עמית וולק
אני נזכר בטיפולי הבית הראשונים בהם הייתי מעורב.
-ברוניה (כל שמות המטופלים בדויים וכל הפרטים אודותיהם טושטשו) אישה שהתחילה טיפול בגיל 78. שנתיים לאחר תחילת הטיפול מצבה הבריאותי הדרדר והיא נאלצה לשהות בביתה מחוברת לחמצן. הטיפול עבר לביתה ויותר מאוחר לבית אבות סיעודי.
-סיגלית, אישה עם אבחנה של סכיזופרניה, שלאחר מספר חודשי טיפול סירבה לעזוב את הקליניקה בסיום השעה הטיפולית. הגעתי להבנה שהדרך להמשיך את הטיפול בכל זאת, היא להעביר את הטיפול לביתה ובכך לאפשר לי שליטה על מועד סיום הפגישה.
-אורן, נער בן 16, שלאחר שנתיים של טיפול, עבר ניתוח מורכב ונאלץ לשהות תקופת החלמה ארוכה בביתו.
בדומה למטפלים רבים שעוברים לטפל בבית המטופל בנסיבות שונות, המעבר לטיפול בבית המשפחה במקרים אלה נעשה לכאורה בגלל אילוצים אובייקטיביים. אך לאט לאט הגיעה אליי ההכרה שלטיפול בבית המשפחה ישנם יתרונות משל עצמו, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ולכן עשיתי מעבר ליישום של טיפולי בית כדרך טיפול מועדפת למטופלים מסוימים. הפיתוח והיישום של מודל לעבודה טיפולית בבית המשפחה קשור להתפתחויות נוספות בעבודתי הטיפולית: הכרה בחשיבות ובהשפעה הרבה שיש לעבודה עם הורים, מעבר לטיפול באוריינטציה משפחתית והכרה בכך שמטופלים רבים זקוקים ל"חיזור" והתעקשות של המטפל על הטיפול. התפתחות נוספת בעבודתי התרחשה לפני מספר שנים, בעקבות ההכרות עם יונתן רייפן. יונתן כבר התנסה בטיפול משפחתי בבית המטופל במסגרת לימודיו בארה"ב בשיטת MST) Multi Systemic Therapy). במסגרת עבודתנו המשותפת ב'מרחבים' אנו מתנסים ומפתחים מודל לטיפול משפחתי בבית, שמתאים להערכתנו ליישום בארץ.
המאמר הנוכחי הוא פרי עבודה של מספר שנים עם משפחות שחוות קושי גדול בעקבות משבר נפשי של אחד מבני המשפחה והעבודה עמם נעשית בסטינג ייחודי של טיפול בבית המשפחה. האינטנסיביות היחסית של הטיפול והחשיפה לסביבתם הטבעית של בני המשפחה יכולה לאתגר נושאים מקצועיים כמו גבולות, חסיון רפואי, זמנים וכדומה. אתגר זה מתבטא, לעיתים קרובות, בחרדה מוגברת מצד המטפלים סביב השאלה מהי ההתנהגות המקצועית הראויה. לפיכך, במאמר נדונים 3 מאפיינים ייחודיים לטיפול בבית המשפחה: ייחודיות האסימטריה מטפל–מטופל, טיפול "במרחבי החיים" וביטוי עוצמתי של תוקפנות וביטוי בפעולה (Acting out).
ישנם שני מקורות השראה חשובים שבהם אנו משתמשים בבניית הטיפול בסטינג הייחודי של בית המטופל, תוך כדי שמירה על ההסדרים והחשיבה הפסיכואנליטית המסורתית. (1) סלמה פרייברג (1975) וצוותה שטיפלו בתינוקות בסיכון והוריהם בביתם. פיירברג יישמה עבודה טיפולית המשלבת תצפיות, מפגשים דיאדים ומשפחתיים בבית המשפחה, צילומי וידאו ועבודה של צוות רב מקצועי, שהתבסס בעיקר על שילוב כוחות בין פסיכולוגיה התפתחותיות, עבודה סוציאליות ופסיכואנאליזה. (2) בולאס אשר בספר Catch Them Before They Fall שהתפרסם בשנת 2103, יוצא מגבולות הסטינג המוכר לטובת מערכי טיפול אינטנסיביים (למשל - ימי טיפול ארוכים מ-9:00 עד 18:00 וסופי שבוע מלאים) על מנת למנוע התמוטטות נפשית ואשפוזים פסיכיאטרים.
