כיצד פעוטות לומדים להכיל את פחדיהם בטיפול? תקציר מאמרה של אנזיו

צוות בטיפולנט

"למפלצת היו שיער שחור, עיניים שחורות ומשקפיים שחורות, ושיניים בשביל לאכול ילדים כמו שלך, דר' Anzieu!" אמר תומס המפוחד בן החמש, אשר לא הצליח לישון מאז שראה מפלצת בארון שלו. באותו היום הוא גם ראה את אמו מיניקה את אחותו התינוקת שזה עתה נולדה. Anzieu הפכה למכשפה השחורה המתכננת לאכול את תומס כאשר דרך ההעברה החיובית, הוא יכול היה לצייר תמונה של פחדיו. במשך שבועות תומס ו-Anzieu רדפו זה אחרי זה- וזה היה משחק חשוב מאחר וקודם לכן לתומס לא היתה כל יכולת לשחק.

הספרות העכשווית העוסקת בטיפול בילדים מצביעה על עלייה בבעיות התנהגות וסימפטומים אותם הפסיכואנליזה מבינה ככישלון בתהליכי הסימבוליזציה הראשוניים. כאשר הילד הצעיר אינו מסוגל לייצג לעצמו את האם הנעדרת בתודעתו, הוא אינו מסוגל להשתמש בפונקציה הסימבולית ואינו מסוגל לייצג לעצמו חוויות של פחד, חרדה, מצוקה וסבל נפשי אותם ולארגן אותם באופנים סימבוליים. תפקידו של האנליטיקאי הוא לסייע למטופל הצעיר לפתח יכולת ייצוג וסימבוליזציה שתאפשר לו להשתמש בשפה באופן עשיר ולהכיל את חרדותיו.

ספרו הנפלא של Maurice Sendak 'בארץ יצורי הפרא' ממחיש את זעמו האוראלי ההרסני של הילד. תסכולו של הילד על כך שנענש על התנהגות רעה מביא למצב דמוי חלום של פנטזיה אומניפוטנטית. דרך אקט היצירה, הילד מסוגל להתמיר את זעמו, לחוות צער וצורך באהבה ולשקם את יחסיו עם האם. Sendak ממחיש את הבעיה שניצבת בפני ילדים החווים זעם על אימהותיהם המדוכאות או הבלתי זמינות אשר אינן מצליחות לזהות את מצבו הרגשי של ילדן. הוא מציג את הדעה האופטימית לפיה קשיים אלו יכולים להיפתר באמצעות הדמיון. Sendak מתייחס לכוח הטרנספורמטיבי של האומנות, ואכן למרבית הילדים יש את הכוח היצירתי למשחק וחלימה בהקיץ. כאשר הילד אינו מסוגל לשחק- האנליטיקאי נכנס לתמונה וצריך לתמוך ביכולת לייצג ולהכיל את הפחדים, ולהתמיר את הרגשות האינטנסיביים לתפקוד סימבולי.

היכולת לתאר את המצב הרגשי הנלווה למצבי שנאה ומשאלות מוות המתעוררים בעקבות חוסר התאמה של ההורה מוצגת באופן מופלא בספר 'ארץ יצורי הפרא':

"וכאשר הוא הגיע לארץ יצורי הפרא, הם נהמו את הנהמות האיומות שלהם וחרקו בשיניים האיומות שלהם וגלגלו את העיניים האיומות שלהם וחשפו את הטפרים הנוראיים שלהם עד שמקס אמר 'מספיק' והפחיד אותם עם טריק הקסמים שלו: הוא הסתכל ישר לתוך העיניים הצהובות שלהם בלי למצמץ אפילו פעם אחת, והם נבהלו וקראו לא היצור הכי פראי מכל היצורים והפכו אותו למלך של ארץ יצורי הפרא".

כך, מקס הפך למלך הרגשות שלו. "יצורי הפרא" מייצגים את כוונתו של מקס "לאכול" את אמו שמנעה ממנו את אהבתה ואת ארוחת הערב שלו.

