אלעד ליבנה
טום הוא גבר בן 49 הנשוי במשך 21 שנים, אב לשני ילדים ועובד כפקיד הלוואות בבנק. לאחרונה, טום החל לנהל רומן עם אישה בת 24, מעוניין לעשות שינוי בקריירה וחושב לקנות מכונית ספורט חדשה. כביכול, טום מציג את כל הסימפטומים הקלאסיים של משבר אמצע החיים. אך האם כך היינו מכנים זאת אילו טום היה בן 25? האם גם אז התיאור של טום היה נשמע לנו משונה? אולי גברים רבים בגילאים שונים נמשכים לנשים צעירות מהם, מתעניינים באפשרויות עבודה חלופיות, ומכונית ספורט מהירה ויוקרתית נראית להם מפתה? מדוע אם כן, אנו נוטים להתעלם מן השיעור הגבוה של נטיות והתנהגויות אלו בנקודות זמן אחרות, אך רואים בהן סימן למשבר כאשר הן באות לידי ביטוי ב"אמצע החיים"? ניתן לטעון כי אותה התנהגות מקבלת משמעות שונה כאשר היא מוצגת בנסיבות שונות, וכי כאשר היא מתרחשת בנקודת מעבר בין שלבי חיים שונים, היא עשויה לשקף חשש מפני התבגרות והזדקנות. במאמר הנוכחי נדון בפנים השונות של מושג 'משבר אמצע החיים' ונחקור את משמעויותיו השונות.
ההגדרה של "אמצע החיים" עשויה להיראות פשוטה במבט ראשון: אמצע חיי האדם. בהתבסס על ממוצע תוחלת חיי האדם, מדובר בגיל 32.5 עבור גברים ובגיל 34.75 עבור נשים [1]. גם במבט כללי באוכלוסיה ניתן להבחין כי גיל 30 מהווה ציון דרך תרבותי-חברתי לפרידה מן הנעורים והפיכה לאדם בוגר ועצמאי. כך, גיל זה מהווה ביטוי לציפייה ללקיחת אחריות בתחום הקריירה, בתחום הכלכלי וכן בתחום המשפחתי. אולם, מרבית הצעירים בגילאי 30 בחברות המערביות המתועשות, יטענו כי שנות ה-30 המוקדמות אינן צריכות להיקרא 'אמצע החיים'. למעשה, תפיסה זו משקפת את העובדה כי תוחלת החיים במרבית המדינות המערביות המתועשות הינה סביב גיל 80, דבר הממקם הלכה למעשה את תקופת אמצע החיים סביב גיל 40.
עם זאת, יש להבחין בין אמצע החיים כנקודה יחידה על פני טווח החיים, לבין תקופה המהווה פאזה נפשית. סקירה שערכו Staudinger ו-Bluck העלתה כי לרוב אנו נוטים למקם את תקופת אמצע החיים בגילאי 40 עד 60, תוך שגבולות ההתחלה והסיום נוטים להיות עמומים ומעורפלים. התייחסות לכלל המחקרים בנושא מצביעה על התרחבות טווח הגילאים לגילאי 30 עד 70. Lachman ואחרים מצאו כי תזמון אמצע החיים תלוי בגיל של האדם הנשאל: אנשים באמצע החיים או בבגרות המאוחרת רואים בממוצע תקופה זו כמתחילה בגיל 40 (טווח של 30 עד 55) ומסתיימת בגיל 60 (טווח של 45 עד 75). לעומת זאת, מבוגרים צעירים רואים תקופה זו כמתרחשת בגיל צעיר יותר, 35 עד 55. במחקר שערכו המחברים עבור המאמר הנוכחי בקרב שווייצרים, דיווחו המשתתפים על גיל ממוצע של 35 עד 53 לתקופת אמצע החיים. השונות הבין-אישית בדיווח על נקודות ההתחלה והסוף היתה רחבה, אך לא נבעה מהבדלי גיל.
לפיכך, ייתכן שגיל כרונולוגי איננו הקריטריון הטוב ביותר לקביעת 'אמצע החיים'. Staudinger ו-Bluck מציעים כי ניתן להגדיר תקופה זו בצורה טובה יותר במונחים של המשימות או האירועים ההתפתחותיים העיקריים. עם זאת, נראה שגם בעניין זה אין הסכמה: האם זוהי תקופה של אחריות כלכלית מוגברת לרווחתם של הילדים ושל ההורים? של ירידה בסיבולת ובבריאות הגופנית? של תחושת קיפאון מקצועי? של אובדנים רגשיים סביב עזיבת הילדים את הבית ומות ההורים? או שמא מדובר בתקופה של חופש אישי רב יותר והגעה לשיא מבחינת הביצועיים המקצועיים והסטטוס בעבודה, בריאות פיזית טובה, נישואין מספקים לאחר עזיבת הילדים והרחבת הרשתות החברתיות?