בדומה לפרייברג ובולאס, המשמרים את החשיבה, ההקשבה והתהליך הפסיכואנאליטי בסטינג שונה ומותאם ליכולתו ומצבו של המטופל, כך גם אנו משמרים חשיבה והתערבויות באוריינטציה פסיכולוגית דינאמית בסטינג שמתקיים בבית המטופל. מעשה, מאז שנות ה-80, עם מעבר מרכז הכובד הטיפולי מבית החולים לקהילה, מתרחב בהתמדה היישום של טיפול משפחתי בבית המשפחה (1991 ,home based family therapy).
הפופולריות הגדלה של טיפול משפחתי בבית מתרחשת בארצות הברית ובאירופה, בעוד שבישראל נחשב טיפול זה עדיין לנדיר. יהודה אברוני ונתן קרני (2012) מציינים בפתיחה למאמרם בנושא טיפול בבית המשפחה, כי בעוד שבאנגליה מומלץ טיפול הבית כאחת הטכניקות המועדפות והמומלצות על ידי משרד הבריאות האנגלי, בישראל, טיפול הבית עדיין לא הפך לחלק מהאסטרטגיה והמדיניות של שרותי בריאות הנפש.
בכל זאת, מחקרים רבים מצביעים על טיפול משפחתי בבית כשיטת טיפול מועדפת מכמה בחינות: טיפול משפחתי בבית נמצא יעיל ביותר בפרמטרים של מחויבות ונוכחות בפגישות טיפוליות. כך, במחקר של Slesnick ועמיתים (2004) על טיפול משפחתי בנוער שהשתמש בסמים, נמצא שהתמדת משפחות בטיפול משפחתי בבית הייתה גבוהה בהרבה בהשוואה להתמדה בטיפול משפחתי בקליניקה. כמו כן מצא Aronen בשנת 1996 שהתערבויות טיפוליות בבית המשפחה היו יעילות בהשפעתן המניעתית לטווח הארוך, במדדים של איכות וכמות הסימפטומים הפסיכיאטרים (בהשוואה להתערבויות בקליניקה). מבחינת שיקולי עלות תועלת, הראה מחקר של McLendon (2003) שעלות הטיפול בנוער בתקופה של שלושים החודשים לאחר הטיפול המשפחתי בבית, הייתה נמוכה ב-85% מאשר עלות הטיפול לאחר טיפול משפחתי בקליניקה.
טיפול משפחתי אינטנסיבי בתוך בית המשפחה יכול לעיתים קרובות להיות הטיפול הנכון למשפחות שחוות משבר נפשי של אחד מבני המשפחה, ואף להוות במקרים מסוימים אלטרנטיבה לאשפוז פסיכיאטרי או להשמה חוץ ביתית (פנימייה) של ילדים. נראה נכון, למצות קודם כל מהלך של טיפול פרטני או משפחתי בקליניקה, ולו רק מהטעם שהמשאבים שנדרשים לניהול של טיפול משפחתי בבית הם רבים יותר.
הניסיון שנצבר מלמד שחלק ניכר מהפניות לטיפול בית הן של משפחות שכבר ניסו שיטות טיפול אחרות, אך ללא התקדמות ממשית. השינוי שחל בכניסת המטפלים הביתה, עם העוצמות שקשורות לטיפול בבית המשפחה ויסקרו בהמשך המאמר, יכול בהחלט לשרת התקדמות רצויה בטיפול. טיפול בבית המשפחה יכול להתאים למשפחות שמצד אחד לא יכולות להגיע לטיפול בקליניקה, מצד שני אין מספיק אינדיקציות על מנת שיוכלו להיעזר באשפוז פסיכיאטרי.