פסיכותרפיה פסיכואנליטית לפעוטות וילדים צעירים, עם אמם ולפעמים עם שני הוריהם, קשורה בהכלה וייצוג של הפחדים, הזעם והמשאלות הקונפליקטואליות, במטרה לסייע לילד לבנות הגנות יעילות נגד היעדר ארגון פנימי. כמו כן, הטיפול מכוון לסייע להורים לשאת את רגשותיו המציפים של ילדם ולהכיל התנהגויות בעייתיות ולייצר מרחב בו הילד יכול לשחק ולייצג את עולמו הלא מודע.
Anzieu מציגה שתי דוגמאות קליניות הממחישות רעיונות אלו.

ג'ון

ג'ון היה בן 18 חודשים כאשר Anzieu פגשה אותו לראשונה. הוא התקשה לישון מאז שנולד והוריו היו עייפים, מוצפים בחרדה ואמביוולנטיים כלפיו. אמו סבלה מהפרעה פוסט טראומטית מאז החודש השמיני להריונו, כאשר נאלצה להימלט בדרך ארוכה ביותר בכוחות עצמה בעקבות פיגועי התאומים. לאחר הלידה, ג'ון הצליח להירגע רק כאשר ינק. הוא היה צמוד אליה יומם ולילה והיא היתה מותשת ומבולבלת, והתמודדה עם הדרישה של בעלה להפסיק להניק את ג'ון כאשר היה בן 15 חודשים. היא הפסיקה להניק אותו תוך יומיים, והוא הפסיק לישון במהלך היום וישן רק בלילה, כאשר ידו מונחת על שדה של האם. בגיל 18 חודשים ג'ון עדיין היה ער בשעות הקטנות של הלילה. הוא לא שיחק ולא הוציא הגה כאשר Anzieu פגשה אותו. Anzieu דיברה עם האם, שהיתה מדוכאת ביותר, בעודה משחקת לנגד עיניו של ג'ון. היא אמרה להם שהם עצובים מאוד בעקבות הגמילה מההנקה, והשקתה בבקבוק בובה של תינוקת.

האם סיפרה שהוריה התגרשו כאשר היתה בת שנה. היא זכרה את עצמה כפאסיבית, דוממת, עייפה וכנועה בתגובה לנטישה, ותיארה את עצמה כילדה פסיבית וכנועה תמיד, אשר כמעט ולא הראתה כעס. בינתיים, ג'ון לקח מקופסה של צעצועי חיות תנין וכריש שהחלו להיאבק באגרסיביות והאם אמרה "זה מצחיק, זה נראה כאילו הוא משחק בכעס!".

Anzieu פירשה את עצבותו וכעסו של ג'ון כקשורים באובדן השד של האם וג'ון הגיב בהתקפה מאסיבית של הכריש כלפי בובת פיל-תינו.ק הכריש לא הפסיק לתקוף ולנשוך את הפילון ובסוף הפגישה ג'ון סירב להחזיר את בובת הכריש. Anzieu אמרה לאם שהוא כנראה צריך לשמור דבר מה מהקליניקה, המקום בו הוא יכול לשחק את פחדיו וכעסו, וכי הוא יכול להחזיר אותו במפגש הבא. מאז, הכריש הפך לחלק מהריטואל של תחילת וסיום הפגישות. ג'ון החזיק איתו את הכריש במהלך הלילה והתחיל לישון טוב יותר. כאשר הוא התעורר בלילה הוא קרא לאמו וביקש את הכריש ולאחר מכן נרדם שוב בכוחות עצמו.

בנוגע לבעיית הדיבור, השימוש בצעצוע הצביע על כישלון בתהליך הסימבוליזציה אבל גם סימן את השינוי ביכולתו של ג'ון לנפרדות. ג'ון עבר משימוש פטישיסטי בכריש, ששימש תחילה להכחשת הנפרדות, למרחב מעברי בו הכריש היה חלק ממצב דמוי חלום. כאשר ג'ון מצא את הכריש בקליניקה, הוא ייצג את החמדנות והתשוקה שלו ושימש כאובייקט קונקרטי דרכו הוא יכול לבסס שליטה ולהרגיש שהוא נמצא במגע עם אמו גם כאשר הוא לבד במיטתו.

