צוות בטיפולנט
מאמר זה הינו סיכום הרצאתו של ניל וורוס משנת 2006 - רעיונות מרכזיים במחלוקת בין קליין לפרויד (Introduction: Central Concepts of the Freud-Klein Debates).
התבקשתי להציג בקצרה את היסטוריית השוני בחשיבה הקלייניאנית-פרוידיאנית. אתחיל בדיון בהבדלים בין הקבוצה הפרוידיאנית הוינאית לבין תומכיה של קליין במהלך דיוני המחלוקת של שנות ה-40, ולאחר מכן אדון בהתפתחויות שחלו בחשיבתם של הקלייניאנים הבריטים והפרוידיאנים האמריקאים. לפני כן, חשוב להדגיש כי השימוש במונחים "קלייניאני" ו"פרוידיאני" נעשה בעיקר בהקשר היסטורי אשר מרוחק במידה רבה מהפרספקטיבות העכשוויות בהן מחזיקים חברי קבוצות אלו, ובפרט בתחום ההתפחותי.
ייתכן והעובדה שמלאני קליין לא תמיד היתה דמות שנויה במחלוקת תפתיע חלק מהקוראים. היא החלה את הקריירה שלה בבודפשט, שם התחילה בטיפול אצל פרנצי לאחר שקראה את 'פשר החלומות' של פרויד. בעידודו של פרנצי קליין החלה לטפל בפסיכואנליזה בילדים ומאמריה המוקדמים הושפעו באופן משמעותי מעבודתו של פרנצי, במיוחד פיתוחיה בנוגע למעבר של הילד מעמדה אומניפוטנטית לעבר חשיבה המבוססת על עקרון המציאות. רעיונות אלו היו ממבשרי תפיסת הפנטזיה שלה אשר עמדה בהמשך בלב המחלוקת. למרות זאת, יותר מכל קליין הושפעה מפרויד ועבודתה המוקדמת נחשבה להמשכית לעבודתו של פרויד מאחר ופירשה את כלל התנהגויותיו של הילד במונחים של סמלים למיניות הגניטילית והאדיפלית. גם לאחר שניסחה רעיונות אשר עמדו במחלוקת משמעותית עם רעיונותיו של פרויד, המשיכה להציג עצמה כממשיכתו.
קליין הושפעה באופן משמעותי גם מקארל אברהם איתו עבדה לאחר שעברה לברלין ב-1921, ועברה אצלו אנליזה קצרה לפני מותו ב-1925. בעוד שפרנצי השפיע על קליין עמוקות בתחילת דרכה כאנליטיקאית לילדים ועל ניסוחיה התיאורטיים הראשוניים, היא ייחסה משמעות רבה בהמשך לעבודתו של אברהם. ואכן, חלק משמעותי מרעיונותיה מעוררי המחלוקת של קליין ניתן לראות כפיתוחים של רעיונותיו של אברהם על ההפנמות של הילד את חלקי הגוף של הוריו כחלק נורמלי בהתפתחות הפרה-גניטלית, כאשר אותם חלקי אובייקט נחווים באופן לא מודע כקיימים בגוף באופן קונקרטי. תיאורו של אברהם את עוצמת האגרסיה בסוף השלב האוראלי ותחילת השלב האנאלי כמשפיעה על היחסים עם אותם חלקי אובייקט היווה אף הוא בסיס לתפיסה ההתפתחותית שניסחה קליין.
עבודתה של קליין החלה להיות שנויה במחלוקת החל מ-1924, כאשר הציגה מאמר טכני בו הציעה כי התסביך האדיפלי מופיע בתגובה לגמילה בשנת החיים השנייה, וכי סופר אגו מרושע ופרימיטיבי מתחיל להתפתח כבר בשלב זה. קליין נתקלה בהתנגדות הן בחברה הברלינאית והן בוינה, כאשר מתנגדיה טענו כי רעיונותיה מתנגשים עם רעיונות פרוידיאנים בסיסיים והביעו חשש לגבי הטכניקה הטיפולית החדשה שלה, אשר הדגישה פרשנות ישירה של הרבדים הלא מודעים העמוקים בנפשו של הילד. רבים חששו שגישה זו תערער את הסופר אגו, תוביל להתנהגות בלתי נשלטת ותהרוס את הילד.
למרות המתיחות, אברהם הנהיג עמדה מגוננת כלפי קליין ועד מותו בשנת 1925 הוא סוכך עליה מפני ביקורת ישירה מהקולגות בברלין. לאחר מכן, קליין היוותה מושא לבוז ולגלוג אשר השפיעו על היענותה להצעה להגר ללונדון ב-1926.
