צוות בטיפולנט
קיימת עדות ברורה לכך שרמת התמיכה שמספק ההורה הלא פוגע לילדו ששרד טראומה מינית היא אחד הגורמים המרכזיים בתהליך ההחלמה. בסקירת ספרות שערכו, דיווחו Elliott & Carnes (2011) ש"הסתגלותם ההתנהגותית והרגשית של הילדים הקורבנות קשורה בתמיכה והתגובות שקיבלו מדמויות הוריות". הם דיווחו על אפקט חיובי וניתן למדידה של תמיכת ההורה על הסתגלות הילד. חלק מהמחקרים שסקרו אף טענו כי תמיכת ההורה הלא פוגע היא הגורם המשמעותי ביותר לתהליך ההחלמה, בעוד שמחקרים אחרים הדגישו דווקא את רמות המצוקה של ההורה כגורם בעל השפעה מכרעת.
בספרות המחקרית מודגשת בעיקר חשיבותו של הקשר בין המטפל לבין הילד שנפגע מינית, ובספרות העוסקת בטיפול במשחק כמעט ואין התייחסות לתפקיד ההורה בתהליך. כלומר, בספרות זו כמעט ואין התייחסות לממצא המדגיש את חשיבות התמיכה מההורה הלא פוגע. כאשר יש בספרות התייחסות לתפקיד האמהות, הדגש הוא בדרך כלל על הערכת יכולתן להגן על הילד, למרות הצורך הברור בגישה הוליסטית יותר. באופן כללי קיימת התייחסות מועטה בספרות לפרקטיקות המכוונות לסייע להורה המבקש לסייע לילדו שנפגע.
בעוד שבספרות ההתייחסות היא בדרך כלל ל"הורים שאינם פוגעים", במרבית המקרים מדובר באמהות.
סיוע לתחושת הביטחון של הילד- פרספקטיבה התקשרותית
בשלבי הטיפול הראשונים, ילדים מסרבים פעמים רבות להיפרד מההורה ולהיכנס לחדר הטיפולים עם אדם זר ולכן פעמים רבות משלבים את ההורה במפגשים הראשוניים. זאת, מתוך הבנת חשיבותם של יחסי ההתקשרות לחווית הביטחון של הילד, במיוחד בהתייחס לחווית הפגיעה המינית.
במקור נבעה פרקטיקה זו מתוך כוונה לסייע לילד בדרך לטיפול הפרטני, אך חשיבה זו משקפת את המסורת המונצחת בספרות המחקרית לפיה יש קדימות וחשיבות מרכזית לקשר המטפל-ילד. כפי שנתאר בהמשך, למרחב הפרטי הניתן לילד יש ערך טיפולי משמעותי, אך כפי שטוענים Ryan et Al (1995), יש חשיבות רבה לכך שהילד יחווה שותפות אמיתית בין דמות ההתקשרות למטפל, במטרה לעודד מעורבות רגשית אמיתית בתהליך. כמו כן, בחלק מהמקרים ילדים הפגינו קושי משמעותי ביותר בפרידה מההורה- בעיקר במקרים בהם הטראומה המינית לוותה בהגברת חרדת הפרידה. במקרים אלו היה צורך ממשי של הילד בחוויה של הגברת הביטחון בעזרת דמות ההתקשרות, ודחיקת הילד לעמדה שעוררה את חרדת הפרידה ביתר שאת הביאה לתוצאות שליליות.
מודלינג של טיפול במשחק להורים- השפעות התרפיה הפיליאטיבית
איזה תפקיד על ההורה למלא כאשר הוא נשאר עם הילד בחדר הטיפולים? חוויתם של הורים רבים היא שאינם יודעים כיצד לסייע לילד, מה לומר ומה לעשות, ועבור רבים מהם תפיסת המשחק כמדיום תקשורתי של הילד היוותה רעיון חדש.
