טיפול קבוצתי באוריינטציה בודהיסטית – נגיעות

נילי קורן

מבוא

הקבוצה, בבודהיזם, חיונית לתהליך החלצותו של האדם מהסבל ומהגורמים לו. הסיבה העיקרית לסבל, על פי הבודהיזם, היא אי הבנה לגבי האופן בו המציאות פועלת. היינו, שהכל נמצא בהתהוות גומלין מתמדת זה עם זה ושדבר אינו קבוע ואינו נפרד מסביבתו. אי הבנה זו מביאה לא אחת לרצון להיות, שם, אתמול, מחר וחוסר רצון להיות עכשיו, כאן, עם מה שיש, היא מביאה לרצון להיות מי שאיני ואי רצון להיות מי שאני. הצמדות ל.. או דחייה מרעיונות, אנשים, דברים ללא בדיקה גורמים לסבל. סיבות אלו הינן אוניברסאליות ותקפות גם היום. לראיה הבודהיסטית על הדגשיה המיוחדים יש תרומה רבה בטפול הקבוצתי המודרני.

טיפול קבוצתי עוסק במגוון רחב של תחומים ונושאים. הראשונים שנתנו דעתם, בעידן המודרני, לכוחות המגוונים שקיימים ופועלים בתוך קבוצה היו מדעי החברה והפילוסופיה. הפסיכולוגיה היא חברה חדשה במועדון זה ועניינה העיקרי בטיפול הקבוצתי נוגע לרווחתו הרגשית של האדם המשתתף בה.

בבודהיזם, יש חשיבות לקבוצה והכרה בערך הטיפולי שלה. ניתן לראות את ראשיתה במסעו של הבודהא לפני 2,500 שנה, מסע יחיד, שמטרתו היתה להבין את הסבל, מקורותיו, מהותו ואפשרויות ההיחלצויות ממנו. מסעו מסתיים תוך החלטה לחזור לקהילה ולהביא אליה את מה שמצא. הקהילה הראשונה היתה מורכבת ממספר נזירים באוזניהם נשא את הדרשה הראשונה "הנעת גלגל הדהרמה" ביער הצבאים בסארנאת. מה מצא הבודהא? אל מה התעורר הבודהא? במסעו, שארך מספר שנים, הוא חווה סיגופים קשים אותם לקח על עצמו, ואח"כ מבחני פיתוי עצומים, בסיומם הוא התעורר אל ההבנה של "דרך האמצע" שאין משמעותה פשרה בין סבל לעונג, בין טוב לרע, בין שקר לאמת. משמעותה היא בקיומה של אפשרות חדשה שהיא לא זה ולא זה וגם זה וגם זה. עוד הבין הבודהא שכאב הוא חלק אינהרנטי של חיינו.

הוא הבין שסבל נגרם מהיעדר ראיה נכוחה של המציאות. המציאות כמות שהיא משתנה תדיר, דבר בה אינו קבוע, אינו נצחי, וכל דבר נמצא בהתהוות גומלין מתמדת ומתמשכת. מכאן שדבר אינו בעל קיום עצמי נפרד וקבוע ובעיקר לא ה"אני". אי ידיעת הדברים האלו וראיית ה"אני" כמשהו קבוע ונצחי מביאה לרצון להחזיק בנעים עד כדי היאחזות, הצמדות והתמכרות מחד גיסא ורצון לסלק, להימנע ולהתרחק ממה שמפריע, לא נעים או מכאיב מאידך גיסא. וכל אלו מחוללים סבל ברמות שונות.

הבודהיזם מסייע, בין השאר, בתהליך היציאה ממעגלי הסבל באמצעות מה שנקרא "שלושת האבנים היקרות" או "שלושת המקדשים" או "האוצר המשולש". שלושת אלו הם הבודהא, המורה, שהתהליך אותו עבר מייצג אפשרות שפתוחה בפני כל אדם והיא אפשרות ההתעוררות. "האוצר השני" הוא הדהרמה, התורה, שהיא ה"דרך" להתעוררות והשלישי הוא הסנגהה שהיא הקהילה בה הנזירים חיים ומתרגלים את ה"דרך".

הסנגהה[1] היתה מורכבת מקבוצת נזירים שחייהם נעו בין נדודים, שהיו אורחות חייו של מקבץ נדבות, לבין ישיבת קבע של כשלושה חודשים בשנה בתקופת הגשמים, אז הוקמו מרכזי פעולה והפצת התורה. הסנגהה היא מסגרת והסנגהה היא מהות שלא ניתן להפרידן אחת מהשנייה והן מתהוות אחת מתוך השנייה.

