צוות בטיפולנט
בתאריכים ה-6-7.2.2017 נערך כנס "מראה, מראות ומאורעות" – כנס י.ה.ת 2017.
מפרסום הכנס: "הכנס יציג את התפתחות שפת הטיפול באמנויות, הן בפן הטיפולי והחינוכי והן בפן האקדמי-מחקרי. מטרת הכנס הדו-שנתי היא לפתוח שער לידע, להתחדשות, לצמיחה ולעולם הטיפול באמצעות הבעה ויצירה... כנס י.ה.ת “מראה, מראות ומאורעות” יתייחס למציאות הניבטת אלינו ממראת המציאות המקצועית, ואל המראות הנשקפים מחדר הטיפול. הכנס יציע התבוננות בדרך בה מאירות אופנויות הטיפול השונות את הייחודי והמשותף בתהליכים טיפוליים."
בהרצאתו הסביר ד"ר דני יניב מהו הבסיס הנוירופסיכולוגי שעליו נבנה הטיפול באמצעות אמנויות. הרצאתו הסבירה באופן ייחודי ובהיר את המבנים המוחיים שדרכם מסייעים מטפלים באמנויות למטופליהם. לקריאת סקירת ההרצאה לחצו כאן.
"מטופלת: ציירנו פנים אל פנים, היה משהו מקסים בהרגשה שהציור של המטפלת שלי היה יותר מדויק מהציור שלי.. היא ממש הבינה אותי" מטפלת: "ישבנו גב אל גב, הייתי מאד סקרנית לראות מה היא מציירת... כשהסתובבנו, הייתי מופתעת מהקשר החזק בין העבודות שלנו – צורות וגדלים דומים, צבעוניות דומה "מטופלת: "רציתי להציץ, לראות מה היא עושה עם הסיפור שהפקדתי אצלה. כשהסתובבנו, הייתי המומה לראות את הציור שציירה... היא הצליחה לראות בסיפור שלי ניואנסים שלא ראיתי".
התיאורים הללו חזרו כמעט באותן המילים אצל רבות מהמשתתפות בסדנה. הסדנה, התנהלה הן בציור והן בפיסול בחימר, הייתה פשוטה ומשחקית. עשרים וארבע המשתתפות חולקו ל"מטופלות" ו"מטפלות" באופן אקראי. כל מטופלת חלקה עם המטפלת סיפור אישי שאותו בחרה לשתף. המטפלת כתבה את הסיפור מבלי לשאול או להעיר ובסיום, הקריאה למטופלת את מה ששמעה ואפשרה לה לתקן או לשנות. לאחר מכן, באופן אקראי, חולקו הזוגות לאלו שיעבדו במהלך הסדנה פנים אל פנים ואלה שישבו גב אל גב.
בכל זוג שתי המשתתפות עבדו בה בעת באותו מדיום, כשהבחירה לצייר או לפסל הייתה נתונה בידי המטופלת. ניתן היה לבחור בציור בגירי שמן צבעוניים או בחימר בשני גוונים שונים - אחד לכל אחת. במשך כחצי שעה עבד כל זוג על הסיפור שסופר.
בפעילות זו ניסה יוני שור, מנחה הסדנה, לבדוק יחד עם המשתתפות מה קורה לנו, המטפלים, כשאנו נחשפים לסיפורו של המטופל שלנו? למה אנו מגיבים ומהיכן אנו פועלים? האם ניתן לשמוע באופן "נקי" או שמא סיפורו של המטופל מחלחל אלינו ומפעיל בנו סיפור אישי שלנו? עד כמה אנו מאפשרים לחלחול הזה להשפיע? איזה סוג מפגש נוצר בין עבודות האמנות של שתי המשתתפות? איזה "שלישי" נוצר בחדר הטיפול דרך ההקשבה הפעילה? שור הזמין את המשתתפות לחדד ולדייק את ההקשבה שלהן פנימה והחוצה. מהמטפלות ביקש שור לנסות להבחין האם ומתי קיבל סיפור המטופלת משמעות אישית עבורן, כזו שגרמה לה להיות קרובה, אישית וחמה כלפי המטופלת שלה (שהייתה כמעט זרה עבורה עד כמה רגעים קודם לכן).
הקראת הסיפור ומתן האפשרות למטופלת לשנות אותו במידת הצורך, אפשרו למטופלת לסמוך על המטפלת ולהרגיש את קשיבותה. לאחר סיום היצירה האמנותית, שיתפו המטפלות את המטופלות שלהן גם בסיפור שלהן, שעלה והתהווה הן דרך מילות הסיפור עצמו והן דרך התהוותו והשתנותו במהלך היצירה האמנותית. כאמור, ברבות מהתגובות בסוף ניתן היה לשמוע שהמטופלות חוו חוויה משמעותית מאד כאשר המטפלות "שמעו", לעתים אפילו טוב יותר מהן, את סיפוריהן.