תרפיה פיליאטיבית (filial therapy) מבוססת על הכשרת ההורה לשימוש לא ישיר של טיפול במשחק עם הילד, כך שההורה משמש מעין מטפל לילדו, במטרה לחזק את הקשר עמו. בהתייחס להקשר הספיציפי של מאמר זה יש לקחת בחשבון שני אלמנטים. הראשון הוא שבתרפיה פיליאטיבית ההורה מאומן לטיפול במשחק עם ילדיו, בעוד שבמאמר הנוכחי אנו מדגישים דווקא את המשחק עם הילד לצד שילוב ההורה בתהליך. כמו כן, תרפיה פיליאטיבית אינה ממוקדת בהכרח בטיפול בילדים נפגעי טראומה מינית.
תרפיה פיליאטיבית אינה טכניקה שכיחה בארה"ב, למרות שמגוון עבודות דוקטורט הצביעו על יעילותה עבור ילדים והורים כאחד. מחקרים אשר בחנו את יעילותה הספיציפית של התרפיה הפיליאטיבית עם ילדים שנפגעו מינית והוריהם הניבו שני ממצאים מרכזיים. הראשון מביניהם הצביע על כך שלמרות הירידה בדאגה לילד שנפגע מינית אחרי התרפיה, עדיין התקיימו רמות גבוהות של מצוקה אצל ההורה עצמו. הממצא השני מתייחס להיעדר עדות לשיפור במצבם של הילדים, ביחס לתוצאות התרפיה הפיליאלית בקרב ילדים שאינם נפגעי טראומה מינית. מגבלות אלו עשויות לנבוע מההשפעות הקשות שיש לגילוי ההורה כי ילדו נפגע מינית, וממגבלותיהן של שיטות לא ישירות בטיפול בטראומה קשה כפגיעה מינית. הטכניקה המתוארת במאמר מבוססת על קיום הטיפול במשחק בנוכחות ההורה- אך לא במקום המטפל. ההורים קיבלו מהמטפל הכנה למפגשים הטיפוליים, בהם הודגשה השפעת הטראומה גם על ההורה, וחשיבותו בתהליך הטיפולי.
בנייה מחדש של האמון בהורה- פרספקטיבות תרפויטיות על הכלה
הורם רבים מדווחים על הקושי לעזור לילדיהם לא רק במפגש הטיפולי אלא גם מחוץ לחדר, עקב אובדן תחושת הביטחון סביב תחומי הורות רבים, ובמיוחד סביב ביטויי מצוקה, בעיות התנהגות של ילדם או ביטויי קושי הנוגעים לפגיעה המינית. רבים מההורים דיווחו כי הם מגלים סבלנות להתנהגויות בעייתיות מתוך אמפטיה לילד, גם אם בדיעבד הניחו כי התנהגויות אלו לא נבעו דווקא מהקשיים שנבעו מהפגיעה המינית. זוהי בעיה משמעותית ביותר, מאחר ודווקא לילדים נפגעי טראומה מינית חשוב במיוחד לחוות דמות סמכותית אשר עוקפת את סמכותה באופן שאינו אלים ומתעלל. חוויה זו מסייעת להם בהבחנה בין אסרטיביות לאגרסיביות. מפרספקטיבה פסיכו-תרפויטית ניתן לראות זאת כקשיים בהכלה: תהליך אשר זוהה על ידי ביון, והתייחס לאופן בו ההורה (אמהות, בעבודה המקורית) משמש כמיכל לרגשותיו הקשים של הילד, ומאפשר לו לקבל אותם בחזרה בצורה נסבלת יותר. לאחר טראומה מינית ההורה עשוי להתקשות להכיל את עוצמותיו הרגשיות של הילד, ולו רק מתוך הקושי שלו עצמו להכיל רגשות קשים הנוגעים לפגיעה המינית. ביון טען כי המטפל ממלא פונקציית הכלה זו בטיפול, ואילו וויניקוט טען כי המטפל ממלא תפקיד מחזיק (Holding) המדמה את תפקיד 'האם הטובה דיה'. כאשר ההורה נוכח במפגשים הטיפוליים, המטפל מכיל ומחזיק בו זמנית את רגשותיהם של הילד וההורה, דבר אשר מאפשר להורה להתחיל למלא שוב תפקיד זה עבור הילד.
במקביל לתהליך זה מומלץ לספק להורה מידע על השלכותיה האפשריות של הטראומה על הילד, ולחבר אותו לדיווחים ותיאורי מקרה של הורים נוספים אשר עוברים התמודדות דומה. חומרי קריאה אלו עשויים לסייע בהפחתת תחושת הכישלון האישי ויצירת תקווה.
