ד"ר אלינער פרדס וחיים פינקלמן
המונח "מיקרו-אגרסיה" יכול לסייע לנו לזהות ולהבין מסרים סמויים ופוגעניים המועברים באינטראקציות יום-יומיות, בהקשרים חברתיים ובין-תרבותיים שונים. במאמר זה נתייחס למופעיה השונים של מיקרו- אגרסיה, כולל ביטויים היכולים להתרחש במפגשים טיפוליים. בהקשר הזה, תובא סקירת מחקרים שעוסקים בחקר החוויה של להט"בים בפסיכותרפיה. נעמוד על החשיבות של המודעות למיקרו-אגרסיות, ובמיוחד על רקע הרב-גוניות בחברה הישראלית, וננסה לבחון כיווני מחשבה לגבי דרכים לגייס את ממצאי המחקרים ואת המודעות לתופעה זו לטובת פיתוח היכולת להכרה הדדית, רב-תרבותיות ודיאלוג גם במצבי קונפליקט.
את המונח "מיקרו-אגרסיה" (Micro-aggression) טבע לראשונה פסיכיאטר בשם פירס (1970 ,Pierce) בהתייחסו למסרים סמויים, המעוברים באינטראקציות בין-אישיות וחברתיות, אשר משדרים הפחתת ערך (‘put-downs') בהקשר של אפליה ומידור חברתי. ייחודם של המסרים הללו הוא באופיים, אשר יכול להיות אגבי, יום-יומי, ולעתים אוטומטי וסמוי. כך, לא מדובר דווקא בהצהרות בוטות המכוונות ביחס לקבוצת מיעוט כלשהי, אלא במבעים וביטויים שגורים ויום-יומיומיים, אשר לכאורה לא מכוונים לפגוע או להפלות (Pierce, 1970).
Sue הרחיב את השימוש במושג לפרדיגמה מחקרית אשר בוחנת מגוון של התייחסויות, מרומזות בחלקן, אשר ניתן להתייחס אליהן כאל "ניואנסים של תקשורת", וככאלו הן מבטאות הפחתת ערך כלפי מיעוטים גזעיים, דתיים ואתניים (Sue, 2010). במחקריו הוא הבחין בין שלוש קטגוריות של מיקרו-אגרסיות. הקטגוריה הראשונה, "מיקרו-התקפות" (micro-assaults), מתייחסת למבעים מפלים ופוגעניים ביחס לפרט מקבוצת מיעוט כלשהי. הקטגוריה השנייה, "מיקרו-עלבונות" (micro-insults), מתייחסת לעלבונות אשר יכולים להיאמר באופן אגבי או נרמז (למשל, לומר לאישה "מה את מבינה" ביחס לענייני מוסך). הקטגוריה השלישית, "מיקרו-שלילת תוקף"(micro-invalidation), מתייחסת להתעלמויות שונות שחווים פרטים מקבוצות מיעוט, כלומר, לחוסר התייחסויות, ולתחושה של שקיפות ("להרגיש כמו אוויר").
עוד עולה ממחקריו של סו, שאנשים אשר מעבירים מסרים מפלים ופוגעניים באמצעות מבטים, תנועות גוף ואמירות שיש בהן הבעת מיקרו-אגרסיביות לא בהכרח מודעים באופן מלא להשלכות של דבריהם או להשפעתם המערערת והמצטברת. כוונותיהם אף יכולות להיות טובות- למשל, מרצה המבקש להחמיא לסטודנט כהה עור באמירה "האנגלית שלך מצוינת". ככל שהמסרים הגלויים עומדים בסתירה למסרים הסמויים, יש לצפות לבלבול, מבוכה וחוסר אמון. מעבירי השדר עלולים להפוך להגנתיים כאשר אחרים מעמתים אותם ביחס למסרים אותם הם מעבירים. לצד זאת, הפנית תשומת הלב של אנשים אל המבעים המיקרו-אגרסיביים שלהם עצמם עשויה לתרום גם להתבוננות רפלקטיבית ולהוביל להפקת לקחים והגברת מודעות.