דונל סטרן, פסיכואנליטיקאי אמריקאי, אחד ממנסחיה החשובים של הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה העכשווית, אומר שהחופש לחוות את החוויה הבלתי קרואה עומד בבסיס הפעולה הטיפולית. הוא מוסיף שזה מתרחש כאשר המטופל רואה לפתע את פני המטפל, את תגובתו אליו. בסדנה התנסו המשתתפות, דרך העבודה האמנותית, במתן חופש לחוויות הפוטנציאליות הקיימות בלא מודע, לעלות ולהתחיל להתנסח. על פי סטרן, אירוע משמעותי בין שניים הוא שמזיז את השדה הטיפולי. השינוי ביחסים הדיאדיים הללו מגיע באמצעות שינויים תפיסתיים בין שניים, המופיעים באופן בלתי צפוי. במצבים הרגישים הללו עשויים לעלות אסוציאציות, זיכרונות, פנטזיות וחומרים שונים שנשמעים, לכאורה, כלא קשורים למה שהעלה המטופל. על-ידי מתן המקום לתכנים הללו בביטוי אמנותי, שיתוף הדמיון כגורם פעיל בתהליך, נהפך העמום לבהיר יותר.
סדנה הייתה הזמנה להרחיב את הדיאלוג עם כאבו של המטופל כחלק מחשיבה התייחסותית הרואה את הטיפול כמפגש בין שני סובייקטים הנמצאים יחד בגובה העיניים, אם כי ללא סימטריה ביניהם. השינוי מתחולל כאשר המטפל מאפשר לסיפורו של המטופל להפגיש אותו עצמו עם תוכן לא ידוע ולא צפוי. ברגע הזה, נוצר מפגש אמיתי בין שני סובייקטים חווים, מקשיבים ומרגישים, כפי שחוו הזוגות בסדנה.
בסדנא חווייתית זו: “לִילַה – משחק כשלעצמו”, המנחים אפשרו למשתתפים להתנסות, באמצעות המדיום הדרמתי, במשחקי תפקידים וסיפור מסגרת, בראייה לאקאנייאנית. המשתתפים גם נחשפו לתיאוריה העומדת מאחורי המודל – "פרדיגמת המשחק".
הרעיון הלאקאנייאני המרכזי שעמד בבסיס הסדנה הינו רעיון "שלב המראה" של לאקאן. במאמרו "שלב המראה כמעצב את פונקציית האני", מעלה לאקאן את ההשערה שתחושת הזהות הראשונית של האדם מושתתת על בבואה אשלייתית של עצמו, בבואה מלאה, רציפה ושלמה יותר ממנו,ולכן עומדת בסתירה לתחושותיו הפנימיות. התמות העולות ב"שלב המראה" שנחקרו בסדנה הן: אשליה, אותנטיות, השתקפות, ניכור, שקר ואמת. גם תהליך העיבוד בסדנה, נעשו על פי משנה זו.
המודל הטיפולי - לִילַה מבוסס על תיאוריית "פרדיגמת המשחק". פרדיגמת המשחק הינה ניסיון תיאורטי לבנות תיאוריית אישיות ייחודית עבור טיפולים הנעזרים במשחק. הרקע התיאורטי של הפרדיגמה הוא אינטר-דיסציפלינארי, והוא מהווה דיאלוג בין פילוסופים העוסקים במשחק, כגון הויזינחה, גופמן וגאדאמר; לבין פסיכואנליטקאים העוסקים במשחק, כגון: קליין, אריקסון, וויניקוט. בסיס הידע של הפרדיגמה סובב סביב שלושה מוקדים: זהות האדם המשחק, יחסי הכוח במשחק וחרות האדם המשחק. המודל "לילה - משחק כשלעצמו" הוא למעשה הצעה מומלצת ליישום עקרונות הפרדיגמה.
"לילה - משחק כשלעצמו" הוא מודל בלתי מכוון לטיפול בדרמה, אשר העבודה הטיפולית בו נעשית באמצעות סיפור מסגרת וגילום דמות. המודל שומר על איזון בין יסוד ה"ריטואל" ויסוד ה"סיכון": המסגרת והריטואלים הקבועים יוצרים את הביטחון, את הצפוי ואת הידוע. כך, האיזון בין הריטואל לסיכון פועל כמיכל להתפתחות.
