איריס רילוב
הורים שהתבגרו במאה העשרים ומגדלים ילדים במאה העשרים ואחת נדרשים, אולי יותר מאי פעם, להתמודד עם מבוכה מול ערעור הוודאויות שהתחנכו עליהן. הראש מסתחרר משפע האופציות והכיוונים המציגים עצמם כאפשרויות לגיטימיות בפני ילדינו בכל התחומים. ריבוי הערוצים, השפע ההולך וגובר של ידע אשר זמין בקצות האצבעות, המתירנות והפתיחות לגבי נורמות חברתיות והתנהגותיות, מגוון האידיאולוגיות המתחרות – כל אלה משנים את מפת הדרכים של החינוך ומעוררים בלבול, ולעיתים אובדן דרך, אצל ההורים. אם לנסח את הדברים באופן פשוט, אולי מעט מצמצֵם, ניתן לומר שהפלורליזם והשפע העכשוויים – הן בידע, הן באפשרויות, הן בעמדות – מערערים את מקור הסמכות. בתוך כך, הסמכות של מבנים חברתיים ומקורות ידע מוסכמים כמו המדינה, תקשורת המיינסטרים ובית הספר ובמקביל לכך את הסמכות של ההורים. בחברה הרחבה אנו רואים שתי תגובות מהופכות לערעור מקור הסמכות. האחת היא גישה פלורליסטית, של חשיבה המקבלת רבגוניות ושוֹנוּת ודוגלת בפתיחות וסובלנות. השנייה, תגובה ריאקציונית של חשיבה דוגמטית, מתבצרת ושמרנית, שנאחזת בקרנות המזבח של המבנים המוכרים ומטפחת תפיסת עולם של שחור ולבן, טוב ורע. אנו רואים שתי גישות אלה במגמות פוליטיות ואידיאולוגיות עכשוויות, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. בינתיים מה קורה במשפחות? כיצד יכולים ההורים להתמודד עם השינוי בתפקידם כמקור סמכות? האם צריך להילחם בו או האם לוותר על הסמכות כליל? 'ללכת עם הזרם'? השאלה שמהדהדת עוד ועוד בעבודה הטיפולית עם הורים בימינו היא "איך עובדים עם זה?".
ניקח לדוגמה שאלה פשוטה ויומיומית כמו "מה אוכלים היום?". שאלות לגבי מזון, מה בריא? מה מוסרי? מה אקולוגי? מה חברתי? מציגות את עצמן לא רק בפנינו, אלא גם בפני ילדינו ולא רק באופן תיאורטי. כשהייתי בת 12 או 14 הרהרתי בצערם של בעלי החיים והעזתי לבקש להיות צמחונית. בקשתי התקבלה בחיוך סלחני במקרה הטוב, באיסור נחרץ במקרה הגרוע יותר. בכל מקרה, היה ברור מה לגיטימי ומקובל להגיש לשולחן ולילדים לא היתה אמירה בעניין. אילנה בת משפחתנו היתה נחושה ממני, והתמידה בצמחונותה כנגד לחץ המשפחה, אך ה'מוּזרוּת' שלה וודאי שלא זכתה לתמיכה או עידוד; היא אכלה בעיקר הרבה חביתות לאורך חייה. לעומת זאת, כאשר בתי פרצה בבכי תמרורים לנוכח שוֹק צלויה של תרנגול הודו, שינינו את כל התפריט בבית. בהדרגה הפכו שני ילדיי לצמחונים, עם התנסות קצרה בטבעונות. לי, בהשראתם, לקח עוד כמה שנים לקלוט שגם מעלי אין יותר סמכות שתצווה לאכול באופן כזה או אחר, והתחלתי להימנע מאכילת בשר (בינתיים אני עדיין מתנצלת בפני הדגים). המאמר הנוכחי, אשר מתפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו, מנסה לגעת בנושא המורכב של הסמכות ההורית בעולם המודרני. בעידן של אי-וודאות וערעור מקורות הסמכות בחברה ובמשפחה, נדרשים ההורים לפתח גמישות ופתיחות על מנת להפעיל 'סמכות מאפשרת'. סמכות שתאפשר להם להתייצב לצד הילדים שלהם ולא מעל לראשיהם. את הנסיון המורכב הזה ננסה לבחון בראי חמישה סיפורי מקרה קצרים שיובאו כאן, כאשר כל השמות בדויים ופרטים אישיים הוסוו.