בעשור האחרון נעשו מחקרים רבים בתחום התקשורת הלא-מילולית, וזאת, מתוך ניסיון ללמוד יותר הן על "אותות" ומסרים שאנשים משדרים זה לזה באמצעות הבעות פנים וגוף, והן על ההשפעה של האופנים בהם אנשים חשים שהם משתקפים בתגובות לא-מילוליות של זולתם. מחקרים אלו שופכים אור על הדרכים בהן מתעצבת תחושת הזהות ביחס לתהליכים של הפנמה והשתקפויות של מבעים בלתי מילוליים, והמשמעויות שמיוחסות למבעים הללו. בהקשר הזה, מבעים מיקרו-אגרסיביים, אשר מטבעם יכולים להופיע במגוון רחב של הקשרים בין-אישיים, יכולים לעורר בושה, לפגוע בתחושת הערך העצמי, ולהעכיר אינטראקציות ומפגשים בין בני אדם. מעניין ומטריד לחשוב על כך שמבעים מיקרו-אגרסיביים יכולים להופיע גם בהקשר של טיפול בפסיכותרפיה, וזאת, תחת המסווה של ניסיון "לעזור". ביטויים מיקרו-אגרסיביים יכולים להיות מכוונים כנגד אנשים רבים אשר פונים לטיפול - נשים, זקנים, מהגרי עבודה ועוד. מטפל יכול לא להביע בגלוי את רגשותיו, אך די בהבעות הפנים, בשאלות שהוא שואל, ובמיוחד בשאלות שאינו שואל, כדי לחשוף עולם ומלואו, גם מבלי שהוא מודע לכך. כך, גם מטפלים המחשיבים את עצמם כפתוחים וליברלים יכולים "לחטוא" בהתבטאויות מיקרו-אגרסיביות, וגם הם עלולים להתכחש ולהתגונן כאשר הם מעומתים עם התגובות שלהם (פינקלמן, 2012).
להט"בים (לסביות, הומוסקואלים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים) הם קבוצת מיעוט, אשר כמו קבוצות מיעוט אחרות חשופים לאפליה ולפוגענות, ובכלל זה למבעים תקשורתיים אשר ניתן לבחון אותם כמיקרו- אגרסיות. מחקר חשוב שניתן לציין בהקשר הזה הוא של נדל ועמיתיו (Nadel et al, 2010), אשר חשפו ובחנו מגוון של ביטויים מיקרו-אגרסיביים אליהם חשופים בני נוער ובוגרים להט"בים. כפי שעולה מהמחקר הזה, המפגש עם גורמים חינוכיים בבתי הספר, המגע היום- יומי עם בני קבוצת השווים וגם היחסים עם ההורים - כולם מהווים זירות שבהן בני נוער ומבוגרים להט"בים יכולים לחוות אפליה, מידור ופוגענות על בסיס יום-יומי. לאחרונה הוציאה הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית ספר שהוקדש לנושא של מיקרו-אגרסיות That's so gay! Microaggressions and the lesbian, gay, bisexual, and transgender community. (Nadal, 2013).
במשך עשרות שנים, ההומוסקסואליות הוגדרה על ידי ממסדים טיפוליים - פסיכיאטריים ופסיכולוגיים כאחד - כפתולוגיה נפשית. בעוד שיחסו של זיגמונד פרויד להומוסקסואליות היה מורכב, ובמידה רבה סובלני בהשוואה לזמנו, הרי שבדורות שלאחר פרויד, ועם התפשטותה של הפסיכואנליזה לארצות הברית, ההומוסקסואליות נבחנה יותר ויותר כפתולוגית, ולהומואים רבים אשר פנו לטיפול פסיכואנליטי הוצעו טיפולי המרה. רק לקראת סוף המאה העשרים, שינויים חברתיים ביחס להומוסקסואליות החלו לחלחל בהדרגה אל הממסדים הפסיכואנליטיים, ובעשרות השנים האחרונות ניתן למצוא ספרות פסיכואנליטית הולכת וגדלה אשר מציעה המשגות חדשות ביחס להבנת חוויות החיים הרגשיות של מי שנטייתם המינית ו/או זהותם המגדרית שונה מן הנורמה ההטרוסקסואלית.