עבודה על קשר ההורה-ילד: תיאוריה פמיניסטית ומשפחתית-מערכתית
פעמים רבות קשייו של ההורה לסייע לילד שנפגע מינית נובעים מקשיים במערכת יחסי ההורה-ילד, והטיפול המשותף מאפשר שיקום וחיזוק של היחסים.
אלא שכאן אנו מגיעים לקרקע רגישה מבחינה מגדרית. כותבות פמיניסטיות אפיינו את המערכת המשפחתית האורתודוכסית כמערכת 'מאשימת אמהות' בה קשיים ביחסי האם-ילד נתפסים כגורם סיבתי לפגיעה המינית של האב בילד. לאחורנה, טענו Hooper & Humphreys (1998) כי הרגישות סביב הנושא עמעמה את תשומת הלב לקשיים ממשיים ביחסי האם-ילד, אשר ייתכן וחלקם נובעים מהפגיעה המינית. ילדים שנפגעו מינית מפנים חלק גדול מכעסם כלפי האם, בצדק או שלא בצדק, וכפי שראינו, לאמהות לא קל להכיל רגשות אלו. תרפיסטים מסויימים טענו כבר בעבר כי על האם לקחת חלק במפגשים הטיפוליים כבעלת ברת, ולא להיות מודרת מהם. גישה זו היוותה את הבסיס לטענותיהן של כותבות פמיניסטיות אשר טענו כי הדרת האם מהמפגשים יכולה להוות סיכון לחיזוק דפוסי הסודיות שהנהיג האב המתעלל, ולהרחבת המכשולים בתקשורת האם-ילד, אשר נפגעה עקב התקיפה המינית.
גם כאשר קשיים אלו מתקיימים, אמהות שילדיהן נפגעו מינית רגישות ביותר לשיפוט שלילי- מרומז ככל שיהיה- של ההורות שלהן. ניהול משא ומתן עם אמהות על מטרת העבודה המשותפת משימה הדורשת רגישות ומיומנות. בכל מקרה, אחת הדרכים היעילות ביותר לקידום שינוי היא עבודה על הדינמיקה המופיעה בחדר, כפי שאדגים באחד מתיאורי המקרה.
מחוייבות לגישה שיתופית
ישנם מספר יתרונות בולטים בגישה ההופכת את ההורה לשותף בתהליך הטיפולי. ראשית, גישה שיתופית עשויה להקל על תחושת ההדרה שחווה האם הן בתגובה לפגיעה המינית והן בתגובה לתפיסת היחסים הטיפוליים כאלמנט המשמעותי היחיד בתהליך הריפוי של הילד. השיתופיות אף מסייעת בהתמודדות עם תחושות האשמה והכישלון שחוות אמהות רבות כל כך אחרי פגיעה בילדן: השתתפות במפגשים הטיפוליים יכולה להשיב לאם את הביטחון ביכולותיה ההוריות ולמתן את הנטייה לחוות את אנשי המקצוע כמומחים לילדה שלה, הממלאים במקומה תפקידים של הכלה והחזקה. אלמנט זה ישרת את האם והילד גם לאחר סיום הטיפול. לבסוף, טיפול משותף עשוי לסייע בהתמודדות עם קשיים ביחסי האם-ילד אשר נובעים מהפגיעה המינית.