הבניית הקבוצה במודל נעשית בהשראת הפוליס היוונית, המייצגת קבוצה אוטונומית. הפוליס היא דגם לעבודה קבוצתית שתהליכי הריפוי שלה יכולים להתרחש באופן ספונטני, כאשר היא מקבלת תנאי מסגרת הולמים ומוגנים. אנשי הפוליס יוצרים מרחב עבודה המתרחש כולו בהוויה משחקית. התהליך הטיפולי מתחולל בעזרת משחק חופשי. עקרון המוביל את המשחק במודל הינו ההִיזּון החֹוזֵר (פידבק עצמי). באמצעות היזון חוזר, הן השחקנים כפרטים לומדים על הביצוע שלהם באופן עצמאי והן הקבוצה כגוף אחד לומדת ומשתנה דרך היזון חוזר זה.
בסדנה הציגה מאיר את הרעיון כי חשיבה על העתיד הינה חשיבה אותה טיפול צריך לפתח, אך לעיתים קרובות הוא מתעלם ממנה במידת מה.
בטיפול, כמובן, אנו מבקשים להביא לצמיחה ושגשוג של המטופל בהווה ובעתיד שלו. כאשר אין מראה עתידית, בדרך כלל נפגוש דיכאון ויאוש. עם ולמרות זאת, מרבית הספרות המקצועית בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה בכלל, עוסקת בהתמקדות בעבר ובחקר הילדות, וכן בכאן ועכשיו. כך נוצרת הטיה בטיפול, לעבר העבר וההווה, תוך, לעיתים קרובות, התעלמות מהעבר.
מאיר ציטטה את דבריו של אריקסון (1968) כי "נראה שחובה עלינו להתגבר על ההרגלים הקליניים, על פיהם מסתיים תפקידנו עם הבהרת העבר".
בסדנה התנסו המשתתפים בשיטה שפיתחה מאיר (2009) - פיתוח תמונת עתיד דרך ארכיטיפ העץ. לאחר העבודה באמצעות ארכיטיפ העץ, הציעה מאיר כי באמצעות עבודה של דמיון מודרך, ניתן לעבוד ולטפל בדימוי העתידי, להבריאו, לחזקו ולבנות תמונה פנימית חיובית ואופטימית.
בהרצאה זו ליאת כהן-יציב הציגה מחקר שביצעה עם ד"ר שרון שניר וד"ר דפנה רגב, באוניברסיטת חיפה.
עד לעריכת מחקר זה, לא נערך מחקר המתמקד בתופעות הציוריות בציוריהן של נשים בשליש השלישי להריונן הראשון, החוות סימפטומים דיכאוניים. מתוך ההבנה כי ציור השלכתי עשוי לתת ביטוי לעולמו הפנימי של היוצר וללא-מודע שלו (Gilory, Tipple, & Brown, 2012), וכן מתוך הרעיון כי תופעות פנומנולוגיות בציור (איכות הקו, מיקום, שימוש בצבע וכן הלאה) יכולות לסייע בהבנת היצירה ועולמו הפנימי של היוצר (Betensky, 1995), ביקשו החוקרות לבחון מה הן התופעות הציוריות שיופיעו בציוריהן של נשים החוות סממני דיכאון בזמן הריונן הראשון.
כהן-יציב תיארה כי במחקר השתתפו ארבעים וחמש נשים בשליש השלישי להריונן הראשון, ובמהלך המחקר הן ציירו ציור המייצג עבורן קשר אם-ילד וכן מילאו שאלונים הנוגעים למדידת סממני הדיכאון שלהן. בנוסף נערך עם הנשים ראיון עומק חצי מובנה. מתוך נשים אלו, אחת עשרה נשים הפגינו סממני דכאון ונמצאו מעל לציון הסף לאיתור ראשוני של דיכאון לפי שאלון אדינבורו לדיכאון לאחר לידה (EPDS; Cox et al., 1987) והיוו את קבוצת המחקר.
החוקרות איתרו ארבע תופעות ציוריות האופייניות לנשים עם שהפגינו סממני דיכאון במחקרן:
1. שימוש במיעוט צבעים ובעיקר בשילוב בין גווני כחול לגווני צהוב – המשתתפות שנמצאו כחוות מאפיינים דיכאוניים השתמשו במיעוט צבעים, לעיתים קרובות בזוג צבעים בלבד. מרבית הנשים בקבוצת המחקר עשו שימוש בצבעים בגווני צהוב וכחול (שמונה נשים מתוך אחת עשרה). זאת ועוד, מרבית הנשים בקבוצת המחקר השאירו שטח לא צבוע, לבן, משמעותי ביחס לשטח הצבוע (תשע נשים מתוך אחת עשרה).