לאור זאת, ניתן לשאול האם, ובאיזה אופן, ההתייחסות אל ההומוסקסואליות כאל פתולוגיה עדיין "חיה" בחדר הטיפול?
סטיבן מיטשל, תיאורטיקן ומטפל פסיכואנליטי מרכזי בסוף המאה העשרים, היה ככל הנראה התיאורטיקן הפסיכואנליטי הראשון אשר מתח ביקורת חריפה על יחסו של הממסד הפסיכואנליטי בזמנו להומוסקסואליות, ואשר הראה כי ההתייחסות להומוסקסואליות כאל פתולוגיה, והגישה אשר אפיינה את דרכי הטיפול בהומואים, מנוגדות לעקרונות הבסיסיים של הפסיכואנליזה. עשרות שנים לאחר מכן, בביקורת על ספרו של האנליטיקאי ג'ק דרשר, "Psychoanalytic Therapy and the Gay Man", שפורסם בסוף שנות התשעים, כותב מיטשל ש"העולם הפסיכואנליטי מגיח מתקופה אפלה, אשר בה ההתייחסות להומוסקסואליות הונעה על ידי פחדים עמוקים". באופן דומה, הוגה פסיכואנליטי מרכזי ועכשווי - לו ארון, כותב בספרו האחרון יחד עם קארן סטאר (Aron & Starr, 2013) על הצורך של הממסד הפסיכואנליטי לקחת אחריות ולהכיר בעוולות שנגמרו ללהט"בים שפנו לטיפול או ביקשו להתקבל כמועמדים להכשרה כפסיכואנליטיקאים. הוא מתאר את ה"פתולוגיזציה" ביחס ללהט"בים וקורא לבחינה נוקבת של השימוש לרעה שנעשה בכוחו ובמעמדו של הממסד הפסיכואנליטי. מיטשל וארון מפנים, אם כך, את תשומת הלב אל העובדה שההיסטוריה הלא רחוקה, אשר בה הומוסקסואליות הוגדרה כפתולוגיה נפשית, מופנמת בתוכנו במידה כזו או אחרת, משפיעה ונותנת את אותותיה. לאור זאת, מחקרים אשר "מציצים" אל חדר הטיפול, ואשר בוחנים מבעים מיקרו-אגרסיביים של מטפלים ביחס ללהט"בים, יכולים לשמש דרך לבחינה עצמית של מטפלים ולהעלאת המודעות ביחס לפערים בין מסרים גלויים וסמויים במפגש הטיפולי.
ο מיקרו-אגרסיה והמטפל כאובייקט מיקרו-טראומטי
ο חתירה לאיזונים בין אכפתיות לעצמי ואכפתיות לאחר בקשר הורה-ילד
ο נתיבי חוסן במרחב הטיפולי: משברים כהזדמנות לעדכון מפות
במחקר על מיקרו-אגרסיביות בהקשר של טיפול בלהט"בים, ביקשו שלטון ודלגדו-רומרו (Shelton & Delgado-Romero) לאתר ולמפות את הביטויים האלה במחקרם, שכלל ראיונות עומק עם 16 נבדקים שעברו פסיכותרפיה (2011). הפרדיגמה המחקרית כללה ניתוח איכותני בשיטת "דוקייסן" (Moustakas - Duquesne method,", 1994) של תמות שעלו בשתי קבוצות מיקוד, שנערכו לצורך המחקר. מתוך התמות הללו אותרו שבע קטגוריות של ביטויים של מיקרו-אגרסיות בפסיכותרפיה בלהט"בים:
1. הנחה שהנטייה המינית היא מקור בלעדי למגוון רחב של סוגיות ונושאים בטיפול - Assumption that sexual orientation is the cause of all presenting issues.
