צוות בטיפולנט
במוקד הפסיכואנליזה עומדת המטרה של מתן משמעות לתקשורת של המטופל, ובכללה לשתיקותיו. משימה זו אינה פשוטה: שתיקה מעוררת חרדה אצל אנשים רבים ובכללם מטפלים, וכמו כן, שתיקה של מטופל מערערת לעיתים את יכולתנו ל"קשב צף" למילותיו. במצבים אלו אנו עשויים להפוך משועממים או ישנוניים, לשתוק בחזרה באופן נקמני או לקטוע בבוטות את השתיקה. מאמרו של Sabbadini "להקשיב לשתיקה" (Listening to Silence) שהתפרסם בשנת 2004, מציג התבוננות בחוויה של שתיקה במהלך טיפול ובדרכים השונות בהן ניתן להקשיב למצבי שתיקה.
שתיקה בטיפול נחשבה בעבר להתנגדות מאחר ואינה עומדת בציפייה לשיתוף המטפל ברצף המחשבות באופן שיאפשר את נטרול מחסומי ההדחקה. אך בתקופה זו גם העברה והעברה נגדית נחשבו להתנגדות, והיום אנו יודעים רבות על ההיבטים התקשורתיים שלהן.
ביטויים פרה-ורבליים ולא ורבליים, "שפה גופנית" ואקטינג אאוט הם תמיד גם ביטויים תקשורתיים אותם המטופלים מנסים להעביר אלינו באופן מודע או בלתי מודע. השפה היא מרכיב בשפה האנושית ולא אלמנט מנוגד לה. זהו אלמנט משלים המצוי באינטראקציה דיאלקטית עם המילים ולא כניגוד להן. בהתאם, מפגש טיפולי ללא מרווחים אינו מהווה דוגמא לשטף אסוציאציות חופשיות אלא לפרודיה על הפסיכואנליזה.
Sabbadini מתאר כיצד שתיקה אשר "קוטעת" את רצף חילופי הדברים והאסוציאציות המוכרים, ומהווה נקודת עצירה משמעותית שיש להבין את משמעותה. על המטפל לחקור את התחושות המתעוררות במהלך השתיקה ולשאול את עצמו ואת המטופל מה משמעותה של השתיקה הפתאומית: האם היא קשורה לחומר עליו המטופל דיבר קודם לכן? האם היא קשורה בחדירה פתאומית של מחשבה, פנטזיה או זיכרון? האם היא מהווה תגובה להרהור שלו לגבי מחשבות או רגשות המטפל בנוגע לחומר המדובר? כמו כן, תגובתו של המטופל לשתיקה מהווה גם היא מוקד להתבוננות: האם הוא מתייחס אליה? ממשיך הלאה באופן מכחיש והגנתי? מעלה אחריה חומרים שנדמים כלא קשורים לנושאים שדוברו קודם לכן?
לשתיקות עשויות להיות משמעויות שונות, אם אנו יוצאים מהנחה כי שתיקה אינה היעדר מילים אלא נוכחות אקטיבית. בדומה לכך שאנו לעולם לא "שוכחים" מטריה אלא משאירים אותה מאחורינו, ובדומה ל"החלטה" שלנו לשכוח את התור לרופא השיניים, השתיקה לעולם אינה רק היעדר מילים אלא תהליך מנטלי אשר בדומה להדחקה דורש אנרגיה נפשית. שתיקה עשויה להגן על מילותינו מפני טיפול לא הולם בהן: מפני ציניות, התקפה או חוסר הבנה. היא יכולה להביע כעס, יאוש, ריקנות, הנאה, בושה, חוסר אונים ורגשות נוספים.
Sabbadini טוען כי מאחורי כל שתיקה ישנה פנטזיה לא מודעת אותה השתיקה- בדומה לחלום ולסימפטום- מבטאת ומסתירה בו זמנית. שתיקה במהלך טיפול עשויה להיות מקבילה לתוכן הגלוי של חלום: אנחנו מקשיבים לה ודרך פירוש האסוציאציות של המטופל מתרגמים אותה למשאלות, הפנטזיות והרעיונות הלא מודעים של המטופל. הנחה זו לפיה שורשי השתיקה נעוצים בפנטזיה הלא מודעת משמעה שעלינו להקשיב לה באופן עמוק. השתיקה היא תצורה מפצה, התוצר הסופי של קונפליקט בין סוכנויות נפשיות שונות, או תוצאת המתח בין כוחות נפשיים שונים, ומופיעה בהקשר של יחסי ההעברה.