המחברים מציינים כי למרות התפתחויות בתחום בשנים האחרונות, ובמרכזן ההתייחסויות להתפתחות מוצלחת באמצע החיים, ההערה בת 30 השנה של לוינסון עדיין נראית תקפה: "ההתייחסות הרווחת לאמצע החיים היא כתקופת ביניים מעורפלת, המוגדרת במונחים שליליים בעיקר. האדם כבר לא צעיר, אך גם לא ממש זקן".
נויגרטן הציעה את השינוי בפרספקטיבת הזמן בתור אחד מהמאפיינים הבולטים ביותר של הבגרות האמצעית. לדבריה, בתקופה זו האדם עובר מתפיסת החיים בעיקר כ"זמן שעבר מאז הלידה", לתפיסתם כ"זמן שנותר לחיות". המחברים מציינים שלא ידוע להם על מחקר המוכיח באופן אמפירי טענה זו, אך קיימות עדויות אמפיריות לגבי שינויים בהתייחסות לזמן העתיד, גם אם אלו אינם אחידים בעניין זה. כאשר אנשים תופסים את העתיד כפתוח, הם נוטים לקבוע מטרות שמכוונות כלפי רכישה של מידע חדש וצבירה של משאבים נוספים; לעומת זאת, כאשר הם תופסים את העתיד כמוגבל, הם קובעים מטרות שמסייעות להם לווסת את רגשותיהם. ייתכן שמה שמכונה משבר אמצע החיים הינו ניסיון של האדם לווסת את רגשותיו סביב ההכרה בכך שהמוות איננו עוד עובדה מופשטת של החיים, אלא אירוע אישי אשר יסיים את חייו של האדם בעתיד הנראה לעין. זו בכל אופן הייתה עמדתו של Jacques בסקירתו על הנושא משנת 1965.
אם, כפי שהציעה נויגרטן, אנשים באמצע החיים תופסים את עתידם כמוגבל, אזי אנו צריכים לצפות גם למעבר מוטיבציוני מאוריינטציה המוכוונת כלפי הישגים לכזו המוכוונת כלפי תחזוקה והימנעות מאובדן. הכרה בכך שהעתיד הינו מוגבל ושקביעת מטרות חדשות והגעה לרמות גבוהות יותר של תפקוד תהיינה קשות יותר ויותר, עלולה לעורר בחלק מהאנשים תחושות של תקיעות וכליאה על סמך הבחירות שערכו מוקדם יותר בחייהם. פרספקטיבה זו של תפיסת אמצע החיים מכונה לעיתים "להיות מעבר לשיא". בסקר אינטרנטי שערכו המחברים נמצא כי 92% מהמשיבים האמינו בקיומו של משבר אמצע החיים, ו-71% מתוכם דיווחו על היכרות אישית עם לפחות אדם אחד שעבר או עובר את המשבר הזה. הגיל הממוצע לחוויית משבר אמצע החיים בדיווחי המשתתפים במחקר זה היה 47.5.
לפי Brim, "מושג ה'משבר' באמצע החיים ובתקופות אחרות מתייחס לשינויים מהירים או משמעותיים באישיות אשר יוצרים שיבוש בתחושת הזהות של האדם - קבוצות ההשתייכות שלו, המודלים שלו לחיקוי, עקרונותיו, ערכיו ויחסיו הזוגיים. כך, כל מסגרת ההתייחסות של החיים הקודמים מועמדת בסימן שאלה.