הסוג הראשון של המיקרו-אגרסיה מתבטא ביציאה מנקודת ההנחה שהומוסקסואליות היא המקור למגוון רחב של נושאים וקשיים המביאים את המטופל לפנות לטיפול. התייחסות זו יכולה לנבוע בתפיסות מיושנות שעיצבו בעבר את החשיבה הטיפולית בכל הקשור לנטייה מינית וזהות מגדרית, והיא עלולה להעביר מסר גלוי או סמוי שהומוסקסואליות היא המוקד העיקרי לבעיות הפרט. סוג כזה של מיקרו-אגרסיה אינו כרוך בהכרח בהתייחסות גלויה להומוסקסואליות כ"בעיה" במסגרת טיפול פסיכולוגי. עם זאת, המבע המיקרו-אגרסיבי יכול לעלות מכך שהטיפול מתמקד יתר על המידה בנטייה המינית, על חשבון תכנים נוספים.
2. הימנעות וצמצום ההתייחסות לנטייה המינית - Avoidance and minimizing of sexual orientation
סוג כזה של מיקרו-אגרסיה בא לידי ביטוי בהימנעות מלעסוק בתכנים שונים הקשורים להומוסקסואליות בטיפול. כך, מטפלים יכולים להימנע מלהתייחס לסוגיות אשר קשורות להומוסקסואליות, להימנע מלשאול שאלות מסוימות, או אפילו להימנע מלומר את המילים "הומו" או "לסבית". כתוצאה מכך, המטופל חש את מבוכתו של המטפל, והמרחב לביטוי חופשי בטיפול מצטמצם.
3. ניסיונות להזדהות-יתר עם מטופלים להט"בים - Attempts to over-identify with LGBQ clients
סוג כזה של מיקרו-אגרסיה מתייחס למטפלים אשר מתאמצים באופן מוגזם להזדהות באורח החיים הלהט"בי של מטופליהם, ועם תחושותיהם. עם זאת, ניכר שההתאמצות הזאת מופיעה על מצע של מבוכה ואי נוחות של המטפלים, ונחווית באופן לא נעים. כך, למשל, בניסיון להתכחש להטרוסקסיזם ולהראות שהם מרגישים "בבית" עם הומוסקסואליות, מטפלים יבקשו להדגיש יתר על המידה את מידת הדמיון בינם למטופל, ויביאו דוגמאות המדגימות את היותם ליברליים ו"מקבלים" על חשבון הקשבה לחוויה של הפרט.
4. יצירת הנחות סטריאוטיפיות - Making stereotypical assumptions
הכללת יתר והנחות סטריאוטיפיות ביחס לקהילה הלהט"בית הן סוג נפוץ יחסית של מיקרו-אגרסיה, לדעת החוקרים. מטפלים עלולים להרגיש חסרי ידע ו"לא בעניינים" מאחר שאין להם היכרות אישית קרובה עם להט"בים בסביבתם, ותחושה זו עלולה לעורר אצלם אי-נוחות וחוסר קומפטנטיות בטיפול. על מנת שלא לחוש את התחושות הללו, מטפלים עלולים להיאחז בייצוגים נגישים מהתקשורת ובתבניות המבוססות על סטריאוטיפים, ולבטא "ידע" שעולה מההיאחזות הזאת בטיפול, באופן שעלול להיחוות כלא-תואם, ומתוך כך גם - כלא-קשוב ולא-אמפתי.
5. ביטויים של הטיות הטרו-נורמטיביות - Expressions of heteronormative bias
קבוצה זו של מבעים מיקרו-אגרסיביים מתייחסת להטיות הטרו-נורמטיביות של מטפלים אשר יכולות לבוא לביטוי בדוגמאות שמטפלים מביאים ומחומרי הדרכה בהם הם מציעים. כך, ניתן לחשוב בהקשר הזה על ציפייה של מטפלים שמטופליהם הלהט"בים "יישרו קו" ביחס לנורמות הטרוסקסואליות - למשל בנושא נישואין.
