פרופסור שלמה קניאל
"כי גאולת האדם מן הנקמה, הלוא הוא בעיני הגשר לתקווה העילאית
והקשת בענן שלאחר סערות ממושכות." ניטשה, כה אמר זרתוסטרא
נקמה צודקת נשמע כמו אוקסימורון, אבל בתוך מסגור מסוים, יש בה הגיון ומוסריות צרופה. הנה סיפור עממי, העובר מפה לאוזן ומהווה דוגמא לנקמה מתוקה ומוצדקת:
לאחר כעשרים שנות נישואין, עדיין היה מצבנו הכלכלי על הפנים. כל החברים שלי מהצבא התעשרו, פתחו עסקים, קנו ג'יפים, טיילו לחו"ל ולנו אין אפילו מכונית. יום שישי אחד, אני פותח את העיתון ורואה מודעה: "למכירה - ג'יפ מרצדס חדש ב-1000$ בלבד". "זה נשמע הזוי." אמרתי לאשתי, ובכל זאת התקשרתי, כי מה יש להפסיד, שיחת טלפון? עונה לי גברת מסביון ולאחר שווידאתי את הפרטים, שאלתי: "גברת, זה אמיתי"? והיא, בלי להסס, אומרת לי: "כן! הראשון זוכה".
הוצאתי מהמגירה את 1000$ האחרונים שהיו לי, הכנסתי למעטפה, שמתי בכיס ונסעתי במונית לסביון. הגעתי לבית מפואר. אישה בת 80 פתחה לי את הדלת ואני שוב שאלתי: "זה אמיתי"? והיא שוב אמרה: "כן". בקשתי לראות את המכונית. היא פתחה לי את המוסך ושם חנה ג'יפ מרצדס חדש לחלוטין. עשיתי איתו סבוב בשכונה ומצאתי מכונית מושלמת, ללא כל בעיה. חשבתי כי מישהו עובד עליה ואמרתי לה: "גברת אני בחור ישר והגון, או שאת לא מבינה במכוניות, או שמישהו עובד עליך או שאת עובדת עלי. האוטו הזה שווה לפחות 400, 500 אלף שקל. למה את מוכרת את זה ב-1000$"?
הזקנה חייכה ואמרה: "בחורצ'יק, בגלל שאתה הגון אני אגיד לך את האמת. הייתי נשואה 60 שנה ולפני חודש וחצי בעלי נפטר. השבוע פתחנו את הצוואה ובסעיף ראשון רשום שהבית בשבילי, בלי עין הרע תראה איזה בית יפה. בסעיף השני רשום שהכסף בשבילי ובלי עין הרע יש הרבה כסף. בסעיף השלישי רשום שהייתה לו מאהבת, והוא מצווה עלי למכור את האוטו ולשלוח את הכסף למאהבת. אני שונאת את הכלבה הזו ואני רוצה לנקום בה. כתוב בצוואה למכור את האוטו. לא לתת את האוטו. שאלתי את עורך הדין והוא אמר לי שגם בדולר אחד מותר לי למכור את האוטו. אבל היא הייתה איתו 5 שנים, אז הוגן לתת לה אלף דולר."
אמרתי לזקנה: "חמודה שלי, שתהיה לך נקמה נהדרת." הוצאתי מהכיס ונתתי לה את ה-1000$. את המכונית לקחתי מיד למוסך ושם, לאחר בדיקה של שלוש שעות, אישרו לי כי עשיתי קנייה מצוינת. הגעתי הביתה בגאווה, כדי לספר לאשתי על העסקה המוצלחת. בעודי עולה במדרגות, אני רואה שליח מהדואר יוצא מהדלת.
"מה אתה עושה פה?" אני שואל.
"הבאתי לאשתך מעטפה עם 1000$", עונה השליח ונעלם.
