצר, היחידה מכיל-מוכל צריכה להתמסר לשאינו-דבר" (24, עמ' 33). חשתי, כי ההתמסרות הזו היא הדרך היחידה בה יתאפשר לי להגיע אל מעמקי נפשן של המטופלות. זו היא הדרך היחידה להפוך את המרחב המתאדה למרחב פוטנציאלי (25) - מרחב התקיימות (26), מרחב בו החסר לא יתאדה ויתקיף שוב אלא יאפשר להרגיש את הגעגועים, את הכאב, את הצער.
אני מקשיבה לנשימותיהן של נשים - שומעת את הנשימה נעצרת מדי פעם, שומעת את האנחה, את ההתנשפות, את בליעת האוויר ואחזקתו, את החרחור המתלווה לנשימה, ואת הנשימה הנלכדת בתוך הלסת...
מלווה אותן במבט... מקווה כי ההינכחות תעטוף את הפצעים, תכיל את הטירוף, תפנה מקום למוות ותאפשר לגופן להיות גוף נושם, מיכל לשברי חיים וליצירת תנועה.
סופי דביר היא פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה. נמצאת בהכשרה בחברה הפסיכואנליטית בישראל כפסיכואנליטיקאית במסלול של ילדים נוער ומבוגרים. עובדת בבית חולים שיבא במחלקה הפסיכיאטרית מבוגרים ובקליניקה הפרטית בקרית אונו. מזה שנים מטפלת בנשים אשר יולדות תינוק מת בשלבים מתקדמים של ההיריון - תופעה המכונה לידה שקטה.
תודתי נתונה למרפאת חווה תל השומר ולמטופלות אשר נתנו בי אמון.
1. זרחי נ., בלוז תינוקות. חוברת הליקון, מס' 17, 1998.
2. אייגן מ. , מיקרוגרמים של הבנה: ראיון עם הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן. חיים אחרים, גיליון ספטמבר – אוקטובר, 2008.
3. פרויד ז., אבל ומלנכוליה. תל-אביב, רסלינג, 2002.
4. שלו צ., שארית החיים. תל-אביב, כתר, 2011.
5. ויניקוט ד. ו., התיאוריה של יחסי הורה-תינוק. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב, עם עובד, 2010.
6. שיר אבל., מעמקים- כתב עט ווירטואלי לספרות ואמנות גליון 30 ,2010.
7. ויניקוט ד. ו., מושקעות אימהית ראשונית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב, עם עובד, 2010.
8. גורוביץ ח., שפת ההיעדר. שיחות, כ"ה(1): 60-70, 2010.
9. Bollas C., The shadow of object: Psychoanalysis of the unthought known. New York, Columbia Univ. Press. 1987.
10. אשל ע., Let it be and become me - מחשבות על הכלה הזדהות ואפשרות להיות. שיחות, ט"ז(2): 137-147, 2002.
11. דופארק, פ., אנדרה גרין. תל-אביב, תולעת הספרים, 2000.
12. וויניקוט ד., משחק ומציאות. תל-אביב, עם עובד, 2001.
13. אוגדן ת., מצע הנפש.תל-אביב,תולעת ספרים, 2003.
14. אייגן מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב, תולעת ספרים, 2010.
15. אנזייה ד., האני-עור. תל-אביב, תולעת ספרים, 2004.
16. שחר-לוי י., מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי. ירושלים, 2004.
17. ויניקוט ד.ו., ההגנה המאנית, בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב, עם עובד, 2010.
18. סטין פ., מחסומים אוטיסטיים במטופלים ניורוטיים. תל-אביב, תולעת ספרים, 2008.
19. אהרוני ח. סוד כמוס בין אוזן קשבת לנפש מכילה. שיחות, י"ט(2):159-167, 2005.
20. Grotstein J. S., Splitting and Projective Identification. New York, London, 1981.
21. אשל.ע. להיות כלולה בשתיקה: על המטופל השותק והנכחות המטפל. שיחות. כרך כ"ג (3): 221-235, 2009.
22. אשל ע. איפה את אהובה? על היעדר, אובדן, וחידת החלומות הטלפתיים. שיחות כ' (1): 29-44, 2005.
23. אוגדן ת. , הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל-אביב, עם עובד, 2001.
24. אוגדן ת., השלישי האנליטי עבודה עם עובדות קךיניות אינטר סובייקטיביות. שיחות, כ"ה(3): 228-238 , 2011.
25. לנדאו מ., מצבים מנטליים ראשוניים ותחושת חלל וריקנות. הרצאות ימי חמישי. האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, 2006.
26. קוגן ק. היות זולתעצמי-סיפר בראשית. שיחות, כ"ה (3):276- 282, 2011.