6. הנחה שלהט"בים זקוקים לטיפול מעצם היותם להט"בים Assumption that LGBQ individuals need psychotherapeutic treatment
קבוצה זו של מבעים מיקרו-אגרסיביים מתייחסת להנחה של מטפלים שהנטייה המינית הלא- הטרוסקסואלית קשורה לכשעצמה באופן ישיר בצורך בטיפול. ניתן לחשוב בהקשר הזה, למשל, על המלצות והפניות לטיפול, ללא תשומת לב לצורך המדויק והספציפי בעזרה. דוגמא נוספת העולה מהמחקר היא קושי של מטפלים לכבד את הרצון של מטופל לסיים טיפול.
7. אזהרות ביחס לסכנות של הזדהות כפרט להט"בי Warnings about the dangers of identifying as LGBQ
קבוצה זו של מבעים עוסקת ב"אזהרות" מצד מטפלים ביחס למימושה בפועל של הנטייה המינית והזדהות כלהט"בי - הומו, לסבית, דו-מיני או טרנסג'נדר. כך, למשל, מטפלים עלולים להעביר מסר גלוי או סמוי שהזדהות זו עלולה לפגוע בסיכויי התקבלות למסלול של לימודים או עבודה (כשהמסר הסמוי הוא "תשים לב שבראיון עבודה לא תבליט יותר מדי את זה שאתה הומו"),
על אף הרב-גוניות בחברה הישראלית והמודעות הגוברת בארץ ובעולם לצורך בגישות רגישות-תרבות ולסוגיות הנוגעות למגדר, קיימת עדיין נטייה ללמד גישות טיפוליות אשר לכאורה "מתאימות לכולם", וזאת, תוך התעלמות מהבדלים בין קבוצות מתרבויות שונות אשר מרכיבות את החברה הישראלית. השונות הבין-תרבותית בישראל מוצגת לעתים כתופעה שלילית, ואף ניתן לראות "פתולוגיזציה" של הבדלים (בין אנשים בעלי השתייכות דתית, עדתית, לאומית, פוליטית ומגדרית). כך, באופן מצער, לעתים קרובות מוחמצים היבטים חיוביים ומעשירים אשר טמונים במפגש הבין-תרבותי ובשונות הרבה אשר מאפיינת את החברה בישראל (Pardess, 2004). למרות שהזהויות הרב-תרבותיות שלנו משפיעות באין-ספור מובנים על עבודתנו, קיים מחסור במסגרות לימודים והדרכה הפותחות מרחב לשיח פתוח על החוויה הרב-תרבותית ולרפלקציה על ההטיות, הדעות הקדומות והסטריאוטיפים שאנחנו מביאים איתנו לעבודתנו (פרדס, 2009).
ניתן לבחון התייחסויות בטיפול לסוגיות אשר קשורות ללהט"בים גם דרך הפריזמה של הספרות הקושרת בין רב-תרבותיות, נרטיבים וזהויות. כך, למשל, ניתן לחשוב על כך שתהליך היציאה מהארון יכול להיות חוויה שונה בתרבויות שונות. עצם המושג - "יציאה מהארון" - יכול לשאת משמעויות אחרות אצל כל אדם ואדם, ובתכלית אצל חרדים, דתיים לאומיים, מהגרים מבית המועצות לשעבר, או בני עדה כזו או אחרת. מעבר לכך, ניתן גם לבחון את המפגש בטיפול בין בני אדם בעלי אוריינטציה מינית שונה (למשל, מטפלת הטרוסקסואלית ומטופל הומוסקסואל) כמפגש בין-תרבותי, על כל המשמעויות העולות מכך.