הסנגהה נחשבת לאוצר מאחר והיא הכרחית לתהליך ההתעוררות. אנחנו לא יכולים להתעורר לבד, אין אנו יכולים להיחלץ מהסבל ומהסיבות לסבל לבד[2]. הסנגהה היא מקום של ריפוי. דוגמא לכך מצויה בסיפור אודות הבודהא שבא לבקר באחת הסנגהות ומצא את אחד הנזירים שוכב חולה, כואב ודואב. מאחר וכל הנזירים תרגלו באותו הזמן מדיטציה, הוא רחץ אותו, האכיל אותו, כיסה אותו, הוריד את חומו וטיפל בו. אח"כ אסף את הנזירים ונזף בהם באומרו "אם לא תדאגו זה לזה כבני משפחה, מי יעשה זאת? נזירים החפצים לעשות עבודת הבודהא שיטפלו בחולים". היינו, לא מספיק לתרגל דאגה, חמלה, שמחה, איפוק. יש לדאוג, לחמול, לשמוח למעשה. אבל הטיפול הוא מעבר לעשייה הקונקרטית, שכן נדרשים לכך, בין השאר, התכוונות, תשומת לב, ראיית השני וצרכיו. כוחה המרפא של הקהילה משתמע גם מתוך סיפורי הבודהא כמו בסיפור ריפוייה של קיסה גוטמה, האם הצעירה ששכלה את תינוקה ובאה מוכת יגון לבודהא בבקשה ותקווה שישיב אותו אליה. קיסה נשלחה על ידו לקהילה לאסוף גרגר חרדל מכל בית שלא ידע כאב, עצב או צער וריפויה התרחש תוך כדי ביקוריה בבתים, תוך כדי השמעת סיפורה ושמיעת סיפורי האנשים. ומאחר ובימים ההם אנשים גרו במשפחות מורחבות, ניתן לשער שלא אחת התקיימו מפגשים קבוצתיים בינה לבין האנשים. בסיפורה של קיסה גוטמה ניתן לראות את קיומם של שלושת המקדשים: הבודהא, ה"דרך" שהיא גם הדרך הפיזית וגם התהליך אותו עברה והסנגהה הלא אלו קבוצות האנשים איתם נפגשה.

ניתן לראות בקבוצה הטיפולית ברוח הבודהיזם גלגול של הסנגהה. כשם שאין בודהיזם טהור והבודהיזם מתמיד השתלב עם אמונות ומנהגים של המקום אליו הוא הגיע, כך ניתן לראות את הסנגהה דאז משתלבת עם רעיונות הטיפול הקבוצתי המודרני, מתגלגלת ומתמזגת עימו.

אזכיר מספר הבנות בודהיסטיות הקשורות להבנת מחוללי הסבל, ומכאן להבנת הדרך לטיפול בהם וביטויין במסגרת הקבוצה - הסנגהה - הטיפולית.

התהוות הגומלין

אחת הסוטרות הידועות, "רשת אינדרה", מתארת את הקיום האנושי כרשת הפרושה ללא סוף בארמונו השמיימי של המלך אינדרה. ברשת זו, בכל מפגש חוטים שבה, שוכנת אבן חן יפהפייה המשתקפת בכל אבני החן האחרות וכולן משתקפות בה והמארג כולו מצוי בשיווי משקל זוהר ועדין. כל אבן חן מחזיקה את האחרות ומוחזקת על ידן בעת ובעונה אחת. סנגהה טיפולית כמוה כרשת אינדרה. כל משתתף משקף את חבריו ומשתקף בהם. רואה ונראה - חבר קבוצה דיבר על ה"פצע שלי נוגע בפצע שלך", "כאב נוגע בכאב". בקבוצה קיימת השתקפות דינאמית רב-מימדית ורב גונית. כל הזמן מתקיימת תנועה בין חלקים של המשתתף היכולים להשתקף אצל מספר אנשים. חלקים שיכולים להיות מודעים או לא מודעים, נעימים או לא נעימים. אנחנו מביאים לקבוצה את הצרכים שלנו, התקוות שלנו, הפחדים שלנו, הכעסים, פצעי הילדות, וכולם משוועים לעזרה.

ההשתקפויות יכולות להתנכח במילים, הן יכולות להתנכח כאנרגיות - של תוקפנות, כעס, אהבה, קנאה, חמלה, אדישות ועוד. ואח"כ, אותן אנרגיות המושלכות יכולות לחזור לאדם, והוא יכול לקבל עליהן בעלות, לראות שהוא מורכב מכל אלו - ידיעה והכרה המאפשרות ריכוך הנשמה.

