ד"ר אסף רולף בן-שחר
בחודשים האחרונים שנתי טרופה. יש לי כיווצים משונים בבטן, שאינם כואבים כלל אך מרגישים זרים - כאילו הבטן שלי אינה שייכת לי, כאילו מישהו בועט בי מבפנים בעדינות, לבשר על נוכחותו. אני שוכב על גבי, עיני עצומות וכיווץ/בעיטה מסתמנת לה בצד שמאל שלי. "הרגשתי אותה," אני אומר לתום, אשתי. "כן, היא בדיוק בעטה," עונה תום.
אלמלא הייתה תום בהריון מתקדם, הייתי דואג. ואולם, אני מכיר את גופי, ואת הקשר שלנו ואת ההדהוד הגופני שלנו, ומתוך ההיכרות הזו - הכיווצים הם מבורכים.
המאמר נכתב בלשון זכר למען הנוחות הלשונית, אך מכוון לשני המינים.
בקורסי הכשרת מטפלים מלמדים אותנו על אמפתיה - היכולת להזדהות עם תחושות האחר. מבחינה תיאורטית, זהו רעיון מורכב מאוד. עלינו למקם את עצמנו (בדרך-כלל זוהי פעולה לא מודעת) ב'נעלי' האחר, ולדמיין את התחושות, המחשבות, והרגשות שהיינו חשים לו היינו במצבו. זוהי פעולה הדורשת יכולת חשיבה קונספטואלית מפותחת, תכנון-השלכתי, בניית מצבים עתידית ושקילתם זה מול זה בזמן אמת.
מבחינה מעשית, למעט מקרים של הפרעות התפתחותיות ונפשיות ומקרים חריגים של ניתוק מאוד מוקדם בין תינוק לאם (הפרעות בהיקשרות תוך רחמית או בסמוך ללידה), אמפתיה היא משימה פשוטה. כולנו מכירים את הפעולה האמפתית באופן אינסטינקטיבי, טבעי. קשה לנו כשקשה לאהובינו, בנוכחות אימה - אנחנו נדרכים, בנוכחות התעוררות מינית (בטוחה) - אנחנו מתרגשים. כשמישהו מאוד עייף (ומפהק) בקרבתנו, נפהק גם אנחנו. שעמום, חיוך, עצב ורוגע - כל אלא מדבקים מאוד. כאורגניזם השייך לעולם החיות החברתיות כמו גם לעולם התודעה, הרי זה עולם החיות (הגוף) המחבר אותנו לאינסטינקט האמפתי בנו. למעשה, גם חיות (לפחות יונקים) מסוגלות לכך - כל מי שהיה לו כלב יודע על האמפתיה החייתית. האינסטינקט האמפתי אפשרי, כך אני מאמין, תודות להדהוד. אמנם ניתן להבין את האינסטינקט האמפתי דרך מחקרים בנוירוני מראה (גאלסי וחבריו, 1996), אולם הדהוד, כך אני מאמין, הוא הסבר מתאים יותר לשפה הטיפולית מאשר נוירונים...
משמעות ההדהוד בהקשר הנוכחי (של מערכת יחסים, של קשר) היא שכל מאורע המתרחש באחר - משתקף גם בנו בצורה גופנית, חושית. בנוכחות אחר, כל מחשבה, תחושה והרגשה שאנחנו חווים היא רלוונטית גם למערכת היחסים שלנו, גם למה שקורה בגופו של האחר. האופן בו אנו מפרשים מאורעות אלו, בו אנו מסבירים תחושות אלו - זה כבר סיפור אחר. בדיוק כאן הכשרה בהדהוד טיפולי הופכת כדאית, וכדי להשקיע במיומנות זו אנו נקראים לרגישות גדולה לתחושות גופינו שלנו.
התרגיל המוצג כאן יכול לעזור בחידוד רגישות חושית. כבר כעת אתה חווה את כל שעליך לחוות, אך למדת להתעלם מן התחושות הללו. לכולנו הורו להקשיב לראשנו ולא לגופנו, לתת ל'היגיון' להכתיב את פעולותינו, להרפות מן המידע האינסטינקטיבי. למרות שלא ראוי וכדאי להוציא לפועל את כל מאוויי גופנו והפנטזיות האינסטינקטיביות שלנו, מותר (וכדאי) להקשיב להם. גופינו הם מקור אדיר למידע.