הפרק "Pride and Prejudice in Psychotherapy with Gay and Lesbian Individuals" דן באופנים שבהם תפיסותינו לגבי מיניות ומגדר, אשר מעוצבות גם באופן תרבותי, משתתפות בהבניית המתרחש במפגש הטיפולי, ובדרכים בהן הטיות הומופוביות והטרו-סקסיסטיות יכולות לחלחל למרחב הטיפולי ולהוביל להשתקה של קולות שונים ונקודות מבט שונות (Pardess, 2005). דרך ספציפית של השתקה שכזו יכולה לבוא לידי ביטוי ב"הסכם סמוי" בין מטפל למטופל, שייעודו הוא להימנע מלדון בנושאים קונפליקטואליים בהקשר הבין-תרבותי, ובכך להתעלם מסוגיות רבות אשר קשורות במין ובמגדר הלהט"בי. הסכם סמוי מן הסוג הזה יכול להתבטא, למשל, בהשתקה של המצוקה אשר נובעת מחשיפה מתמשכת לסביבה הומופובית והטרו-נורמטיבית. דוגמה אחרת של השתקה הינה הנטייה להתייחס אל היציאה מהארון כמעין "קו סיום" וסוף של תהליך, ומתוך כך, לראות בסוגיות הנוגעות לנטייה המינית או לזהות המגדרית באופן פשטני כדבר מה "פתור" ו"שלם", אשר אינו מצריך המשך תשומת לב ועיבוד בטיפול.
התחקות אחרי מבעים מיקרו-אגרסיביים נעשתה גם במסגרת עבודת המחקר "פסיכואנליזה והומוסקסואליות - חוויותיהם של גברים הומואים מטיפולים פסיכודינאמיים" ׁ(פינקלמן, 2012). בעבודה זו, נבחנו ארבע תמות אשר עלו מתוך ראיונות איכותניים עם גברים הומואים אשר היו בטיפול פסיכולוגי דינאמי, וזאת, בהשראתן של ארבע תמות אשר מאפיינות מערכות יחסים טיפוליים עם להט"בים עליהן הצביעה הפסיכואנליטיקאית ננסי מקוויליאמס. אחת מן התמות הללו קשורה לצורך של המטפל או המטפלת לכבד את האוריינטציה המינית ההומוסקסואלית של המטופלים, אך בו זמנית גם לשמר את ההנחה הפסיכואנליטית בדבר הפולימורפיות המינית האנושית. בהקשר הזה ייתכן שתעלה משאלה של מטפלים, אשר לעתים היא לא מודעת, לשנות או "לאפשר" שינוי באוריינטציה המינית ההומוסקסואלית. בהקשרה של עבודה זו הורחב העיסוק בתמה הזו למבעים מגוונים של הטרו-נורמטיביות, ולחוויות של זרות והומופוביה אותם חשו המרואיינים ביחס למטפלים שלהם. כך, למשל, ביחס למיקרו-אגרסיה של "הזדהות יתר", סיפר אחד המרואיינים על נטייה תכופה של המטפל שלו להשתמש בטיפול ב"דוגמאות" רבות מטיפולים אחרים שלו בלהט"בים, ועל ניסיונו האישי והמקצועי בנושאים הללו. לחלופין, מרואיינים אחרים סיפרו על מיקרו- אגרסיה של הימנעות, ובמסגרתה חשו מהמטפלים שלהם התעלמות מופגנת מעיסוק בנושאים שונים אשר קשורים באורח חיים הומוסקסואלי אותם הם הביאו לטיפול (שם).
"כולנו מבקשים לכבד את הבחירות של המטופלים שלנו, להאזין לקולות הנפש שלהם, יהיו אשר יהיו, ולאפשר להם להביא לביטוי את העצמיות שלהם. אנחנו נזהרים מלכפות את ההשקפות שלנו על המטופלים ומשתדלים "לנקות" את עבודתנו הטיפולית מההשפעה של מיתוסים, דעות קדומות וסטריאוטיפים. עם זאת, לאור הסיפורים המתוארים על אנשים שנכוו מניסיונות של אחרים "לגהץ" אותם לתוך תבניות "נורמטיביות", חובה עלינו לשאול את עצמנו - "האם אין אנו שבויים בתוך תפיסות מקובעות המאששות את עצמן? האם אנחנו מספיק ערים למסרים - הגלויים והסמויים - שאנו מעבירים בטיפול?" (פרדס, 1999, עמ' 277).