ישנם 4 סוגי משפחות בהן טיפול בבית המשפחה יכול להיות הטיפול המועדף:
1. 'פתולוגיות שקשורה לבית' ולכן מתאימות לטיפול בבית המשפחה המתחלקות לשני סוגים - התבצרות של בן משפחה בחדרו והימנעות מהבית. בשנים האחרונות אנחנו שומעים יותר ויותר על מקרים בהם מתבצר אחד מבני המשפחה, במשך חודשים ואף שנים בחדרו, מבלי להיות בקשר עם העולם שמחוץ לבית. לעיתים קרובות אלו הם מקרים קיצונים של תלות תובענית, אותה מתאר חיים עומר בספרו "עולם של פיתויים: איך נשמור על ילדינו בעידן השפע" (2013). במצבי הימנעות לעומת זאת, מדובר במשפחה שכל אחד מחבריה עסוק בפעילויות מחוץ לבית והבית עצמו נשאר ריק. כפי שביטאה אחת מהאימהות שבטיפולנו כאשר אמרה עליה ועל משפחתה: "אנחנו בורחים מהבית, יש לי הכל בבית, סלון כייפי, חדר שינה נהדר ונוף מקסים מהמרפסת, אבל אני לא יכולה להיות שם יותר מכמה דקות".
2. משפחות בהן קיימת בעיית תקשורת קיצונית הן למעשה משפחות בהן מתקיימים עימותים בין הילדים ו/או בין ההורים לילדים בעוצמה גדולה, שלא מאפשרת נוכחות בחלל משותף. במצבים כאלה, התארגנות ונסיעה אפילו של רבע שעה מהבית נתפסת כבלתי אפשרית. ביטוי נוסף למשפחות עם בעיית תקשורת קיצונית הוא משפחות שהחיבור בין בני המשפחה בהן רופף ביותר. בני המשפחה כמעט ולא נמצאים בקשר אחד עם השני, עד כדי כך שאינם יכולים לתאם הגעה לקליניקה ביחד בשעה מסוימת. במשפחות אלה, בפגישות הראשונות של טיפול בבית המשפחה סביר להניח שנתמודד עם חוסר עדכון על מועד הפגישה והיעדרויות של חלק מבני משפחה.
3. משפחות בהן אחד או יותר מבני המשפחה מסרב לטיפול כאשר לעיתים קיימת הסכמה במשפחה שנדרש טיפול משפחתי, אך אחד מבני המשפחה מסרב להשתתף בהסכמה זאת. לעיתים קרובות, במקרה כזה, כאשר הטיפול מתקיים בבית, בן המשפחה ה"סרבן" משתתף בטיפול, גם אם הוא יוצא מהבית או מסתגר בחדרו בזמן הטיפול.
4. משפחות שאחד מבני המשפחה בהן סובל מבעיה פיזית או מחלה שלא מאפשרת יציאה מהבית.
האינטנסיביות היחסית של הטיפול המשפחתי בבית והחשיפה לסביבתם הטבעית של בני המשפחה יכולים לאתגר את האתיקה המקצועית בנושאים כמו גבולות, חסיון רפואי, זמנים וכד'. מה שמתבטא, לעיתים קרובות, בחרדה מוגברת מצד המטפלים סביב השאלה מהי ההתנהגות המקצועית הראויה. מכאן שהטיפול בבית המשפחה מחייב מחשבה מחודשת ולעיתים אף הגדרה מחדש של מושגים בסיסיים (Snyder, McCollum & Their, 1999). כמו כן, טיפול בבית המשפחה נפתח באינטייק בקליניקה. ההכרות בקליניקה יכולה להמשך חודש ויותר והיא כוללת שיחות עם ההורים ושותפי טיפול מערכתיים כמו מחלקת הרווחה, צוות חינוכי ופסיכיאטר. לאחר שבני הבית כולם מיודעים על כניסת המטפלים הביתה, הכניסה הראשונה לבית נעשית לרוב על ידי שני מטפלים. המטפלים מגיעים, דופקים בדלת והמשפחה יחד עם המטפלים מתיישבים בסלון או במרחב מתאים אחר לשיחה משפחתית.
