דודי רז
בין בני האדם לבעלי החיים ישנה ברית קדומה, המתבססת על איכויות חברתיות-רגשיות. אחת העדויות המאששות את טיב הקשר נמצאה דווקא באתר ארכיאולוגי שבצפון ישראל, בו נחשפו שלדים של נערה האוחזת בגור כלב מלפני 12,000 שנה לערך (Miller, 1979). עם זאת, המוסדות הפסיכיאטריים נחשפו לאיכויותיה של ברית זו רק בשנות ה-70, לאחר שזיהו את הפוטנציאל הטיפולי של בעלי חיים בקרב מאושפזים שהתנגדו לטיפול מסורתי (Corson et al., 1977).
המונח "טיפול הנעזר בבעלי חיים" (AAT - Animal Assisted Therapy) מתייחס לשילוב בעלי חיים כעזר להשגת מטרות טיפוליות בהיבט החברתי, הרגשי וההתנהגותי (קיוזאק, 2000). בשונה מסוגי התערבויות אחרות עם בעלי חיים, AAT נעשה על ידי מטפל מוסמך, אשר פועל בהתאם לתכנית טיפולית המצריכה פעולות ייחודיות בעלות אופי טיפולי (Delta Society Standards of Practice, 1996). כיום, טיפול זה נפוץ בעבודה עם מגוון אוכלוסיות, וביניהן ילדים עם צרכים מיוחדים, נוער בסיכון, קשישים, אסירים ופגועי נפש. הבסיס הטיפולי המשותף לכלל האוכלוסיות הוא הקשר הרגשי בין שלושת המשתתפים, קרי: מטפל-מטופל-בעל חיים. מאמר זה יעסוק בטיפול קבוצתי הנעזר בבעלי חיים במחלקה אשפוזית פסיכיאטרית, תוך דיון בתרומתו של כלי זה לתהליך הטיפולי.
היעזרות בבעלי חיים בין כתלי מוסד לפגועי נפש תועדה לראשונה בשנת 1792 ביורק, בריטניה (Bustad & Hines, 1984). צוות המוסד עודד את החוסים לטפל בבעלי חיים כחלק מתכנית לחיזוק חיובי לשליטה בהתנהגות, וזאת במקום באמצעי ענישה מסוג קשירה והרחקה לחדר בידוד, אשר היו מקובלים ביותר באותה העת. באותן השנים נערך גם המחקר הראשון שבחן באופן מבוקר התערבות טיפולית בעזרת כלבים בבית חולים פסיכיאטרי במדינת אוהיו שבארצות הברית (Corson et al., 1977). מחקר זה קם כמעט במקרה, כאשר מלונות הכלבים שנמצאו בטווח שמיעה ממחלקת הנוער בביה"ח, הובילו כמה מן המאושפזים לבקש לשחק אתם. לאחר שהוחלט לאפשר ל-50 מאושפזים לשהות במחיצת הכלבים, 47 מהם הראו שיפור משמעוית במוטיבציה לתקשר, בתחושת האחריות ובהתנהגות עצמאית.
התעניינותה הגוברת לאורך השנים של הספרות המחקרית והתיאורטית ב-AAT בקרב מגוון אוכלוסיות נזקקות (Hines, 2003) ניכרת גם באוכלוסיית המבוגרים הפסיכיאטריים. מחקרים אלה מצעו כי לשילוב של בעלי החיים כעזר טיפולי ישנה תרומה בקידום התהליך הטיפולי, ובסיוע להשגת המטרות הטיפוליות. במחקרים שבחנו את תוצאות השימוש בכלי זה בקרב מטופלים פסיכיאטריים, נמצא שמשתתפי קבוצת AAT הראו ירידה מובהקת בתסמיני דיכאון וחרדה (Barker & Dawson, 1998; Barker et al., 2003; Cox, 1999), שינוי בסגנון דיבור לרגוע יותר, שימוש יעיל בזמני הפנאי ועלייה במוטיבציה (Miller, 2000), זאת בהשוואה לקבוצת הביקורת. במחקר אחר, אשר בחן שינויים בדפוסי ההתנהגות החברתית, נמצא שקבוצת ה-AAT הראתה יותר התנהגות פרו-אקטיבית כלפי אחרים ומחוות של שמחה, לעומת קבוצת הביקורת (Marr et al., 2000). בניתוחי מטא-אנליזה בתחום, נמצא שבעלי חיים תרמו באופן מובהק לטיפול בדיכאון, גם בקרב מטופלים פסיכיאטריים כרוניים (Souter & Miller, 2007).
