צוות בטיפולנט
המחבר יוצא מהנחה כי הסיבה לקיומן של מגוון רחב של תיאוריות העוסקות בהעברה נובע מהפחד מההעברה עליו מנסים טפלים להתגבר באמצעות רציונליזציה.
פרויד זיהה את ההעברה ב-1895 בעת שחקר את ההיסטריה, ובתקופה זו נטש את הסוגסטיה לטובת עבודה עם אסוציאציות חופשיות. עקב קשייו בהתמודדות עם רגשות מיניים המופנים למטפל, פרויד כינה את ההעברה "קשר כוזב", כביכול בשל השפעת קשרי העבר על הרגשות בסיטואציה הטיפולית. תחילה הוא ראה בהעברה מכשול משמעותי לאנליזה אך בהמשך ראה בה חלק חיוני אך קשה ביותר לטיפול, וקבע כי הוא מהווה ביטוי לחזרה הכפייתית.
מדוע פרויד ראה בהעברה נטל כבד כל כך? האם כולנו חשים כך במידה מסוימת? והאם ריבוי התיאוריות אינו מבטא פחדים אלו מחווית ההעברה? מדוע עלינו להגן על עצמנו מפני אלמנט אותו מרבית המטפלים רואים ככלי מרכזי בטיפול? האם אכן מדובר באמצעי טיפולי מסוכן? כיצד הוא יכול להשפיע עלינו כמטפלים? התבוננות בתיאוריות המנסות להסביר את העברה, למרות חוסר העקביות ביניהן, יכולה להשיב על חלק משאלות אלו.
סטרצ'י (1934, הפירוש המוטטיבי) טען כי מה שמועבר הוא האובייקט המופנם, והדגיש את הצורך בריכוך הסופר אגו. קליין (1952) הציעה כי חרדה הנגרמת על ידי קונפליקטים מול האובייקטים המופנמים מתבטאת מול האובייקט החיצוני כך שההעברה משווה בין האובייקט החיצוני (המטפל) לפנימי באמצעות הזדהות השלכתית. כך, המטפל מייצג חלק של המטופל ושל האובייקטים המופנמים שלו. הגישה לתפיסת ההעברה היא לראותה כמערכת חיה ודינמית: המטופל מנסה לגרום למטפל לפעול בהתאם למערכת ההגנות שלהם באופן סמוי ובאמצעות ההעברה הנגדית. כך, העמדה הקלינית והתיאורטית של קליין מאפשרת להגיע לרבדים העמוקים של האישיות ולעבוד עם מטופלים מופרעים ביותר.
כותבים קלאסיים נוספים שתרמו רבות להבנת ההעברה הם ראקר ופאולה היימן. ראקר (1960) טען כי במהלך הטיפול המטפל עומד במוקד אהבתו, שנאתו, חרדתו והגנותיו של המטופל. היימן (1956) טענה כי ההעברה היא שדה הקרב בו מתעמתים הקונפליקטים הילדיים והעכשוויים של המטופל. בהתאם, פירושי העברה הם שמאפשירם שינוי של הרפטטיביות למצב בו האגו של המטופל מסוגל לתפוס את חוויתו הרגשית ולהפוך מודע לדחפיו כאשר הם מכוונים לאובייקט, המטפל, ביחסים המיידיים. הדגש בעמדה זו הוא על התרחשות החוויה בהווה המיידי של המטפל והמטופל.
אנליטיקאים, לעיתים מאותו בית ספר אנליטי, שמים דגש שונה על השימוש בהעברה. (Merton Gill (1981, אסכולת פסיכולוגיית האגו, טוען כי פירוש חייב להתייחס תמיד לכאן ועכשיו של הסיטואציה האנליטית וכי לכל אסוציאציה של המטופל יש גם משמעות העברתית. (Adatto (1989, לעומת זאת, טוען כי המטפל צריך להיות ממוקד רק בתפקוד האינטרה-פסיכי של המטופל ולהניח כי הדבר המשמעותי הוא תודעת המטופל ולא היחסים הדיאדיים.