ביסוד הנקמה קיימת השנאה המופנית בדרך כלל אל הגורם שפגע בערך העצמי שלנו. כמו רגשות רבים, כך גם השנאה, אינה יכולה "לחיות לבדה" והיא מלווה ברגשות כמו דחייה, גועל, בוז, כעס וחרדה, כאשר כמובן יש עוצמות שונות לכל רגש בפני עצמו. יש שהשנאה נשארת בפנימיותו של האדם, בעולם הרגשות והמחשבות, ואינה מתורגמת למעשים, ויש שהיא הופכת למניע לתוקפנות ולמעשי נקמה. ישנה שנאה ולאחריה נקמה מוחשית, שיש בה יעד ברור, כמו לשנוא ולנקום בשכן שהכה את הילד שלך. לעומתה, ישנה שנאה מופשטת, שאינה מכוונת למשהו מוחשי, ואינה קשורה לפגיעה מיוחדת ("שנאה ונקמה מטפיזית"). כך לדוגמה, אצל חלק מהאנשים, שנאת עמלק היא שנאה מופשטת, שהרי אין עמלקים כיום. אולם אם עמלק יתורגם למשהו מוחשי בדורנו, כמו נאצים, השנאה תהיה מוחשית. השנאה נחשבת לרגש המנוגד לאהבה, אך לעתים השנאה והאהבה כרוכים זה בזה (ההפך מאהבה ושנאה היא האדישות). להרחבה, עיינו אצל הזוג סטרנברג (Sternberg & Sternberg, 2008). השנאה מורכבת משלושה מרכיבים המקבילים לתיאוריה על אהבה: א) שלילת האינטימיות ב) רצון עז לפגוע ג) מחויבות לפגיעה. לשונא יש נרטיב מסודר, המצדיק את שנאתו וכנראה גם את נקמתו.
הנקמה היא מעשה תוקפני כנגד אדם, קבוצה או רכוש, כתגובה למעשה הנתפס כעוולה. מימוש הנקמה מוריד את רמות השנאה שנוצרו בשל המעשה המקורי. הנקמה היא אחד האינסטינקטים הטבעיים באדם, והיא נובעת, כמו השנאה, ממקום שבו הערך העצמי של האדם נפגע באופן קשה. ככל שהפגיעה קשה יותר, קשה לסלוח והדרישה לנקמה גבוהה יותר (Schultz, Tallman & Altmaier, 2010). הנקמה צריכה להיות בעצמה, כזו שהנוקם ירגיש שמאזנת את הנזק והעלבון שנגרמו לו, באמצעות הסבל של הניזוק (עין תחת עין). האיזון מאפשר לנוקם להרגיש שנעשה צדק, וכאשר הושג האיזון ואף למעלה מזה - ישנה תחושה של נקמה מתוקה. לפי היגיון זה, אפשר להבין מצבים בהם אנשים טוענים כי "העונש היה קל מדי". הכוונה שלהם היא שאין איזון בין הסבל של הקורבן לבין עונשו וסבלו העתידי של הנאשם. מכיוון שהערכת סבל היא סובייקטיבית, ברבים מהמקרים יש פער בין הצדדים.
תחומי הנקמות מקיפים את כל החיים ומתבטאים בעיקר באירועים קשים וטראומטיים, כמו: נקמת בת באביה האלים, נקמת דם, נקמת אסירים משוחררים בשופטיהם או בעורכי דינם, נקמת נשים בבעליהן הבוגדים, נקמת בעל או גרוש בבת זוגו לשעבר באמצעות רצח ילדיהם (נקמה על רקע רומנטי). הנקמה נחשבת כרגש עוצמתי שלילי, ולא לחינם נאמר ש"בדרך למסע הנקמה, כדאי שתחפור שני קברים" (קונפוציוס), או "מאה מיתות ולא קנאה אחת" (ילקוט שמעוני, תורה, רמז תתקמא).