מדוע משבר כזה צפוי יותר להתרחש בבגרות האמצעית? בעוד שהבגרות הצעירה מומשגת לרוב כתקופה של התחלות, הרי שמבוגרים באמצע החיים מצופים להיות כבר מיושבים, בעלי קריירה מבוססת ותחושת זהות יציבה. Tamir הציע שזוהי בעצם הפעם הראשונה בחייו של האדם שבה הוא בוחן את עצמו ומודד את הישגיו בהתאם לסטנדרטים אותם הוא הציב בצעירותו ("החלום", לפי לוינסון). הסקירה והבחינה המעמיקה הזו עשויות להיחוות כמעוררות לחץ. כמו כן, Tamir מניח שנשים מטבען נוטות להיות יותר רפלקטיביות ולכן הכניסה לבגרות האמצעית יוצרת אצלן פחות טלטלה. אם האדם מגלה שהמציאות שלו איננה עומדת במטרות ובחלומות שהוא הציב לעצמו, הוא עלול לחוות לחץ לשנות את חייו כל עוד יש מספיק זמן לכך. Levinson הציע שההערכה המחודשת של חייו של האדם עד לבגרות האמצעית מלווה בדיכאון, בחרדה וב"מנוסה מאנית". יש לשים לב לכך שההמשגה הזו של משבר היא שלילית בעיקרה, על אף שפתרון של משבר זה אמור להוביל לעליית מדרגה התפתחותית (בדומה לנקודת המבט של אריקסון על ההתפתחות כרצף של משברים אותם יש לפתור בגילאים מסויימים).
רבים מייחסים את מושג "משבר אמצע החיים" ללוינסון, על אף שהוא הוצע לראשונה על-ידי Jacques. הסיבה לכך, לדעת החוקרים, עשויה להיות במתודות השונות שהנחו את השניים - התיאוריה של Jacques התבססה על ניתוחים היסטוריים של אמנים מפורסמים ועל כמה ניתוחי מקרה, בעוד שלוינסון ערך ראיונות שיטתיים עם מדגמים גדולים יותר של מבוגרים שאינם מטופלים (על אף שגם המדגמים שלו לא היו מייצגים או גדולים על פי הסטנדרטים המקובלים).
המחברים מציגים את עיקרי התיאוריה ההתפתחותית של לוינסון. המעבר לאמצע החיים על פי לוינסון מחבר בין הבגרות הצעירה לבגרות האמצעית ומתרחש בין הגילאים 40 ל-45. שלב זה מאופיין בהערכה מחודשת של העבר והתאמות במבני החיים של האדם בהקשר של יחסים זוגיים ועבודה. לפי לוינסון, ההערכה המחודשת של העבר מהווה תהליך כואב היות ומשמעה "השתחררות מאשליות" אשר עשויה להיות מלווה באכזבה ואימוץ גישה צינית כלפי החיים. גברים מסויימים עלולים אף "לחוש נגזלים ולחוות תחושה של אובדן שלא ניתן לתקנו". זהו, לפי לוינסון, צעד חשוב בדרך לכניסה לתקופת הבגרות האמצעית.
המשגה אלטרנטיבית לגישה המשברית של לוינסון היא זו הרואה בתקופת אמצע החיים תקופה המאופיינת בהגעה לשיא התפקוד הן בתחום החברתי והן בתחום המקצועי.
נקודת מבט שלישית, שהוצעה בעיקר על-ידי פסיכולוגים אישיותיים, רואה בבגרות האמצעית תקופה של יציבות בה "שום דבר מיוחד אינו מתרחש". לפי גישה זו, נטייה אישיותית לנוירוטיות מגבירה את הסבירות למשבר בכל נקודת מעבר, כולל הבגרות האמצעית.
בחלק הבא דנים החוקרים בתועלת שבהמשגה של "משבר אמצע החיים" מנקודת מבט תיאורטית ואמפירית כאחד. הם מציגים שלוש המשגות של משבר אמצע החיים, אשר נבדלות אחת מהשנייה במידת הספציפיקציה והחומרה אותן הן מייחסות למשבר.
הגדרה מחמירה של המונח "משבר אמצע החיים", כפי שהוצעה על-ידי לוינסון, גורסת כי המעבר מהבגרות הצעירה לבגרות האמצעית הינו: א. נורמטיבי (כלומר, רוב האנשים חווים זאת). ב. תחום לטווח גיל מסויים. ו-ג. מורכב ממאפיינים ייחודים אשר מבחינים אותו ממעברים אחרים לאורך החיים. המשגה מתונה מגדירה "משבר אמצע החיים" כשלב מעבר מורכב אשר מתרחש לרוב במהלך הבגרות האמצעית, אבל איננו בהכרח מובחן באופן מהותי ממשברים המתרחשים בתקופות אחרות בטווח החיים, כגון גיל ההתבגרות. המשגה זו כוללת שניים (א' ו-ב') מבין הקריטריונים המגדירים שתוארו לעיל. המשגה רכה גורסת שחלק מבני האדם חווים מעבר מורכב לבגרות האמצעית, אבל לא כולם, כך שהיא כוללת רק את המאפיין השני.