מלבד מספר יוצאים מן הכלל, Sabbadini מניח כי שתיקה במהלך טיפול נובעת מחרדה לא מודעת ומייצרת חרדה במפגש הטיפולי. כאשר מטופל שותק, עלינו לנסות להבין איתו מדוע אינו יכול לדבר, ולא לגרום לו לדבר. עלינו להבין את תפקיד השתיקה עבור המטופל ברגעים אלו- לזהות את הפנטזיה הלא מודעת העומדת בבסיסה- כדי לקבל החלטה האם לקטוע את השתיקה או להצטרף אליה.
בעוד שמרבית האנליטיקאים יסכימו על כך שבבסיסה של שתיקה כמעט תמיד יש נימה של התנגדות, קיימות מחלוקות לגבי תפקידיה הנוספים של שתיקה במהלך טיפול. מעבר לכך, שתיקות שונות מאוד במאפייניהן: שתיקה של מספר שניות שונה משתיקה בת כמה דקות, שתיקה בתחילת פגישה שונה משתיקה במהלך שעה טיפולית, שתיקה בפגישה הראשונה שונה משתיקה במהלך טיפול ממושך, שתיקה לאחר פירוש שונה משתיקה לאחר תיאור חלום ושתיקה של מטופל דברן שונה משתיקתו של מטופל אשר מתקשה לדבר בדרך כלל.
Sabbadini מציע שהתבוננות על שתיקת המטופל תמיד צריכה להיות מלווה בהתבוננות על האופן בו שתיקתנו כמטפלים נמצאת באינטראקציה עם שתיקתו. כך, למשל, הוא מתאר מטופלת אשר חוותה את עצמה כריקה וחלולה והרבתה לשתוק בפגישות. כאשר חשה פחות מדוכאת, היא תהתה האם המטפל חושב עליה, מנסה לנחש על מה היא חושבת או עסוק בענייניו במהלך השתיקות. אך הלך רוח זה התחלף במהרה לתחושה ששתיקתו מתקפת את היותה חלולה וריקה לגמרי.
שתיקה היא חלק מתקשורת, טוען Sabbadini ולכן היא מתרחשת תמיד כחלק מהיחסים. שתיקת המטפל אינה שתיקה כאשר המטופל מדבר ולהיפך, אך מי שותק כאשר אף אחד אינו מדבר? שתיקת המטופל ומילותיו שונות מאלו של המטפל. לכן, השאלה היא האם שתיקת המטפל תומכת במטופל או מפריעה לו.
Sabbadini מתאר מטופלת נוספת אשר שתיקותיה העמידו בפניו בעיה טכנית משמעותית: הוא ידע כי תפרש את שתיקתו כהיעדר עניין והבנה, אך ידע גם כי הפרת השתיקה תחווה כחדירה מכאיבה למרחב שלה. בחלק מהמקרים, שיתוף של המטופלת בדילמה בפניה ניצב היתה הדרך היחידה להתמודד עם הסיטואציה מבלי לפגוע בה יתר על המידה. דילמה זו אופיינית לחוויה הנוצרת עם מטופלים אשר שותקים באופן כרוני, וכך מעבירים את המסר רב המשמעות לפיו הם אינם יכולים לדבר.
בחזרה אל שתיקת המטפל, Sabbadini מתבונן בשאלה האם שתיקת המטפל נחווית כמשחררת או רודפנית, ומצביע על כך שלא תמיד ברור האם אנו שותקים מתוך כבוד למרחב של המטופל או מתוך אגרסיה, חוסר אכפתיות או קרירות המוסווים תחת "הטכניקה הטיפולית". לפעמים, לעומת זאת, אנו חשים צורך עז לומר משהו ולהפסיק את הואקום הנוצר בשתיקה, על אף שאין לנו מה לומר. גם מצב זה הוא אינדיקטיבי ומלמד אותנו דבר מה על מצבו הרגשי של המטופל באותם רגעים.
שתיקת המטופל עשויה להוות גם מחאה מול המטפל, מול החוק הבסיסי של האסוציאציות החופשיות ומול הסטינג הטיפולי. לעיתים המטפל אינו מסוגל לשאת זאת, עקב חוסר סבלנותו, חרדתו, קשייו הרגשיים או ההעברה הנגדית שלו, ולכן אינו מסוגל להגיב באופן מתאים. לעיתים הוא עשוי לשתוק בעצמו, מתוך הזדהות עם המטופל, באופן שיחווה למטופל כרודפני, מעניש או דוחה. בקוטב השני, המטפל עשוי לפרש יתר על המידה ולהציף את המטופל השותק במילים, עקב תחושת אשמה או רגשות אחרים. "האכלת יתר" של המטופל במילים מזינות יכולה לדחוק את המטפל והמטופל אל אותו המעגל בו כלואות הנערה האנורקטית ואמה: מעגל בו שתיהן נותרות מורעבות בסופו של דבר.
