צוות בטיפולנט
כתב עת מקצועי לפסיכותרפיה - גיליון 23/18
לא רבים מכירים את הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית, וזאת על אף שערכה בחדר הטיפולים הוא יקר מפז. ממקומה הצנוע בהיסטוריה הפסיכואנליטית, מציעה לנו גישה זו להעז יותר; להיות מטפלים הנוגעים באומץ במה שמפחיד את האדם יותר מכל – אשמה, גורל, בדידות, חוסר משמעות ומוות. התמודדות ישירה עם אלה מעוררת אימה עמוקה, קיומית, אך ממנה גם עשויים לצמוח חיים של חירות ותשוקה. הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית מזמינה אותנו לצאת למסע חקירה משותף עם מטופלינו אחר חיים אותנטיים, מלאי משמעות, בהם הסבל אינו אויב – כי אם כוח מניע.
בתקציר מאמרו היבטים של אותנטיות בחשיבה של פרויד, ויניקוט, ביון ולאקאן, מתחקה ד"ר מייקל תומפסון אחר מעמדה של האותנטיות במסורת הפסיכואנליטית. הוא מבקש לטעון כי מושג זה טמון עמוק בתיאוריה ובפרקטיקה הטיפולית, ומשתקף, למשל, בעיקרון האסוציאציות החופשיות של פרויד, בעצמי האמיתי של וויניקוט, ברעיון הידיעה של ביון, וכן בקיצור השעה הטיפולית בו דגל לאקאן. תומפסון אף מציע שגם המטפל עצמו מחויב לאותנטיות, כחלק מעמדה טיפולית אמיצה אותה יש לסגל בכל שעה מחדש, מול כל מטופל ומטופל.
עיסוק עכשווי יותר בסוגיות אקזיסטנציאליסטיות בטיפול ניתן למצוא בסקירת הסדנא משמעות החיים בפסיכותרפיה, אשר העבירה פרופ' קלרה היל בכנס האגודה לחקר הפסיכותרפיה בירושלים לפני שנתיים. בהרצאתה עסקה הילבדרכים בהן ניתן להסתייע במשמעות החיים בתהליך הטיפולי, תוך שהיא סוקרת ממצאים אמפיריים עדכניים אודות התערבויות טיפוליות המכוונות ישירות לסוגיית המשמעות. לצד אלה, העמיקה היל בהגותם העשירה של ויקטור פרנקל וארווין יאלום, מתוכה דגמה כלים טיפוליים אשר כל מטפל באשר הוא יכול ליישם בקליניקה.
במקביל לזרם האקזיסטנציאליסטי אשר התפתח באירופה, צמחה בארה"ב הפסיכולוגיה ההומניסטית – אסכולה טיפולית אשר ממקדת גם היא את מאמציה בצורך הקיומי של האדם לחפש משמעות. העמקה בעקרונותיה של גישה זו ניתן למצוא בספרו של ד"ר ארנון לויתן "חתירה אל העצמי: הפסיכותרפיה ההומאניסטית של קרל רוג'רס". בפרק מלא מתוך ספרו – "קבלה ללא תנאים" – מציג לויתן גישה טיפולית המבקשת לשחרר את המטופל מכל התנהגות שתספק את רצונו של המטפל, כמצע הבסיסי ביותר לתהליך הריפוי הנפשי.
לסיום, נבקש להמליץ מאמר העוסק בביטוי ייחודי של אימת המוות, אשר נחשבת בתיאוריה האקזיסטנציאליסטית כגורם העיקרי להוויה בלתי אותנטית ולתקיעות נפשית. בסיכום מאמרה "התמכרות לכמעט-מוות", מתארת בטי גוז'ף כיצד העיסוק המהותי של האדם בצלו של המוות עלול להוביל לא רק לצמצום וקפיאה, כי אם לעיתים גם להתמכרות עוצמתית אליו. ג'וזף מציגה מטופלים אשר נאחזים בדחף המוות, ונוהים אחר העונג שבהרס העצמי. לצד דוגמאות קליניות מרתקות, היא מתארת עבודה סיזיפית עם מטופלים אשר הריגוש המזוכיסטי (המופנה גם כלפי המטפל) מהווה עבורם הגנה מפני חרדות קיומיות.
"מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יכול לשאת כמעט כל 'איך'" (פרידריך ניטשה).