את התרגיל הבא עדיף לבצע בזוגות, אך ניתן לעשותו גם לבד. הוא פשוט, אך עוצמתי.
(בזוגות, טייל ומדריך)
הטייל שוכב בנוחות, ובמשך מספר דקות מאט מקצבים, שם לב לנשימתו ועוצם את עיניו.
1. סקירה פנימית:
המדריך עוזר לטייל 'להיכנס פנימה' ולסקור את עצמו על ידי שאלת שאלות בצורה מאוד ספציפית, המפורטת למטה. כדי לשמור על יעילות התרגיל, אני מציע שפשוט תקראו את הפורמט של השאלות והתשובות, כדי להימנע מניתוחים מיותרים או שיחות ארוכות על התרגיל. יהיה מספיק זמן לשתף ולדבר על כך בסוף.
מדריך: איך מרגישות כפות רגליך? טייל: כפות רגלי (לדוגמא: חמות)
מדריך: איך מרגישים שוקייך? טייל: שוקי (לדוגמא: כואבות)
מדריך: איך מרגישות ברכייך? טייל: ברכי (לדוגמא: פקות)
המשיכו כך עם: ירכיים, אגן, גב תחתון, בטן, גב עליון, חזה, כתפיים, זרועות, אמות, ידיים, צוואר, ראש.
2. אז מי אתה, בעצם?
כעת, השאלות חוזרות על עצמן אך הפעם הטייל עונה עליהן על ידי הזדהות עם האיבר המדובר, בגוף ראשון, כאילו הוא החלק עליו הוא מדבר.
מדריך: איך מרגישות כפות רגליך? טייל: אני (לדוגמא: חם)
מדריך: איך מרגישים שוקייך? טייל: אני (לדוגמא: כואב)
מדריך: איך מרגישות ברכייך? טייל: אני (לדוגמא: פק)
שימו לב להבדלים בתחושות, במחשבות. האם יש חלקים שקל יותר להזדהות איתם? האם יש חלקים שמרגישים זרים?
אם עברתם את התהליך יחד, שתפו עם האחר והחליפו תפקידים.
למרות שהאינסטינקט האמפתי וכושר ההדהוד מובהקים כל כך ונגישים לנו, רובנו עברנו הכשרה רבת שנים להתרחקות מהם. בקורסי הכשרת מטפלים אנו מנסים להיות עקביים, מדעיים ומתודולוגים גם על חשבון המוכנות להקשיב לגופנפש שלנו. הרעיון של וויניקוט (1964), שאמהות טובה מבוססת על האזנה-לא-מופרעת של האם לעצמה ולגופה נחשב, גם כיום, למהפכני. אנו שואפים להיפתח לתודעה ולהתרחק מן החיה שבנו, לפעול על פי הפנטזיה הפרוידיאנית של "במקום בו איד שכן, ישכון האגו" (פרויד, 1933). אנו מחפשים תעודות מוכרות על-ידי ארגונים גדולים, אנחנו חפצים להשתייך, להבין ולהסביר. ויש משהו בכוח החייתי של האמפתיה, או בצורתה הבסיסית יותר - של ההדהוד, שאינו נוח. כדי להדהד ביעילות אנחנו נקראים, ולו לזמן מוגבל, 'לאבד את הראש ולחזור אל חושינו' (במסורת פריץ פרלס, מייסד תנועת גשטאלט, או אף כריסטופר בולאס). כדי להדהד טוב עלינו להקשיב לבטן ולגוף, שלנו ושל מטופלינו. במקום להיות ה'מטפל המסודר' שניצב נעלה מול ה'מטופל השבור', אנחנו נקראים למקום בתוכנו שמכיר את כל הרגשות, המחשבות וחוסר הנעימות שהמטופל מרגיש, להיות כמוהו. לפתע אנחנו מתבקשים לומר: את כל מה שאתה חווה אני מזהה גם בעצמי. אנחנו נקראים לזהות שבאשר אנחנו בני-אדם, איננו נעלים מן האחר או פחותים ממנו, שאנחנו - במובן הכי בסיסי וראשוני - אותו הדבר (מובן שיחד עם זאת האחר הוא סתום לחלוטין, מן שילוב בין בובר ללוינס).