Sabbadini מתאר מטופל אשר נהג להשתתק כחמש או עשר דקות טרם סיום הפגישה מתוך פחד עצום מקטיעתו על ידי המטפל או לחלופין- מ"גניבת" זמנו של המטפל במידה וימשיך לדבר והמטפל לא יעצור אותו. רק עם הזמן התבררו פחדיו העצומים מפני תלותו וחמדנותו. בהתאם, Sabbadini מתייחס למספר תיאורטיקנים אשר הצביעו על התפקיד האנאלי של השתיקה, אשר מונעת שחרור ופריקה של רגשות אינסטינקטואליים דרך דיבור שלהם. Flies (1949) טען כי שתיקה היא תמיד אוראלית, אנאלית או urethral באופיה ו-Sabbadini מציע ברוח זו גם את הרעיון של שתיקה פאלית: מילים יכולות להיתפס כהרחבה של העצמי ושל הנפש, והם מסוגלות לחדור אל אוזני ותודעת המטפל; השפה גם יכולה להיתפס כאמצעי פיתוי. במובנים אלו שתיקה יכולה להוות ביטוי לחווית אימפוטנטיות או לפחד מפני סירוס. שתיקה מגנה על העצמי, על ההורים ועל המטפל מפני אגרסיה, מיניות ונקמנות המלווים את התסביך האדיפלי.
שתיקה היא לעיתים גם סימבול למוות, או לאובדן אובייקט ממשי או מדומיין, בעבר או בעתיד. המתאבלים הסובלים בשקט מסיגים מהמת (שאינו מדבר) לא רק את האפקט אלא גם את המילים שהשתייכו אליו; מילים ואפקטים אשר בהתאם למודל האקונומי של פרויד עוברים קתקסיס מחודש כאשר הדיכאון והשתיקה מופנים אל העצמי. Sabbadini מתאר מטופלת אשר הפחד מפני שתיקות מילא תפקיד משמעותי בטיפול שלה. החל מלידתה של המטופלת האם התייחסה אליה כאל תחליף לאחותה הבוגרת שמתה בינקותה. המטופלת סבלה מקשיים כרוניים של חוסר ביטחון, תחושת היעדר זהות ופחד תמידי מפני כישלון במערכות היחסים שלה. שתיקותיה- הן בסיטואציות חברתיות והן בטיפול שלה- נחוו כסיטואציות מכאיבות הנגרמות באשמתה. רק בהדרגה התבררה תחושתה של המטופלת שאמה השקטה והמדוכאת ציפתה ממנה לדבר ולמלא את החלל כדי לעודד אותה. שתיקותיה של המטופלת בטיפול ייצגו הן את שתיקת האם והן את שתיקת האחות המתה אשר המטופלת התבקשה למלא את מקומה. מטופל אחר הפך עצבני וכעוס אם המטפל לא דיבר במשך זמן מה, מאחר ופחד שהמטפל ימות או ישתגע במהלך פגישה איתו. רק המילים אפשרו לו לחוש כי הוא והמטפל שפויים וחיים.
לעיתים שתיקה מהווה גם תקשורת פרה ורבלית המבטאת רגרסיה אל מקום בטוח יותר. במצבים אלו שתיקה יכולה להיות ביטוי לפנטזיית חזרה אל הרחם או לשינה. כאשר המטפל מזהה נכון מצבים אלו ומכבד את הצורך של המטופל בהם או לחלופין, מפרש אותם באופן תואם וזהיר- כורסת הטיפולים יכולה להפוך למקום בטוח אשר מעשיר את חוויתו הרגשית של המטופל.
לסיכום, Sabbadini מצביע על ריבוי המשמעויות שיכולות להיות לשתיקה- חלקן סותרות וחלקן משתלבות זו בזו. ריבוי משמעויות זה מצביע על האופן בו חווית השתיקה של המטפל והמטופל יכולה להוות ביטוי למצבים רגשיים ולדפוסי העברה שונים, ומדגישה את הרגישות הרבה בה יש להקשיב לשתיקתו של המטופל.
Listening to Silence. Sabbadini, Andrea. British Journal of Psychotherapy, Vol 21(2), 2004, 229-240.