ילדים עשויים להזדקק לפרטיות
יש הטוענים כי גישה זו ממעיטה בחשיבות הצורך של ילדים בפרטיות וסודיות במפגש הטיפולי. בטענה זו עשוית לצדד הפרספקטיבה הפסיכואנליטית המדגישה את חשיבות המרחב הטיפולי ופרספקטיבה המדגישה את זכויות הילד. סביב סוגיה זו יש לקחת בחשבון שני אלמנטים, תיאורטי ופרקטי. ראשית, כותבות פמיניסטיות כבר הטילו ספק מזמן בהנחה לפיה ערך העצמאות (Independence) עומד בניגוד לתלות ההדדית (Inter-dependence). במחקרים אמפיריים Gilligan (1982) זיהתה שני מודלים מנוגדים של ההתפתחות האנושית: הגישה המנותקת (detached), המדגישה עצמאות והמנעות מאינטימיות ומאומצת בדרך כלל על ידי גברים, והגישה הנקשרת (attached) אשר מדגישה את חשיבות האינטימיות והפחד מבידוד, ובדרך כלל מאומצת על ידי נשים. בהתבסס על רעיונותיה של גיליגן, Alderson (1994) הציע כי חווית האחדות של הילד אינה בהכרח מאויימת כאשר החלטותיו וחוויותיו מתרחשים באופן אוטונומי, אלא בהשפעת הוריו. היא מצטטת מחקרים אשר מצביעים על כך, למשל, שילדים אינם מעוניינים בהכרח לקבל לבד החלטות הנוגעות לפרוצדורות רפואיות, וכי הם חווים החלטות משותפות כ"שלהם" במידה ניכרת. ההיבט הפרקטי הוא שלילדים בחברה המערבית לא תמיד יש גישה עצמאית לשירותים- המטפל פוגש את הילד, בדרך כלל, לאחר שפגש את ההורים וכאשר הוא נמצא איתם בקשר במקביל לטיפול.
בהתאם, רבם מספרי ההדרכה בתחום הטיפול במשחק עוסקים בסוגייה של יצירת קשר חיובי עם הילד במקביל לקיום הקשר עם הההורים, ולעיתים גם עם אנשי מקצוע אחרים. התפיסה הרווחת מציעה כי על הילד לקבל את מלוא הפרטיות האפשרית בהתאם לגילו והבנתו, ובכפוף לחוקים הנוגעים להגנתו. יש לשאול ילדים לגבי כמות המידע שירצו שייחשף בפני ההורים, ויש להתייחס ברצינות לרצונם. המתח בין העבודה עם ההורים לשמירת פרטיות הילד קיים תמיד, מאחר ומרבית ההורים רוצים להיות מעורבים בתהליך.
מצוקה רבה של ההורה
הספרות המחקרית מצביעה על כך שקיים קשר בין רמות המצוקה של ההורה לבין רמות המצוקה של ילדו שנפגע מינית. ייתכן וניתן להסביר קשר זה בפגיעה המהותית ביכולת ההורה להכיל, פגיעה אשר זוכה למענה כאשר הילד וההורה זוכים להכלה מהמטפל. אלא שבמקרים של מצוקה גבוהה מעורבות ההורה בטיפול עשויה לחבל בתהליך הטיפולי, לפחות בשלב הראשוני. המחקר מצביע על כך שתגובותיהן של אמהות לאחר פגיעה מינית בילדיהן אינן סטטיות ועשויות להיות מורכבות ומשתנות, כפי שאדגים בתיאור המקרה השני. המשמעות הקלינית של ממצאים אלו היא שיש צורך בתשומת לב רבה יותר להתערבויות אשר יקלו על ההורה, כתרפיה פרטנית או קבוצת תמיכה.
צורך בהכנה של ההורים
האמהות שאציג בתיאורי המקרה היו שתיהן חרדות לגבי השתתפותן בתהליך- הן ראו את המטפל כמומחה וחששו לעשות או לומר דבר מה שיפגע ביעילות הטיפול. מאחר ושתיהן לא הכירו במשחק כמדיה טיפולית ותקשורתית, המטפל הקדיש זמן להכנתן למפגשים ולהבהרת מהות המשחק.
התנגדות למעורבות בטיפול
שני גורמים מרכזיים עשויים להקשות על הורים להשתתף בטיפול.
ראשית, הם עצמם חווים מצוקה קשה וחווים הקלה כאשר ילדם מקבל עזרה טיפולית. הם חשים כי הקושי בהכלת רגשותיו וכאבו של הילד עובר, לפחות לזמן מה, לידיו של "מומחה". בהקשר זה, קשה יותר להצטרף לטיפול. שנית, כפי שציינו קודם לכן, תפיסת המטפל כי קיים קושי ביחסי האם-ילד עלולה להיתפס כביקורתית. לכן, דיון על השתתפות ההורה בטיפול היא נושא רגיש אשר לא תמיד מאפשר למטפל לשתף את ההורה בפתיחות בהערכתו את היחסים ואת מצבו של הילד.