במחקר חלוצי שבחן את השפעת נוכחות בעלי חיים על התהליך הטיפולי במטופלים סכיזופרניים, נמצא שבחדר טיפול קבוצתי בו שולבו ציפורים בכלוב, נכחו יותר מטופלים וכן מידת ההשתתפות הייתה גבוהה יותר, בהשוואה לקבוצת הביקורת (Beck, Seraydarian & Hunter, 1986). מחקרים אחרים מדווחים גם על הקלה בתחושת פחד ודיכאון (Phillips-Parshall, 2003) וחיזוק תחושת ביטחון ונוחות (Arnold, 1995). במחקר האחרון אף דווח, ששילוב בעל חיים היווה זרז לתקשורת ואינטראקציה בין חברי הקבוצה.
התבוננות במאפייני מסגרת הטיפול במחקרים שהוצגו מלמדת שהם נעשו במסגרת קבוצתית. שתי מטא-אנליזות (Marino, 2012; Souter & Miller, 2007) אשר ביחד בחנו יותר מ-30 מחקרים שעוסקים בתרומת בעלי חיים לטיפול, מלמדות כי רוב המחקרים נוקטים במסגרת של טיפול קבוצתי המונה למעלה מ-5 מטופלים בקבוצה. בסקר שערכה הראל (Harel, 2013) בישראל, עולה כי 80% מהמטפלים הנעזרים בבעלי חיים ענו שהם מטפלים באופן קבוצתי, במקביל לטיפול פרטני. לטענתה של החוקרת, שילובם של בעלי חיים במסגרת קבוצתית מגביר את הגורמים הטיפוליים של הקבוצה, כגון לכידות, אלטרואיזם וכישורים חברתיים (הראל, 2014). מכאן, נובעת תרומתם של בעלי חיים לתהליך הטיפולי ולבסוף בהשגת מטרות הקבוצה כולה. עם זאת, גם הפסיכותרפיה הפרטנית נעזרת לא פעם בבעלי חיים (AAT). הפסיכיאטר בוריס לוינסון היה הראשון שתיעד את שילובו של בעל חיים בפסיכותרפיה באמצע המאה הקודמת (Levinson, 1962). על בסיס עבודתו החלוצית, החלה לעסוק הספרות המקצועית בטיפול המשלב בעלי חיים מנקודת מבט פסיכודינמית. במאמר עדכני למדי, מתארת אקסלרד-לוי (2016) כי בעל החיים עשוי לייצג את עולמו הפנימי של המטופל ולשמש כאמצעי להעברה והשלכה, שכן הוא מעורר טווח רחב של רגשות, אסוציאציות, זיכרונות וקונפליקטים.
לאור ממצאי המחקרים שהוצגו, המצביעים על חזקותיו של הטיפול הנעזר בבעלי חיים במטופלים פסיכיאטריים, אין זה מפתיע כי מוסדות לבריאות הנפש בארץ החלו לשלב בדרגות שונות בעלי חיים בעשייה הטיפולית. במחקר שנערך במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", נמצא כי טיפול הנעזר בכלבים בקרב מאושפזים הסובלים מסכיזופרניה תרם באופן מובהק להעלאת יכולת ההנאה, רמת המוטיבציה ורמת פעילויות הפנאי, בהשוואה לקבוצת הביקורת (נתנס-בראל, 2002). בתוך כך, במרכזים לבריאות הנפש "אברבנאל", "גהה", "איתנים" ו-"שלוותה" ישנן פינות חי המשמשות כמרחב טיפולי למפגשים פרטניים וקבוצתיים. מרבית המפגשים מיועדים למחלקות הנוער, ובמקרים מעטים למאושפזים מעל גילאי 21.