שנותיה המוקדמות של קליין בחברה הפסיכואנליטית הבריטית היו שלוות, כאשר רבים מהקולגות שלה חלקו עמה את התעניינותה בהתפתחות הפרה-גניטלית, הדגש שלה על שנאה ותוקפנות ונושאים נוספים. כמו כן, מסורת הפתיחות בתרבות הבריטית היוותה קרקע פוריה ליצירתיותה הקלינית והתיאורטית של קליין. למעשה, בעשור הראשון בו חיה בלונדון החלה קליין לפתח רעיונות יותר מובחנים ושנויים במחלוקת אשר חלקם סתרו באופן ברור את תפיסותיו של פרויד.
ראשיתו של השינוי היה בחשיבה המחודשת על השלבים הפסיכו-סקסואלים. קליין החלה לראות את השלבים הפסיכוסקסואלים יותר כמתקיימים בחפיפה ופחות כלינאריים. היא הדגישה את הרכיב הסאדיסטי של המיניות הפרה-גניטלית ובמקום לתפוס את התסביך האדיפלי כהתפתחות פתאומית החלה בגילאי 4-5, החלה לתאר ביטויים אדיפליים מוקדמים יותר אשר היו פנטסטיים בעיקרם ומוזגו באגרסיה הפרה-גניטלית. קליין הניחה כי הסופר אגו מתחיל להתעצב בשלבים מוקדמים אלו של השלב האדיפלי ולא בסיומו, והניחה כי תחילה הוא מורכב מייצוגים מופנמים מעוותים של ההורים. עיסוקה הממושך של קליין בפנטזיה הפרה גניטלית הסדיסטית הוביל אותה בסופו של דבר לקבל את רעיון דחף המוות של פרויד בתקופה בה אנליטיקאים רבים התרחקו ממנו.
בעוד שהשקפותיה התיאורטיות של קליין הלכו והתבססו בבריטניה, הן הפכו יותר ויותר שנויות במחלוקת באיזורים אחרים. התפתחות זו נעשתה ברורה במיוחד ב-1927 כאשר אנה פרויד פרסמה סדרת הרצאות בנושא טיפול בילדים אשר אורגנו סביב ביקורת על עבודתה של קליין. קליין הגיבה בפרסום המגן על עמדתה ומבקר את עבודתה של אנה פרויד. איזור מחלוקת מרכזי היה הקבלתה של קליין את המשחק הילדי לאסוציאציות החופשיות בבגרות. אנה פרויד טענה כי משחקו של הילד יכול להוות חיקוי פשוט לדבר מה שראה במציאות, ולאו דווקא ביטוי לפנטזיה כפי שטענה קליין. נושא נוסף אשר עמד בלב המחלוקת היה ההתייחסות לטראנספרנט, אותו ראתה אנה פרויד כמוגבל אצל ילדים לאור נוכחותם הממשית של מקורות ההעברה, ההורים. לעומתה, ראתה קליין אפילו את יחסיו המוקדמים ביותר של הילד אל הוריו כטראנספרנסיאליים מאחר ונצבעו בצבעי ההשלכות הנובעות מהפנמותיו המוקדמות של הילד את הוריו. גם כאן, קליין הדגישה את הפנטזיה והעולם הפנימי בעוד שאנה פרויד הדגישה את המציאות והעולם החיצוני. מחלוקת זו מיוצגת באופן ברור גם בתפיסתה של אנה פרויד לפיה בשלב הראשוני של הטיפול על המטפל להפגין גישה התורמת למציאות של הילד, בעוד שקליין שימרה עמדה נייטרלית ומתנזרת במטרה לעודד את התעוררות הפנטזיה הלא מודעת.
בעוד שההבדלים בין אנה פרויד לקליין התחדדו, קליין נהנתה משלווה יחסית בחברה האנליטית הבריטית עד לשנות ה-30, כאשר אנליטיקאים פליטים מגרמניה ואוסטריה אשר נמלטו מהמשטר הנאצי החלו להגר לבריטניה והביאו עמם את ההתנגדות לתפיסותיה של קליין. בנוסף, כאשר קליין הציגה את מאמרה על העמדה הדכאונית ב-1934 גם חלק מתומכיה הבריטיים החלו לחשוב כי היא "הולכת רחוק מדי" בהתרחקה מהתפיסות הפרוידיאניות. במאמר זה התפיסה הלינארית של פרויד ואברהם את השלבים הפסיכוסקסואלים נעדת לגמרי. במקומה, ההתפתחות מוצגת כ"שינויים ביחסו של הסובייקט לאובייקט" ובאופן ספיציפי, קליין התייחסה לשינוי המתרחש בגיל 4-5 חודשים בו ההתייחסות לאובייקט חלקי הופכת להכרה באובייקט שלם. בשינוי זה המתייחס למעבר לעמדה הדפרסיבית מתבסס מכלול חדש של רגשות אמביוולנטיים וחרדות, וכך גם הגנות משופרות והכרה וקבלה גדולה יותר של המציאות. עבור רבים נתפס רעיון העמדה הדפרסיבית כמחליף את מקומו של התסביך האדיפלי כבעיה המרכזית עליה יש להתגבר במהלך ההתפתחות, ולכן הוא נתפס כעומד בסתירה לאחת מעמודי התווך של התיאוריה הפרוידיאנית.