קלייר ואמנדה
אמנדה נפרדה לאחרונה מבן זוגה מזה חמש שנים, אביה של ביתה הצעירה קלייר, בת השלוש. לקלייר יש שתי אחיות בוגרות ממנה, בגילאי העשרה. אמנדה העלתה את החשד כי אביה של קלייר פוגע בה בביקוריה אצלו. הוא עצמו מתגורר עם סבתה של קלייר, אותה היא מכנה 'ננה'. חשדותיה של אמנדה התבססו על היבטים בהתנהגותה של קלייר ועל דברים שאמרה על הביקורים אצל אביה, למרות שהתפתחותה השפתית היתה איטית ביחס לגילה. חקירה שערכו מחלקת הרווחה והמשטרה תמכה בחשדותיה של אמנדה, אבל גילה הצעיר של קלייר מנע הרשעה פלילית של האב. אופן ההתעללות לא הותיר עדויות פיסיות, אך במהלך החקירה התוודתה אחת הבנות על כך שהאב פגע בה באופן דומה- אך לא היתה מעוניינת למסור עדות במשטרה. אמנדה מנעה את המשך הקשר בין קלייר ואביה, ובית המשפט תמך בה לאחר שהאב הגיש תביעה. קלייר הפגינה סימני מצוקה קשים בכל פעם ששהתה מחוץ לבית, ובכתה וצעקה כאשר הוכנסה למכונית. היא לא יכלה לסבול כל פרידה מאמה, ומלמלה דברים הנוגעים לאביה ולחטיפי שוקולד, כאשר היתה מפוחדת ובוכה. אמנדה היתה מודאגת ביותר וחוותה אשמה, כעס ובלבול על כך שבחרה באב המתעלל כפרטנר זוגי וכאב. היא חשה כי אינה יודעת לעזור לקלייר בנושאים הנוגעים לפגיעה המינית.
המפגשים עם קלייר ואמנדה התרחשו במשותף- קלייר לא היתה רגילה כלל לשהות ללא אמה, והפרידות היחידות שהתרחשו בחייה היו כאשר שהתה בביקור אצל האב המתעלל. לדברי האם, ההתעללות הגבירה את חרדת הפרידה. למרות שקלייר לא הביעה באופן וורבאלי את העדפתה לנוכחות האם במפגשים, התנהגותה הצביעה על כך בבירור, ולמעשה גם האם התנגדה לקיום מפגשים נפרדים. במשך שלושה חודשים של מפגשים, אשר החלו בביתה של קלייר ולאחר מכן עברו לחדר הטיפולים, קלייר החלה להירגע ולחקור את הצעצועים. ציוריה את 'אבא' ומשחקי הבובות שלה העידו על כך שהיא עדיין מגיבה לטראומה שחוותה. היא חזרה על משחק בובות בו 'אבא' בא למיטתה כאשר היא ישנה, בעוד שסבתא באה גם כן ומבקשת ממנו להפסיק. התדירות והאינטנסיביות של משחק זה פחתו לאורך הזמן. במקביל, קלייר החלה לחוש בטוחה ורגועה יותר מחוץ לבית ובנסיעות במכונית, למרות שקלייר עדיין הגיבה בצעקות ובכי כאשר ראתה מכונית הדומה למכוניתו של אביה.
אמנדה חשה כי לשותפות שלה במפגשים הטיפוליים ולאפשרות להיות עדה לביטוייה הברורים של הטראומה היה אפקט רגשי חזק. היא התקשתה להכיל את תחושת הפחד החזקה של קלייר, אך לאחר מספר מפגשים עם המטפל חשה הקלה וקשיים אלו פחתו. אמנדה חששה מאוד מהשפעותיה ארוכות הטווח של הפגיעה על התפתחותה של קלייר, והאמינה כי תוכל למנוע השפעות אלו אם רק תגיב ותאמר את הדברים הנכונים. אובדן האמון ביכולותיה ההוריות, אשר נבע מגילוי הפגיעה המינית, פגעו באמונה של אמנדה ביכולתה לסייע לקלייר. ההשתתפות במפגשים הטיפוליים והאפשרות לראות כיצד קלייר מתקשרת נושאים הנוגעים לטראומה השיבו את בטחונה העצמי בנוגע ליכולותיה ההוריות וליכולתה להכיל את פחדיה ומצוקתה של קלייר. ההשתתפות במפגשים, קבלת חומר קריאה והשתתפות בקבוצת תמיכה סייעה לאמנדה לחוש כי תוכל לסייע לקלייר
במידה וקשיים הנוגעים לטראומה יתעוררו בעתיד.