בקבוצה יש לנו אפשרות, הזדמנות לתקן את רשת אינדרה שלנו שנקרעה, נפרמה, שחוטיה הסתבכו זה בזה ולשהות עם אבן החן שהועמה, נסדקה, נשברה. בקבוצה יש הזדמנות און-ליין לבדוק את ההשלכות ואת הסיפורים שלנו.

רעיון עתיק ומרכזי זה בבודהיזם לגבי התהוות הגומלין המתואר באופן כל כך ציורי, מוצא ביטוי בתאוריה העכשווית של הטיפול הקבוצתי כמו גם בטיפול נפשי פרטני ודיאדי.

מוטיב ההשתקפות מופיע לראשונה בפסיכולוגיה המערבית אצל פרויד, שהשתמש במיתוס נרקיס אשר התאהב בהשתקפות הבבואה שלו, כהסבר להתפתחות הנרקציזם, מצב בו טמון סבל רב. ויניקוט דיבר על תינוק הנשקף לעצמו מתוך עיניה של אימו המביטה בו, בבחינת אני נראה משמע אני קיים. ויניקוט[3] טוען שילדים שאמותיהם לא הסתכלו בהם פיתחו הפרעות רגשיות קשות. קוחוט דיבר על שלב המירורינג וחיוניותו להתפתחות רגשית תקינה. ובשנת 1964 דיבר פוקס[4] על השתקפויות בהקשר רחב יותר של הקבוצה לה הוא קורא "היכל המראות", בה קיימת דינמיות רב מימדית ועמוקה.

דוגמא
מירב, אישה נאה בת 55 ולה ילדים בוגרים מנישואין קודמים. היא התגרשה כשילדיה היו קטנים מאד והם נשארו עם אביהם. הקשר איתם רופף עד לא קיים והיא מלאה כאב וסבל על שהם לא רוצים בקרבתה, בעיקר כי להרגשתה עשתה כל שניתן להיות להם אימא. מירב, בשיחה עם אחד הגברים ששיחק את בנה, ניסתה להסביר לו את עצמה. בנקודה זו, אורנה, בכעס רב תקפה אותה על שאין לה זכות לכך- מדוע שהבן יבין אותה, הנה אבא שלה (של אורנה) נטש אותה בהיותה קטנה ואין לה שום רצון להבין אותו.

בהמשך אורנה הבינה שהגיבה לחייה היא. וגם הבינה שלא הייתה יכולה להיות עם הכאב של מירב ומדוע. בשבוע שאח"כ אף התנצלה על כך ויכלה לפנות מרחב פנימי להיות עם מירב. מירב הבינה שההתקפה היא לא אישית אלא השלכתית אבל עם זאת היה לה קושי רב לספוג את התוקפנות שהופנתה כלפיה.

ההשתקפות הדינמית היא מצב של הדהוד המאפשר תנועה בין המשתתף כישות פרטית והמשתתף כנון-סלף, המתנהל למען האחר ללא אג'נדה משלו, ללא ביוגרפיה משלו.

"אני" - "אין אני" או "הכל זמני"!

בפסיכולוגיה המערבית "אגו" הוא ביטוי המתאר את התפקיד המארגן של התודעה; תחושת עצמי בריאה מתבטאת ביכולת לניהול חיים תפקודי, היכולת להתמודד עם תסכולים ועם קונפליקטים, היכולות לאהוב, לעבוד, ליצור ולנהל מערכת יחסים בריאה (דיה) עם הסביבה.

ב"אין אני" אין הכוונה שלא קיים "אני" אלא שלא קיים "אני" קבוע ונצחי בנפרד מסביבתו. הצורך בביטחון מביא לאמונה שיש בעולם דברים קבועים. אנחנו מאמינים שההורים, החברים, העבודה - כולם יישארו סביבנו תמיד. בחינה קצרצרה של כל אלו תראה שאין הדברים כך. במשך חיינו איבדנו חברים, שינינו מקום מגורים, עבודה, מחשבות ודעות. דבר אינו כפי שהיה. אותה אשליית קביעות קיימת גם לגבי ה"אני" שלנו. נדמה לנו שיש בנו משהו מסויים יציב, קבוע ובלתי משתנה. אמנם, יש בנו התקיימות והיא נשמרת אבל היא מתרחשת מרגע לרגע והיא טוויה מהמוני התרחשויות קטנטנות, מרישומים גופניים, מתחושות, מתפיסות ומחשבות. אלו באים ואלו הולכים, ואלו הולכים ואחרים באים. אנו מזדהים עם חלקים רגשיים ורעיונות כאילו הם "אני" ומזה נוצרת אשליית הנפרדות. אנחנו מזדהים עם תפקיד, עם תדמית. כמו למשל ה"ידען" ה"טוב" ה"פחדן" ופעמים רבות נוצרת היצמדות לדימוי (בין של האדם על עצמו ובין של האחרים עליו) והאדם מגדיר את עצמו (ומוגדר) על פי הדימוי שבנה לעצמו (או שנבנה עליו). היאחזות בדימוי ללא בדיקה מתמדת עלולה לגרום סבל רב.

