מנגנוני הגנה גופניים-נפשיים בטיפול ריברסינג – נשימה טיפולית

נועה טייכר

מבוא

מנגנוני הגנה פסיכולוגיים, רעיון אשר נטבע ופותח על ידי פרויד וממשיכיו, הם דרכה המרתקת של הנפש לשמור על עצמה מפני הצפה של חרדה (מיטשל ובלאק, 2006). מנגנוני הגנה מופיעים החל מהינקות ונוטים להיות מופעלים במפגש עם רגשות עזים של פחד, כאב, ייאוש וחוסר משמעות, בסיטואציות בהן נדרשת התאמה חברתית ובנסיבות נוספות. מנגנונים אלו משמשים כל אדם בחיי היום יום והם חיוניים להישרדותו, אך כל מנגנון הגנה מגיע עם רווחים ומחירים. מנגנוני הגנה נוקשים מפריעים לאדם להתנהל בצורה גמישה ויעילה בחייו, להתקרב לאחרים, ליצור קשרים מספקים, להבין את עצמו, להרגיש משוחרר ולרפא את מכאוביו. מאמר זה סוקר את ביטוייהם של מנגנוני הגנה פסיכולוגיים כפי שהם באים לידי ביטוי בגוף בתהליך של טיפול ריברסינג (Rebirthing), טיפול נפשי המשתמש בטכניקה של נשימה מעגלית.

בטיפול ריברסינג, נשימה עמוקה ומתמשכת בעיניים עצומות במקום טיפולי בטוח, מעוררת מצבי תודעה יחודיים, כפי שמתרחש במצבי היפנוזה, בזמן חלימה ובמדיטציה (1999 ,Zimberoff & Hartman). נשימה זו הינה מעגלית והיא פועלת בשני כיוונים הפוכים: בעוד היא מסייעת בהירגעות, בהכלה ובוויסות עצמי, היא מעוררת נושאים נפשיים, זכרונות ורגשות האצורים בגוף (Macnaughton & Levine, 2004). לצד הנשימה העמוקה וההמשכית, טיפול ריברסינג עושה שימוש גם בטכניקות של פסיכורפיה גופנית, כגון תשומת לב לתהליכים המתרחשים בגוף, שיחה תנועה ומגע.

כיצד מתגבשים מנגנוני הגנה נפשיים-גופניים?

באדם קיימים מערכי פעולה אינסטינקטיביים הפועלים לעיבוד של עומס רגשי, כפי שניתן לראות אצל תינוקות, כאשר נשימה עמוקה היא אחד מהם (Winnicott, 1941 in 1992: 63 In Mann'e, 1999). לעומתם, חשיבה מאומצת ודאגה, עצב, כעס וכאב מייצרים מחסומים שריריים על הנשימה, מצרים ומשנים אותה (Lowen, 1976). אצל רבים חל שיבוש בתהליך ההתפתחותי המאפשר עיבוד ואינטגרציה של עומס נפשי. במקרים כאלה, כתגובה להצפה נפשית, עשויים להכנס לפעולה מנגנוני הגנה נפשיים-גופניים, אשר לרוב אינם מודעים, המנסים למנוע את עלייתם של תכנים נפשיים קשים. הגנות אלו קיימות בחיי המטופל שמחוץ לטיפול, ומהוות עול על נפשו. בטיפול בנשימה מעגלית הן באות לידי ביטוי דרך הגוף, באופן המסייע להכיר בהן, ולשנותן בהתאם לצורך. ההגנה הנפשית-גופנית הבולטת ביותר בתהליך ריברסינג מתרחשת באמצעות הנשימה עצמה. כשרגש או חומר טעון עולה למודעות, הנשימה נחלשת והופכת שטוחה (Perls, 1969 In Dychtwald, 1977). זהו מנגנון פשוט הפועל כדי "לא להרגיש ולא לדעת". עצירת הנשימה "חונקת" את הרגש שהתעורר כדי לא להעצימו ומשמשת גם כדי להימנע מלהכניס פנימה תכנים שליליים מבחוץ. הגנה זו יעילה להישרדות במצבים קשים אך מגבילה כאשר היא הופכת לדפוס התמודדות שגרתי. מנגנון פשוט נוסף הוא של דחיפת האוויר החוצה בחוזקה כדי לשלוט במצב הרגשי, או לדחוף את התוכן הלא רצוי אל מחוץ לגוף (Mann'e, 2002). נטייה זו משקפת את הרצון להיפטר מהרגש הלא רצוי מבלי להכיר בו. מנגנון זה אינו יעיל שכן דחיפת האוויר החוצה בחוזקה מעלה את רמת המתח בגוף, וגורמת לסחרחורת ולתחושה של אבדן שליטה (Litchfield, 2003). שליטה מנטלית מושגת דווקא דרך נשיפה איטית ומווסתת כפי שניתן לראות, למשל, באומנויות לחימה וביוגה. לפיכך, מטרתו של טיפול ריברסינג היא להחזיר את תשומת הלב לנשימה כאלמנט המשקף את המצב הנפשי, ולהתבונן בדינמיקה שלה.

