ד"ר אורנה ראובן, עדי כהן
איתמר פונה במייל לאלה – פסיכולוגית שהיה בטיפולה עד לפני שנה – על רקע מצוקה אפופת מסתורין. המייל - בוטה, מיני, תוקפני - מוביל לחליפת מיילים מרתקת ביניהם, ולהתפתחויות מפתיעות בעלילה על ציר תל-אביב-ניו-יורק, פנטזיה-מציאות. עד כמה רחוק תלך אלה על מנת להציל את איתמר? מה קורה כאשר האינטימיות בין מטפלת ומטופל זולגת מחדר-הטיפולים לתוך מרחב וירטואלי?
ד"ר אורנה ראובן, פסיכולוגית קלינית, עמיתה במכון תל-אביב לפסיכואנליזה ומרצה לפסיכולוגיה, כתבה ביחד עם ד"ר יאיר אלדן, מרצה למשפטים,את הספר "המכתב", שהינו רומן בדיוני - פרי התכתבות במייל של שני כותביו, ויצא לאחרונה גם כספר קולי בהקראתם. עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, קראה את הספר בשקיקה ובבהלה, וראיינה (בהתכתבות במייל!) את אורנה על תהליך הכתיבה ועל יחסים בלתי אפשריים.
עדי: נושא העברה הארוטית - רגשות ארוטיים ורומנטיים שעשויים להתעורר במטופל כלפי מטפלו - הוא נושא שעבר לא מעט תהפוכות בחשיבה הפסיכואנליטית. פרויד עצמו ראה בהעברה הארוטית התנגדות של המטופל, אך הציע גם שרגשות אלה משחזרים את דפוס הקשר המוקדם של המטופל, ולכן מספקים הרבה מאד מידע אודותיו. התפיסה הטיפולית הפסיכודינמית מציעה שהתייחסות לרגשות ההעברה האירוטית בתוך גבולות ברורים ושומרים מצד המטפל, תוך בירור כמיהות לא מעובדות של המטופל כלפי דמויות משמעותיות בחיים כמו הוריו, והאצת התובנה שמימוש התשוקה לא אפשרי, יכולה להיות מאוד מרפאת. עם זאת, זהו נושא לא מאוד מדובר בקרב מטפלים, ולעיתים אף מתקשים להביאו להדרכה בשל רגשות כמו אשמה ובושה. מה הביא אותך לכתוב ספר בנושא רגיש זה?
אורנה: מאחר והספר 'המכתב' התהווה תוך כדי כתיבה בשניים, לא יהיה נכון לומר שידעתי שאני כותבת ספר על העברה ארוטית. יאיר ואני שוחחנו על הרצון לכתוב משהו ביחד, וכדרכו הוא שאל אותי מה מסקרן ומעסיק אותי באופן מיוחד. סיפרתי לו על מצב של התאהבות בקליניקה, וכמה מסובך להחזיק את זה באופן גמיש וחי. החלטנו שננסה לכתוב משהו בשני קולות: יאיר יכתוב קול של מטופל לשעבר ואני קול של פסיכולוגית, ונתכתב באמצעות המייל. מעבר להחלטה על דמויות ועל פורמט הכתיבה לא דיברנו על העלילה מראש. אני מניחה שהשיחה שלנו על אהבה בטיפול הדהדה אצל יאיר כששלח לי את המייל הראשון, המתריס, של איתמר. אבל כל מה שקרה לאחר מכן בין אלה ואיתמר, קרה לנו תוך כדי כתיבה, מבלי שידענו לאן הדברים מובילים אותנו.
כשאני חושבת עוד על שאלתך, אני נזכרת עד כמה העסיקו אותי תמיד, גם כפסיכולוגית צעירה מאד, תהיות על המרחב הטיפולי בו יש הזמנה לאינטימיות עמוקה, לצד גבול שמנסה לגדר את הדברים. זה מצב כל כך מסובך, לחלוטין 'שיטה מסוכנת': להזמין לקרבה ולחשיפה, וכל הזמן להתוות ולסמן את גבולות הקרבה. אני יודעת מעצמי ומעמיתיי שפסיכולוגים ממעטים לדבר על מצבים של העברה אירוטית, ובוודאי העברה נגדית אירוטית. זה מסובך ומביך, כך שיש הרבה בדידות בקליניקה בנושא הזה.