על פי קופר (Cooper, 1978) הצבע הכחול מייצג אמת, אינטלקט, נאמנות, צניעות, רוחב לב והכלה, בעוד שהצבע הצהוב הבהיר מייצג אור, שמש, אינטואיציה, אמונה וטוב והצהוב הכהה מייצג בגידה, קנאה וחוסר אמון (1978). גוונים אלו מייצגים קבוצות צבעים משלימים והינם שני צדדים שונים בחלוקה נהוגה בין צבעים 'קרים' ו'חמים' בפלטת הצבעים. על פי באלסט (Ballast, 2002) צבע כחול הינו צבע "קר" – פאסיבי, נינוח ושקט, בעוד שצבע צהוב הינו צבע חם, מעורר ופעיל (2002). החוקרות משערות כי שילוב הגוונים יכול לרמז על קושי בהתפתחות הרגשית התקינה בהריון. בראיון, כאשר דיברו המשתתפות מקבוצת המחקר על ציוריהן, הן הדגישו את קיומם של הגוונים השונים ולא הצבע האחיד, מתוך התחושה שיש מגוון רגשות, חוויות ותחושות; לעיתים מנוגדות, אך המתרחשות בו זמנית או מתחלפות במהרה.
2. בחירה בפורמט מרובע-מלבני אופקי – מגוון פורמטים של דפים ניתנו למשתתפות, מתוך תפיסת העולם של הגישה הפנומנולוגית וגישת חיפה לטיפול באומנות הרואה במרחב היצירה קשור באופן מטאפורי למרחב החיים, כך שגודל וצורת הדף הנבחר מבטאים תפיסות פנימיות של היוצר ומשפיעים על תהליך ותוכן היצירה (חזות, 2014). כהן-יציב הציגה כי מתוך המשתתפות שלא הציגו סממני דיכאון, 70% מהנשים בחרו בפורמט עגול, בעוד שרק 36.6% מהנשים שהפגינו סממני דיכאון בחרו בפורמט העגול. משתתפות שהראו סממני דיכאון נטו לבחור בפורמט מרובע מלבני, ולהשתמש בו במנחו האופקי, על פני זה האנכי.
בכל הנוגע לבחירה בפורמט עגול מול מלבני בהקשר להריון, הציעה כהן-יציב, כי העיגול הוא הסימבול הטבעי להריון – הוא מייצג דינמיות, תנועה, הגשמה, שלמות, טבעיות ונשיות, זאת בעוד שהמלבן והריבוע מסמלים הגבלה, התקבעות, השתקעות וסגירת אפשרויות (Cooper, 1978). החוקרות רואות בבחירת הפורמט המלבני ביטוי לקושי לאמץ את התפקיד והחוויה האימהית בשל סממני הדיכאון. וכן מציעות כי הבחירה של רוב הנשים בעלות הסממנים הדיכאוניים בפורמט אופקי מייצגת נטייה להתקשרות אל העולם שמחוץ לעצמי במקום התכנסות פנימה לעצמי. מתוך כך ניתן לראות קונפליקט פנימי של נשים אלו – סממני הדיכאון יוצרים התכנסות פנימה, אך ההיריון, התפתחות האחר, דורשת התמקדות החוצה מהעצמי.
3. העדר סביבה ופרטים – בקרב רוב הנשים בעלות הסממנים הדיכאוניים, בציור שציירו ישנו אובייקט מרכזי יחיד, שטח ריק גדול וצמצום בפרטים, כך שלעיתים קרובות האובייקט או הפרטים שלו אינם ברורים. החוקרות מציעות כי נוכחות הדימוי המרכזי היחיד ממקדת את העניין בו ומאדירה אותו, כאילו חוויית ההיריון והלידה הינה עולם ומלואו. אך מאידך היעדר הסביבה והמינימליזם יוצרים תחושה של ריקנות וצמצום פנימי. כך ניתן לראות בהיעדר הסביבה והפרטים וההתמקדות באובייקט יחיד כביטוי לקונפליקט פנימי בקרב נשים בעלות סממנים דיכאוניים.
4. נפרדות והחזקה בקשר בין האובייקטים המיוצגים - בקרב רוב הנשים בעלות הסממנים הדיכאוניים, הציורים שציירו מראים ייצוגי אם ותינוק נפרדים, ללא מגע או עם נקודת מגע יחידה. החוקרות רואות בכך סימן לנפרדות גבוהה המפחיתה את יכולת ההחזקה, וקשורה לתחושות של ניכור, חוסר התאמה וייצוג קשר שלילי. כהן-יציב הסבירה כי הנפרדות הגבוהה וההחזקה הגבוהה שניתן לראות בציורים הן עלולות לתרום לדיכאון, והן עלולות להיווצר בעטיו.
לסיכום, הציגה כהן-יציב רעיונות עיקריים חוזרים שהופיעו בתמות שהוצגו, כפי שאלו עלו מהציורים ומהראיונות של נשים שהראו סממנים דיכאוניים: תחושת צמצום; קונפליקט בין תחושות חיוביות ושליליות ונפרדות בין האם לתינוק.המחקר, וההרצאה שעסקה בו, אפשרו לשומעים הבנה טובה יותר של עולמן הפנימי של נשים החוות סממני דיכאון בעת הריונן.