הפילוג בחברה הפסיכואנליטית הבריטית הגיע לשיאו ב-1938 כאשר בני משפחת פרויד ומספר קולגות שלהם היגרו מוינה ללונדון עקב התחזקות המשטר הנאצי באוסטריה. מה שהחל כמחלוקת בין יבשתית התרכז עתה באותו מוסד אנליטי. תקופה זו של הקונפליקט האנליטי אשר נודעה כ"דיוני המחלוקת" שיקפה לא רק שונות תיאורטית בין אסכולות פרוידיאניות שונות, אלא היתה תוצר של גורמים פוליטיים, אישיים והיסטוריים. מעל כל אלו, גרם מותו של פרויד לכך שלראשונה בהיסטוריה הפסיכואנליטית נותרה החברה ללא סמכות מוסכמת אשר משמרת את אחדותה.
לבסוף פינו את מקומם המרירות, האיבה ולעיתים אף השנאה והפרנויה אשר ליוו את דיוני המחלוקת לדיונים מנומקים בזהירות. הדיונים נסובו סביב ארבעה מאמרים שהציגו קליין ותומכיה. המאמר הראשון, "the nature and function of phantasy," שכתבה סוזן איסאק דן ברעיון הפנטזיה הלא מודעת ועמד בלב המחלוקת. המאמרים האחרים עסקו בהפנמות והשלכות, רגרסיה והעמדה הדפרסיבית אך המחלוקת סביב מאמרה של איסאק היא שסימנה בבירור את ההבדלים בין הקבוצות.
איסאק טענה כי הפנטזיות הלא מודעות הן התוכן הבסיסי של הנפש ומתקיימות החל מהלידה. הן נתפסו על ידה כייצוג הנפשי של דחפי החיים והמוות וכמונחות ביסוד כל הפעילות והחוויה הנפשית. אנה פרויד ותומכיה התנגדו ממספר סיבות. הם טענו כי הקלייניאנים אינם מבחינים בין השפה הסובייקטיבית של הפנטזיה והטרמינולוגיה האובייקטיבית של המנגנון הנפשי. לטענתם, איסאק הרחיבה יתר על המידה את רעיון הפנטזיה של פרויד אשר התייחס לפנטזיה במובן של תוצר רגרסיבי של תסכול ליבידינלי- היא הרחיבה אותו מעבר לדחפים התוקפניים והליבידינליים והתייחסה למעורבותו בבניית ההגנות ותהליכי החשיבה. התנגדויות נוספות נגעו לכך שהקלייניאנים לא הבחינו בבירור בין תהליכים ראשוניים ושניוניים, בין אגו ואיד ובין תפיסת מציאות ויצירה פנטסטית. מעבר לכך, הם ראו את מיקום הפנטזיה בשלב מוקדם כנוגד את "תפקיד המציאות הראשוני של האגו הפרימיטיבי".
כלומר, ההבדלים מתחדדים מאחר והקלייניאנים ראו תפיסת מציאות מדויקת כמתפתחת באופן הדרגתי מתוך הפנטזיה הראשונית הכוללת אינטרפרטציה של תחושות ודחפים, בעוד שהפרוידיאנים הוינאים ראו את תפיסת המציאות כבסיסית ונוכחת מתחילת החיים, בעוד שהפנטזיה היא התפתחות משנית הדורשת תפקודי אגו מתקדמים יחסית. התפיסה הקלייניאנית רואה את הנפש כפלואידית ופרשנית, בעלת עולם פנטזיה פנימי העומד אפילו בבסיס תפקודי האגו המתקדמים ביותר בעוד שאנה פרויד ותומכיה ראו את הנפש כנעה בין חלקים הקשורים למציאות לבין חלקים המערבים פעילויות הקשורות בדחפים ובפנטזיה. איזורי מחלוקת נוספים התקיימו בתקופה בה התרחשו דיוני המחלוקת, אך המחלוקת על תפקיד הפנטזיה היתה המהותית ביותר.
עד כה דנו בהבדלים התיאורטיים שהתעוררו בשנות ה-40 בנקודת מחלוקת קריטית בחיי הפסיכואנליזה, ותחת לחצים פוליטיים וחברתיים. דברים רבים השתנו מאז. ב-1946 הוכרזה הפסקת אש רשמית בין הפרוידיאנים לקלייניאנים בבריטניה, וזאת בעיקר הודות לאנליטיקאים שהתהוו בסופו של דבר ל'קבוצת האמצע' או 'הקבוצה העצמאית'. הפסקת האש הובילה להיפרדות לשני מסלולי הכשרה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. מסלול A כלל את הקלייניאנים וקבוצת האמצע ומסלול B את הפרוידיאנים. מסלולים אלו אפשרו קיום מקביל של הקבוצות בחברה הבריטית למרות שלטענתו של ג'וזף סנדלר לאורך השנים היתה אינטראקציה מועטה ביותר והשפעה קטנה ביותר של הקבוצות זו על זו, לפחות ברובד הגלוי.