הקבוצה אותה אתאר פעלה מזה כחצי שנה, ונפגשה אחת לשבוע במסגרת שירותי הטיפול הניתנים במחלקה פתוחה (מעורבת) שבמרכז לבריאות הנפש ע"ש אברבנאל. משתתפי הקבוצה היו גברים ונשים מעל גיל 21, אשר נמצאים במצבי משבר אקוטיים ומביעים את הסכמתם להתאשפז ולקבל טיפול בבית החולים. מטרת הטיפול במחלקה היא להביא לאיזון מצבו הנפשי של המאושפז, על מנת לאפשר את חזרתו המהירה לקהילה. על כן, מדובר בקבוצה "פתוחה", הנקראת גם "קבוצת רכבת" (יאלום ולשץ', 2006ב), המתאפיינת בתחלופה תדירה של מאושפזים עם הטרוגניות פסיכופתולוגית. בזיקה למאפיינים אלה של המחלקה ושל המאושפזים בה, מטרות הקבוצה היו: הקלת תחושת חרדה ואימה הנובעת מאשפוז במוסד פסיכיאטרי; הפחתת תחושת בדידות וחריגות; עידוד של גילוי עצמי ולמידה בין-אישית. הרציונל של מטרות הקבוצה היה לעודד ככל שניתן את מעורבותו של המאושפז בתהליך הטיפולי שלו בתקופת שהותו במחלקה. במובן זה, הקבוצה אינה מתיימרת לפתור את בעיותיו של המאושפז או את המשבר הנפשי אליו נקלע תוך פרק זמן קצר, אלא לשמש כנקודת התחלה בתהליך התפתחותי בונה ותומך, אותו יוכל המטופל להמשיך גם לאחר שחרורו, במסגרת שיקומית ו/או טיפולית בקהילה.
הקבוצה נפגשה אחת לשבוע והונחתה על-ידי עובד סוציאלי העובד במחלקה, בעל הכשרה ייחודית בטיפול מסוג זה. בעלי החיים ששולבו לאורך החודשים היו: ארנבון, גרביל (מכרסם מדברי), שרקן, נחש, לטאה וציפור. בשל היותה קבוצה "פתוחה", פגשו חבריה חיה אחת, לכל הפחות, אשר הופיעה בקביעות בסדרה של 5 מפגשים. סדרה זו אפשרה זמן סביר הן להיכרות וליצירת אמון ראשוני, והן לעיבוד של רגשות ומחשבות. בנוסף, נעשה שימוש באביזרים מסוג קלפי חיות השלכתיים וחומרי יצירה.
המפגשים התנהלו כך שבתחילת המפגש הונחה החיה במרכז המעגל, ולוותה בהצגה תמציתית אודותיה. מהלך המפגש אינו ערוך מראש, ולכן פתוח לשינויים בהתאם לתגובותיהם של המטופלים עם זאת, ניתן לתארו באמצעות שני תהליכים השזורים זה בזה. הראשון הוא התגובות הספונטניות של החברים לנוכח החיה, והשני הוא התרחשויות של 'כאן ועכשיו' המתייחסות לחוויה הרגשית מהיותם מאושפזים בבית החולים.
להלן שלושה תיאורי מקרה מתוך המפגשים שנערכו (פרטי המאושפזים שונו על מנת לשמור על דיסקרטיות):
"אני מפחד מבית החולים ומכל מה שיש בו, אני בכלל לא אמור להיות פה", אמר מטופל עם דיכאון שביקש לשבת מחוץ למעגל הקבוצתי במפגש עם הארנבון. תחושת הפחד והדחייה שלו מהמקום בו הוא נמצא, וממה שזה ככל הנראה מעיד עליו, הביאו אותו לשיתוף פעולה מועט עם צוות המחלקה ולהימנעות מיצירת קשר עם המאושפזים האחרים. בעוד שבתחילת המפגש סירב להתקרב לארנבון, רבע שעה אחרי ענה לפתע על שאלה שהעסיקה את הקבוצה בדבר מוצאו של הארנב, וציין שמינו של הארנבון הוא אנגורה. לאחר שהחמאתי לו על הידע שהפגין, הסכים המטופל להצעתי להצטרף לשאר החברים והתמקם בבטחה בקרבת החיה. לקראת סוף המפגש, הוא כבר הסביר לכולם על תכונותיו של הארנבון, ושיתף את החברים בחוויות ילדותו, כמו גם בתיאורי החיות שהוא ובניו מגדלים יחד. במפגשים הבאים, היה הוא הראשון שהגיע למפגש, ואף שכנע את האחרים להצטרף אליו. ניתן להניח שהזיכרונות החיוביים שהעלה המפגש עם הארנבון סייעו לו להיזכר בחלקים הבריאים יותר שבחייו, ואלו חיזקו את תחושת הערך העצמי שלו הודות לידע שהפגין ולמסוגלות ליצור קשר קרוב עם החיה. בלט בעיקר השיפור במצב הרוח של המטופל סביב זמני המפגשים, שהיוו בהמשך זרז ליצירת קשר עם המאושפזים האחרים. שינויים אלה היו לחומרים שעובדו גם במפגשים הפרטניים עימו.
