צוות בטיפולנט
מאמרה של Frankiel משנת 1993 מחבואים בחדר המשחקים: על אובדן אובייקט והעברה בטיפול בילדים (Hide-and-seek in the playroom: On object loss and transference in child treatment) מתמקד בניסיון להקנות משמעות לתופעה קלינית שכיחה בה ילדים מביאים לחדר הטיפולים משחקי מחבואים או סוגים אחרים של משחקי הסתרה-חיפוש-מציאה. Frankiel מציעה כי משחקים אלו משקפים חוויה של נפרדות ו/או אובדן טראומטי מוקדמים וניסיונות שליטה בהם. ההקשר בו המשחק מגיע, צורת המשחק ודפוסי ההעברה הבאים לידי ביטוי דרכו הם אינדיקטורים משמעותיים לזיהוי ההגנות של הילד והאיום אליו הוא מגיב. Frankiel מתארת שלמרות שכיחותם של משחקי מחבואים בקליניקה, ולמרות היותם תופעה התפתחותית נורמטיבית, משחקים אלו זכו להתייחסות מעטה. Mahler וכותבים אחרים שהסתמכו על רעיונותיה תיארו משחקי פי-קה-בו ומשחקי מחבואים ראשוניים ופרימיטיביים כאינטראקציות חשובות עם האם המתרחשות בשלבים שונים של תהליכי הספרציה והאינדיווידואציה. משחקים אלו מאפשרים לאם ולתינוק להתנסות בוריאציות של מצבי היפרדות ואיחוד מחודשים.
מאמר זה יעסוק במשמעותם של משחקי ספרציה-איחוד בחדר הטיפולים כאשר הם מופיעים בקרב ילדים בגיל האדיפלי ובגילאי החביון. משחקים אלו מופיעים אצל חלק מהילדים רק כאשר הם רלוונטיים במיוחד, למשל כאשר המטפל מודיע על היעדרות. אצל ילדים אחרים, ובפרט כאו שחוו פרידות ואובדנים טראומטיים, משחקים אלו יופיעו בקביעות ובדרך כלל בהקשרים העברתיים. לעיתים הם יופיעו לראשונה סביב היעדרות מתקרבת של המטפל, אך לעיתים יופיעו גם ללא גירוי או קטיעה צפויה של הטיפול.
Frankiel מתארת את הבנתה כנשענת על תצפיותיו של פרויד במשחק פרידה-איחוד מחדש חזרתי של נכדו. משחק זה הוביל אותו לזיהוי המשאלה והשליטה בהתייחס לנפרדות והחרדות הנלוות לה. פרויד טען כי באמצעות המשחק הילד נע מהפסיביות של החוויה לאקטיביות של המשחק ובו זמנית נוקם סימבולית באובייקט.
Frankiel מציעה כי עבור ילדים מסוימים סיטואציית ההעברה מספקת הזדמנות לגילום פנטזיות של אובדן ואיחוד מחדש באמצעות ניסיונות נקמה במטפל. ילדים אלו משתמשים במטפל כקורבן פסיבי פוטנציאלי המגלם אל הילד שחווה טראומה, בעוד שהם מגלמים את האובייקט הנוטש הנראה אומניפוטנטי. אפשרות נוספת הגלומה בהעברה עבור ילדים המתמודדים עם נושאים לא פתורים של אובדן ופרידה היא ההתנסות ביחסים חדשים בהם הם תוהים האם יינטשו שוב. חלק מהילדים מניחים כי יינטשו בסופו של דבר, כאשר הטיפול מהווה הזדמנות להתמודדות אחרת וחדשה עם חוויה זו ועם האופנים בהם הילד עצמו מגרה אובדנים נוספים.
Kleeman ראה במשחקי הקו-קו של הינקות את הבסיס למחבואים, משחק הילדים הנצחי (1967, 1973). Erikson ראה במשחקי קו-קו את האינטראקציה הראשונה המשמעותית בה הילד לומד לשחק עם אמו. Mahler וממשיכיה ראו במשחקים אלו חלק מתתי השלבים ההתפתחותיים של הבחנה, תרגול וההתקרבות מחדש (rapprochement), אשר מוצגים לראשונה על ידי האם ומהווים בהמשך דרך למשוך אותה אל האינטראקציה. (Mahler and Furer (1963 אף הצביעו על חשיבותם של משחקים אלו לסיוע בשליטה בחרדת הפרידה וחרדת הזרים איתה מתמודדים תינוקות רבים.