הקבוצה כמוה כנשף מסכות, הצגה עם פרסונות, וכל נשף מסכות (כל פגישה ופגישה) מפגיש עם סכמות הנפש.

דוגמא
נועה, בפגישת ההכרות עם המנחים, דיברה על כך שהיא מרגישה מנותקת וחסרת שייכות. באחת מהפגישות בקבוצה דיברה על כך שהעצב של אנשים בהם היא פוגשת באקראי עובר דרכה: "אני לא כמו כולם". לא נערכה כל חקירה דינמית אצלה אלא נעשתה בדיקה פשוטה בקרב החברים - מי מרגיש כמו כולם. בשיחה היא שיתפה ברגשות של בדידות, של זרות ושל ניכור. השיתוף הכל כך פשוט וכל כך נגיש שינה את הרגשתה. "עכשיו אני מרגישה כמו כולם".

בצורך בביטחון טמונה סכנה של היאחזות ב"זהה" מקום בו מתפוגגת אחרותו של הזולת. אנחנו רואים באחר מה שכבר נמצא בתוכנו ו"עורכים" אותו. מצד שני קיימת סכנה להוקעה, מידור וחשדנות כלפי כל מה שנתפס כאחר.

ה"אני" תמיד מוגשם אל מול מי שהוא נמצא מולו. זה מה שנותן לו את מהותו ומשמעותו בכל רגע ורגע, כפי שגילתה זאת עדינה במהלך הקבוצה.

עדינה ביחסים מורכבים עם אימה שגרה בארה"ב, מלאת אכזבות וכעסים כלפיה. בעת ביקורה של האם, עדינה התבוננה בה כך סתם בשנתה וראתה אישה זקנה וחלשה. היא אמרה שהיא מבינה שהיא יכולה לבחור בדרך של אהבה, "אמא לא נתנה כי לא יכלה לתת... אבל אני יכולה לבחור לתת". בבוקר היא הכינה לאימה ארוחת בוקר ובערב בדקה איתה מה אכלה במהלך היום. זה שינה את תגובות האמא ועדינה אומרת "אני מבינה שאני גם עושה את אמא שלי". באותה התבוננות נמסו גבולות הנפרדות, לא היו בת ואם, והתמוססות זו פתחה מרחב התקיימות גדול יותר של ובין השתיים. וכך, גם בקבוצה "אנו עושים אחד את השני". חברי הקבוצה התבקשו לתרגל התבוננות כזו שבסופה אחד הגברים שיתף בכך שיכול היה לראות את אימו- הרעה-ישנה כתינוקת בעגלה, וזה עוזר לו לחשוב עליה כעל מישהו טוב. הוא סיים באומרו "תודה לך, עדינה".

דרך האמצע - הטלת ספק. תודעת המתחיל

בסנגהה, בקבוצה, הטיפולית, יש בידינו לבדוק את גורמי הסבל שלנו ויש אפשרות לבדוק אם מה שחשבנו שיגרום לנו אושר אכן גורם לנו אושר: ההיצמדויות, השנאות, הטינות, הקנאות, הכעסים, התקוות והאילוזיות שמכוונות את מחשבותינו ומנווטות את ספינת חיינו. ניתנת לנו הזדמנות לשים סימן שאלה על כל אלה.