במאמר הנוכחי נתמקד ב-3 מאפיינים ייחודיים של טיפול בבית המשפחה בהשוואה לטיפול בקליניקה: (1) ייחודיות האסימטריה מטפל–מטופל, (2) טיפול במרחבי החיים, ו-(3) ביטוי עוצמתי של תוקפנות ו-Acting out במסגרת הטיפול הביתי.
בקליניקה, המטפל הוא יושב הקבע, ואילו המטופלים הם ארעיים. לעומת זאת, בטיפול בבית המשפחה, המטופלים הם יושבי הקבע, והמטפל הוא הארעי. המפגש בין הקבוע לבין הזמני, מייצר סוג של מתח ומשפיע על סוג העברה שמתפתחת בטיפול.
בטיפול בבית המשפחה, המתח בין הארעי לקבוע קיים, רק בחילוף תפקידים. בשנת 2004 ציינה Stinchfield כי בטיפול משפחתי בבית מתקיים היפוך בהיררכיה המקובלת בין מטפל למטופל. לדעתה, קיום הטיפול בבית המשפחה מבטל את העליונות, לכאורה, בהיררכיה שיש למטפל על המשפחה המטופלת. להערכתי, הסטינג של הבית משמר את אי-הסימטריה וההיררכיה. לכאורה, נראה שהטיפול בבית המשפחה כרוך בוויתור על עמדת הכוח של המטפל – המטפל יוצא מהקליניקה השמורה והבטוחה ל"משחק חוץ". אך המצב מורכב יותר: בטיפול בבית המשפחה, המטפל הוא זה שקובע מתי מתחיל הטיפול ומתי הוא מסתיים. למטפל ישנה שליטה יותר משמעותית על תחילת וסיום השעה. בטיפול קליניקה, המטופל קובע מתי הטיפול מתחיל (הוא יכול לאחר בקלות), ומתי מסתיים (הוא יכול להתמהמה ביציאה או לצאת לפני תום הזמן). בטיפול בקליניקה, המטופל הוא האורח של המטפל, במובן שהוא מגיע למקום של המטפל ופועל, מבחינת הסטינג, בתוך 'חוקי האירוח' שמכתיב המטפל, למשל: זמן, מקום ותשלום. בטיפול בבית המשפחה המטפל הוא לכאורה האורח של המטופל, אך מבחינת הסטינג מרבית מחוקי האירוח מוכתבים עדיין על ידי המטפל. המטפל הוא זה שקובע איפה הוא יושב ולעיתים גם איפה ישבו בני המשפחה. המטפל קובע גם את הזמן, התשלום ותדירות הפגישות.
יחסי האסימטריה בין המטפל והמטופל נשמרים, אם כך, גם בטיפול בבית המשפחה. בהקשר זה ניתן להתייחס למושג 'האל ביתי' ("Das Unheimliche") של פרויד (1919) המתאר את התחושה המאוימת (uncanny) במפגש שבין המוכר והזר. משהו שיכול להיות מוכר, אך בו-זמנית גם זר, והתוצאה של כך היא תחושה של זרות לא-נוחה. הביטוי "Das Unheimliche" מאגד את המילה בית ואת שלילתה. במקרה של טיפול בבית המשפחה, והכניסה של המטפלים הביתה, יש כאן מימוש קונקרטי של הביטוי, מאחר וכניסת המטפלים הביתה והקשר האסימטרי של המשפחה איתם, מכניסה אל הבית המוכר זרות מסוימת.