(Peller (1952 התייחסה לאופן בו משחק מחבואים מאפשר לילד לפנטז כי הוא השולט בפרידה והוא היכול להשיב את האם בהיעדרה. 1976 (Bruner and Sherwood) הציעו כי משחקי קו-קו מאפשרים לילד לחוש כי כל פרידה תסתיים בסופו של דבר באיחוד מחדש. באופן כללי, ניתן לזהות שני זוגי משחקי מחבואים. בסוג הראשון אדם אחד מתחבא והשני מחפש אותו, כאשר בדרך כלל מתעוררת התרגשות רבה בילד המתחבא, ובפרט ככל שמתקרבת מציאתו. המחפש, שהוא האקטיבי יותר במשחק, חווה את ההתרגשות של פתרון התעלומה- מציאת האדם האבוד- או את התסכול של חיפוש שאינו נושא פרי. המשחק ממשיך עד לאיחוד בין המחפש למתחבא או עד שהמחפש מצהיר על כישלונו. בוריאציה אחרת של המשחק, מה שמוחבא אינו אדם אלא חפץ קטן, כאשר המחפש מחפש אחריו והמחביא מציע רמזים, בדרך כלל על בסיס טמפרטורה ("מתחמם... לוהט... קר כמו קרח..."). בדרך כלל, לאחר מציאת החפץ המחפש והמחביא מחליפים תפקידים.
ניתן לראות את שתי הוריאציות של המשחק כעוסקות בדמות לא שלמה המחפשת השלמה, כזוג בו פרט לא שלם מחפש באופן אקטיבי אחר השלמה באמצעות איחוד מחודש בעוד שהאחר מבטא התנגדות פסיבית או אקטיבית זמנית לאיחוד המחודש. לפי תפיסה זו, המשחק משחזר את החוויה של היות בלתי שלם ומשתוקק להשלמה על ידי מציאת או הימצאות על ידי אדם אחר. עבור הילד אשר חווה אובדן טראומטי, המשחק מלווה בדרך כלל בחרדה רבה: האם אי פעם ימצאו אותי? האם אי פעם אמצא את האחר שמתחבא, המסמל את האובייקט האבוד החיוני להשלמת העצמי? את הרלוונטיות הייחודית של דינמיקה זו לילד המתאבל ניתן להבין באמצעות זיהויים של יעקובסון (1965) ושל בולבי (1963, 1980) את הקומבינציה השכיחה של היעדר אבל ושל חיפוש תמידי אחר האובייקט האבוד בקרב אנשים שאיבדו הורה בילדותם.
Frankiel מתארת כי ילדים שהשתמשו במשחקי מחבואים בטיפול שלהם הם ילדים אשר היתה להם סיבה טובה לעסוק באובדן כדוגמת ילדים מאומצים, ילדים שחוו פרידות וגירושים פתאומיים, ילדים להורים שזמינותם לילד היתה לבילית ביותר וכן הלאה. ילדים אלו השתמשו באופנים שונים במשחק המחבואים בטיפול. חלקם מערבים את המטפל במאבק לביסוס שליטה אומניפוטנטית וממקמים את עצמם בפוזיציה עוצמתית של שליטה במשחק. אחרים אשר זקוקים לשחזור המאבק להימלטות מאימת הסירוס או ההכחדה ממקמים את המטפל, בדרך כלל, כמגן אומניפוטנטי. אחרים השתמשו בטיפול כדי לתקן את אמונתם בכך שישנו איחוד מחודש לאחר פרידה.
Frankiel תוהה במאמרה לגבי הבדלים מגדריים בשימוש במשחקי מחבואים. על אף שהיא מדגישה כי מספר הילדים עליו התבססה במאמרה (שישה) אינו מהווה מדגם גדול דיו להסקת מסקנה כוללת, היא מתייחסת להבדל בוריאציות המשחק של בנים ובנות. הילדות שהיו בטיפולה שיחקו בוריאציית המחבואים של הסתרת חפצים בעוד שהבנים העדיפו משחקי מחבואים בהם הם או המטפל התחבאו. Frankiel מציינת כי לבנים אלו, עליהם היא מבססת את מאמרה, היו סיבות טובות לפחד מפגיעה פיסית (מסירה לאימוץ עקב בעיה נוירולוגית, פגיעה על ידי האב ועוד).
במאמר עכבות, סימפטומים וחרדה, פרויד (1926) ניסח את תיאוריית החרדה הסופית שלו והציע כי חרדת סירוס היא מקור האיום, ולכן גם מקורות החרדה המרכזיים הם חרדת סירוס, אובדן אובייקט, אובדן אהבת האובייקט וגינוי על ידי הסופר אגו. Frankiel מתארת שלמרות שעל פניו הבנים והבנות הגיבו לאותו איום- אובדן האובייקט- הבנים חוו את האיום בעיקר כאיום של חרדת סירוס- חרדה שהיתה ממשית וסימבולית בו זמנית עבורם. בהקשר זה, מעניין לציין כי במחקר השכול של Harvard בו אלמנים ואלמנות התבקשו לדבר על חווית השכול בשנה שלאחר אובדן בני זוג, גברים השתמשו במטאפורות אשר ביטאו תחושה של אובדן חלק מעצמם, בעוד שנשים נטו יותר לתאר את עצמן כנטושות.