שפרה, בשנות השישים המאוחרות לחייה, מספרת באחת מפגישותינו על בת משפחה צעירה, 'אידיאליסטית', העובדת בתפקיד חינוכי ותורמת את משכורתה הצנועה לקהילה שיתופית בה היא חיה. "איזה עתיד יהיה לה?" - שואלת שפרה, מודאגת וכעוסה. "כשאני הייתי בגילה, כבר חסכתי וקניתי דירה משלי", היא מוסיפה. בהמשך אנו מצליחות לדבר על המסלול הצר והמצומצם אליו תוּעלוּ חייה של שפרה, בת לניצולי שואה. מסלול זה בוסס על דחף הישרדותי שפעפע מן ההורים: צריך לרכוש מקצוע, צריך עבודה קבועה ובטוחה, צריך פרנסה, צריך לשמוע בקול ההורים. היא ביצעה את כל הדרישות האלו בצייתנות. היה גם 'צריך להתחתן', אבל את זה התקשתה שפרה, שהמשיכה לחיות לצד הוריה עד סוף ימיהם, לממש. היא נמנעה מכל אפשרות של קשר רומנטי וזוגי. ההורים, כמקור הסמכות הראוי היחיד, הפכו לעוגן כבד שלא ניתן לשחררו על מנת להפליג הלאה בים החיים. אנו מדברות גם על מה שלא יכלו ללמדהּ, שלא בטובתם, בשל הטראומה האיומה שעברו. במיוחד חסרה את הגמישות והפתיחות הנדרשות להתמודדות בשדה הרגשי. הסמכות ההורית שהפנימה שפרה היתה סמכות חד-משמעית, שלא היה שום מקום להרהר בה, לבדוק חלופות או לסטות מהנחיותיה. שפרה מבטאת את פליאתה לנוכח פער הדורות והתפיסות בינה לבין אותה צעירה ממשפחתה, שגדלה בעולם אחר לגמרי. אכן, זוועות שתי מלחמות העולם והחשש מפני המלחמה הקרה, דחפו את המערכות החברתיות ומקורות הסמכות במחצית השנייה של המאה העשרים, כולל מוסדות החינוך והמשפחה, לקבע תפיסת עולם שמרנית ומוניסטית של מהו הראוי והטוב, ומהי הדרך הנכונה להגיע אליו. זאת מתוך משאלה לאשליית יציבות ובהירות, שתקהה את איום הערעור והכאוס במציאות החברתית וההיסטורית הממשית. אלא שאיומים וחרדות ממשיכים לשרור בעולם, מעבר לשליטתנו. המאה העשרים ואחת נפרשת בפנינו על נפלאותיה ונוראותיה, עמוסה עד להתפקע באי וודאות. אין חדש תחת השמש, העתיד היה תמיד בלתי ידוע והאנושות משחר ימיה ניסתה למצוא דרכים להשקיט את הפחד, להתכונן לבאות, לנתב דרכים ובחירות; מן האורקל בדלפי, האצטגנינים והידעונים של העת העתיקה ועד טובי אנשי הטכנולוגיה, נביאי הזעם והעתידנים של תקופתנו – מְפַתחי ויזמי הי-טק, רופאים וגנטיקאים, חוקרי אקלים ואקולוגים, כלכלנים וסוציולוגים, מחנכים ופסיכולוגים וכמובן פוליטיקאים, שמתיימרים לדעת לאן פנינו מועדות ומי יוביל אותנו לשם בבטחה. החרדה בפני אי וודאות אינה חדשה, אך בתקופתנו, המאופיינת במהפכת מידע וריבוי אפשרויות, דומה שאשליית הדרך הברורה, שהייתה כה נחרצת במאות הקודמות – כפי שהיטיבה לבטא שפרה - מתערערת יותר מאי פעם. גדלתי בישראל של שנות השבעים של המאה העשרים ובתקופה זו האמיתות היו חד-משמעיות ומוסכמות, רובן עדיין נשמעות בחברה שלנו היום: חשוב להצליח בלימודים, חשוב להיות מוסרי, יש לנו ארץ נהדרת, יש אנשים רעים וטובים - אנחנו כמובן בצד של הטובים, ידנו מושטת לשלום. דרכו של אדם לחיים ברורה וסלולה, רצופה מסגרות, משמעת וקבלת סמכות ממסגרת למסגרת - לימודים, צבא, שוב