דברים אלה נכתבו ב-1999 כחלק ממכתב תגובה בעקבות מאמר שהתפרסם בכתב העת "שיחות". מכתב התגובה דן במסרים שהועברו במאמר בשם "סקסואליזציה של צרכים מוקדמים וביטויים בקשר הומוסקסואלי בין נשים" ובו תואר תהליך של טיפול שכוון לאפשר "בחירה מחדש של מושא האהבה" (ציטוט מהמאמר המקורי).
במרוצת 14 השנים שעברו מאז, חל אמנם שינוי משמעותי במודעות הציבורית ובקרב אנשי המקצוע בתחומים הטיפוליים לסוגיות הנוגעות לחוויה הלהט"בית. עם זאת, גם כיום, בחדר הטיפול, יש אנשים החשים שהם נתונים לניסיונות "ליישר" אותם לתוך תבניות צרות ומצמצמות של מה שנחשב "נורמטיבי". הצורך, אם כך, לזהות מיקרו- אגרסיות במפגש הטיפולי הוא חיוני, שכן באמצעות זיהוי זה ניתן לתרום להעשרה של הקשר הטיפולי, לתקשורת בהירה וישירה יותר, ולזיהוי "נקודות עיוורות" בשדה הראייה בטיפול. בהפיכת הסמוי לגלוי (Making the invisible visible) טמון ערך רב. בהמשך הציטוט שלעיל - "כקלינאים בתחום בריאות הנפש, עלינו להכיר ולקחת אחריות על הדרכים בהן בריאות הנפש תרמה לסטיגמטיזציה של הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים. חובה עלינו לבדוק היטב את עמדותינו ואת המיתוסים והסטריאוטיפים שאנו מטפחים בקרבנו" (פרדס, 1999).
הומוסקסואליות סווגה, כאמור, במשך שנים ארוכות על ידי ממסדים טיפוליים, רפואיים ופסיכולוגיים, כפתולוגיה נפשית. לכן, המושג "מיקרו-אגרסיות", מעבר להיותו פרדיגמה מחקרית, יכול לאפשר לשים לב לאותן "רוחות רפאים" מהעבר, ולאופנים שבהם תפיסות הומופוביות והטרו-נורמטיביות יכולות לבוא לביטוי במפגש הטיפולי, עם כוונה מודעת או ללא כוונה מודעת שכזו. זאת ועוד, תשומת הלב למיקרו-אגרסיות יכולה לסייע לאנשי טיפול לבחון באופן שוטף הנחות יסוד בנושאים אשר קשורים להתפתחות מיניות, מגדר, אוריינטציה מינית ונושאים רבים אחרים. אין הכוונה כאן "לשמוט את הקרקע" מתחת להנחות מן העבר, אלא להזמין להתבוננות רפלקטיבית ולעורר את המודעות להשלכות אפשריות של היצמדות דוגמאטית אליהן. בחינתן של הנחות מהעבר עשויה לסייע להתפתח ולהכיר גופי ידע הולכים ומתרחבים ביחס ללהט"בים, ובנוסף, גם להכיר ולהשלים עם החלקיות והמוגבלות של הידע הקיים נכון להיום בנושאים האלה.
לצד ההיבטים החיוביים והמפרים אשר טמונים בתשומת הלב אל המיקרו-אגרסיביות בטיפול, עיון במגוון הרחב של המבעים המיקרו-אגרסיביים עלול, אולי, לעורר אצל מטפלים גם תחושה של חרדה, אשמה, חסימה ואף שיתוק. כך, ייתכן שמטפלים אשר מתוודעים לתופעות השונות של המיקרו-אגרסיביות, עלולים לחוש מאוימים מעצם ההכרה בכך שגם תגובות שנחשבו בעיניהם אמפתיות, יכולות להיחוות באופן פוגעני. עולה החשש פן מודעות זו עלולה להוביל באופן בלתי רצוי ל"הליכה על ביצים" בטיפול - לריחוק, לצמצום ולהימנעות. במצב הזה, תיתכן גם נטייה של מטפלים לחפש "פתרונות מן השרוול", כמו אמירות "נכונות" שיש לומר במצבים מסוימים, ובאופן כללי, נטייה ל"עשייה בכאן ועכשיו", וזאת, על מנת להימנע מהתבוננות עצמית ומשהות באזורים של קונפליקט, אי-נוחות וחוסר מובנות.
