ד"ר דפנה פקר
חוסר הוודאות הקיומי מוטבע בנו כחלק מתכנית החיים. אדלר כינה זאת "נחיתות איברים קוסמית": אין יצור או יצירה מושלמים. יש יצור או יצירה שלמים. מלידה יש בנו ידע פנימי שהספירה לאחור מתחילה; כל תנועה קדימה הכרוכה בתכניות חיים, לימודים, עבודה – היא בו בזמן גם תנועה לעבר הסוף. כל ניסיון שלנו ליצור חיץ בין חיים ומוות לא יסלק את העובדה הזו. השלם מכיל בתוכו חיים ומוות. התחלה וסוף.
אך מתי הסוף? ואיזה סוף מצפה לנו? הנעלם הזה מייצר צורך דחוף וקבוע לחפש אחר פתרונים שיבטיחו שמעלינו קיים הורה אחראי וחזק, אב גדול, כוח שיבטיח את שלומנו. ניתפס למשפטים כמו "אם כך וכך יקרה או לא יקרה, אז הכול יהיה בסדר", לביטויים מרגיעים כמו "חברות לעולמי עולמים", "חברות לנצח... נשיקה במצח", לשירי אהבה, "Forever and Ever", "ברית דמים". אנחנו גדלים בצל פחדים אמיתיים ומדומים וממציאים סימנים שיסייעו לעצור את הספירה לאחור ולהסיר את רוע הגזרה. כולנו יצורים זמניים ביקום בחיפוש אחר יציבות. אנחנו נאחזים בכלים ובשיטות יצירתיות כדי לנסות ולהעניק לעצמנו תחושה שאם הגענו כאורחים לרגע, רצוי שניהנה מהכנסת האורחים ונמצה היטב וביעילות את זכותנו.
זיכרונות ילדות מוקדמים הם אמצעי להבטיח מקום במרחב. הזיכרון הוא אישי: אדם בוחר, במודע ולא במודע, אילו מאלפי רסיסי הזיכרונות ימשיכו איתו לאורך חייו. הזיכרון ניזון מתמונה ומסיפורי הסביבה. המשפחה טורחת לספר לילד קטעים מן ההיסטוריה המשפחתית – איזה ילד היה אבא, איזו ילדה הייתה אמא, על בני הדודים, על מוצאם השונה של הסבים. מסבירים על בחירת שם היילוד בטרם נולד. סיפורים אלה יוצרים תשתית לשאלה "מי אני" אחרי צאת הנולד מרחם אמו. מרפדים לילד התחלה עוד לפני שהגיע למשפחה. הרקע ממחיש ומעבה את המצע הרגיש והרופף בשלבים שבהם היילוד תלותי וחסר אונים. לימים, מצטברים זיכרונות – עירוב של תמונות, צלילים, ריחות וטעמים שיוצרים גרסה פרטית לחלוטין, שהיא בפירוש טביעת האצבע הבלעדית של הילד.
הבחינה הזו, זיכרונות ילדות הם מקור המחזק ומעצים, בעקביות ובנחישות, את נוכחות האדם עלי אדמות – יותר מכל אמירה, עידוד או תמיכה של מישהו מבחוץ. זהו נכס אישי המבטיח שגם כאשר כלו כל הקצין, קיים מחסן משאבים המאפשר לנו – אם נדע כיצד לעשות זאת – למצוא את דרכנו בהתאם למי שאנו, בתוך בליל הכוחות הרוחשים סביב כל שלב בחיינו.
בערוב ימיו, אדם מתקלף מנכסים. הישגים, תעודות, מדליות או תארי כבוד אינם עוד שומרי ערך ומשמעות בעיניו. לעתים אף אינו זוכר אותם. האדם נותר עם קווי סגנון חייו, שעוצבו בילדות, מהודקים באוסף זיכרונות מוקדמים. משם שואב הילד, שכיום הוא איש בא בימים, קורטוב של תחושת משמעות ושייכות. בהתרפקות על זיכרונות ילדות הוא משחזר את תוכן חייו ואת מהותם, מחבר בין עבר רחוק והווה מתכלה. ועם אוצר אישי זה הוא נאחז בחיים עד נשמת אפו האחרונה.