לימודים, חתונה, דירה, עבודה, ילדים, פנסיה, נכדים. בזרם המרכזי בו חונכתי, המתווה הבורגני זהר כתמרור-דרך מהבהב. זוגיות – האופציה היחידה. מיניות? מי ידע בכלל שיש יותר מסוג אחד? היתה לנו טלוויזיה אחת, שהציגה מציאות חד-מימדית בשחור-לבן. מה שלומדים בבתי הספר ואחר כך באוניברסיטה היה האמת, הידע הנכון והחשוב. שרנו שירי מולדת, השתתפנו בטקסי זיכרון ולמדנו בעל פה את שירת דבורה ובלדות של טשרניחובסקי. עם השנים, נחשפתי לחשיבה אנטי-ממסדית כאופציה לגיטימית. התחלתי להבין את משמעותם של נראטיבים שונים. אירועים היסטוריים ומגמות חברתיות הרחיבו את אופקי החשיבה. וודאוּת האמיתות החלה להתערער. ובשנים בהן הפכתי לאם, המחצית הראשונה של שנות ה-90, נכנסו לחיינו האינטרנט והטלפונים הניידים. הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים נולדו כשילדיי היו פחות או יותר בחטיבת הביניים. מצאתי את עצמי מגדלת ילדים בעולם שונה לחלוטין מזה שגדלתי בו. עולם הומה ושוצף, שוקק אפשרויות וידע, עמוס גירויים ופיתויים, סכנות ודרכים נפתלות שלא ברור לאן הן מובילות.
כאשר עומר בן ה-15 עבר לתזונה טבעונית, טרחו הוריו והחלו להכין עבורו תבשילים מזינים עתירי עדשים ודגנים מלאים, טוֹפוּ ואצות. עומר, נער רגיש, נבון וסקרן, בעל דרישה עצמית גבוהה, לא הסתפק בכך. הוא קרא וחקר באינטרנט על זרמים שונים של תזונה בריאה, ובשלב כלשהו, לחרדת הוריו, שנכנסו לוויכוחים מרים איתו, החליט להסתפק באכילת 2-3 סוגי ירקות ופירות בלתי מבושלים על קליפתם, קרבם וכרעיהם. איפה עובר הגבול? האם עומר עבר את הקו הדק בין חקירה לגיטימית ובחירה אידיאולוגית או בריאותית, לבין הפרעת אכילה של ממש?האם צריך להכריח אותו לחזור לתזונה מאוזנת או לשלוח אותו לטיפול פסיכולוגי? האם יש לתת לו להתנסות ולקוות שישרוד עד שיתפכח? ואולי מה שהוא עושה זה בסדר גמור ואפשר להירגע? הוריו של עומר התלבטו קשות בשאלת סמכותם: עד כמה רצוי, ומותר להם, להתערב? ובאיזה אופן? ומה לגבי איתמר? כשהיה חייל בן עשרים הוא 'יצא מארון המטבח', וגילה להוריו שמזה זמן הוא נוהג לפשוט עם חבריו על פחי האשפה של הסופרמרקטים בעיר - מה שנקרא dumpster diving, "צלילה לפחים" - ולהכין ארוחות משותפות מן המזון שמצאו שם. זאת, במסגרת תנועה אידיאולוגית סביבתית ואנטי-צרכנית אשר מוחה – וגם פועלת – נגד בזבוז מזון בְּעולם שהולך ומכלה את משאביו. מזון טוב וראוי לאכילה נזרק לפח, הסביר איתמר הנלהב בדעתנות בלתי-מתפשרת, משיקולים שיווקיים, אסתטיים, לעיתים אפילו לוגיסטיים, כאשר מגיעה סחורה חדשה וצריך לפנות מקום במדף. אפשר לחיות מצוין מאכילת מזון שהושלך וכך גם להגביר מודעות נגד בזבוז מזון שהוא אסון עולמי. ההורים לא ידעו אם להתמוגג מן הבן האידיאליסט, או להזדעק לנוכח הסכנה שמאיימת על בריאותו. החיידקים, העכברושים, העובש, גם עניינים של יוקרה חברתית ובושה על שבנם 'מחטט בזבל' חלפו במוחם. שנתיים אחרי כן, איתמר עומד בראש מיזם שכולל עשרות מתנדבים בגילאים שונים, מארגן אירועים ססגוניים של