הצורך לנקום יורד כאשר נכנסים לנעליו של שנוא הנפש ומבינים את הקשיים הרבים שהוא עבר. האנס נאנס כילד, הוריו של ההורה המתעלל התעללו בו וכך הלאה (עיינו למשל ב"פרויקט המחילה"). הצורך לנקום יכול לרדת גם כאשר עומדים מול האדם שרוצים לנקום בו, ומגלים כי הכעס מופחת, כי ממשותו של האויב מאכזבת תמיד, מול הדמות שמשווים לו. יש הטוענים כי חלק גדול מהמתיקות ותחושת הסיפוק, מושגת דווקא בתכנון הנקמה ולא בביצוע עצמו (דוגמה לכך תינתן בהמשך, בניתוח אירוע). כך כנראה, נולד הפתגם "את הנקמה צריך להגיש קרה", שמשמעותו: יש לחכות עם ביצוע נקמה, לתת לכעס לשקוע, ואז לבצע את הנקמה בתהליך קר ומחושב. רגשות ומחשבות על שנאה ונקמה, יש להרבה אנשים בשפע, אולם רק מעט מבצעים זאת, כי רגשות ומחשבות הן פנימיות בתוכנו ואנו חופשים לחשוב ולהרגיש. לעומת רגשות ומחשבות על שנאה, ביצוע הנקמה הוא כבר יותר מסובך, ותלוי בדברים אחרים מחוץ לנו (הפחד מעונש). להרחבה על רגשות תומכי מוסר, כמו: אשמה, בושה, סליחה ונקמה עיינו אצל קניאל (בהדפסה).
ככלל, נקמתו של היחיד אינה חוקית ואילו נקמתה של המדינה היא חוקית, ובדרך כלל לא משתמשים במושג "נקמה" בכל הנוגע לנקמת המדינה, אלא במושג "עשיית צדק". הנקמה של הציבור מונעת על ידי האמונה שצריך להעניש את עוברי העבירה, עקב הצורך לעשות צדק בעולם, במובן של עשיית הטוב. השגת נקמה יכולה להביא לתחושת סיפוק וצדק עבור אנשים שמאמינים שנעשה להם רע. כישלון של המדינה להשיג נקמה עלול להביא לייאוש, תסכול וכעס. אנשים השומעים כי אנס של קטינה נדון לעשרים שנות מאסר, אינם מרגישים רק בטחון בכך שהאנס אסור מאחורי סורג ובריח, אלא שנעשה צדק בכך שהושב לאנס כגמולו, וזה ליבתה של תחושת הנקמה הצודקת. בשעה ששמענו כי הרגו את אוסאמה בן לאדן, הרגשנו רבים מאיתנו בעולם, כי הצדק ניצח.
יש מקרים רבים בהם אנשים מצדיקים נקמה מבחינה מוסרית, למרות שהחוק אוסר זאת (Tripp et al., 2002). קשה להורה להמתין למערכת הצדק והמשפט כאשר הוא יודע בברור מי אנס והרג את בתו הקטנה. אדם כזה עשוי להרגיש צודק ומוסרי במסע הנקמה שלו נגד האנס הרוצח, ולעתים יהיה מוכן לשלם את המחיר בשהות ארוכה בבית הסוהר. נקמה מוסרית (ולא חוקית) ניתן למצוא אצל הנוקמים היהודים שבצעו מעשי נקם בנאצים, מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. חלק מהנוקמים היו פרטיזנים מאורגנים וחלקם היו אנשי הבריגדה היהודית שפעלה מאיטליה. נוקמי הבריגדה הקפידו על איסוף מודיעין תוך הסתמכות על פרטיזנים לשעבר, הדלפות מיחידות מודיעין בריטיות, הלשנות וחקירה תחת איומים של נאצים לפני הוצאתם להורג. הם נהגו לבדוק היטב את המידע ולהצליב אותו משני מקורות לפחות כדי להשיג זיהוי וודאי. שיטת הבצוע שלהם הייתה תנועה בלילה, בחוליות של שלושה או ארבעה אנשים, עם מסמכים מזויפים ומדים של משטרה צבאית בריטית. הערכה היא שהם הוציאו להורג מאות בודדות של נאצים בפרק זמן של חצי שנה - רובם מפקדים נאצים זוטרים ומשתפי פעולה עם הנאצים. יש מספר ספרים העוסקים בכך כמו "הנוקמים" שכתב מיכאל בר זוהר או "פצעי בגרות" של חנוך ברטוב.
נעבור לתיאור אירוע, כדי לראות כיצד מתעלים את רגש הנקמה, שנחשב שלילי, למעשה נקמה חוקי ומוסרי. האירוע אינו אמיתי כמובן, אלא מורכב ממספר מטופלים שונים, כך שאין מטופל שיוכל לזהות עצמו באירוע להלן.