ג'יימס ופאולין
ג'יימס היה בן 9 כאשר מכר של המשפחה התעלל בו פיסית ומינית, והוא סיפר זאת לאמו זמן קצר לאחר מכן. בהליך התביעה ג'יימס נחקר במשך מספר שעות בנוגע לעדותו המוקלטת. הוא חווה את העדות כטראומטית, במיוחד סביב האשמותיו החוזרות בשקר. בהפסקת הצהריים הוא בכה וביקש להיות עם אמו, אך לא הורשה לראותה. הפגיעה והחוויה הטראומטית בבית המשפט ערערו את חווית הביטחון בהתקשרותו של ג'יימס לאמו. בעוד שקודם לפגיעה הוא חווה אותה כ'בסיס בטוח', כעת הוא חש כי אינה מסוגלת להגן עליו, תחושה אשר עוררה כעס ותסכול. התרפיסט חש כי חלק משמעותי בהחלמה של ג'יימס הוא שיקום היחסים עם האם. האם, פאולין, הושפעה עמוקות מהפגיעה בבנה וחשה כאב ואשמה על הפגיעה בו ועל הפגיעה שעבר בבית המשפט. היא רצתה להקל עליו ולכן איפשרה לו לבחור את תפריט הארוחות ואת שעת השינה שלו, אך כאשר ניסתה להציב מחדש חלק מהגבולות ג'יימס התקשה לקבלם, צעק, בעט בה וצבט אותה. פאולין התקשתה להבין איזה חלק מהתנהגותו הוא תגובה להתעללות וכיצד להגיב. כמו כן, היא חשה שאינה יודעת להגיב כאשר ג'יימס דיבר בכעס על ההתעללות- היא חשה שאינה יודעת כיצד להגיב לכעסו ולתכנים המיניים שהעלה. פאולין פנתה לטיפול כאשר חשה כי התנהגותו של ג'יימס יצאה משליטה, וכאשר דפוסי השינה והאכילה שלו היו בלתי תקינים.
הטיפול במשחק החל במפגשים עם ג'יימס בלבד, מתוך תחושה שהוא זקוק למרחב בו יוכל לבטא את רגשות הכעס והבלבול הנובעים מההתעללות, וכי נוכחות אמו עשויה לעכב ביטוי של תכנים אלו. זאת, במידה מסויימת, מאחר וחלק גדול מכעסו של ג'יימס היה מופנה כלפי אמו. במפגשים אלו ג'יימס גילם במשחקו מאבקים בין 'טובים' ל'רעים'. בכל המשחקים, הרעים שנהדפו בהתחלה הצליחו לנצח לבסוף. ברבים מהמשחקים ג'יימס ביקש מהמטפל לגלם שוטר בנוסף לשוטר שהוא עצמו גילם, ויחד הם עצרו את הרעים- אך אלו הצליחו בסופו של דבר להימלט, והכעס על אמו נמשך.
לפני אחד המפגשים ג'יימס החל להכות את אמו ולבעוט בה בחדר ההמתנה, וסירב להתחיל במפגש כרגיל. המטפלת אמרה לו שהכאת האם אינה מקובלת, ובתגובה הוא השתטח על הרצפה הוחל לצרוח ולבעוט. כאשר נרגע, המטפלת ציינה שמעולם לא הביע כעס כזה על האיש שפגע בו, והזמינה אותו ליצור מחימר את דמות הפוגע, בה יוכל לעשות כרצונו. ג'יימס בילה את שארית הפגישה כאשר הוא מועך בשמחה מעורבת בכעס דמויות חימר של התוקף שיצר. הוא הכין גם מודל של אמו והתרפיסטית שאלה מה הוא רוצה לעשות בו. ג'יימס הניל את המודל בזהירות בצידו השני של החדר ואמר שאינו כועס על אמו, אלא אוהב אותה. פגישה זו התגלתה כמכריעה. התנהגותו הכעוסה של ג'יימס כלפי אמו נפסקה ולא שבה עוד, ובנקודה זו הוזמנה פאולין להשתתף בטיפול במשחק במטרה לאפשר לה להיות עדה להשפעת הפגיעה על ג'יימס כפי שהתבטאה במשחקו: אם תוכל להיות עדה ולהשתתף במשחק, ג'יימס יוכל לחוש שוב כי אמו יכולה להיות מכווננת לרגשותיו.