Arlow פיתח קו חשיבה דומה כאשר תיאר קבוצת גברים בעלי "פרוורסיה אישיותית" אשר תיארו כי בילדותם נהגו לשחק משחק בו הסתירו את איבר מינם בין ירכיהם כאשר הם מתבוננים במראה וכך יצרו דימוי מפחיד שלהם כבנות ולא כבנים, כלומר כמסורסים. לאחר מכן הם אפשרו לאיבריהם להתגלות וחוזר חלילה. Arlow הציע כי משחק זה מבטא ניסיון לשלוט בחרדת הסירוס, מאחר והוא מאפשר למטופל לחוות שהסירוס "לא קרה באמת, אין מה לדאוג". הוא הציע כי טראומה, משחק ופרוורסיה במקרים אלו קשורים דרך צורכו של האגו להתמודד עם אפשרות טראומטית באמצעות המשחק.
בדומה לגברים ש-Arlow תיאר, Frankiel מציע כי גם המטופלים אשר שיחקו מחבואים בטיפול הפגינו מידה ניכרת של חרדת סירוס אליה הגיבו באמצעות ביטויי אומניפוטנציה ושליטה סאדיסטית. הגברים של Arlow החביאו את מה שיקר להם יותר מכל, מה שפחדו שילקח מהם, ודרך המשחק הדגימו שוב ושוב כי דבר זה לא יכול לקרות: מלבד לרגעים ספורים, איברי המין שלהם נותרו שלמים ונוכחים. דרך גילום במשחק של התוצאה המאיימת, הם גילו שוב ושוב כי הפין מחובר ולא הוסר. ניתן לשער כי הילדים אשר חוו אובדן טראומטי נאבקו להפוך את הדבר ממנו סבלו ל"לא אמיתי" בדומה למטופליו של Arlow. דרך שחזור החוויה כאשר התחבאו שוב ושוב מפני המטפלת ונמצאו, הם יכלו להבטיח לעצמם כי הדבר ממנו פחדו לא יתגשם. הם לא יינטשו.
Fenichel זיהה כי המשחק יוצר מתח אשר נמצא תחת שליטת הילד (1946), ו-Frankiel מציעה כי הילדים ששיחקו במחבואים נאבקים כדי להבטיח לעצמם שלא רק שלא יינטשו, אלא שגם לא יופתעו שוב על ידי נטישה: אם השליטה נמצאת בידיהם, הם לא יסבלו שוב מההפתעה האיומה.
Frankiel מדגישה כי לא ניתן להסיק מסקנות גורפות לגבי משמעותם של הבדלים מגדריים עקב המדגם הקטן עליו היא מתבססת במסקנותיה. עם זאת, המקרים עליהם מבוסס המאמר הנוכחי מדגימים כי ילדים שחוו אובדן ואבל שחזרו חוויות אלו על ידי עירוב המטפל באינטראקציות אשר ביטאו את יחסיהם הבלתי פתורים עם האדם האבוד. בהקשר זה, Jacobson הציע כי ילדים שחוו אובדן הורה בילדות המוקדמת חוו את האובדן לא רק במונחים של אובדן אהבה או אובייקט אהבה, אלא גם כפגיעה נרקיסיסטית חמורה, סירוס (1965). החוויה של להיות ללא אב או אם, יתום או מאומץ היא חוויה משפילה ובהתאם, ילדים אלו חווים לא פעם תחושות נחיתות ועוינות הנובעות מהאובדן אך מוסטות מהאובייקט האבוד ומופנות אל תחליפי ההורה. במקביל, האובייקט האבוד מואדר במטרה להעלות את ערכו הנרקיסיסטי ולהפנותו גם אל אותו חלק יקר בעצמי שאבד וזקוק לתיקון.
הילד אשר חווה אובדן חש בלתי שלם פיסית ונפשית ופגוע נרקיסיסטית. בחדר המשחקים, במשחק המחבואים, הילד מגלם את החוויה הטראומטית של אובדן מוקדם ומבטא את הפנטזיה של מציאת האובייקט האבוד. בנוסף, כאובייקט חדש, המטפל מגלם את התקווה שהחלומות שישנים יתגשמו ושבמונחי הילד, כל דבר ששובש יתוקן בסופו של דבר. תקווה זו כוללת לא רק את חידוש אהבת האובייקט האהוב אלא גם את שיקומו של העצמי הבלתי פגוע. כמו כן, היא כוללת אלמנטים של פיצוי ונקמה על הסבל שליווה את ימי ההמתנה הארוכים.
Hide-and-seek in the playroom: On object loss and transference in child treatment. Frankiel, Rita V. Psychoanalytic Review, Vol 80(3), 1993, 341-359.