בקליניקה מגיע המטופל עם עולמו הפנימי הטעון, למרחב שהוא פחות או יותר ניטראלי. הציפייה היא שבמהלך הטיפול יצליח המטופל לשנות ולהבנות מחדש הפנמות, שבסופו של דבר יתבטאו גם במציאות חייו. בטיפול בבית המשפחה – מגיע המטפל, פחות או יותר ניטראלי, אל מרחב החיים ואל המציאות הפנימית הטעונים של המטופל. הציפייה לשינוי היא בשני הערוצים במקביל, הן בעולם הפנימי והן במציאות של המטופל.
בטיפול בקליניקה, מטופלים מתקשים לעתים קרובות לבצע שינוי במציאות חייהם. בטיפול בבית המשפחה, השינוי נעשה כבר במציאות חייו של המטופל – בסוף הפגישה המטפל אמנם יוצא מהבית ומשהו יוצא איתו, אך אנו מוצאים שגם נשאר בחלל הבית משהו מתוך המפגש (Slesnick & Prestopnik, 2004) – "אבן מקיר תזעק" (חבקוק ב', י"א). במקום הניסוח המוכר של דברי מטופלים משלבים ראשונים של טיפול קליניקה "כשאני כאן (בקליניקה) הדברים מרגישים לי אחרת", המטפלים שומעים "כשאתם (המטפלים) כאן (בבית) הדברים מרגישים אחרת". בטיפול בבית המשפחה המקום בו מתרחש הטיפול הנו אותו הבית שהמטופלים מכירים, נושמים וחיים בתוכו, שלובש צורה חדשה. מצד אחד, במיוחד במקרה של העברה חיובית, המטופלים חווים את השינוי כמשהו קרוב יותר ("זה קורה כאן, אצלי בבית, ולא בקליניקה של המטפל"). מצד שני, במיוחד במקרה של העברה שלילית, הופך הבית המוכר והנוח למקום רודפני, ומשאיר את המטופלים חשופים, ללא מקלט.
לבסוף, בטיפול בבית המשפחה, על פי Reiter (שנת 2004), אל מרחב הפירוש של הטיפול "הרגיל', מתווספת תמונת הבית עצמו. כך למשל, במקרה של משפחה מסוימת בה טיפלנו, תמונות המשפחה המאובקות על השידה בסלון הפכו בשלב מסוים של הטיפול למוקד שיחה. מכל הרבדים שהוצגו דלעיל ניתן לראות כי ההשפעה של הטיפול היא בעלת פוטנציאל להיות מקיפה, אינטנסיבית וחודרנית.
סטינג העבודה בבית המשפחה המטופלת מאלץ את המטפלים להתמודד פנים אל פנים עם אפשרויות רבות וקיצוניות יותר תוקפנות ו-Acting Out. בעוד שבקליניקה יכולות לעבור שנים בלי שהתוקפנות מגיעה לעוצמות גבוהות, בטיפולי בית אנחנו פוגשים את הכעס בעוצמות גבוהות כבר בשלבים מוקדמים של הטיפול. ישנם 3 מקורות עיקריים לעוצמות אלה, הנובעים מעצם המערך הטיפולי של טיפול בתוך בית המשפחה:
-המטופלים מאבדים חלק מהשליטה על קיום או ביטול פגישות. בהרבה טיפולים מגיע שלב שבו עולים רגשות קשים הן מצד המטופל והן מצד המטפל. בטיפול בקליניקה, המטופל שחווה רגשות קשים (למשל כעס גדול על המטפל) נדרש למצוא אנרגיה ולעשות את הדרך לקליניקה. בטיפול בבית המשפחה, המטפל הוא זה שנדרש למצוא את האנרגיה ולעשות את הדרך לבית המשפחה המטופלת. השליטה על קיום או ביטול פגישות נלקחת בחלקה מהמטופל ומועברת אל המטפל. מטבע הדברים, המטפל הינו בעל יכולת הכלה רבה משל המטופל, ולכן בטיפול בבית המשפחה מתקיימות פגישות במצבים שבקליניקה ייתכן והיו מתבטלות. המחיר על כך הוא מפגש עוצמתי יותר עם תוקפנות הן מצד המטופלים והן מצד המטפל.