עדי: כתיבה במשותף היא כתיבה מאוד ייחודית ולא נפוצה. כל שכן, כשמדובר על תהליך בהתכתבות. את ויאיר התכתבתם במעטה הדמויות שלכם במייל, כך שההתכתבות נכנסה לתוך היומיום המציאותי שלכם. בו-זמנית הדמויות שלכם – אלה ואיתמר – התכתבו ביניהן במרחב הסיפור הדמיוני, הפנטזיה, שהייתה מציאותית מאוד לגביהם. זהו אופן כתיבה שנשמע מרתק ומרגש, אך עלול קצת לבלבל. מה מציאות ומה פנטזיה? איך לא משתגעים בשניים כמו אלה ואיתמר?
אורנה: כדי להוסיף לבלבול אציין שבעת הכתיבה השתמשנו בשמותינו שלנו, אורנה ויאיר. השמות אלה ואיתמר הצטרפו רק בעת העריכה הרגישה של יערה שחורי מ'כתר'. אני חושבת שטקסטים מאד מעניינים התהוו מתוך כתיבה בשניים, ובוודאי בפסיכואנליזה יש לנו דוגמאות נפלאות של חשיבה שהתפתחה בהתכתבות (ההתכתבויות של פרויד עם פליס, יונג ופרנצי הן רק חלק מהדוגמאות).
הכתיבה של 'המכתב' במשותף אכן הייתה מאד מרגשת. יאיר נהג לכתוב בבקרים, ובדיעבד אני יודעת שזה היה מהמנזה (הקפיטריה של האוניברסיטה העברית). הוא כתב במהירות, והמיילים שלו הגיעו אליי בקצב מסחרר. אני הייתי בקליניקה בבוקר, מקשיבה למטופליי ומקיימת איתם קשר, אך מחכה מאד להפסקת הצהריים שלי - לקרוא מה מצבו של המטופל המדאיג הזה, איתמר...תוך זמן קצר הוא הפך למטופל אמיתי מאד, שהעסיק את מחשבותיי וטלטל אותן. בערב, אחרי המטופל האחרון וסיומם של ענייני היום, הייתי יושבת במרפסת עם הלפטופ, ומתפנה אליו. אלינו. הייתי מתייסרת בכתיבה אליו, דואגת ומתייאשת באופן מאד אמיתי.
אף שבהחלטה המקורית על 'הסטינג' שלנו (שהתייחסה כאמור לדמויות ולפורמט הכתיבה), לא החלטנו להימנע מדיבור 'מחוץ לכתיבה', שנינו שקענו לתוך העולם של הספר, ונמנענו לאורך כל תקופת הכתיבה משיחות בטלפון או מיילים בעניינים אחרים. העולם של איתמר ואלה שאב אותנו לתוכו, ונוצר 'מרחב מעבר' בו המציאות של הספר והמציאות של החיים מתקיימות זו לצד זו, מבלי 'להתווכח' זו עם זו. זה מן מצב מוזר ומרגש שכותבים מכירים אותו, בו אפשר לחיות לזמן מה חיים כפולים, להיות אורנה ואלה בו זמנית. אני יודעת שלזמן מה חייתי גם את חייה הקשים של אלה במסירות רבה.
עדי: ספרי לי קצת על הדמות של אלה: איך היא התעצבה? מה הקשר שלך אליה? איך הקיום הבו-זמני שלך ושלה בתוכך, ושלה במיילים מחוצה אליך השפיע עליך כבת-אדם וכמטפלת?