ג'ון היה מלא פחדים וזעם כלפי אמו. עקב עוררות היתר שלו בלילות הוא לא הצליח לארגן תחושת המשכיות בתוכו ובינו לבין אמו. עם זאת, תהליכי המשחק, החל ממשחקי חיקוי ועד למשחק היצירתי, החלו לאפשר לג'ון תחושת רגיעה גבוהה יותר. החיקוי מבוסס על הנחה של הילד בדבר הסובייקטיביות של האדם אותו הוא מחקה. משחקי העמדת פנים אפשרו לג'ון לשתף באספקטים של עולמו הפרטי ולערוך אינטגרציה להיבטים משותפים ובלתי משותפים של חוויותיו הנפשיות.
Anzieu מציגה דוגמה מאחת הפגישות עם ג'ון, כאשר היה בן שנתיים. הפגישה התרחשה מיד לאחר הפסקה בת שבוע.

ג'ון הביא את הכריש, אשר חשף את שיניו והשמיע נהמות ו-Anzieu, בתגובה, אמרה "הכריש יאכל אותי כדי לשמור אותי בבטן שלו כשאני לא איתו! זה כל כך עצוב לאבד מישהו!". ג'ון חיקה בכי של תינוק והניח בובת תינוק על מעטפה מרופדת בניירות טישו רכים. הוא נישק את התינוק ו-Anzieu הניחה את אצבעה על פיה ואמרה ,שששש... התינוק ישן, הוא חולם שהוא מקבל נשיקה". ג'ון הניח את ראשו על כרית סמוכה ל-Anzieu והיא שרה לו שיר ערש. ג'ון חייך לראשונה, והביט אל אמו. לאחר מכן הוא לקח את התנין וגרם לו להתקיף דרקון בנשיכות. Anzieu אמרה שהתנין עצוב לאבד את החלב, לכן הוא כועס ונושך. מה אנחנו יכולים לעשות בשבילו? היא תהתה. ג'ון נתן את הבקבוק לדרקון, השמיע קולות יניקה ונתן את הדרקון והבקבוק למטפלת, בזמן שהוא עצמו מצץ את זנב הכריש. אמו של ג'ון היתה המומה: ג'ון מעולם לא שם צעצוע בפיו ו-Anzieu הציע כי עד כה היה לו את שדה של האם בלבד, ולאחר שאיבד אותו הפה נשאר ריק וכואב. ג'ון שם טישו בפיו של התנין והשכיב אותו לישון במיטת התינוק. בסוף הפגישה, ג'ון לקח את הכריש בפיו והמשיך למצוץ את זנבו.
הטיפול סייע לאם להציע לילדה מעטפה פסיכולוגית בזמן שהיא שיקמה את יכולתה לקבל ולהבין את מצוקתו. כך התאפשר לג'ון לפתח ייצוג של מערכת דיאדית הדדית.

כאשר ג'ון היה בן ארבע הוא עדיין שיחק עם כרישים. שפתו השתפרה ויום אחד הוא אמר בגאווה: "אני יודע לכתוב את המילה כריש. זה א-מ-א. הפונקציה הסימבולית הלכה ונבנתה! ג'ון יכול היה גם לצייר את המפלצות שמנעו ממנו שינה, צורות עגולות עם שיניים גדולות, ערפדים ורוחות. אז, הוא פיתח פוביה מפני נשיכות כלבים אך הטיפול סייע לו להתמודד עם הסימפטומים בקלות, דבר שהעיד על המבנה המנטלי הטוב שלו. הפחדים אשר יוצגו על ידו, תוקשרו דרך המשחק והציור וקושרו לקונפליקטים הפנימיים היוו בסופו של דבר חלק מההתפתחות הנורמלית.