גיל הגן ותחילת בית ספר
אורי נולד בשנת 1995 בלידה רגילה ללא בעיות. בגיל שנתיים, עבר ניתוח פוליפים ובאותה שנה נכנס למעון. ההורים שמו לב כי יש לאורי בעיות שמיעה ולקחו אותו לרופא, ומשם לניתוח כפתורים - הדרך הייתה קצרה. עקב הניתוח, השמיעה של אורי הפכה לרגישה במיוחד ולאחר זמן קצר (כחודשיים), הרגישות בשמיעה ירדה בהדרגה ולאורי חזרה שוב הלקות בשמיעה. הרופא החליט כי ניתוח הכפתורים ידחה לגיל 6.
אני נכנסתי לתמונה בגיל ארבע, כאשר כולם ידעו כי לאורי לקות בשמיעה ומחכה לו ניתוח כפתורים בגיל 6. בשיחה שערכתי עם הגננת, התברר כי להערכתה לאורי יש איחור שפתי קל. היא מחד ציינה לשבח את עבודות היצירה שלו ומאידך את העובדה שאינו משתתף בריכוזים ומטייל בגן להנאתו. בימי הולדת הוא דורש לשבת ליד הגננת וכשאינו עסוק, הוא מפריע לפעילות של הגן. למרות שכולם ידעו על בעיות השמיעה, תלו את התנהגותו בבעיות רגשיות והמליצו על טיפול רגשי.
בתצפית שערכתי בגן, ראיתי כיצד כולם שרים ואילו אורי מאחר מעט בשירה ולא שולט במילים. בשירה הוא מובל על ידי השיר בדיוק כמונו, כאשר אנחנו לא מכירים מלים של שיר ורוצים לעשות רושם שכן אנו מכירים. ברגע אחר בו צפיתי, הגננת סיפרה על "ים החולה" ואורי לא הקשיב ולא השתתף בדיון. הגננת חילקה את הכיתה לקבוצות פעילות, ואולם אורי העדיף להתנדנד מאשר להצטרף לקבוצה. לאחר שכנוע קל עם חיבוק מפנק, הוא הסכים להצטרף לקבוצה, אולם פרש ממנה לאחר שלוש דקות. בשעת ריכוז, הגננת הציגה ספר וקיימה דיון על כריכה, סופר ומשורר. אורי לא השתתף ובקושי חזר על דברי הגננת, באיחור קל. הגננת סיפרה ספור דל ומשעמם על חיות המצטרפות בהדרגה על שטיח לפניה. לאחר מכן, כל ילד אמור היה לצייר שטיח ועליו חיה. אני ישבתי עם אורי ובקלות לימדתי אותו לצייר עז.
לאחר סיום האבחון, היה ברור כי בעיות השמיעה (הזמניות) של אורי משפיעות במידה רבה על תפקודיו הפסיכולוגיים בתחומי השפה והרגש. לאורי רמת משכל גבוהה, אולם הוא מתנהל ככבד שמיעה. הוא אינו שומע חלק מהמסרים המועברים אליו בבית ובגן ועקב כך ניתן לראות בעיות בולטות בתחומים חשובים כמו קשב וריכוז; אוצר מלים נמוך מכפי גילו; העדר השתתפות בפעילויות הלימודיות בגן כמו דיון סביב סיפורים, שירה בציבור ומילוי משימות לפי הוראת הגננת (ציור וצביעה); הימנעות מפעילויות אחרות כמו פעילות גופנית; מיעוט אינטראקציות בין אישיות ויחסים חברתיים בגן ובבית.
התוכנית הטיפולית כללה סיוע מגננת שי"ח וכן מקלינאית תקשורת (פגישה בשבוע). בנוסף נוצר קשר טוב בין ההורים, הגן, והקלינאית, כך שכולם חברו ביחד סביב מטרות בקשב, ריכוז והעשרה לשונית. אורי התקדם היטב ביחס לעצמו במשימות לשוניות רבות כמו ניגודים, הפכים ומדרש תמונה. כמו כן החל ללמוד ניצני אוריינות וצבר כוחות לשמירה על ריכוז. יחד עם זה הפער בינו לבני גילו, אותו צבר עקב הלקות בשמיעה, נשאר גדול והיה צורך להשקיע רבות בתחומי השפה והקשב כדי להכין אותו לכיתה א'.