החקירה והבדיקה נובעות מהבנת החשיבות של "דרך האמצע", עליה מדבר הבודהא בדרשה אותה נשא ביער הצבאים מיד לאחר שהתעורר. אין הכוונה לממוצע סטטיסטי או פשרה בין עמדות, דרכים או מחשבות. טמון כאן רעיון רדיקלי המזמין אותנו להיות במציאות, בהווה, בדברים כמות שהם. היינו להיות ללא עריכות, ללא יישור פינות. זו הזמנה להטלת ספק בעריכות. קיימת הזמנה לשהות בכאב, לשהות ברגש ולהגיע לקצוות, לפינות. בקבוצה אנו ממלאים אחר הצעתו של הבודהא מלפני 2,500 שנה וראוי לצטט אותה:

"אל תקבלו טענה כלשהי רק כיוון ששמעתם אותה או משום שהועברה לכם על-ידי המסורת או משום שהיא נראית כעולה בקנה אחד עם מילים קדושות או מפני שנעים לשמוע אותה ולהגות בה, או מפני שהאדם המשמיע אותה הוא בעל אישיות כובשת או מפני שמכבדים את דבריו של מורה סגפן מסוים. רק כאשר אתם, כתוצאה מניסיונכם, נוכחים לדעת שאימרה מסוימת או דבריו של המורה ראויים או מוליכים לטוב, חסרי פגם, מקובלים ונערצים על החכמים, או שהתנהגות לפי דברים אלה היא בעלת יתרונות ומביאה לאושר - אז ורק אז אמצו אותה לעצמכם".

דוגמא
מיכה היה עסוק מהפגישה הראשונה בנוהל מסוים של הקבוצה ולא קיבל לכך תשובה מהמנחים. המנחים חזרו על הנוהל בלא להסביר אותו. מספר חודשים אח"כ שוב עלתה אצל מיכה אותה שאלה, אלא שבשונה מבעבר ביקש שלא אענה, ביקש להישאר בלי תשובות. "אני מרגיש שזה חשוב לא לקבל תשובה, זה חשוב בשביל להבין איך אני מתנהל בעולם. אני צריך אולי לחשוב אחרת על דברים".

הטלת ספק מביאה לשמיטת הידוע והמוכר המסנדלים, מעמעמים ומשטיחים לא פעם את התקיימותנו, ונותנת לנו הזדמנות להיות ב"תודעת המתחיל". תודעה אשר מכילה את כל האובדנים וכל הברכות, ואשר מכילה סובלנות לאנוכיות שלנו, לטעויות שלנו לחוסר השלמות.

תודעת המתחיל היא ראיית כל אלו ללא שיפוט. אנו לא הופכים להיות טאבולה ראסה, אנחנו נמצאים עם מה שיש, באופן מלא, במיינד ללא מסכים וללא פילטרים.

רעיון הטלת הספק והקיום בהוויה של תודעת המתחיל מוצא ביטוי אצל ביון שרואה ביכולת הטלת הספק אצל המטופל לגבי זיכרונותיו ועמדותיו מרכיב חשוב בטיפול, ומדגיש את הצורך שהמטפל יבוא לכל מפגש ללא זיכרונות, ללא ציפיות וללא הבנות. היינו משוחרר מתובנות, תוספות שתודעתו מייצרת.

חני בירן[5] כותבת ש"מעניין השרש המשותף למילים: ספק, סיפוק, מספיק. המשפט "אני מסופק" מכיל כפל משמעות, יש קשר בין הטלת ספק לבין להסתפק. להרגיש סיפוק משמעו גם לקבל את החסר."

הקבוצה מעודדת ומאפשרת עמדה שואלת וחוקרת וכן מאפשרת לשהות באזור הדמדומים. אי-בהירות וחשיכה שכן ניתן להבחין באור ביתר קלות מתוך החשיכה.

כאן ועכשיו - זה הזמן

בסנגהא הטיפולית אנחנו מכבדים מה שמתקיים עכשיו מתוך הבנה שאין זמן אחר טוב יותר להתבוננות. הרגע הזה הוא כל מה שיש, וכל רגע שלא ראינו, בו לא שהינו הוא רגע שחלף ולא יחזור. קשורה לכך ההבנה שאין מצבים לבדיקה שהם יותר או פחות חשובים. לא קיים דבר שנוכח שאינו ראוי לבדיקה. לעיתים נדמה של"נוכח" אין כל קשר לקשיים אותם מביאים המשתתפים ולא כך הוא. מתן ערך לגבי מה חשוב מאבד מתוקפו:

דוגמא
בזמן אחת מהפגישות עבדה מקדחת קונגו ללא הפסק ברעש מחריש אוזניים בליווי אבק מסמא עיניים. אנשים קבלו כאב ראש, לא ניתן היה לשמוע את מי שדיבר, זו היתה דוקהה (סבל) מסדר גודל ראשון. לאחר שהובהר שאין אפשרות להשהות או לדחות את הקידוחים, היתה אפשרות לסיים את המפגש או להמשיך עם מה שמתקיים באותו הרגע. ביקשנו מאנשים להיות עם הקולות (לא כינינו אותם "רעשים"), עם התחושות הגופניות, עם המחשבות שעולות. התגובות שעלו היו מגוונות החל מתחושת מחנק, רצון לברוח, דרך אדישות ועד להנאה גופנית בחלקו התחתון של הגוף הישוב על הרצפה, שבא מהתמסרות לויבראציות של הקידוח. זו היתה חוויה לא מוכרת, להיות שם עם אי הנוחות ולא להילחם בה.