מספר כותבים רואים בהעברה עירוב של עבר והווה, כאשר קונפליקטים מהעבר יכולים להיות מובנים ולהיפתר רק כאשר הם מוחיים בהווה עם המטפל. לפי תפיסה זו, דבר מהילדות אינו אובד והעבר מתעורר בהווה של היחסים ומאפשר הבנה עמוקה יותר שלו מבלי לשלול את המשמעות המקורית. המחבר מסכים עם תפיסה זו מאחר ולטענתו, העבר מוחייה מאחר וניתנה צורה לפנטזיות הלא מודעות שעתה מתקיימות ביחסים העכשוויים.
Cooper (1987 מתאר שתי המשגות מרכזיות של ההעברה. במודל ההיסטורי העברה נתפסת כחזרה של יחסים ילדיים כלפי המטפל ובמודל המודרני הדגש הוא על החוויה המיידית ועל האופן בו אישיותו, תשוקותיו וציפיותיו של המטופל מושפעים מהעבר. במודל השני המטפל הוא משתתף פעיל ביחסים. Cooper מציין כי לעיתים המטפל אינו יכול לשאת חקירה אינטנסיבית זו של נפשו ועל כן הוא מכחיש את חולשותיו ופגמיו הממשיים הנכללים בהעברה של המטופל. חוסר היכולת לפרש העברה סביב תכנים אלו מעודדת יצירת קשר אנליטי כוזב.
כעת, נתבונן בתגובת המטפל להעברה שלילית. פרויד הבחין בין העברה חיובית הכוללת רגשות רכים כלפי המטפל והעברה שלילית הכוללת רגשות עוינים, כאשר המונחים "חיובי" ו"שלילי" מתייחסים לאפקט של ההעברה ולא להיותה רצויה או בלתי רצויה. מטפלים רבים תופסים העברה שלילית כביטוי להתנגדות אך להעברה שלילית יש ערך חיובי מאחר והוא מאפשר למטופל, לעיתים, לחוות מחדש תחושות כוח ואוטונומיה ביחסים, בדומה לילד צעיר הלומד לומר 'לא' לסמכות ההורית. כך, רגשות העברה שליליים יכולים להיות בעלי ערך רב כאשר הם מובנים ומפורשים כהלכה, אך לא תמיד קל להבחין בין העברה שלילית הרסנית להעברה שלילית בעלת ערך.
(Pontalis (1987) מציין כי אנליטיקאים נוטים לחוש מרוצים כאשר המטופלים אוהבים אותם אך לא להיפך: אנו יכולים לשאת העברה חיובית אך לא שלילית או אירוטית, אך האתגר האמיתי הוא העבודה סביב המתקפות על המפגש האנליטי. בהתייחסו לאבל, הוא הציע כי עבור חלק מהאנשים, ויתור על האבל שקול למוות ולא לחיים. זו נקודה משמעותית מאחר וויתור על אבל הוא ויתור על האובייקט האבוד אחת ולתמיד ללא אפשרות לתיקון או החלמה. געגוע לייסורים וניסיון לשוב אליהם משמעם לפגוש שוב את האובייקט, כך שהייסורים במפגש עמו עדיפים על המפגש עם אובדנו ועם היאוש הנלווה לאובדן. ביטויים לאבל או להיעדר האבל מופיעים בהעברה דרך צער וסבל או נשללים על ידי רגשות חרדה, זעם או ריגוש. תחושות אלו מושלכות אל המטפל אשר בחלק מהמקרים מנסה לגונן על עצמו באמצעות הזדהות-נגד השלכתית המכוונת למנוע חוויה שלהם או התעוררות מחדש של רגשות האבל של המטפל עצמו. אחת מדרכי ההתגוננות היא פירוש מיידי של ההעברה אשר אינה מאפשרת הכלה של רגשות המטופל אלא החזרתם אליו באופן מיידי ולא מעוכל.