החלק השני באירוע - תיעול עלבון הנקמה לחיוב
ההורים החליטו כי אורי נמצא בתהליך התקדמות ופסקו להגיע אליי. לאחר כמה שנים, הם התקשרו שוב, כשאורי היה בסוף כיתה ז', כדי להמשיך את הפגישות, מכיוון שאורי עובר משבר רגשי קשה, זוכר אותי לטובה ומוכן להיפתח מולי. הם דווחו בקצרה על אבחון פסיכו-דידקטי שאורי עשה, שבעקבותיו אובחן כדיסלקטי עם ליקויי קשב והמלצה לריטלין וכן התאמות שונות למבחנים (חשוב לשים לב כיצד דחייה בניתוח כפתורים הפכה ילד רגיל לילד דיסלקטי).
בקשתי שאורי יתקשר לתאם את הפגישה ואכן כך היה. הבטחתי לו סודיות וקבענו את מועד ומקום הפגישה. נכנס בזמן לחצנו ידיים. אני חייכתי ואורי השפיל עיניו ובמבט קפוא ושפתיים קפוצות, התיישב והתייפח במשך כדקה. לאחר שנרגע, שתקנו מעט והוא סיפר לי כי לפני כשבוע, איחר להגיע לכיתה, מכיוון שנפצע בבוהן במשחק כדורגל בהפסקה והיה צורך לחבוש את הרגל. המורה בכלל לא הקשיבה לו, "הייתה מחוממת" והעיפה אותו מהכיתה. הוא ניסה להסביר לה מה קרה, אולם ללא הועיל. המורה סיימה את הוויכוח במשפט המחץ: "אתה אפס אפסים ממך לא יצא שום דבר" ושלחה אותו למנהל, אשר השעה אותו ליום ובזה נגמר הסיפור.
שאלתי אותו מה הוא חושב לעשות, והוא בחיוך עם דמעות בעיניים אמר: "כל כך נעלבתי ממנה שדבר ראשון רציתי ללכת ולפנצ'ר לה את האוטו. אבל ידעתי שאהיה החשוד המידי וציננתי את עצמי. במחשבה יותר מאוחרת, אמרתי לעצמי שאחכה לפחות חודש ואז אשרוף לה את המכונית, במקום שלא יקשרו אותי אליו (שרפה היא נקמה שכיחה). ראיתי בסרט איך השורף מלביש כפפות ואחר כך שורף אותם עם הבגדים." לאחר שהקשבתי לו היטב, חזרתי על הנרטיב שלו והוא אישר אותו, יכולנו לעבור לשלב הפתרון. נתתי לגיטימציה לרגשות הנקמה שלו, אלא שהדגשתי שצריך לתעל את הנקמה הזו לכוון מוסרי ולא פוגעני כמו שהוא רוצה. ספרתי לו על הנקמה המתוקה שיש להגיש אותה קרה וכן את הבדיחה בראש המאמר. ציטטתי את המשפט (איני יודע את מקורו): "כמו שנוהגים לומר: אתה רמסת אותי - אני אראה לך שאני אפרח. את הקטנת אותי - אני אגדל ואהיה ענק. אתה חשבת שאני לא שווה - על ההצלחות שלי עוד יכתבו בעיתון".
אורי חייך מעט, ונראה כזורם עם הרעיון. המשכתי ובקשתי ממנו לדמיין ולתאר שתי תמונות שיבטאו בשבילו נקמה מתוקה וצודקת במורה. תמונה ראשונה של אורי: "בעוד ארבע שנים, במסיבת הסיום, יקריאו את שמי כמצטיין המחזור, עם בגרות גבוהה ומאמץ יוצא דופן. אני על הבמה, המורה יושבת בשורה הראשונה ואני מביט בעיניים שלה ולא מרפה, עד שהיא מורידה אותן ואני בטוח שהיא מקשרת ביני לבין המשפט המעליב שאמרה. אמא נגשת אליה בסוף המסיבה ומוכיחה אותה על המשפט שאמרה במקרה ששכחה". תמונה שנייה של אורי: "אני נכנס לחדר מורים, לבוש במדים של קצין קרבי המגיע ישירות מהשטח. המורה עומדת ליד מיחם הקפה. אני עומד מולה ונועץ מבט ממושך, עד שהיא מורידה את עיניה ואני בטוח שהיא מקשרת ביני לבין המשפט שאמרה".