כשהמטופלת פגשה לראשונה את השרקן, היא הגיבה בצעקות חוזרות שהיא מפחדת ולא מסוגלת לגעת בו. ברקע נשמעו אמירות מצד חלק מחברי הקבוצה בסגנון "איזה פחדנית", ו"כמה היא מעצבנת", ואני מיהרתי לציין "שזה בסדר גמור לפחד מבעלי חיים שלא מכירים, זה קורה לעוד הרבה אחרים". הקבוצה שהייתה עסוקה בהתרחשות זו, פתחה בדיון על מצבים מעוררי פחד ודרכי התמודדות. בהדרגתיות, חשפו חלק מהחברים את פחדיהם מפני חשיפת המחלה במקום עבודה, מקושי במציאת בן/ת זוג, ומתלות במשפחה. לכן, לקראת סיום המפגש, הזכרתי לקבוצה את האופן בו הם הגיבו כלפי המטופלת בתחילת המפגש. שיח רפלקטיבי זה אפשר להם, כך היה נדמה לי, להבין טוב יותר את נקודת מבטם והתנהגותם של האחרים כלפיהם.
במפגש השני עם השרקן הסבירה המטופלת כי היא "מפחדת מהשריקות המוזרות שלו, לא מבינה אותן". בתגובה, ביקשתי מהקבוצה לעלות השערות לתוכן שהשריקות עשויות לבטא. מבין שלל האסוציאציות שעלו, היו אלה דבריו של מטופל אחר שסובל מסכיזופרניה שנגעו לליבה של המטופלת ושל שאר החברים: "גם אני שומע לפעמים שריקות, לומדים לחיות עם זה". בסוף המפגש, שניים מהחברים קירבו אל המטופלת את השרקן, ובעזרתם – הצליחה ללטף אותו.
במפגש אליו הבאתי את משפחת הגרבילים, התחלקו תגובות החברים לשתיים – גילויי התרגשות ושמחה, מול רתיעה ודחייה. המראה של נקבה המניקה את צאצאיה המתרוצצים סביבה, בזמן שהזכר שוכב על בטנו לצדה, העלו שצף של תגובות; אפילו חסרי ההנעה מבין הקבוצה התעוררו מאדישותם. בין שני חלקי הקבוצה החל דיון סביב השאלה האם זה נכון וראוי להפריד את הוולדות מהאם כדי ללטף אותם. שלושה חברים אף הניחו את הידיים בתנוחת ערסול של תינוק, כביטוי לרצון להחזיק את הוולדות. אחרים טענו שזו התעללות בבעלי חיים, ושזה מעורר בהם תחושת גועל. נראה היה כי מתן מידע על רביית הגרבילים (תקופת החיזור, משך ההיריון של 21 יום, הקשיים בזוגיות לצד התגייסותו של הזכר) השקיטה וריתקה את חברי הקבוצה. דרך הכוונה ותיווך שלי, הוחלט שיש להתחשב ברגשות הוולדות ולדחות את המגע בהם למפגש השלישי, לאחר שיסיימו לינוק. מנקודה זו, עסק השיח בחשיבות של דחיית סיפוקים ובוויסות רגשי. עלו גם רגשות ומחשבות בנוגע לסוגיית המשפחה, אשר נראה כי העסיקה אותם מאוד. ניתן להעריך כי למפגשים אלה היה ערך טיפולי רב, החל בביטוי של החלקים הילדיים של החברים, דרך התבוננות פנימה ביחס למשפחה הגרעינית של כל אחד מהם, ובסיומו – החזקה וליטוף של הוולדות לאחר שהתפתחו לגורים עצמאיים.
שלושת המקרים שהובאו במאמר זה מדגימים את האיכויות והיתרונות שבטיפול קבוצתי הנעזר בבעלי חיים בקרב המאושפזים במחלקה. במקרה הראשון, עבור המטופל שסבל מדיכאון, נראה כי המפגש עם חיה המוכרת לו מילדותו סייע בהפחתה של תחושת החרדה והזרות המתעוררות נוכח אשפוז ראשון. ניתן אף לומר שנוכחות הארנבון והאפשרות ליצור מגע אינטימי באמצעות חיבוק, תרמו להעלאת מצב הרוח של המטופל, עודדו התנהגות יוזמת ובהמשך אף חיזקו את קשריו עם המאושפזים האחרים. סברה זו נתמכת במחקרים רבים, אשר מצאו הפחתה ברמת הדיכאון והחרדה בקרב מטופלים הנמצאים בטיפול הנעזר בבעלי חיים, (Barker & Dawson, 1998; Barker et al., 2003; Cox et al., 1999; Souter & miller ,2007) וכן שיפור במיומנויות החברתיות שלהם (נתנס-בראל, 2002; Marr et al., 2000).