העברה, אם כן, יכולה לעורר צורך חזק להמנע ממנה ומהרגשות הנלווים לה כך שלא נדיר שמטפל יקטלג אותה כהתנגדות או ישלול את העבודה עמה משיקולים "טכניים". כמו כן, לפעמים גם כאשר יש עבודה עם ההעברה, קיים פחד מפני כניסה לרבדים עמוקים יותר שלה כך העבודה נותרת, במונחיו של ביון, ברמת K - Knowledge (talking about psychoanalysis) במקום להפוך ל-(O (being psychoanalysis.
לעיתים, המטפל והמטופל חשים כי הפנטזיות שיש להם זה כלפי זה הן אמיתיות וחוויה זו מעוררת חרדה עזה כל כך עד שהיא מביאה להמנעות או הכחשה של ההעברה. לעיתים, הפחד להיות מושא להשלכות של חלקים פסיכוטיים ורודפניים בנפש המטופל מביא לאיום של אובדן האיזון המנטלי. לחלופין, עלול להתעורר במטפל פחד להרוס את המטופל מתוך הפנטזיות שלו עצמו, או מהיותו מיכל לא טוב מספיק. כמו כן, עלול להתעורר פחד מפני השלכות של אובייקטים טובים עקב הדרישות הגבוהות שהשלכות אלו מציבות בפני המטפל- דרישות שעלולות לעורר העברה נגדית מזוכיסטית, כפי שציין (Racker (1960. ברובד עמוק, המטפל עשוי לחוות גם פחד מפני הערעור הרגשי אשר יחווה בעקבות הגילוי של "עובדה חדשה" או העלאה מחדש של קונפליקטים בלתי פתורים של המטפל. במילים אחרות, הבעיה היא חוסר היכולת לשאת "שינוי קטסטרופלי" שעשוי לעודד גדילה מנטלית אך בו זמנית מלווה בסיכון של חוסר ארגון.
שינוי קטסטרופלי עשוי להיות מלווה בחוויה רגשית, אותה חולקים המטפל והמטופל, המאופיינת בהשהייה זמנית של הזדהויות או בהיעדר הזדהויות, ויוצרת רגע מיוחד בחוויה הטיפולית. חוויה זו מתרחשת לעיתים קרובות בדממה אותה המטפל והמטופל אינם קוטעים בהתערבויות כלשהן. כאשר ברגע זה מתרחשים חילופי העברה-העברה נגדית פוריים, התוצאה עשויה להיות גדילה מנטלית של שני משתתפי הצמד האנליטי, אשר תאפשר לבסס הזדהויות חדשות. במידה ולא יתרחשו חילופים אלו, התוצאה עשויה להיות קטסטרופה- אפיזודה פסיכוטית או אקטינג אאוט של המטופל, או ערעור רגשי משמעותי של המטפל.
טבעה הייחודי של המשימה, אם כן, חושף אותנו לסיכונים משני צדי הצמד האנליטי מאחר ומדובר בתקשורת עם האיזור הלא מודע של המטפל, שלעיתים אינה תקשורת ורבלית. על אף שהסיטואציה משתנה ממטופל למטופל, חלק מהמטופלים, בנקודות הרגרסיביות ביותר של הטיפול שלהם, יפנו להזדהויות השלכתיות פתולוגיות במטרה לפנות את הרגשות והפנטזיות המכאיבים והרודפניים ביותר שלהם אל תוך תודעת המטפל, וכך יעוררו בו תגובות הזדהות נגדית השלכתיות (Grinberg, 1956, 1963, 1990). בתקופות אלו יכולותינו כמטפלים לשאת, לקבל ולהכיל פנטזיות ורגשות כאלו חיונית במיוחד.