ההשפעה המיידית של הצטרפות האם היתה הפסקת המשחק הסימבולי בטובים ורעים ומעבר למשחק פוטבול, אך עם הזמן, כאשר ג'יימס נרגע ובעידוד המטפלת, הוא יכל לשוב למשחק הסימבולי. ג'יימס רצה שאמו תגלם שוטרת גם כן, הויא הצטרפה כנהגת הניידת. במשך מספר שבועות המשחק התקיים בוריאציות שונות אשר הסתיימו כולן באותו האופן: הרעים הגיעו לכלא, הפעם ללא אפשרות מילוט. כך, המשחק אפשר לג'יימס לחוש כי הוא ועמו חוברים יחד להענשת הפוגע וכי יחד הם מגלמים צמד חזק. עם סיום העבודה הטיפולית, יחסיו של ג'יימס עם אמו היו חזקים יותר והכעס כבר לא הופנה כלפיה. פאולין חשה שוב ביטחון ביכולתה להציב גבולות, וכאשר כעסו של ג'יימס פחת, הוא היה נכון יותר לקבל את הגבולות שהציבה. דפוסי השינה והאכילה של ג'יימס השתפרו, והמשחק בטובים ורעים פחת.
שילוב אמו של ג'יימס במפגשים היווה תגובה לסיטואציה מאתגרת שהתפתחה בחדר ההמתנה. באותו הזמן, לא נועצנו בג'יימס לגבי ההחלטה אך האופן בו שיתף את האם במשחק והנאתו המופגנת מכך ביטאו הסכמה והצדקה של ההחלטה.
בתחילת התהליך פאולין אמרה לתרפיסטית כי אינה יודעת כיצד לסייע לג'יימס ומה לומר לו. היא לא הכירה את תפיסת המשחק כמדיה תקשורתית של ילדים, ולא נהגה לשחק עם ג'יימס בבית. התרפיסטית הנחתה אותה להשתתף או לא להשתתף במשחק, בהתאם ליכולותיה. פאולין צפתה תחילה במטפלת ולאחר מכן יכלה לשחק במקביל אליה. תמיכה אישית וקבוצתית שניתנה לה במקביל אפשרה לה לעבד את הקשיים והתחושות שהסיטואציה כולה עוררה בה.
במאמר זה סקרנו חלק מהגורמים התומכים בהשתתפות ההורה במפגשים הטיפוליים של ילדו. ידוע עד כמה חשוב לילדים, במיוחד לילדים צעירים, לחוש בטוחים במפגש הטיפולי ועבור חלקם המשמעות היא נוכחות ההורה במפגש. גורם נוסף התומך בנוכחות ההורה במפגשים הוא האפשרות לחיזוק ושיפור היחסים אשר ייתכן ונפגעו עקב הפגיעה המינית. באחד מתיאורי המקרה תיארנו כיצד הפגיעה המינית פגעה בהתקשרות, וכיצד השתתפות האם בטיפול אפשרה שיקום שלה. גישה זו אף עומדת בניגוד לדינמיקת הסודיות שמשליטים פוגעים מינית על הילד הנפגע. כמו כן, שיתוף האם מחזקת את בטחונה ביכולות הוריות כהכלת רגשות הילד. דילמה הנותרת בלתי פטורה היא ההבנה כי הילד זכאי ונחוץ למרחב פרטי, אך לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית עקב מורכבות הדילמה. לשם כך, נחוצה העמקה מחקרית אשר תעסוק בחוויותיהם הטיפוליות של הורים וילדים שהשתתפו בטיפול מסוג זה.
Play therapy with sexually abused children: Including parents in therapeutic play. Hill, Andrew. Child & Family Social Work, Vol 11(4), Nov 2006, 316-324.