ההגדרה המחמירה של "משבר אמצע החיים" (כלומר, משבר שהינו נורמטיבי, תחום לשלב מסויים בטווח החיים ושונה באופן איכותי ממשברים אחרים) תואם את אחת ההנחות המרכזיות של התפתחות בטווח החיים, לפיה התפתחות הינה תהליך המתרחש לאורך כל החיים ללא עליונות של תקופה אחת על פני האחרת. ההגדרה המחמירה תואמת גם את הבנת ההתפתחות כתוצאה של יחסי גומלין בין מטרות אישיות לבין תנאים חיצוניים, כגון אופי ההזדמנויות והנורמות החברתיות. ההנחות הללו מאפשרות לקבוע מאפיינים אשר מבחינים בין משבר אמצע החיים לבין מעברים אחרים, ולהדגים את הקשר בין המשבר הזה לבין תקופה ספציפית במהלך החיים.
ניתן להתייחס אל אמצע החיים כאל תקופת הזמן המהווה את היעד למטרות שהציב לעצמו הבוגר הצעיר, כגון "לבנות קריירה" או "להקים משפחה". ההנחה היא שבשלב מסויים במהלך הבגרות האמצעית, אנשים רבים צפויים להעריך מחדש את המטרות שלהם ואת הישגיהם ולבחון האם הסיפוק הרגשי אותו השיגו תואם לציפיותיהם. מחקרים מציעים כי ההשפעות החיובית של הגשמת המטרות שאדם הציב לעצמו הן לרוב קצרות טווח ביותר (מחקרי "מדרגות ההדוניזם"). כמו כן, נראה כי בני אדם נוטים להעריך יתר על המידה את ההשפעה הרגשית של אירוע כגון השגת מטרה ולרוב הם מתקשים לעשות בחירות או לקבוע מטרות שגורמות להם אושר בפועל. כמו כן, כאשר מציבים את המטרות בבגרות הצעירה, הן נוטות להיראות ממרחק הזמן באופן חיובי בהרבה מאשר בבגרות האמצעית, כאשר הייצוג שלהן הינו קונקרטי יותר וכאשר פרטים שליליים מגיעים הרבה יותר לקדמת הבמה. למשל, לילות טרופי שינה עלולים להעיב על האושר הצפוי מהקמת משפחה והבאת ילד לעולם. לפיכך, ניתן לצפות שאנשים יחושו פחות מסופקים בבגרות האמצעית לעומת הציפיות המוקדמות שלהם, גם אם הצליחו להגשים את המטרות אותן הציבו בבגרות הצעירה.
לנוכח האובדנים הקוגניטיביים והפיזיולוגיים והשינויים בציפיות החברתיות בבגרות האמצעית, בני אדם נוטים להציב מטרות חדשות המתאימות לשינויים הפנימיים והחיצוניים המאפיינים את תקופה הזו. הצורך לערוך שינויים במטרות הישנות ולהציב מטרות חדשות עלול להיות מכביד היות שמדובר בשלב מעבר, שבו המטרות הישנות כבר אינן רלוונטיות, ואילו מטרות חדשות, אשר מעניקות משמעות ומנחות את ההתנהגות, עדיין אינן קיימות.סיבה נוספת לקשיים בהצבת מטרות בבגרות האמצעית נעוצה בכך שתקופה זו מתאפיינת בפחות הבניה של מטרות התפתחותיות ושל הזדמנויות חברתיות לעומת הבגרות הצעירה והבגרות האמצעית, מה שמפחית את התמיכה החיצונית בהצבת מטרות חדשות.
קושי נוסף נובע מפרספקטיבת זמן מוגבלת. מודעות למגבלות הזמן עשויה להוביל למסקנה לפיה תיקון של טעויות או עיון מחודש במטרות ייעשו קשים יותר ויותר, ואולי אף בלתי אפשריים. המטרות במחצית השנייה של החיים מקושרות לצמצום הולך וגובר במשאבי זמן ולסופיות של החלטות. לפיכך, להצבה של המטרות בבגרות האמצעית עלול להתלוות גוון של דטרמיניזם ושל חוסר ביטחון, מה שעשוי להוביל אנשים לבחור באותן המטרות שהם כבר מכירים ושעוררו בהם ביטחון לאורך השנים, כלומר, לאיזו קריירה הם שואפים ובאיזה סוג של יחסים רומנטיים הם מעוניינים, ועם מי. לפי אריקסון, דבר זה מוביל לקיפאון.