כדי להדהד היטב עלינו לקבל את החיה שבנו, להזמין אותה הביתה ולברכה בנוכחות אנושית.
הרשו לי להסביר למה אני מתכוון בכותבי זאת. לקבל את החיה - משמעו להכיר בכך שיש בנו חוכמה גופנית שאינה ניתנת לאנליזה קוגניטיבית, שהיא רגישה למידע שאיננו קולטים בתודעתו. להכיר בכך שיש בתוכנו חוכמה הגדולה ורחבה מן החוכמה והאינטליגנציה שאנו רגילים לה ומרגישים בנוח לזהותה כ'אני' או 'עצמי'. חוכמה זו (תהליכים ראשוניים) אינה נחותה מהתהליכים השניוניים, אלא אחרת - היא מבוססת על שפה שעלינו ללמוד ולשלוט בה.
להזמין את החיה הביתה - במקום להתרחק מן הכישורים הלא-מעובדים הללו, הרי שאנחנו לומדים לקבל את קיומם ולשאוף לתת להם מקום בחיינו. במקום לנתח, להסביר או להכחיש את קיומם של כישורים טבעיים אלו, אנחנו יכולים להיפתח לקראתם. מותר לנו לפחד מעצמנו, אך במידה בה אנחנו מתנתקים ממשאבים חשובים (אם גם לא נוחים) כל כך, אנחנו מתנתקים מעצמנו. אם למשל כל פעם שנכנסת מטופלת מסוימת לחדר אני מוצף בפנטזיות אלימות (או לחלופין מרגיש רדום ומשועמם), קל לי לנסות ולדחוק את תחושותיי הצידה, לזלזל בהן כלא רלוונטיות. אולם תופעת ההדהוד (שהעברה-גופנית, והעברה-נגדית-גופנית היא חלק ממנה) חזקה יותר ומוחשית יותר מאשר תופעות העברה קוגניטיביות או רגשיות: הדהוד מציג עצמו בפנינו במיידיות לא-מתווכת, נוכח בגופנו באופן בלתי-מתפשר. להזמין את החיה הביתה משמעו להכיר בכך שכל תגובה המתרחשת בשדה-הקשר (בתוכנו, בתוך המטופל ובמרחב המשותף) היא רלוונטית במידה מסוימת לתהליך הטיפולי: תגובותינו אינן מתרחשות בריק.
לברך את החיה בנוכחות אנושית הוא מושג השאוב מעבודתו של ד"ר סטיבן גיליגן - Self-Relations Psychotherapy (ראו גיליגן, 1997). משמעו הוא שגם כאשר הביטויים של ה'אינסטינקטים החייתיים' הללו אינם נעימים, כאשר הם מקבלים נוכחות אנושית תומכת הם הופכים למשאבים יקרי ערך, ואנחנו מועשרים על ידם.
אפשר להתבונן בהדהוד, בדומה לרגשות חזקים אחרים בהם אנחנו נוטים להילחם, כמו בכלב. אם נטפל בו היטב, נאכילו ונוציא אותו לטיולים (נברך אותו בנוכחות אנושית) - הרי שנוכל לחיות יחד, ליהנות זה ממתנותיו של האחר, ויחד עם זאת להיות בטוחים עם החיה. כשאנחנו מנסים לשמור את הכלב נעול ומוסתר בבית הוא יחמוק ברגע שהדלת תיפתח או 'ייקח אותנו לטיול', מושך אותנו בחוזקה. אנחנו נמצאים במערכת יחסים עם הכלב הזה, עם החיה שאנחנו, בין אם נרצה ובין אם לאו, אם נכיר בכך או נכחיש זאת.