-חדירה של המטפלים למרחב האינטימי המוגן של המשפחה מעוררת לכשעצמה תוקפנות גבוהה. ישנה תוקפנות מובנית כלפי אורח, שהוא במובן מסוים גם זר הפולש אל המרחב האינטימי של הבית. בסיטואציית אירוח שאינה טיפולית, המארח חווה קונפליקט בין הצורך להנעים ולרצות את האורח לבין תוקפנות המתעוררת מעצם הכניסה וההשתלטות לכאורה של האורח על המרחב הפרטי. המארח כבר לא יכול לעשות בביתו כבשלו, הוא אינו יכול לישון, עליו להתלבש באופן ייצוגי וכדומה. מתוך כך, מתעוררים באופן טבעי כעס ותוקפנות שמבוטאים לעיתים קרובות בתצורת תגובה (Reaction formation) "אולי תישארו לישון" ולעיתים באופן עקיף "אנחנו צריכים לצאת מהבית כדי לקחת את הילדים לחוגים". במקורות היהודים, מבטא סיפור המלאכים-אורחים של לוט בסדום (בראשית יט' מפסוק א') בצורה קיצונית את הקונפליקט בין הכנסת האורחים האלטרואיסטית של לוט לבין התוקפנות ההרסנית של תושבי סדום. לוט מפציר בשני המלאכים להגיע ולהתארח בביתו, מציע להם לינה, משקה ומאכל. באותו הזמן שאר תושבי סדום, "מנער ועד זקן", דורשים מלוט לאפשר להם לתקוף את המלאכים. שני הצדדים המארחים (לוט ותושבי סדום) מבטאים את הקונפליקט הפנימי של המשפחה המטופלת בין נדיבות לתוקפנות.
-קיום הפגישות בבית מאפשר הרבה פעמים למטופלים נינוחות גבוהה יותר. מטופלים רבים מרשים לעצמם לנהוג ביותר חופשיות בביתם, בדומה ל"משחק בית" בספורט ולפתגם "כביסה מלוכלכת מכבסים בבית". כך לדוגמא, עם אחת מהמשפחות שבטיפולנו, היה הבדל משמעותי בין הדינאמיקה הנימוסית–מרצה של ההורים בפגישות שהתקיימו בקליניקה (בתהליך ההכרות) לבין ביטויי התוקפנות שהטיפול בבית המשפחה אפשר להם. למשל, באחת הפגישות השוו ההורים בין מטפל קודם שטיפל בהם למטפלים הנוכחיים בכך שאמרו: "הוא מטפל בכיר, כזה שהמטופלים באים אליו והוא לא צריך לחפש מטופלים ולבוא אליהם הביתה".
בהתמודדות עם רמות התוקפנות הגבוהות עומדות לצד המטפלים בבית מספר תמיכות חשובות. ראשית, המוכנות והידיעה של המטפלים שטיפול בבית המשפחה כרוך בהתמודדות עם תוקפנות ורמות Acting out גבוהות והייחוס של תוקפנות זאת למבנה (הסטינג) שמאפשר אותה, מסייע למטפלים לחוש אשמים פחות ויותר פנויים לטיפול. שנית, בחלק גדול מטיפולי הבית, נכנסים לבית המשפחה שני מטפלים. העבודה המשותפת (ב-Co), תומכת בשיח וליבון של רגשות שעולים תוך כד פגישות עם המשפחה ובין הפגישות. שלישית, במקרים רבים, אינטנסיביות הטיפול בתדירות של שתי פגישת שבועיות לפחות מסייעת להכיל את העוצמות שעולות. לבסוף, הקפדה רבה על הסטינג שנקבע, כולל עמידה בזמנים, בתשלומים ושמירה על עמדה מקצועית שאינה מתבלבלת עם התארחות חברית (למשל הימנעות מאכילה ושירותים) מסייעת להתמודדות עם התוקפנות.