אורנה: אלה של תחילת הספר, שהיא יותר מהוססת ומנסה 'לסדר' את הבלגן של איתמר ולהבנות אותו, למשל להזמין אותו כל הזמן בחזרה לסטינג טיפולי, משקפת את הבהלה של תחילת הכתיבה. לאן הוא מזמין אותי? שאלתי את עצמי בחרדה. אני הרי יודעת (כאורנה וכאלה) שזה לא בסדר, כל מה שקורה בין אלה ואיתמר, ובו בזמן אני (כאורנה וכאלה) רוצה להמשיך לחקור את זה, ובוודאי רוצה לשקוע עוד לתוך הכתיבה, מבלי לפחד. בשלב מסוים אמרתי לעצמי: כתבי, פשוט כתבי. ואלה הרגעים בהם 'הרשיתי' לאלה לכתוב יותר בחופשיות, וגם לעשות דברים מטורפים מבחינה מקצועית כמו לנסוע לניו יורק לפגוש את איתמר, או לפנות אליו ביוזמתה בתחילת החלק השני של הספר.
האנליטיקאית שלי אמרה לי פעם, שחוקרת הספרות שושנה פלמן כותבת בדיוק על זה - על השיגעון שמותר לו לפרוץ כשהוא מגודר בתוך הספרות. משום שהמבנה האסתטי של יצירה ספרותית 'מאשר' את ההשתגעות הזו, נותן לה מרחב מוגן להתבטא. בדיעבד אני חושבת שיש בתוכי אלה כזו, רק שרוב הזמן היא 'מוחזקת' הרבה יותר טוב. אלה שמוכנה 'ללכת עד הסוף', לעשות הכל בשביל מטופל במצוקה, לקחת ממנו גם לעצמה...
כשאני קוראת תגובות לספר, או משוחחת עם אנשי מקצוע במפגשים על הספר, אני משתדלת להציע להם בזהירות שבכולנו יש אלה כזו, שאומרת ועושה את מה 'שלא יעלה על הדעת'. אלה היא פסיכולוגית שלא מסוגלת לומר לאיתמר: אני לא מצליחה לעזור לך כך. אני חושבת שלהודות בכך שיש מצבים בהם אנחנו לא יכולים לעזור, הוא מצב לא פשוט לנפש של מטפלים. לפעמים גם מטפלים מאד מנוסים נקלעים למצבים רגשיים בהם, ממש כמו פרנצי, הם רוצים לתת את מתנת הדאגה והאהבה הממשית - לא רק לדבר עליה ולהכיר בעצב במגבלות שלנו ושל החיים.
בעונה השניה של הסדרה 'בטיפול' מופיעה דוגמה כזו, המתבטאת בהתלבטות גדולה לגבי מטופלת חולה שמסרבת לקבל כימותרפיה. האם מה שצריך לעשות עכשיו הוא 'פשוט' ללכת איתה לבית החולים? כמו שפרנצי היה עושה, אני מניחה, בעוד פרויד היה אומר לו: תעמוד בפרץ, תמשיך להתבונן ולחשוב ולפרש את הצורך...
עדי: מה נקודת האל-חזור של אלה לדעתך ברמה האתית? מדוע אלה חשה צורך לשוב לחייו של איתמר? האם יכלה דווקא להציל אותו אם הייתה נותנת לו לנסות להציל אותה ולממש את האני-מבוגר-מטפל שרצה לשמש עבורה?
אורנה: אני חושבת שנקודת האל-חזור של אלה מצויה בתחילת החלק השני של הספר, כשהיא מחדשת את קשר ההתכתבות עם איתמר ביוזמתה. ברגע הזה היא ממש 'פתיינית של קשר', והיא חודרת לעולמו של איתמר במלוא חולשתה. הפעם, הצרכים שלה נמצאים בחזית, והיא מרשה לעצמה ביטוי יותר ויותר חופשי ונזקק. זו שאלה מצוינת האם יכלה להציל אותו דווקא אם היתה נותנת לו להציל אותה. הלב שלי רוצה לכתוב: לא, זה לא עובד כך. אבל בהחלט יתכן שהיינו מגיעים אז לסיום אחר.
עדי: אם נחזור מנקודת האל-חזור אחורה – להתחלה. כל רצף העלילה החל עם המייל ששלח איתמר לאלה, שבוחרת להשיב לו. מה דעתך המקום של מיילים בטיפול? של מילים כתובות כמו גם של שימוש בטכנולוגיה שמרחיבה את הסטינג הטיפולי? איך לדעתך ניתן להיעזר במדיום זה? היכן או עם איזה מטופלים עדיף שלא?