הרעיון של 'חסות-חיובית' (positive sponsorship) הוא רעיון שרוברט דילץ שאב מעבודתו של סטיבן גיליגן (דילץ ודה-לוזיה, 2000) והוא מתאר מערכת יחסים של הורות אוהדת עם כל צדדי האישיות שלנו. כאשר אנחנו מעניקים חסות-חיובית לחלק שלנו, אנחנו לוקחים אחריות על אימוץ גישה של הורה אוהב ומקבל גם לחלקים שלנו שהיינו רוצים שייעלמו. לפעמים אנחנו מקווים שאם נעמיד פנים שאיננו מרגישים רגשות מסוימים (עצב, פגיעות, כעס, שנאה, פחד, בושה, מיניות, קנאה וכו'), הם ייעלמו באופן מסתורי ומוחלט. עדיין לא פגשתי את האורי גלר שהצליח להעלים רגשות לנצח.
כאשר אנחנו לומדים להיפתח ליכולות ההדהוד הטבעיות שלנו, אנחנו משקיעים בפיתוח המתנה הגדולה ביותר שיש לנו כבני אדם: היכולת ללמוד להכיר את עצמנו ואת האחר והיכולת לאהוב את עצמנו ואת האחר. תוך כדי כך, תקשורת בין אישית הופעת קסומה, קריאת-מחשבות אינה עוד תופעה על-חושית, עומק רגשי אדיר ומגוון נפתח בפנינו וההבנה כי איננו לבד בעולם מחלחלת אל תודעתנו ואל גופנו באופן מוחשי.
כמטפלים, יכולת הדהוד מעניקה עומק ואמיתיות לקשר הטיפולי ומוסיפה נדבך של 'קיצור-דרך' אל הסוגיות החשובות באמת. מיומנויות הדהוד יכולות להעשיר מורים, מחנכים ואנשי תקשורת שיילמדו לזהות תבניות תקשורת ההופכות לימוד לקל יותר, לחוויית לימוד מקיפה יותר.
בעיני, כדי להדהד היטב אנחנו צריכים ללמוד לעשות-אהבה עם החיים: לתת לכל מאורע לגעת בנו, להיות במערכת-יחסים איתנו, לתחושות, רגשות, תמונות ומחשבות. להיות צמאים ונכונים להרגיש, לחוות וללמוד. זוהי מחויבות הנושאת בקרבה, בעבורי, חיבור רוחני גדול. שהרי מתוך הדיאלוג והחיבור לעצמנו ולאחר, אנחנו נפתחים להתיר לעצמנו להכיר את אלוהים.
המשורר והאמן וויליאם בלייק כתב:
Unless the eye catch fire
The god cannot be seen
Unless the tongue catch fire
The god cannot be named
Unless the heart catch fire
The god cannot be loved
Unless the mind catch fire
The god cannot be known
ובתרגום לעברית (מאוד חופשי) שלי:
מבלי שהעין תעלה בלהבה,
לא יוכל האלוהים להיראות.
מבלי שהלשון תעלה בלהבה,
לא יוכל האלוהים להיקרא בשם.
מבלי שהלב יעלה בלהבה,
לא יוכל האלוהים להיות נאהב.
מבלי שהנפש תעלה בלהבה,
לא יוכל האלוהים להיוודע.
תחילת המאמר נכתבה לקראת סדנא שהעברתי בארץ לפני יותר מארבע שנים. בינתיים נולדה בתי זוהר, ועוצמות ההדהוד גדלו גם הן. לפעמים הן מבורכות, ולעתים כמעט שהן בלתי נסבלות. אבל הן תמיד שם.
ד"ר אסף רולף בן-שחר הוא פסיכותרפיסט התייחסותי, כותב ומרצה אימייל: [email protected]
אתר ברשת: www.imt.co.il
Blake, W. (1994). William Blake: Selected Poetry. New York: Oxford University Press.
Dilts, R. B., & DeLozier, J. (2000). Encyclopedia of Systemic NLP and New NLP Coding. Scotts Valley: NLP University Press.
Freud, S. (1933). New Introductory Lectures On Psycho-Analysis, Lecture XXXI. In J. Strachey (Ed.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 22, pp. 1-182). London: Hogarth Press, 1964.
Gallese, V., Fadiga, L., Fogassi, L., & Rizzolatti, G. (1996). Action recognition in the premotor cortex. Brain, 119, 593-609.
Gilligan, S. G. (1997). The Courage to Love: Practice and Principles of Self-Relations Psychotherapy. New York: Norton.
Winnicott, D. W. (1964). The Child, the Family, and the Outside World. London: Penguin.