ההמשגה המחמירה שתוארה לעיל דומה במאפייניה לתיאורים מסורתיים של משבר אמצע החיים (לוינסון, ז'אק): הגברה בהתבוננות הפנימית ובבחינה העצמית, מודעות גוברת למגבלות הזמן ושקילה של הזדמנויות שנעלמו או הוחמצו. Herman ו-Oles הסיקו מתוך סקירתם על משבר אמצע החיים בקרב גברים, כי תקופה זו "מתאפיינת בשבירת הרצף שבין ההישגים של העבר והציפיות של העתיד" (עמ' 1419). הגברים במחקר זה ייחסו יותר רגש שלילי ופחות רגש חיובי לעתיד האישי שלהם, וכן רגשות אמביוולנטיים בנוגע לעבר האישי. הממצאים הללו מתיישבים היטב עם ההשערה לפיה משבר אמצע החיים מתאפיין בהערכה אמביוולנטית של הישגי העבר ובמאבק למטרות אישיות חדשות.
ההמשגה של משבר אמצע החיים מפרספקטיבה של התבוננות במטרות מתאפיינת במספר בעיות. ראשית, נשאלת השאלה האם אכן המטרות שהציב לעצמו האדם בגיל ההתבגרות ובבגרות האמצעית מהוות מקור להשוואה כשהוא מעריך את הישגיו בבגרות האמצעית. הסבירות לכך נמוכה, היות שמטרות הינן דינמיות ונוטות להשתנות לאורך זמן כתלות במגוון גורמים כגון מרחק הזמן, מידת הזמינות של משאבים והסבירות להגיע להישגים. כפי שהראו Brandtstädter ו-Greve, אנשים מתאימים כל הזמן את השאיפות שלהם ואת תוכן המטרות שלהם בהתאם לשינויים פנימיים וסביבתיים. שינוי במטרות הינו תהליך שמתרחש לרוב לא בנקודת זמן מסויימת אלא לאורך זמן, ולעיתים באופן לא מודע. לפיכך, אין זה סביר להניח שאנשים בבגרות האמצעית יזכרו את הניסוח המדוייק שהציבו לעצמם בגיל ההתבגרות ויחזיקו בו כאבן בוחן כנגד ההישגים שלהם בפועל. בניגוד לכך, סביר כי המטרות עצמן עברו שינוי במהלך השנים.
שנית, לרוב קשה להעריך הצלחה או כישלון לנוכח האבסטרקטיות של מטרות לטווח ארוך. למשל, מהו הקריטריון להצלחה למטרה "שתהיה לי משפחה מאושרת"? ככל שהמטרה הינה אבסטרקטית יותר, כך הקריטריון להערכה פחות ברור. האפשרות לשנות את הקריטריונים בהתאם להישגים בפועל מאפשרת לאנשים לשמור על הערכה עצמית חיובית באופן כללי. בנוסף, נמצא שרוב בני האדם מעריכים את עצמם באופן חיובי ומסופקים באופן סביר מחייהם לאורך כל טווח החיים, כולל הבגרות האמצעית. ממצא זה סותר את ההנחה לפיה מבוגרים בבגרות האמצעית רואים את הישגיהם כנחותים לעומת קנה המידה הקודם שלהם.
הטיעון השלישי מיוצא כנגד ההנחה לגבי הקושי להציב מטרות חדשות בבגרות האמצעית לנוכח היעדר ההבניה של הגיל המבוגר באמצעות נורמות וציפיות חברתיות. בפועל, ישנן ציפיות חברתיות ברורות הן בנוגע לתחום המשפחתי והן בנוגע לתחום התעסוקתי בבגרות האמצעית. תחום הגיל שהינו מובנה במידה הפחותה ביותר ולכן מציב את הדרישות הגבוהות ביותר הוא הבגרות המאוחרת. לפיכך, אם אכן יש משבר הנוגע לקביעת מטרות, הוא אמור להתרחש בבגרות המאוחרת, כאשר האדם פורש וכבר לא צריך לדאוג להוריו או לילדיו.
בעיה נוספת טמונה בהנחה לפיה המטרות שאנשים מציבים לעצמם בבגרות האמצעית דומות באופן עקרוני לאילו שהם בחרו בבגרות הצעירה (כלומר, קריירה, זוגיות, סגנון חיים). כאשר טווח הזמן העתידי נתפס כמוגבל, כפי שקורה בבגרות האמצעית, ישנה סבירות גבוהה יותר שאנשים יבחרו בשימור מטרות מאשר בהצבה של מטרות חדשות המכוונות להישגים חדשים. מחקר אמפירי שנערך על-ידי Ebner ואחרים הדגים את הנקודה הזו. המחקר הראה גם שגישה של שימור קשורה באופן חיובי לרווחה סובייקטיבית בבגרות האמצעית, אך לא בבגרות הצעירה[2].