האפשרות לטפל במשפחה בביתה, כאשר אחד מבני המשפחה נמצא בדיס-אינטגרציה קיצונית, שבמקרים רבים מתאימה לאשפוז, מייצגת לדעתנו בצורה ממשית את החשיבה המשפחתית המבנית, שרואה במשפחה יחידה אורגנית, או מערכת שמרכיביה קשורים אחד לשני באופן הדדי. הטיפול המשפחתי בבית הוא ביטוי הומאני ואופטימי של כוחות המשפחה לריפוי.
הטיפול המשפחתי בבית, המתואר לעיל, הוא אמנם יישום של מסגרת טיפולית שונה, בהתייחס למקום בו מתקיים הטיפול. יחד עם זאת, נשמרים ההסדרים והכללים הבסיסיים והמסורתיים של טיפול בגישה משפחתית דינאמית, כמו מסגרת קבועה של זמן ותשלום. זאת ועוד, האי-סימטריה ביחסי מטפל–מטופל. כמו כן נעשות החשיבה וההתערבויות הטיפוליות על בסיס גישות משפחתיות דינאמית ופסיכואנאליטיות מסורתיות.
הטיפול בבית המשפחה מפגיש את המטפלים והמשפחה עם אתגרים חדשים, שבראשם התמודדות עם תוקפנות בעוצמות גבוהות. היכולת של המסגרת הטיפולית, המטפלים והמשפחה המטופלת לאפשר ביטוי ועיבוד של התוקפנות הזאת, היא המפתח להצלחת הטיפול.
על הכותב - עמית וולק
עמית וולק הוא פסיכולוג קליני מומחה, מדריך בפסיכותרפיה. שותף במרכז מרחבים (www.merhavim-psy.co.il) וחבר צוות בעמותה לטיפול פסיכולוגי בקיבוץ גבעת חיים איחוד ע"ש אמי הורוויץ.
תודה ליונתן רייפן ועינת שוורצמן שותפי לדרך במרכז מרחבים על תרומתם הרבה לחשיבה ולכתיבת המאמר.
אברוני י.,קרני נ., פסיכותרפיה בבית המטופל – הצגת מקרה. שיחות, כ"ו : 295-299, .2012
עומר ח., (2013). עולם של פיתויים – איך נשמור על ילדינו בעידן השפע. הוצ' מודן .
Ghosts in the nursery. A psychoanalytic approach to the problems of impaired infant-mother relationships. Fraiberg S, Adelson E, Shapiro V.J Am Acad Child Psychiatry. 1975 Summer;14(3):387-421
Bollas C., Catch them before they fall. The Psychoanalysis of Breakdown. Routledge, 2013
Zarski J.J., Sand-Pringl C., Greenbank M., Cibik P., The invisible
Slesnick N., Prestopnik J.L., Office versus Home-Based Family Therapy for Runaway. Alcohol Abusing Adolescents: Examination of Factors Associated with Treatment Attendance, Alcoholism Treatment Quarterly, 22 (2): 3-19,2004Aronen E.T.,Kurkela S.A., Long-term effects of an early home-based Intervention. Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry.35(12):1665-1672,1996McLendon T., Family Centered Home-Based Models for Placement Prevention, Best Practices in Children’s Mental Health Series. Report 5, Monograph, Lawrence, KS: School of Social Welfare, University of Kansas, 2003Snyder W., McCollum E.ETheir .home is their castle: Learning to do in-home family therapy. Family Process. 38 (2):229-242, 1999Stinchfield T.A., Clinical competencies specific to family-based therapy. Counselor-Education and Supervision. 43 (4): 286-300,2004Freud, S. (1919). The ‘Uncanny’. The Standard Edition of the Complete Psychological works of Sigmund Freud, Volume XVII (1917-1919): An Infantile Neurosis and Other Works, 217-256Reiter M.D., Utilizing the home environment in home-based therapy. Journal of Family Psychotherapy.11 (3): 27-39,2000b