אורנה: אני חושבת שהפורמט הישן והטוב של פגישות פנים אל פנים בקליניקה, הוא עדיין הטוב ביותר. פשוט כי הוא מאפשר את הרגישות הגבוהה ביותר לכל הניואנסים של הבעות פנים וקול. כמו מטפלים רבים אחרים, גם אני מתנסה בשנים האחרונות בטיפול שחלקו מתבצע באמצעות הסקייפ, למשל עם מטופלים שנוסעים לתקופות ארוכות ומעוניינים להמשיך בטיפול, ונדמה לי שקשר טיפולי מבוסס ויציב עשוי לעמוד היטב בשינוי הסטינג הזה.
לגבי מיילים, אני כמובן במצב מיוחד בעניין הזה, משום שחלק גדול ממטופליי קרא את הספר, והם מגיבים אליו בצורות שונות ומורכבות. כאשר מטופל כותב לי מייל אני מגיבה בהתאם למצב הספציפי, אבל אני בהחלט מסמנת את ההבדל בין כתיבה ופגישה.
עדי: ובכל זאת, מה קורה כשמטופל חוצה גבולות? איך לדעתך היית מגיבה כפסיכולוגית (במציאות), או מה היית ממליצה למטפל אחר לעשות, לנוכח המייל הראשון של איתמר?
אורנה: באחד המפגשים האחרונים על הספר במרפאה לבריאות הנפש, אמר לי אחד הנוכחים שאם הוא היה כותב את 'המכתב' הוא היה מאד קצר... הוא היה עונה למייל הראשון: "איתמר שלום, אני מציע שתפנה לטיפול פסיכולוגי במקום מגוריך הנוכחי. לצערי לא אוכל לסייע יותר". אמרתי לו שאני מבינה, בוודאי שאני מבינה אותו. ד"ר חנה אולמן, שכתבה סקירה על 'המכתב' לשיחות, סיפרה שאחרי קריאת המייל הראשון של איתמר הרגישה רצון עז לסגור את הספר ולא לחזור אליו. גם את תיארת באוזניי תגובה דומה... אני חושבת על כך רבות.
אני יודעת שלכל אחד מאתנו בקריירה שלנו כמטפלים יש לעתים הזמנה עמוקה, כזו שמטלטלת את שתי הנפשות הפועלות, להיות במגע נפשי מאד קרוב ולחקור את גבולות הקשר הזה. אנחנו זקוקים אז לכל כך הרבה תמיכה ממטפלים אחרים, שמכירים רגעים כאלה ולא מכחישים אותם. מדוע כה קשה לעכל את אלה ואיתמר? לחבב אותם גם ממבט ראשון...
זו אחת הסיבות שאני כל כך שמחה שהספר יצא גם כספר קולי, בהקראה של יאיר ושלי. יש כנראה משהו יותר קל לעיכול כששומעים את קולה של אלה מתרסק, שומעים עד כמה הכל רציני לגמרי עבורה, עד כמה היא פשוט לא יכולה להרפות ממנו.
עדי: יש תנועה מעניינת ודיאלקטית בתהליך של כתיבת הספר והפיכתו לספר קולי. הרי, השיח בטיפול פסיכולוגי הוא ברובו שיח של מילים דבורות. מטפלת ומטופל יושבים בחדר-הטיפולים ומשוחחים על חייו של המטופל ועל היחסים הטיפוליים. לפיכך, הקול מהווה מרכיב משמעותי בטיפול, ובמיוחד בפסיכואנליזה קלאסית, בה המטופל אף לא רואה את המטפלת. בספר שלכם השמטתם את הקול של אלה ואיתמר, והותרם אותם (למעט מפגש יחיד) עם מילים כתובות. מילים שלא מתלווה להן צליל או מבע, ופתוחות עוד יותר לפרשנות. כעת הספר הפך לספר מוקרא, והקול חזר. ספרי לי קצת על איך זה היה בשבילכם לשמוע אחד את השנייה מדבררים את הטקסטים שרק קראתם, כל אחד בגפו?