אחת הדרכים לצמצמם, אולי, את השפעתן המזיקה של הטיות שכאלו שיכולות להיווצר אצל מטפלים, הינה ערנות לאין-ספור הדרכים בהן התרבות מטביעה בנו את חותמה, וחשיבה על ההקשרים החברתיים ועל האופנים שבהם זהויות מתעצבות בתוכם. בהקשר הזה עלינו לזכור שזהויות נוצרות ביחס לדמיון בין-אישי, אך גם ביחס לשוני. כך, אנו משווים את עצמנו כיחידים לאחרים בסביבתנו, למי שדומה לנו, אך בו זמנית, גם משווים את עצמנו לשונה, מתוך תשומת לב אל הבדלים, אל חוסר מובנות, ואל תחושות של נבדלות וזרות אשר עולות מכך. בהקשר הזה, זיהוי של מיקרו-אגרסיות הוא איננו רק זיהוי של "טעויות בטיפול", או של "כשלים אמפתיים", אלא טומן בחובו גם הזמנה לחקירה בטיפול של המרכיבים מהם מתעצבות ומורכבות תחושות זהות מובחנות ועשירות יותר. תשומת הלב למיקרו-אגרסיות עשויה, אם כך, לתרום, לפיתוח היכולת להכרה הדדית, במשותף ובשונה, וליכולת לקיים דיאלוג גם בתחומי קונפליקט.
ד"ר אלינער פרדס היא פסיכולוגית קלינית, מרצה בתכנית לטיפול משפחתי ביחידה ללימודי המשך בבי"ס לעו"ס באונ' תל-אביב, עמית מחקר בבי"ס לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה ומנחה השתלמויות למטפלים על טראומה, חוסן וצמיחה ממשבר.
חיים פינקלמן הוא מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, מנחה באוניברסיטה הפתוחה.
פינקלמן, ח. (2012). פסיכואנליזה והומוסקסואליות חוויותיהם של גברים הומואים מטיפולים פסיכודינאמים...עבודה שהוגשה כחלק מהדרישות לקבלת תואר מוסמך בפסיכולוגיה, בהנחיית ד"ר עופר פיין. המכללה האקדמית ת"א-יפו.
פרדס, א. (1999). הנחות יסוד שיש צורך לבחון מחדש. תגובה למאמרים "סקסואליזציה של צרכים מוקדמים, ביטויים בקשר הומוסקסואלי בין נשים" (חלק 1 ו"התפתחות הזהות המינית והשפעתה על בחירת מושא האהבה (חלק II). שיחות, י"ג חוב מספר 3, עמ --7276
Aron, L. & Starr, K (2013). A Psychotherapy for the people: Toward a Progressive Psychoanalysis. Routledge.
Nadal , K. L. (2011). The Racial and Ethnic Microaggressions Scale (REMS): Construction, reliability, and validity. Journal of Counseling Psychology, 58, 470-480
Nadal, Kevin L. , (2013). That's so gay! Microaggressions and the lesbian, gay, bisexual, and transgender community. Contemporary perspectives on lesbian, gay, and bisexual psychology., (pp. 39-49). Washington, DC, US: American Psychological Association, xiv, 220
Pardess, E. (2004). Pride and Prejudice in the Helping Encounter with Gay and Lesbian Individuals- A Narrative Lens. In C. Rabin (Ed). Understanding Gender and Culture in the Helping Process, (pp. 191-216). Brooke Cole Publishers. N.Y.
Pierce , C. M. (1970). Offensive mechanisms. In F. B. Barbour (Ed.), The Black seventies (pp. 265-282). Boston, MA: Porter Sargent.
Sue, D. W. (2010). Microaggressions in everyday life: Race, gender, and sexual orientation. Hoboken, NJ: John Wiley & Sons.