***
זיכרונות לא צצים סתם כך, ספונטנית. יש סיבה שאנו זוכרים זיכרונות מסוימים ואחרים נעלמים מאיתנו. יש סיבה שבשלבים מסוימים בחיים, או בעקבות אירועים טראומטיים או משמעותיים, יבואו זיכרונות שעד כה לא זכרנו אותם. יש סיבה שהזיכרונות באים ברצף כזה ולא אחר, ויש סיבה שהעדפנו לזכור כך ולא אחרת.
מ' עומדת בפני שינוי גדול בחיי המשפחה שהקימה. בעלה נבחר לתפקיד ציבורי שחושף את המשפחה לתקשורת באופן יומיומי ואינטנסיבי. היא מלאת חששות ולא יודעת איך תעמוד בזה. מצד אחד, מעורבות שלה עשויה לסייע לו במילוי תפקידו. מצד שני היא חוששת מחשיפה העלולה לפגוע בפרטיות חיי המשפחה. במהלך השיחה, היא נזכרת בזיכרון ילדות ששנים לא חשבה עליו. היא ואחיה הצעיר שיחקו מדי קיץ בחצר עם שני ילדים נוספים, כשהם עירומים ומתיזים בצינורות מים אחד על השני. צחוק, הנאה, המולה, קיץ וחום ונעים. ההורים צילמו את האירוע, שחזר על עצמו כמשחק קבוע. לימים, במריבות השגרתיות שבין אחים, לקח אחיה תמונה מהאלבום שבה נראית אחותו העירומה כשמתיזים עליה מים, ובמסדרון בית הספר נעמד והראה לכל עובר ושב. כולם נאספו סביבו, הסתכלו, צחקו והצביעו עליה. היא ברחה משם כל עוד נפשה בה. מבוישת ומושפלת. ברגע אחד נהפך המשחק הלגיטימי והתמים שחיבר בין ארבעת הילדים למשהו להתבייש בו. הפרטי נעשה ציבורי. בחצר, בתחום הפרטי, היה זה משחק ראוי ונכון שקיבל את אישור הסמכות ההורית; אבל ברגע שהוצגה התמונה כך סתם לעיני כול, מוצאת מהקשרה, היא קיבלה משמעות אחרת, מבישה ומביכה.
מ' מבינה שהזיכרון שעלה כעת הוא תמרור אזהרה או סימן מתווה עבורה לצורך להבחין בדיוק וביעילות בין הפרטי לציבורי; סימן דרך המסייע לקבוע מהי אמת המידה המותאמת לה ולמשפחתה כיום בתנועה שבין חיים פרטיים לחיים ציבוריים.
עבודה טיפולית, בין אם ארוכת טווח או קצרת מועד, כרוכה במרביתה בדיבור שהוא גם סיפור סיפורים. סיפורים על הכאן ועכשיו, על הדילמה שעמה הגיע המטופל. סיפורים מן העבר והקשר שלהם אל המצוקה בהווה. התהליך הטיפולי שזור בסיפורים, בהאזנה להם, בעיבוד והפנמה ולאחר מכן בתגובה; סדרת פעולות שהאפקט המצטבר שלהן מאפשר להפיק מהסיפורים משמעות ותובנות. מן הסתם, אין זו הפעם הראשונה שבה המספר משמיע את הסיפור, ולכן מטבע הדברים נוצר מרחק בין הסיפור המקורי לבין הביטוי שלו במרחב הטיפולי. ייתכן שאדם ידבק בגרסת הסיפור האחרונה, או להפך, יתרחק ממנה. אולי ישמיט או יוסיף פרטים, אולי נקודת המבט שלו על סיפור חייו או על סיפור האירוע משתנה מיום ליום או מתקופת חיים אחת לאחרת – על פי הצרכים שלו, על פי הדימוי שלו על עצמו ועל חייו בתקופה נתונה. סיפורים, ובוודאי סיפורי חיים, הם יצור מתגלגל ודינמי, והאמת המקופלת בהם נכונה למספר בלבד ולרגע הסיפור עצמו. על אותו אירוע ניתן לשמוע כמה גרסאות. כל אחת מהן היא אמת; האמת הסובייקטיבית של המספר.