ארוחות חינם המבוססות על מזון שנאסף והוּצָל מהשלכה ופועל לקראת הקמת בית קפה כזה, שיִגְבֶּה תשלום לפי יכולת ורצון, וכך גם יתמוך באוכלוסיות מוחלשות. הוריו של איתמר אמנם גאים בו, אך אין פירוש הדבר שאינם מודאגים; איזה עתיד צפוי לו? איתמר מסרב ללמוד באוניברסיטה, לא מאמין בערכן של דיפלומות, רוכש את השכלתו בקריאה בלתי-נלאית באינטרנט, ומקדיש את כל מרצו לפעילויות קהילתיות. הוא גם מסרב לקנות בגדים, ולובש רק בגדים ונעליים שמצא ברחוב. הוא מאמין שיש להמעיט בפעילות צרכנית ככל האפשר, ולכן גם עבודה עבור כסף אינה משמעותית בעיניו. למעשה, הוא ההיפך הגמור מן המסלול הבורגני שהוריו חונכו עליו, ושניסו להנחיל לבנם. האם יוכל לשרוד בעולם ללא תמיכתם? האם בחירותיו מצביעות על פינוק או ילדותיות, אולי חוסר מעשיוּת? אולי דווקא מדובר על פתיחוּת ועושר פנימי, ועל הבנת העתיד באופן שאינו מותנה בתפיסות מוקדמות ומקובעות? האם ההורים מוֹעלים בתפקידם כשאינם לוחצים עליו ללכת בדרך הסלולה, או להיפך כאשר הם מקשים קושיות ומצביעים על המחסומים שייתקל בהם, האם ייתכן שהם מחלישים אותו, בולמים את התפתחותו ומעוררים בו ספק עצמי מזיק? הוריהם של עומר ואיתמר תוהים עד כמה, אם בכלל, עליהם לנסות להפעיל את סמכותם ההורית מול בחירות ילדיהם, ובאיזה אופן.
אציג כעת שני מקרים מהופכים, בהם ההורים לא התלבטו כלל, אלא הפעילו סמכות באופן נוקשה. אלכס בן ה-27 דורבן על ידי הוריו, עולים חדשים שנאבקו על מקומם בחברה הישראלית, להגיע להישגים בתחומים 'נחשבים', בהם יוכל להצליח כלכלית וחברתית. אכן, אלכס מצליח בעבודתו ומסור לה מאוד. עם זאת, הוא מספר כי ברגע בו פיתח עניין אישי בדבר מה, הוריו 'נדחפו' לשם, הביעו דעתם, ביקרו - מה נכון ומה לא, מה ראוי ומה לא - עד שחש מיאוס ואיבד עניין בתחום. הוא אמנם הזכיר במעומעם שהתעניין בתחומים כמו היסטוריה, אדריכלות וקולנוע, אך בתקופה הראשונה בטיפול לא היתה לו כלל יכולת לדבר על דברים אלה ולהרחיב. אלכס היה מנותק לחלוטין מן החוויה של לרצות או לאהוב משהו. באחת מפגישותינו שאלתי, האם הוא זוכר במה אהב לשחק כשהיה קטן והאם בכלל שיחק? אלכס הופתע מהשאלה כי הוא לא זכר משחקים. הוא אמר, "אני לא יודע לשחק". גם אלכס, כמו שפרה שהוזכרה בתחילת המאמר ומבוגרת ממנו ב-40 שנה, מתקשה ליצור קשר זוגי, רגשי או מיני, וחש תחושת חוסר ערך עמוקה. לעומתו, ירדנה בת השלושים דווקא יודעת לשחק. היא אשה יצירתית ומבריקה, שמצליחה ומוערכת בעולם האדריכלות, למרות היעדרה של תעודת בגרות וקיומה של הפרעת קשב וריכוז. יחד עם זאת, ירדנה 'מותקפת מבפנים', פעם אחר פעם, בגוף ובנפש, על ידי אלרגיות, הפרעות גופניות שונות, גַלים של מצב רוח דכאוני ודרישה עצמית נוּקשה ובלתי מתפשרת. אנו מבינות בפגישות כי ההתקפות מתקשרות לייצוג מופנם של דמות האם, אשה קצרת רוח ושיפוטית. האֵם הסמכותית והדומיננטית כינתה בכינויי גנאי את ירדנה הילדה ה'מעופפת', אשר התקשתה לתפקד בבית הספר, וביטלה את תחומי העניין שלה כמטופשים וחסרי משמעות.