אורנה: הקלטת הספר העירה אותו לחיים, והחזירה אליי את חוויית היצירה שלו. יאיר ואני הקלטנו בנפרד (לא היתה אפשרות להקלטה משותפת באולפנים של icast), אך ברגע בו קיבלנו את ההקלטות העברנו אותן אל השני, ממש כמו שליחת מייל כתוב. היה משהו משחקי בהקלטה, המציאות של הספר הפכה שוב לאמיתית, ואורנה/אלה נהייתה יותר ויותר מודאגת...
אני מחבבת את אלה המוקלטת, חשה שעמדתה, מחשבותיה, אהבתה, וגם הבלבול שלה, עוברים היטב באמצעות ניואנסים של הקול. הדבר המרגש ביותר שקורה לאחרונה הוא שאני מקבלת מיילים ממטפלים שהקשיבו לספר, ורוצים לשתף אותי בתחושותיהם. אני מרגישה שקולם של איתמר ואלה מנגיש את הספר, ושמחה על כך מאד. באופן כללי אני שמחה על כל דיון שהספר מאפשר בחוויה של אהבה ותשוקה בטיפול.
עדי: ואיך החיים אחרי כל זה? אחרי שנכתבו כל המילים הללו ופעפעו בינך לבין יאיר? ואחרי שניתן קול, מבע ורגש לכל אלו? עם מה את נשארת?
אורנה: בזמן שחלף מאז יציאת הספר, קרו כל מיני דברים מרגשים: היה דיון תיאורטי מעמיק בספר במכון תל-אביב לפסיכואנליזה ובמכון מגיד, כתיבה תיאורטית של גדית אוריין וד"ר חנה אולמן, ובשנה האחרונה גם מפגשים משמחים עם מטפלים במרפאות לבריאות הנפש.
לכשעצמי, העמקתי בקריאה על אהבה ותשוקה במרחב הטיפולי, ואני מלמדת קורסים בנושא באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה. הסטודנטים שלי, שבתחילה מגיבים בתהייה לשאלה כיצד אהבה קשורה לטיפול, מבינים מהר מאד את המורכבות העדינה שיש באינטימיות הנוצרת בחדר הטיפול, ומתווכחים בלהט בשאלה כיצד ניתן לאפשר אינטימיות רגשית עמוקה מבלי לקרוס לאזורי סכנה. אם זו תרומתו של הספר – ליצור דיון בנושאים שקשה לדבר עליהם, אני מרגישה גאה ומלאת הכרת תודה.
לצד זאת, בסיום של כתיבה קיימת גם תחושת ריקנות, עולמם של איתמר ואלה מתקיים מעתה רק בספר... בעיני זה מהדהד את אחת התמות המרכזיות בסיפור של איתמר ואלה – כיצד כל אחד מהם נושא את הריקנות? את הכאב על מה שאינו אפשרי? שניהם כל-כך מתקשים בכך: אלה מתקשה בנשיאת חוסר האונים שלה למול איתמר, ואיתמר מתקשה להכיר בהרסנות שלו, במאמץ האינסופי שלו לרוקן את האחר. שניהם מתקשים לשאת את הריקנות כמשימת חיים.
עדי: אז מלאות ושפע ביצירה ובעשייה במציאות לצד תחושת ריקנות כשעולם הבדיון חוזר לגבולות הבדיון. אולי כולנו צריכים מדי פעם לתת לאלה ולאיתמר הפרטיים שלנו לחיות בנו לזמן מה, כדי שנוכל להמשיך ולצמוח.
תודה רבה, אורנה, על כתיבה נפלאה ופורטת על הלב, ועל ההזדמנות ללמוד ממך עוד על הנושא הסבוך של אהבה בטיפול.
להאזנה לפרקים הראשונים ולרכישת ספר קולי
לקריאת הפרק הראשון
לרכישת הספר אונליין
ד"ר אורנה ראובן, פסיכולוגית קלינית, עמיתה במכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, מטפלת במבוגרים ומתבגרים בקליניקה פרטית במרכז תל-אביב, מרצה באוניברסיטת תל-אביב ובבינתחומי הרצליה, מחברת הרומן 'המכתב' במשותף עם יאיר אלדן.
עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי תוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת במרפאה הפסיכולוגית ובקליניקה פרטית בתל-אביב. עורכת מדעית בבטיפולנט.