סיפורים הם גם סיפורי אגדה. מיתוסים. מעשייה שהורים מקריאים לילדים לפני השינה, או סיפור שהם ממציאים כדי להעביר לילדיהם מסר מסוים. לפעמים ילד, בדמיונו התמים והמתפתח, מספר לעצמו או לאחר סיפור על התרחשות שאירעה, או כזו שהוא מאמין שאירעה ובאמצעותה הוא מנסה להרשים את השני. וכך הופכת ההתרחשות לסיפור אמיתי עבורו. רבים מאיתנו חוו סיפור בהמשכים: ערב-ערב מספר הורה סיפור שיש בו תוכן, גיבורים, טוב ורע, סיפור מתפתח שהפרק הקודם שלו סופר אמש. מלאכת הסיפור מחזקת ומחממת את הקשר בין המספר למקשיבים לו, יוצרת ציפיות, ולעתים כולם משתתפים בשזירת המשך הסיפור. הזיכרון של סיפורי הלילה מלווה אותנו ומדריך אותנו להמשיך ולספר סיפורים.
כל זיכרון הוא סיפור, ולכן בעבודה עם זיכרונות יש שימוש בחומרים אותנטיים המתובלים באישיות המספר. זה עשוי לקצר את הטיפול, מאחר שנחסך זמן שבו נאסף, מנותח ומפורש חומר רקע – פעילות שמטבעה היא מעייפת ומתסכלת את המטופל, כי "משעמם לדבר על עצמי ועל העבר שלי"... מה גם שלעתים מתעורר אצל המטופל חשש מלפגוש סיפורי חיים שלו שהם בגדר "חלקים לא אטרקטיביים". כולנו מפתחים מיומנות רבת שנים לעקוף סיפורים, חוויות ופירושים על החיים עד שנראה כאילו נשכחו ואינם, היו כלא היו. סיפור הזיכרונות, שכביכול עולים באקראי ואינם קשורים לדילמה ממוקדת, מסייע לאדם להגיע לאמת החבויה בו, מציף אותה כחלק מזיכרון ילדות. באמצעות סיפורי הזיכרונות, חומר תמים לכאורה, הוא עשוי לראות קשר בין תפיסות ואמונות חיים שלו בעבר לבין מצבו בהווה – תובנה שלעתים נדרשות שעות טיפול רבות כדי להגיע אליה.
ר', בשנות הארבעים לחייו, ידע יחסים מרובי סבל ורוויי קשיים עמוקים עם הוריו. כאשר חל שינוי בעמדת הקשר שלו אליהם, עלתה תמונת זיכרון: "אני הולך אל חוף הים, עם ההורים. אני באמצע ביניהם. מקפיד לאחוז בידו של כל אחד מהם". כיום הוא שם לב שבתו בת השנתיים נוהגת כמוהו. בכל פעם שהם יוצאים יחד, היא תופסת את ידי שני ההורים ו"מובילה" אותם. היא באמצע. שייכת לשניהם.
זיכרונות ילדות הינם כלי עזר רגיש ומדויק המסייע לקדם ולקצר תהליכי שינוי של דפוסי התנהגות, תפיסות ואמונות. כוחם טמון בחיבור שהם יוצרים בין האדם ובין נכסיו הרגשיים: משאבי כוח פנימיים, כישורים, מקורות עוצמה, העצמה, השראה וריפוי.
לקריאה נוספת אודות זיכרונות ילדות והאופן בו ניתן להשתמש בהם בטיפול, אתם מוזמנים לקרוא את הספר כוחם של זיכרונות ילדות: אוצר טיפולי וחווייתי. בספר ניתן למצוא מידע אודות שימוש בזיכרונות ילדות לשם זיהוי מודלים של זוגיות, הורות ומשפחה; בדיקת תחושת ערך ושייכות; יחסים עם סוגים שונים של סמכות; התנהגות בזמן משבר, לחץ והסתגלות; כישורים חברתיים; ייעוד מקצועי ואישי; עמדות ודפוסי התנהגות; מסרים בין דוריים.
ד"ר דפנה פקר היא מומחית באבחון על פי סגנון חיים וזיכרונות ילדות מוקדמים. היא מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת, מרצה ומנחה בכירה במכון אדלר ומומחית בטכניקות חשיבה ועבודה טיפולית ממגוון תחומים ועולמות תוכן. עד פרישתה שימשה במשך שנים רבות מרצה בתכנית לתואר שני בייעוץ ארגוני במכללה למנהל, המסלול האקדמי. הספר כוחם של זכרונות ילדות שכתבה הוא תוצר של יותר מעשרים שנות ניסיון בהוראה, מחקר ויישום בתחום.