הגנות של הלא-מודע הנפשי-גופני

הלא מודע הנפשי-גופני בוחר לאן לנשום (Litchfield, 2003). הנחה הבאה לידי ביטוי למשל, בבחירה להימנע מלנשום אל החזה, כדי לא להרגיש את הלב, כשהוא נושא בתוכו כאב של פרידה ואכזבה. במקרה כזה, הנשימה תתרחש רק בחלק התחתון של הריאות, עם מעט מאוד תנועה של החזה. במקרים אחרים, הנשימה היא אל החזה בלבד תוך מניעת אוויר מתחתית הבטן בכדי לא לעורר אנרגיה מינית, כאשר מתלוות אליה כמיהה עזה ובושה (Reich, 1942). במקרים אלו הנשימה היא רק לחלק העליון של הריאות, עם מעט מאוד תנועה של הסרעפת והבטן. בטיפול בנשימה מעגלית הנשימה היא מלאה, מתחתית הבטן אל רום החזה. נשימה עמוקה זו מרחיבה את המיכל הגופני-נפשי, מסייעת להכיל נושאים רגשיים בחווית העצמי השלמה, לקבל אותם ולהתחזק מתוכם (Grof, 1988).

אצל חלק מן המטופלים, לנוכח תכנים נפשיים מאיימים, משתחררים חומרי הרדמה פנימיים אשר מערפלים את תודעת המטופל ומשרים עליו עייפות עזה או הירדמות עמוקה (Minett, 1996). הירדמות זו נובעת מניתוק, בניגוד להירדמות הנובעת מהתמסרות לקשר הטיפולי כהישג של תחושת ביטחון והירגעות בתוך הטיפול (Alexander, 1976). בטיפול ריברסינג אנו מנסים לעזור למטופל לשוב למצב עירני ונוכח ולכן מחפשים את הטריגר אשר עורר את תגובת הניתוק וההירדמות. עבודה טיפולית זו מסייעת לגבש מנגנוני הגנה גמישים יותר, מודעות ויכולת בחירה. סממנים נוספים לניסיון להימנע ממפגש עם תכנים רגשיים בטיפול ריברסינג הם אי שקט גופני, בריחה למחשבות ולדיבור, הפניית המבט, הפניית הראש לצד ופקיחת העיניים. הגנה אופיינית נוספת היא מיסוך התחושות והרגשות ויצירת שלווה מדומה בגוף (Minett, 1996).

ניתוק דיסוציאטיבי רגשי, מחשבתי או גופני, מתרחש לנוכח היזכרות לא מודעת בטראומה. בתוך כך ישנו מגוון רחב של אירועים אותם הגוף חווה כטראומתיים - פגיעה מינית, נפשית או פיזית, תאונה, מלחמה, מחלה, או נטישה. כהגנה מפני הצפה, מופיעה חוויה של ניתוק מהגוף המודגמת בתחושה שהנפש אינה שוכנת בתוף הגוף, אלא מנותקת, מרחפת במקום אחר. מצב זה מתבטא בקושי לחוש את הפנים, לדעת מהי החוויה הגופנית או הרגשית. לעתים במצביםאלוהמטפל עשוי לחוש כי המטופל/ת "לא ממש כאן". הגנה זו לעתים מלווה באפאתיות ולפעמים בבלבול ומצוקה (הרמן, 1994). בטיפול בנשימה, ניתן לשאול את המטופל או המטופלת: האם אתה מרגיש את הגוף?, האם את נוכחת כאן עכשיו או מרחפת? איפה את? במצבי ניתוק, ניתן להשיב את תחושת הקרקוע והנוכחות בגוף בעזרת תנועה ומגע טיפוליים (Jackson, 1996). גם ויסות הטמפרטורה מסייעת במצבי ניתוק דיסוציאטיבי. כך למשל ניתן לחמם אזורי גוף במידה והם קרים, כמו הגפיים וכפות הרגליים או לקרר אזורים במידה והם חמים מאוד, כמו המצח. במקרים של תגובת הלם בעקבות טראומה קשה, פקיחת העיניים, קשר עין ודיבור, משולב במגע ובדרישה לנוכחות, הכרחיים כדי למנוע חזרה על דפוסי ניתוק חזקים (Lampman, 1999).

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο של מי המיניות הזו? מיניות ככוח חיים מניע בקשר אם-תינוק ובקשר הטיפולי