המשך הפעילות היה לא מילולי וכלל הליכה בחדר שהתגלגלה לכדי זריקת כריות עליזה. בתוך כל הצהלה הזו, מירי נשארה יושבת, בוכה "אין לי חשק לשמוח, החיים בזבל". בתוך רעשי הקונגו עצרנו, שהינו ובדקנו את חווית הבדידות של מירי. את סיפורי העל שלה לגבי מה שיכול להוציא אותה מהבדידות וגם את היעדר הראיה של הרגע הזה, השמח, בחדר שכולו גם שלה, קרוב ופשוט במרחק נגיעה.

התבוננות כזו, עכשווית, חומלת, יכולה לסייע בחימום שרירי רגש תפוסים, בהמסה, בפרימה של "סיפורי-על" (היינו ההסברים, התירוצים, ההשלכות, הקיבעונות, שמרכיבים את סיפור העל). וכך הזבל יכול להפוך לדשן. ההימצאות עם מה שמתקיים כאן, ברגע זה, מבקשת השתהות עם גורם הדוקהא (סבל) בבחינת דע אותה עד סופה. השהייה משהה את הראקטיביות האוטומטית. כפי שאורמנט אומר "Observe it, don't fix" ([6]) הטיפול הבודהיסטי אינו מתבסס על תיקון בעיות. רוב סבלנו נובע מהרצון לשנות את המצב הקיים או להנציח אותו. זאת אומרת שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא. אבל זה בלתי אפשרי מאחר ואין שום דבר אחר. אנחנו מתוודעים ומתאמנים לקבל את הכאב הבלתי נמנע של החיים וכמו במשל החץ[7] מבקשים להיות עם החכמים ולא להוסיף מכאוב על מכאוב. וכמו קיסה גוטמי אנחנו לומדים זאת דרך הרגליים - בעשייה, בשהייה, בכאב.

השהייה הזאת מתרחשת בכל רובדי הקיום, לא רק ברובד הרגשי, גם ברובד ההכרתי ולא פחות חשוב, קיומה נבחן גם במימד הגופני. התחושות הגופניות הן אותם מקומות בגוף בהם השתמרו זיכרונות מחוויות כואבות. בדרך כלל אנו עוצרים, שוהים, תוך מתן כבוד למה שיש - למועקה בחזה, לחום בעיניים, לשריפה בבטן, לרטט הקול, לנשימה הכבדה - לכאב ולשמחה, לקנאה ולחמלה, לשדים ולמלאכים, לכל האורחים. איננו מגרשים או מתכחשים למה שקיים בנו. העבודה אינה פרשנית שכן הפרשנות מכוונת ל"ראש", להמשגות למחשבות והיא מרחיקה מחוויית המפגש עם תאי הגוף. גישת הפוקוסינג המודרנית מדברת על כך שהגוף "יודע"עוד לפני שמתקיימת המשגה לגבי המתרחש ושזהו שלב חשוב וחיוני לטיפול[8].

שירה כתבה על השינוי שעברה במהלך שנה זו: "הייתי כמה חודשים מאד אומללה. אדם שאהבתי אותו מאוד, הרגשתי שמתקשה לבטא את מה שמתרחש בליבו, הרגשתי בלתי מסופקת. הקבוצה לימדה אותי לשנות דרכי חשיבה בהם הייתי נעולה ותקועה ולשים את הפוקוס על מה שקורה כרגע.....אותו אדם אמר לי 'היום יום ההולדת שלי מה הפנטזיה שלך לגבינו?' עניתי בספונטניות 'שתהיה איתי' וראיתי איך הוא מתחיל להתפתל בתנועות גופו ומיד המשכתי "שתהיה איתי עכשיו ברגע זה". בין רגע השתנו תנועות גופו וברווחה אמר 'מצוין אז מימשתי לך את הפנטזיה'. שנינו צחקנו ונשמנו בהקלה, באותו רגע לא עניין אותי מה יקרה בעוד רגע, עכשיו טוב לי וזו המציאות הכי אוטנטית עבורי".