תומס

תומס היה פעוט עצוב, נסוג ולא מדבר. הוא היה בן שלוש ואובחן כמצוי על ספקטרום האוטיזם. הוריו, שהתמודדו עם הדיכאון והצרכים הנרקיסיסטיים שלהם אהבו אותו מאוד, אך הזניחו אותו בצורה קשה. הם דאגו לצרכיו הבסיסיים אך לא תקשרו או שיחקו איתו. האם היתה עמו בחדר הטיפול בשנת הטיפול הראשונה ותיארה את מצוקתה ואת תחושת האשמה שלה. תומס לא יכל להתבונן במטפלת או להניע את שפתיו, אך הביט בעניין רב כאשר היא שיחקה איתו ב'תומס הקטר' וציינה כי תומס הקטר עצוב כמו תומס הילד. כאשר תומס גילה שהקטר והקרונות מחוברים זה לזה באמצעות מגנט, הוא החל לשחק בהם באופן אקטיבי ולחבר אותם. Anzieu אמרה: "הם מחוברים מאוד זה לזה, כמוך וכמו אמך". במפגש שלאחר מכן תומס הביט ברכבת ואמר "מחובר", והמטפלת הדגישה כמה חזק הקטר והקרונות מחוברים, וכמה הם בלתי ניתנים להפרדה. מספר מפגשים לאחר מכן תומס החליף את תחום העניין שלו והתחיל לעבוד בבצק. Anzieu הכינה עבורו מספר כדורים עגולים והוא היה אובססיבי להכנסת חפצים חדים לתוכם, כך שהיא הדגישה כמה חשוב לו לחבר באופן חזק בינו לבין הכדורים. כאשר היא ציינה שהוא עושה זאת בכוח רב, תומס התבונן בעיניה לראשונה, הניח בידיה את הבצק והתחיל להכניס לתוכו עפרונות רבים וחדים מאוד, משחק שהפך לחביב עליו גם בבית.
Anzieu התחילה לספר לו נרטיבים שונים הנוגעים לנקמנות שהתעוררה בעקבות חוויות מכאיבות שחווה כאשר היה תינוק קטן, ולגבי העונג שחש בהיותו כל כך חזק. תומס לקח איתו הביתה חלק מהכדורים שחורר ושמר אותם במיטתו. בתקופה זו, שפתו החלה להתפתח (בין היתר בעזרת מרפאה בדיבור). בשלב זה הילד הקטן, הרך והשקט החל לתקוף את אמו עם העפרונות המחודדים במהלך המפגשים הטיפוליים, וכך גם את הבובות הנשיות שהיו בחדר. מספר חודשים לאחר מכן, לתומס היה סיוט לילה והוא סיפר על "חניתות וסכינים שתוקפים אותו". הוא רצה שאמו תבוא לישון אתו. נושאים של נפרדות החלו לעלות, והוסכם שהאם תחכה במהלך המפגש בחדר ההמתנה. שפתו של תומס התפתחה מהר מאוד, על אף שלקח לו שנתיים עד שיכל לומר "אני" או "עצמי". הוא התחיל לצייר, וניסה להעתיק תמונה של נסיכה עם חרב מספר אותה הוא כינה "אישה עם חנית". הוא החל לשחק בקלות, בדרך כלל בהתקפות סאדיסטיות על חיות או על המטפלת.

הצעד הבא היה ביטוי של רגשות אשמה ודיכאון. הוא רבה לבכות, לא רצה לצאת מהבית וביקש מהמטפלת לתקן את כל צרותיו באופן סימבולי: הוא ביקש להיענש על שהיה אלים מדי על ידי הכאה של ידיו, והמטפלת התבקשה לחבוש אותן כדי לתקן את הנזק שגרם לעורו. לאחר מכן התסריטים הנוגעים לאובייקטים חדים התפתחו סביב משאלות מיניות ילדיות ומשאלות אדיפליות, והחניתות והחרבות הפכו לכאלו שיוצרים תינוקות בבטנן של בובות חיות נקביות. בשלב זה תומס התחיל לספר על חלומותיו: הוא היה בתוך חור שחור, אבוד ונטוש, או שעפרונות שחורים וחדים התקיפו את הצעצועים שלו. הוא גם התחיל להיזכר באירועים טראומטיים משנות חייו המוקדמות, למשל כאשר הושאר עם בייביסיטר שהפחידה אותו.

תומס נע בין הגנות אוטיסטיות לרגשות דיכאוניים, התרגשות מאנית ומשאלות אדיפליות, כאשר בכל שלב נעשו בטיפול ניסיונות לייצג ולערוך אינטגרציה לחרדות והרגשות השליליים. תומס החלים מקשייו הראשוניים ובסופו של דבר, כאשר שיחק עם המטפלת שגילמה מכשפה שחורה, אמר "זה טוב לשחק בלפחד!".

ביבליוגרפיה