בכל מקרה, בתוך הקבוצות התרחשו התפתחויות משמעותיות. כשנה לאחר דיוני המחלוקת, ב-1946, קליין הציגה את רעיון ההזדהות ההשלכתית במאמרה Notes on Some Schizoid Mechanisms. בעוד שתיאורים קליניים של הגנה זו ניתן למצא בכתביה המוקדמים של קליין, במאמר זה היא מספקת לראשונה המשגה תיאורטית של התהליך בו ההתמודדות עם חרדות בלתי נסבלות מתבצעת באמצעות פיצול של רגשות והשלכתם אל תוך האובייקט. בשנות ה-50 וה-60 ביון כתב מספר מאמרים אשר הרחיבו רעיון זה על ידי הוספת מימד אינטר-פרסונלי. ביון ראה בהזדהות ההשלכתית לא רק הגנה אלא צורת תקשורת פרימיטיבית בין האם לתינוקה ולאחר מכן בין האנליטיקאי למטופל.
במרבית הספרות הקלייניאנית מאז מותה של קליין, הבנתו של ביון את ההזדהות ההשלכתית ורעיון ההכלה הקשור בו בלתי ניתנים להפרדה. לטענת Schafer (1994), הודות לפיתוחיו של ביון הקלייניאנים החלו להתקרב לפרוידיאנים, לפחות במונחים של גישה טכנית.
כעת, נעבור לארצות הברית. משנות ה-40 ועד לשנות ה-60 פסיכולוגיית האגו של הרטמן ייצגה את המיינסטרים הפרוידאני. בתקופה זו פסיכולוגיית האגו האמריקאית שימרה ברית חזקה עם אנה פרויד וחלקה עמה את התנגדותה לחשיבה הקלייניאנית. הדגש על הסתגלות למציאות וה'איזור המשוחרר מקונפליקט' עמדו במוקד התפיסה וההעדפה היתה לשפה פשטנית ומכניסטית, כאשר תיאורי תכנים נפשיים (כלומר, פנטזיה) צומצמו באופן משמעותי. מלבד מספר יוצאי דופן, הרעיונות הקלייניאנים כמעט ולא זכו לתשומת לב במוסדות ההכשרה- מלבד לפעמים בהם רצו להוכיח את אי צידקתם. עם זאת, בשנות ה-50 המאוחרות ובראשית שנות ה-60 ניתן לראות השפעות עקיפות של החשיבה הקלייניאנית דרך עבודתם של תיאורטיקנים כמאהלר וקרנברג.
תקופת הרטמן הגיעה לסיומה ותיאוריה פרוידיאנית מודרנית החלה להתבסס. אחד ממאפייני הפרוידיאניות המודרנית היתה הרחבת הסובלנות לפרספקטיבות מרובות במסגרת הפרוידיאנית. חלק מהפרוידיאנים בני זמננו המשיכו לדבוק בעמדה הקלאסית או וריאציות שלה, אחרים מתמקדים בחזרה למקורות פסיכולוגיית האגו באמצעות עבודה עם דגש על ההגנות, וקבוצה שלישית מדגישה את האספקט המוזנח בדרך כלל בכתיבתו של פרויד המתייחס ליחסי אובייקט. קבוצה שלישית זו אותה מכנה Steve Ellman "פרוידיאנים של עצמי ואובייקט" היא הקבוצה בעלת הנטייה החזקה ביותר לאינטגרציה של תפיסות יחסי אובייקט שונות, הכוללות גם את עבודתם של קליין וביון, למסגרת עבודה פרוידיאנית.
כעת, לאחר למעלה מחמישים שנים, חלו שינויים רבים בשני הצדדים שלקחו חלק בדיוני המחלוקת ובשנים האחרונות נערכו דיונים פורים סביב נושאים דומים המעסיקים פרוידיאנים וקלייניאנים- אך דיונים אלו נסובים בעיקר סביב היבטים טכניים. כתוצאה מכך, רבות מנקודות השוני אשר הובהרו במהלך דיוני המחלוקת טרם נידונו מנקודת ראות בת זמננו, ובעיקר סביב נקודות הנוגעות לתיאוריה ההתפתחותית.
Vorus, N. (2006). Introduction: Central Concepts of the Freud-Klein Debates. J. Infant Child Adolesc. Psychother., 5:259-267