על המטפל לא רק להכיל את ההשלכות שהוא מקבל אלא גם להפוך אותן לרעילות פחות (detoxifying)- לנטרל אותן מההיבטים הפתוגניים שלהן ולהחזירן בפירוש מתוזמן היטב. אפשרות זו נוצרת כאשר המטפל מוכן לקבל עליו להרגיש ולחוות כל השלכה כדי לחוות את חוויותיו הקשות של המטופל, ביניהן חרדת מוות, אימה קטסטרופלית ושנאה רצחנית, כאילו היו חלק מהמטפל עצמו. אפשרות זו דורשת מאיתנו זמינות מלאה של המרחב הנפשי לצרכיו של המטופל. כלומר, המטפל יהיה מוכן לחוות שינוי אישיותי שיאפשר מיזוג עם חוויות המטופל באשר יהיו. אם נוכל לאפשר תהליך זה, נוכל להשתמש בטיפול באופן מועיל ורווחי יותר עבור מטופלינו.
לתפיסת המחבר, לא קיימת העברת-התנגדות, אך ניתן להשתמש בהעברה כבהתנגדות. התנגדות זו נובעת מאספקטים של העברה אשר מייצרים חרדה עזה כל כך עד שהמטופל פונה לרפרטואר הגנתי הנע החל מההעברה האירוטית לאקטינג אאוט חמור בקשר הטיפולי. ההעברה קיימת כל הזמן: המטופל, אולי, מדבר על העבר או העתיד, הוא חווה רגשות חדשים אשר נוכחים בהווה ומכוונים לאדם הנוכח בחוויה המיידית- המטפל. משמעות תפיסה זו אינה שיש צורך לבחור בפירושי העברה כל הזמן ולהיפך- בחירה כזו יכולה לפגוע במערכת היחסים השוטפת שהמטופל מנהל עם האובייקטים הפנימיים שלו.
פירושים מכוונים לעיתים לשיכוך החרדה המתעוררת במטפל מתוך הסיטואציה הבלתי מובנת לו ותחושת האיום שהוא חווה. (Anzieu (1970 יוצא מהנחה דומה כאשר הוא טוען כי הפנטזיות הלא מודעות של המטופל עשויות לגרות אלמנטים מהפסיכופתולוגיה הפרטית של המטפל, ולהביא לעלייה מסוכנת ברמות החרדה אשר מביאות להגנתיות או לפירושים בלתי מתאימים וחלקיים.
ביון (1992) הניח כי קיימת טריטוריה אנליטית עם מציאות ייחודית לה. מציאות קבועה, שאין עליה עוררין, אשר נתונה לשינויים סובייקטיביים המותנים בחוקיה. מציאויות אלו יכולות להתקיים באופן אינטואיטיבי כאשר מתקיימים תנאים בסיסיים של יכולת אינטואיטיבית ובריאות נפשית. התנאים אשר חוסמים אינטואיציה זו, לטענתו של ביון, הם זיכרון, תשוקה והבנה ולכן על המטפל לתרגל את האינטואיציות שלו באופן שלא יהרס על ידי זיכרון ותשוקה. עבודה אינטואיטיבית ראויה תביא לאינטרפרטציות אשר יעוררו חוויה רגשית של שכנוע עמוק וסיפוק, וילוו בהתעוררות חומר אסוציאטיבי נוסף.
כיצד אנו יכולים להשתמש בידע האינטואיטיבי שלנו? יכולת זו מתפתחת לאורך שנים וחוויות, כאשר לטענת המחבר אינטואיציה, העברה נגדית והזדהות-נגד השלכתית מתונה הם האמצעים בעלי הערך לרכישת הבנה על התכנים הורבליים והבלתי ורבליים שמעלה המטופל. רכישת יכולת זו, קשה ככל שתהיה, תאפשר לנו לבסס סיטואציה בה ההעברה אינה נתפסת עוד כמכשול. על כן, עלינו להיות מוכנים יותר לחקור את הפנטזיות הלא מודעות של המטופלים ולשאת את הרגרסיה שלנו עצמנו, כאשר אנו חולקים עם המטופל את הרגשות שאנו מכילים ובו זמנית את היכולת למצא את הדרך חזרה למציאות מעולם הפנטזיה.
Is the transference feared by the psychoanalyst?. Grinberg, León. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 78(1), Feb 1997, 1-14.