ο האימון האוטוגני – טכניקת ההרגעה היעילה שלא הכרתם

ο הכאב שנרשם בגוף: מערכת היחסים גוף-נפש והביטוי שלה במצבים פסיכוסומטיים

ניתוק בין המודעות לחלקי גוף וכיווץ בשרירים

מנגנון הגנה ספציפי יותר הוא של ניתוק בין המודעות לחלקי גוף. כלומר, קושי להיות מודע לאזור גוף מסויים (פלג הגוף התחתון או הלב, למשל) ולתאר את התחושות הנוכחות בו (פרויד וברויר, 1895/2004). מצב זה מופיע כהגנה כאשר אזור גוף מסוים מחזיק עבור המטופל או המטופלת רגשות, כמיהות או זכרונות מורכבים (הנדריקס והנדריקס, 1996). אפשרות נוספת היא שהגוף נזכר בתחושת האין, החוסר או הביטול של אזור גוף זה ומה שהוא מסמל או סימל בחוויות טראומטיות מוקדמות. במקרה זה אין מדובר בהגנה, אלא בהתייחסות המטופל לגופו כפי שאחרים התייחסו אליו ואל גופו בעבר על ידי התעלמות, דחייה, ניתוק או התכחשות (הרמן, 1994). נשימה מודעת אל אזורי גוף מנותקים אלו, מחזירה למטופל/ת רגשות וזכרונות הצפונים בהם, יחד עם תחושת בעלות על הגוף, על אותותיו, צרכיו וכוחותיו. לעתים הגוף הוא מקור לכאב ובושה, אך בטיפול מתגלה כי הגוף הוא גם מקור לביטחון, לתבונה, לכח וליכולות, לגמישות ולבהירות (הנדריקס והנדריקס, 1996).

כיווץ שרירים הוא מנגנון הגנה גופני מוכר: כאב נפשי ופחד מעוררים כיווץ בשרירי הגוף. השרירים המכווצים מבטאים את מאמצי הגוף לאסוף את עצמו, לעצור את הכאב, בין אם מדובר בכאב נפשי או גופני, ולצנזר את ביטויו. מוכר לכולנו הניסיון לנוע, להזיז שרירים ולכווצם כדי להימנע ממפגש עם אי נוחות רגשית. בטיפול גופני-נפשי ניתן להבחין בכיווץ של שרירים גדולים כמו הידיים והאגרופים, הרגליים, הישבן הבטן, הגב והצוואר. ניתן להבחין בכיווץ של שרירי פנים, המשמש גם כנסיון לשליטה בכאב וגם כאמצעי תקשורת. שכיח מצב בו הגרון מתכווץ בעצמה, יוצר "גוש בגרון" הכולא בתוכו בכי, התייפחות, אנחה וצעקות, ביטויים גופניים הכרחיים לביטוי ולשחרור של כאב (Reich, 1942). גם הצטמצמות במרחב, שמירת איברי הגוף קרובים לגוף והתכופפות הם מנגנוני הגנה אשר לעתים קרובות הופכים לדפוס גופני נוקשה. בטיפול דרך הנשימה, ניתן להבחין גם בכיווץ של שרירים פנימיים כמו בחזה, בבטן ובסרעפת, באגן ובאברי המין. כיווץ שרירים פנימיים משפיע על הנשימה וניתן לזהותו, להבינו ולשנות את ההרגל, מדפוס גופני-נפשי הכולא בתוכו רגשות, לדפוס גופני נפשי המאפשר תנועה וזרימה (Fried, 2000). כיווץ שרירים קשור גם להכנת הגוף למצב של לחימה או בריחה, או למצב של פגיעה פיזית צפויה, כמו לפני נפילה. המטופל עשוי לחוש אנרגיה בשרירי הרגליים מתוך רצון לברוח, ללכת או לבעוט, לאגרף את ידיו מתוך כעס ורצון לחבוט, להושיט את ידיו מתוך צורך במגע, או לגעת בפנים או באזור גוף אחר כביטוי לצורך בהגנה. הנפש עשויה להתבלבל ולדמיין שמצב רגשי מאיים הוא מצב הדורש מהגוף להתקשח.

סיכום

תיאוריות רבות עוסקות בקשר החמקמק שבין גוף ונפש ונראה כי השניים משפיעים זה על זה בצורה בלתי נמנעת. בתהליך ריברסינג, אנו מפנים תשומת לב למנגנוני ההגנה של המטופל כפי שהם באים לידי ביטוי בגוף ובנשימה ומנסים להבין מה תפקידם ומה האמת הרגשית שמאחוריהם. בטיפול ניתן ללמוד להרפות במקום לכווץ, להרגיש במקום להדחיק, לנשום במקום לחנוק, להחיות במקום להרדים, לבטא במקום להפנים ולחבר במקום לנתק. למרות עצמתם של הרגשות אשר עולים, המשכיות הנשימה מאפשרת תיקון (Mann'e, 2002). בתהליך טיפולי זה מתאפשרת חוויה של לכידות רבת יותר של העצמי הנפשי והגופני ושיקומו. דומה, כי נקודת המפגש המתאפשרת באמצעות החשיבה הפסיכודינמית וטיפול הריברסינג היא ייחודית ויוצאת דופן. 

על הכותבת - נועה טייכר

נעה טייכר היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת נשימה מעגלית (Rebirthing) בקליניקה פרטית בבנימינה. 

מקורות

הנדריקס, ג., והנדריקס, ק. (1996). במרוצת החיים: גישה חדשה לפסיכותרפיה בשילוב הפעלת הגוף.: אחיאסף.

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים.

הרמן, ג'. (1994). טראומה והחלמה. עם עובד.

פרויד, ז. וברויר ג'. (1895/2004) מחקרים בהיסטריה. ספרים, הוצאה לאור.