במקרה השני, התגובות המידיות שעורר השרקן סייעו למטפל לשקף לחברי הקבוצה את דפוסי התנהגותם במצבים שעשויים לעורר חרדה, ולבחון יחד דרכי התמודדויות חלופיות. המטופלת במקרה זה יכלה לזהות את קשייה בהתנהגות מסתגלת, לעבד את מחשבותיה ואת האפקט הרגשי הנלווה להן, ובהמשך להתנסות באסטרטגיית התמודדות חיובית. האפשרות לצפות בגילויי החיבה של החברים כלפי השרקן, היוו עבורה מודל ראוי, בעקבותיו הסכימה לבסוף ללטפו. ניתן להסביר את התרחשויות אלה במפגש קבוצתי הנעזר בבעלי חיים המשמשות כמיקרוקוסמוס חברתי (הראל, 2014) ומסייעות בקידום תהליכי למידה בין-אישית בסביבה בטוחה יותר (יאלום ולשץ', 2006א).
במקרה השלישי, המפגש עם משפחת הגרבילים הביא לגילויי רגשות וזיכרונות יותר מכל בעלי החיים האחרים. מנקודת מבטה של תיאורית יחסי האובייקט (Theory Object Relations), ניתן להניח כי נוכחות בעלי חיים כאובייקטים שיוזמים אינטראקציות ומגרים את החושים, מאפשרות הזדמנויות להחצנה ועיבוד של מגוון ייצוגים פנימיים של המטופל (Bennett, 2005). במילים אחרות, הצפייה ביחסי הגומלין בין ההורים לצאצאיהם היוו מקור להשלכה והזדהות, כביטוי לתהליכים תוך נפשיים של חברי הקבוצה ביחס למשפחותיהם.
לסיכום, תיאורי המקרה שהוצגו והדיון בהם מחזקים את הסברה שבעלי החיים כעזר טיפולי תורמים בקידום התהליך הטיפולי ובהשגת מטרות הקבוצה. ניתן להצביע על שתי תרומות אפשריות העומדות בזיקה למאפייני המחלקה הפסיכיאטרית: (1) בעלי החיים משמשים כזרזים ביצירת קשר חברתי בין חברי הקבוצה ובחיזוק תחושת הרווחה הנפשית של המטופלים. תרומה זו הינה בעלת ערך גבוה בקידום התהליך הטיפולי של קבוצה פתוחה המתקיימת במסגרת אשפוז קצרת מועד, לרבות עבור אלה שזה אישפוזם הראשון. (2) בעלי החיים מעוררים טווח רחב של רגשות ומזמנים את חברי הקבוצה להשליך עליהם מתוך עולמם הנפשי. האפשרות לעיבוד של תהליכים נפשיים במסגרת הטיפול במאושפזים מקבלת תוקף משנה כאשר מדובר במוסד פסיכיאטרי. יש לקוות שקבוצה זו תהיה סנונית ראשונה, אשר תבשר את הקמתן של קבוצות נוספות במרכזים לבריאות הנפש ככלל, ובקרב מחלקות למבוגרים בפרט.
דודי רז הוא עובד סוציאלי קליני (M.S.W), בוגר תואר שני בחינוך מיוחד (M.A.) ומטפל רגשי הנעזר בבעלי חיים. עבד במחלקה אשפוזית במרכז לבריאות הנפש ע"ש אברבנאל, בה הנחה את הקבוצה הטיפולית. כיום עובד בעמך, בקליניקה פרטית בתל-אביב ומנחה קבוצות טיפוליות.
אקסלרד-לוי, ת. (2016). טיפול בעזרת בעלי חיים: אבני דרך בהתפתחות התחום בארץ ובעולם, מהלכו ותרומתו. חיות וחברה כתב העת הישראלי לקשר אדם-חיה, 56, 67-84.