העל אישי

רוב הקבוצות הטיפוליות המוכרות לנו עסוקות ברווחתו של הפרט. המשתתף מביא קושי או שהקושי מתעורר בקבוצה וחברי הקבוצה מסייעים לו באופנים שונים להתמודד עם הקושי. בבודהיזם, נקודת המבט היא גם ממני החוצה מתוך הבנה שקיים עצמי שהוא מעבר לפרטי. עצמי גדול יותר המתרחש עם סביבתו כולל החי, הצומח והדומם ומכאן נובעת האמונה שכשם שמקורות הקיום הם אינסופיים כך גם מקורות הריפוי הם אינסופיים.

הסנגהה הטיפולית רואה חשיבות בטיפוח מימדים "על-אישיים" של חמלה, אהבה בלתי מותנית, שמחה בשמחת האחר והשתוות הנפש[9]. אנחנו מבינים, כפי שהזכיר לא אחת הדלהאי לאמה, שזה באינטרס שלנו שהאחר יהיה מאושר, שיהיה לו טוב. בטיפול מערבי נהוג לחשוב שאם לא אהבו אותי אני לא אוהב את עצמי וממילא לא אוכל לאהוב את זולתי. בבודהיזם אין קשר כזה. בכל מקרה יכול האדם לאהוב את זולתו.

ריבה עסוקה בשאלה אם אוהבים אותה בקבוצה. שום תשובה לא מספקת אותה וממילא אינה מאמינה לתשובות. כבדוגמאות קודמות, לא חקרנו דינאמית את אמירתה, ובמקום זאת היא נשאלה "האם את אוהבת אותנו?" היא נשארה מהורהרת, מופתעת מהשאלה, שקטה. בהמשך אותו מפגש אמרה "אני מבינה שאני רוצה לתת לאמא אהבה, לזו שלא אהבה אותי".

זוהי דוגמה קטנה להגשמה על-אישית קטנה שיוצאת מהעצמי אל הזולת ולא רק הגשמה אישית של פתרון קושי. במפגשים כאלו מתקיים אינטרביאינג אלטרואיסטי של מוכנות לנתינה ללא תמורה, בדיוק כשם שהשמש נותנת בחינם מחומה והאדמה מיסודותיה ואין הן חסרות. בחיים העל אישיים מה שבסופו של דבר גורם אושר אינו מה שאנו מקבלים אלא מה שאנו יכולים לתת. וכך, חשובה לא פחות מעובדת קיומו של הסבל היא השאלה לגבי משמעות קיומנו, היותנו.

הנגיעות אותן הזכרתי: התהוות הגומלין, שמיטת ה"אני", הטלת הספק, תודעת המתחיל, זה הרגע, העל אישי - כולן מתרחשות ביחד במפגשים, מאפשרות אחת את השנייה ומתאפשרות אחת על ידי השנייה.

כדאי להזכיר שהקבוצה מתנהלת לאור ה"אמת הנאצלת הרביעית" הלא היא הדרך כפולת השמונה שהיא הדרך ליציאה מסבל. על כך במקום אחר.אבל נדרשת מילה על מדיטציה שהיא אחד ממרכיבי הדרך. רבות נכתב עליה והקוראים מוזמנים לפנות לכתובים.

בקבוצה אנו פותחים במדיטציה קצרה, במדיטציית קשב פתוח (ויפאסאנה) לכל מה שבא, לכל מה שעולה, בגוף, ברגש, במחשבה. איננו נדרשים לשנות דבר, להימנע או לאחוז במה שמופיע. רק לשים לב. לכל מה שמופיע יש מקום בבחינת מי/מה שבא ברוך הבא יעלה ויבוא יבוא ויעזוב.

בפתיחה הזו מקופלות אותן נגיעות שהזכרתי: של הימצאות ברגע הזה. של הוויה ביחד -ואין דומה מדיטציה סוליטרית למדיטציה עם הקבוצה - של שמיטת המחשבות הקופצניות. יש לנו הזדמנות להיות עם ספק, עם חוסר ידיעה במקום שקט של בין לבין. יחד עם מדיטציית הקשב הפתוח אנו שוהים במדיטציה של ריכוז (שאמאטה) כמו למשל תשומת לב לנשימה, לשאיפה ולנשיפה בלא צורך לשנות, תשומת לב לקצב שלה, למישכה, לטמפרטורה, למגע האוויר בנחיריים. מקום אליו אגי משעול[10] רוצה לבוא:

לא בשאיפה

כי אם במורד הנשיפה

בתחתיתה

בהפוגה הקטנה

הכמעט לא מורגשת

שם

לפני תנופת החיים

הממלאת שוב את הראות

ודוחקת כל ריק

לצדדים

ולא בשפיץ המחשבה

לא כשהיא חדה

מבריקה

או מפתלת את עצמה

כי אם בדהותה

כשהיא מתפוגגת אל הסתם

הנבהה

לפני שהוא מתכסה

במחשבה אחרת

שם

לשם אני

גם אם אתמיד בכשלוני

לזכר

בשתי המדיטציות אנחנו בקשר ובקשב לעולם, זה שבנו וזה שמחוצה לנו. אנו שואפים- מקבלים מן העולם, ונושפים - מחזירים אליו. בשאיפה ובנשיפה אנחנו נמצאים בהתהוות הגומלין הבסיסית ביותר עם סביבתנו. אם למשל, מישהו חולה לידנו אנו עלולים להידבק, ואם ריח בושם נעים עולה באפינו, נחייך.

עבודת הסגהה הטיפולית אף היא תנועה מתמדת של התרחבות, התפשטות ומיקוד. היחיד מדבר, הקבוצה מקבלת ומחזירה; מישהו אחר משתף והמנחים פורשים את האנרגיות על מניפת הקבוצה. אנו שואפים את ונושפים אל כל הזמן.

לא מקרי הוא שבעברית המילים יחיד ויחד באות מאותו שורש וכפי שראינו בדוגמא של נועה היא נוכחה ש"לא להרגיש כמו כולם" זה להרגיש "כמו כולם", כי רבים מרגישים "לא כמו כולם".

השייכות והנפרדות אינן שונות במהותן. על-ידי שיתוף באי השייכות נוצרת השתייכות.

הזכרתי מעט מההבנות הבודהיסטיות המתקיימות בקבוצה, בסנגהה, הטיפולית. ניתן לפרט ולחקור כל אחת מהן עוד ועוד; ועוד אחרות.

עוד חשוב לומר שכל מה שנכון לגבי המשתתפים נכון לגבי המנחים. על המנחים להבין שהם בהתהוות גומלין עם אנשי הקבוצה[11] ולהיות ערים להשלכות עליהם ושלהם, להיות ב-non-ego, להיות יכולים להיות בספק, בתודעת המתחיל, עם אי הידיעה מתוך אמונה ב"ידיעתו" של המטופל. כמו שאמר פוקס: Analysis for the group by the group including the conductor.

נילי קורן- פסיכוטרפיסטית-פרטנית זוגית ומשפחתית. מנחת קבוצות מוסמכת (אוניברסיטת ת"א). נסיון רב בעבודה עם אנשים בעלי התנהגות אלימה ועם אנשים הסובלים מהתמכרויות במסגרת שב"ס, נסיון רב בעבודה עם נוער ומבוגרים במערך בר"הנ בקהילה.

מנחה קבוצות וסדנאות למעוניינים "להמשיך אחרת".

מזה 10 שנים מתרגלת מדיטציה במסורת הבודהיסטית, לומדת את תורת הנפש הבוהיסטית ומשלבת אותה בחיים המקצועיים והאישיים.

עובדת בקליניקה פרטית ובצוות ביה"ס "פסיכודהרמה בת"א".

ליצירת קשר: 052-3129003

[1] הרחבה על הסנגהה בספרו של יובל אידו טל/ בודהיזם מבוא קצר, מפה הוצאה לאור, 2006

[2] הסיבות הפסיכולוגיות, הפיזיולוגיות והחברתיות לא ידונו במאמר זה.

[3] ויניקוט "משחק ומציאות", פרק 9. תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד 1971 עם עובד

[4] Foulkes,s,h. 1964, Therapeutic group analysis. London: George Allen and union LTD

[5] הבלוג של חני בירן "דיאלוג על מחשבות", פסיכובלוגיה עברית בפסיכולוגיה עברית 29.9.11

[6] Alltogather in the present Shambhala jan'2006 / john backer

[7] thera 1998-2001 sn 36.6 pts:s iv 207 cdb ii 1263 allatha Sutta: The dart nyanaponika

[8] חמיאל דני: פסיכותרפיה בשיטה התמקדותית. 20.5.11 אתר פסיכולוגיה עברית

[9} אילו. מכונים בבודהיזם הטיבטי"ארבעת הידידים"

[10] אגי משעול, "ראה שם", הוצאת הליקון 1999

[11] כפי שציין פןקס(ibid) analysis by the group for the group including the conductor""