לשפרה, אלכס וירדנה, בני גילאים ורקעים שונים, יש דבר אחד משותף, שלושתם סובלים מהפנמה של סמכות הורית נוקשה, חד-מימדית, בלתי מאפשרת ומהסללה מצמצמת של נתיב חייהם. כמה היו נשׂכרים הילדים שהיו אילו זכו בעידוד לשחק, להתנסות, לתעות בשבילי החיים, במקום להידחף באופן בלתי רגיש לצרכיהם למסלול ה'נכון' בעיני הוריהם. עם זאת, מן הדוגמאות של עומר ואיתמר, שעושים בחירות חריגות שיש בהן משום סיכון עצמי, ניתן להבין שגם הכיוון המהופך אינו פשוט כל כך. אם כן, מה עושים? בעידן של אי וודאות, עידן של ערעור מקורות הסמכות, אני סבורה כי אין מקום לקביעה נחרצת אחת לגבי האופן בו צריכים ההורים להתמודד עם השינויים בעולם ועם קשיי ילדיהם. באופן אישי, אני מאמינה שהמפתח מצוי בגמישות ופתיחות. חשוב שיהיה להורים קשר קרוב וקשוב עם הילד, שיפנו תשומת לב למצוקותיו, שיפתחו שיח גלוי לגבי העניינים שמטרידים אותו, ויציגו את עצמם כסמכות מאפשרת. בתוך כך, מתוקף גילם ותפקידם הם ודאי מקור סמכות, אך לא סמכות כופה ונוקשה אלא כזו שמציעה תמיכה, הכוונה, עידוד, תהייה, התלבטות וחיפוש דרך משותפים. הוריו של עומר, שהתעקש לאכול סוגים בודדים של ירקות ופירות, הציגו בפניו את הבנתם לרצונו לבְחור בתזונה שנכונה בשבילו, בריאותית ומוסרית, אך גם את דרישתם - התייעצות עם תזונאית ובדיקות דם תקופתיות שיעקבו אחר מצב בריאותו. עומר, לשמחתם, הסכים בלי כל ויכוח, ואף נראה שנרגע מאוד לאחר התערבות זו. הוא גם הפתיע אותם בבקשה להתחיל טיפול פסיכולוגי. המאבקים המשפחתיים שככו במידה רבה, גם אם לא כליל, ועומר חזר מעצמו לתזונה מאוזנת יותר. זוהי דוגמה מצוינת לסמכות הורית מאפשרת, גמישה, קשובה ואף מתלבטת. ההורים לא התכחשו לשפע האופציות שילדם נחשף אליהן ולצורך שלו לבחור בדרך שתהיה נכונה עבורו. הם לא הציגו את עצמם כסמכות עליונה ושרירותית, אך יחד עם זאת, לא נטשו את הבן להתמודד לבדו עם הבלבול שתקף אותו. הוריו בחרו להתייצב לצידו, הצהירו על מחויבותם לבריאותו והציעו דרכים נוספות אפשריות על סמך ניסיון חייהם והידע שלהם להתמודדות עם סימני השאלה. 'סמכות מאפשרת' פירושה, מצד אחד לוותר על עמדת הסמכות היודעת-כל, שהיא מקור כח ומעמד, ומצד שני, להתייצב לצד הילדים – ולא מעל ראשיהם – בליווי תהליך החיפוש שלהם. 'סמכות מאפשרת' תובעת גם חיפוש מתמיד של ההורים ולכן זה לא דבר קל ופשוט. יש בעמדה זו משום אתגר, דרישה עצמית, צורך להימצא בתנועה כל הזמן, לבדוק את עצמנו לאורך הדרך, להיות מוכנים להודות בטעות, לשנות, עם לא מעט ניסוי וטעייה. אני מאמינה שהעמדה הזו, גם אם גובה משאבים, משתלמת בגדול ומתאימה לרוח הזמן. מכאן, שיהיה לכולנו בהצלחה.
מאמר זה התפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו. לקריאת מאמרים נוספים בשיח זה לחצו כאן.
איריס רילוב - פסיכולוגית קלינית מומחית המתגוררת ועובדת בחיפה. עוסקת בתרגום ספרות פסיכואנליטית. מסיימת לימודי תואר שני בכתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.