הראל, א. (2014). תרומת בעלי החיים לטיפול הקבוצתי. חיות וחברה כתב העת הישראלי לקשר אדם-חיה, 50, 39-47.
יאלום, א., ולשץ', מ. (2006א). למידה בין-אישית. בתוך: א. יאלום., ומ. לשץ' (עורכים). טיפול קבוצתי - תאוריה ומעשה. ירושלים: הוצאת כנרת, עמ' 39-71.
יאלום, א., ולשץ', מ. (2006ב). קבוצות טיפול למטרות מיוחדות. בתוך: א. יאלום., ומ. לשץ' (עורכים). טיפול קבוצתי - תאוריה ומעשה. ירושלים: הוצאת כנרת, עמ' 446-513.
נתנס-בראל, ע. (2002). השפעת פעילות טיפולית הנעזרת בחיית מחמד על יכולת ההנאה ושביעות הרצון מהחיים אצל חולים הסובלים מסכיזופרניה כרונית. חיות וחברה כתב העת הישראלי לקשר אדם-חיה, 19, עמ' 44-57.
קיוזאק, א. (2000). טיפול בעזרת בעלי חיים: הקדמה. בתוך: א. קיוזאק (עורכת). מפגשים טיפוליים עם חיות מחמד. הוצאת ספרים "אח" בע"מ, עמ' 13-20.
Arnold, J.C. (1995). Therapy dogs and the dissociative patient. Preliminary Observations Dissociation, 8, 247-252.
Atkinson, D. (1985). Nothing more precious. Social Work Today, 16 (46), 13-14.
Barker, S.B.,& Dawson, K.S. (1998). The effects of animal-assisted therapy on anxiety ratings of hospitalized psychiatric patients. Psychiatry Service, 49, 797-801.
Barker, SB., Pandurangi, AK., & Al.M, Best. (2003). Effects of animal-assisted therapy on patients’ anxiety, fear, and depression before ECT. The Journal of ECT, 19 (1), 38–44.
Beck, A.H., Seraydarian, L., & Hunter, G.F. (1986). Use of animals in the rehabilitation of psychiatric inpatients. Psychological Reports, 58 (1), 6-63.
Bennett, R. (2005). Pets and psychoanalysis: a clinical contribution. Psychoanalytic Review, 93 (3), 453-468.
Bustad, L.K., & Hines, L.M. (1984). Historical perspectives of the Human-animal bond. In R.K. Anderson, B.L. Hart, and L.A. Hart (Eds.), The Pet Connection: Its Influence on Our Health and Quality of Life, (pp. 15-29). South St. Paul, MN: Globe Publishing Co.
Corson, S.A., Corson, W.L., Gwynne, P.H., & Arnold, E.L. (1977). Pet dogs as nonverbal communication in hospital psychiatry. Comprehensive Psychiatry, 18, 1.
Cox, C. (1999). Pet-facilitated occupational therapy: Efficacy in a psychiatric setting. Dissertation. UMI No. 1396170.
Delta Society Standards of Practice. (1996). About animal-assisted activities and animal-assisted therapy. Retrieved from: http:// www.deltasociety. org/aboutaat.html. Accessed January 2018.
Harel, O. (2013). Animal-assisted group psychotherapy for children. In: N. Parish-Plass (Ed.), Animal-Assisted Psychotherapy: Theory, Issues, and Practice (pp. 413- 430). West Lafayette, IN: Purdue University Press.
Hines, L.M. (2003). Historical perspectives on the human-animal bond. American Behavioral Scientist, 47 (7), 9-16.
Levinson, B. M. (1962). The dog as co-therapist. Mental Hygiene, 46, 59-65.
Marino, L. (2012). Construct validity of animal-assisted therapy and activities: How important is the animal in AAT?. Anthrozoצs, 25 (1), 139-151.
Marr, C. A., French, L., Tompson, D., Drum, L., Gareening, G., Mormom, J., Henderson, I., & Hughes, C. W. (2000). Animal assisted therapy in psychiatric rehabilitation. Anthrozoצs, 13 (1), 43-47.
Miller, H. (1979). Cro-Magnons best friend. Dog World, p. 24.
Phillips Parshall, D. (2003). Research and reflection: Animal assisted therapy in mental settings. Counseling and Values, 48, 47-56.
Souter, M.A., & Miller, M.D., (2007). Do animal-assisted activities effectively treat depression? A meta-analysis. Anthrozoצs, 20 (2), 167-180.