שתי התמונות שאורי תיאר, הפכו ליעדים לטווח ארוך ומה שנותר להציב, היו יעדי ביניים "ולהלביש" עליהם תוכנית ברת השגה. בשלב ראשון, אורי עזב את בית הספר הגדול ועבר לבית ספר יותר קטן וצנוע. שם היו לו מורים מטפחים ומעצימים ובמקביל החל לממש את התוכנית שעיקרה עשר שעות השקעה בשבוע (בנוסף לשעורי בית הספר), יחד עם חונך שהכין אותו להצלחות המחר ולא "לחורים" מהעבר, וכן חיזק אצלו אסטרטגיות למידה שונות (קניאל, 2006). קבענו פגישה חודשית כדי לבחון מספר דברים: א) האם התוכנית עובדת ויש הצלחות בבחינות, ב) האם אפשר להוריד ריטלין, ג) חיזוק ערך העצמי בתחומים אחרים בהם אורי מצליח, כמו מחשבים (חיזוק מוקדי הצלחה).
עקבתי אחרי התוכנית במשך ארבע שנים ואת עיקר ההצלחה יש לייחס לא רק לאורי, אלא גם לחונך המסור שלו. אורי צבר הצלחות בהדרגה במספר מקצועות בולטים, שדרשו מעט כתיבה כמו מתמטיקה, כימיה ומחשבים. ההצלחות בלימודים הצטרפו להצלחות חברתיות, ובסוף כיתה י"א, הצטרפה אליו חברה נהדרת, תלמידה מצטיינת, שעזרה לו רבות. את הריטלין הוא הוריד כבר בסוף כיתה י' ואש הנקמה ירדה לגובה אפס.
האירוע נכתב באמצע שנת 2016, ואורי בן 21. אורי סיים בגרות בממוצע של 85 ומשרת כקצין בשריון, עם התלבטות לחתום קבע. על תמונות הנקמה הא ויתר, שהרי השנאה והנקמה בוערים בלהבות גבוהות כאשר הערך העצמי נמוך. כאשר הערך העצמי עולה באותו תחום שנפגע, הרי אש הנקמה יורדת. האירוע מלמד כי אנשים בכלל, ועובדי חינוך בפרט, צריכים להיזהר מליפול בחטאי העלבון. העלבון הוא אלימות מילולית, הפוגעת קשות בערך עצמי וגורמת לבושה עמוקה. על הלבנת פנים אמרו חז"ל, "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים," וגם "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (מסכת סוטה, דף י עמוד ב). הלבנת פנים נחשבת כאחת הסיבות לחורבן בית המקדש (תלמוד בבלי, גיטין נה ב, בסיפור על קמצא ובר קמצא).
פרופסור שלמה קניאל הוא ראש התוכנית לייעוץ במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה. הוא מומחה בעל שם בינלאומי וכתב מאמרים וספרים בתחומים הבאים: אבחון וטיפול דינמי בליקויי למידה; חינוך לחשיבה, לקשב ולזיכרון; תהליכי למידה וקבלת החלטות; פוסט טראומה ואשמה כמנוע צמיחה. בתפקידיו האחרונים בצה"ל שימש כסגן מפקד חטיבת טנקים וכיועץ אסטרטגי וחוקר בכיר במחלקה למדעי ההתנהגות (ממד"ה).
קניאל, ש' (2006). ללמוד איך ללמוד: אסטרטגיות למידה. תל אביב: מט"ח.
קניאל, ש' (בהדפסה). הלוחש לאשמים. תל אביב: הוצאת מסדה.
Schultz, J. M., Tallman, B. A., & Altmaier, E. M. (2010). Pathways to posttraumatic growth: The contributions of forgiveness and importance of religion and spirituality. Psychology of Religion and Spirituality, 2(2), 104-114.
Sternberg, R. J., & Sternberg, K. (2008). The nature of hate. Cambridge, England: Cambridge University Press.
Tripp, T. M., Bies, R. J., & Aquino, K. (2002). Poetic justice or petty jeal¬ousy? The aesthetics of revenge. Organizational Behavior and Human Decision Processes, 89, 966-984.