סוג נוסף של ביקורת על המחקר סביב משבר אמצע החיים נוגע להיבטים המתודולוגיים. Schaie ו-Willis מתארים שתי בעיות עיקריות עם המחקר בתחום. ראשית, רוב המחקרים נסמכים על מחקרים איכותניים המבוססים על ראיונות בלבד, באמצעות כלים שרובן אינם מתוקפים. שנית, רוב הנתונים הינם רוחביים, זאת בעוד שמושג המשבר בפני עצמו מחייב מעקב לאורך זמן על מנת להעריך האם אירוע מסויים משפיע על הרווחה הסובייקטיבית, על ההתנהגות או על הצבתן של מטרות חדשות. מערך מחקר רוחבי, אשר מערבב בין השפעות של גיל וקבוצות גיל, לא מאפשר לחקור השפעות של אירועים או מעברים. ביקורת נוספת נוגעת להיותם של רוב המדגמים קטנים ולא מייצגים, מה שמאפיין במיוחד את המדגמים הסלקטיביים של ז'אק (ביוגרפיות של אמנים ותיאורי מקרה קליניים) ושל לוינסון (גברים לבנים בני המעמד הבינוני).
מאפיין נוסף של ההמשגה המחמירה של "משבר אמצע החיים" אשר זוכה לקיטונות של ביקורת, הינו ראיית ההתפתחות כמובנית על פי שלבים. אין שום תמיכה לטענה בדבר שלבי התפתחות מובחנים, אשר מתאפיינים בשינויים איכותיים, לא ליניאריים ותלויי גיל בתחומי תפקוד שונים. לעומת זאת, כפי שסיכם Baltes, בכל הגילאים קיימת מידה בלתי מבוטלת של גיוון בינאישי, אשר מובילה למסלולי התפתחות נבדלים שמתאפיינים גם בהבדלים בין-תרבותיים. בנוסף, הפסיכולוגיה בטווח החיים הראתה שהתפתחות הינה תהליך רב-כיווני ולא רק רב-מימדי, מה שמנוגד להנחת החד-כיווניות של תיאורטיקנים של משברים התפתחותיים. לפיכך, רוב תיאוריות ההתפתחות בנות זמננו זנחו את ההנחה בדבר שלבים מובחנים לאורך החיים.
על פי ההגדרה המתונה של "משבר אמצע החיים", אשר איננה מבוססת על ראיית ההתפתחות כמונחית על פי שלבים, הבגרות האמצעית הינה שלב של "ספירת מלאי" והתבוננות מחודשת על ההישגים. גם מנקודת המבט הזו, מסלול החיים הינו מובנה ומבוסס על נורמות וציפיות תלויות גיל. Settersten הראה שרוב הציפיות החברתיות בתחומי ההתפתחות השונים נוטות להתמזג בבגרות האמצעית, בתור הזמן שבו האדם כבר היה אמור להגיע לציוני הדרך ההתפתחותיים החשובים, כגון הקמת משפחה והגעה לשיא ההתפתחות המקצועית. לפיכך, סביר להניח שבתקופה זו האדם מעריך את עצמו ומוערך על-ידי אחרים בהתאם לציפיות הללו. לפיכך, ההגדרה המתונה מתבוננת בבגרות האמצעית לא כשלב התפתחותי מובחן בהכרח, אלא כאל תקופת זמן במסלול החיים הקשורה להערכה מחודשת של ההישגים. אמנם תקופה זו איננה היחידה בה מתבצעת הערכה ובדיקה מחודשת של המטרות האישיות, אך עצם הפופולאריות של המונח הזה מצביע על ציפיות חברתיות לביצוע הפעולות הללו דווקא בבגרות האמצעית. רוב האנשים לא יממשו בשלב הזה את כל המטרות שלהם, מה שעלול להוביל לתחושות של חוסר ערך. בנוסף, גם זניחתן של מטרות קודמות והצבתן של מטרות חדשות איננה תהליך פשוט. לפיכך, ההגדרה המתונה מסתכלת על המעבר הזה כתקופה מאתגרת.
יש לציין, כי הספרות האמפירית הקיימת סותרת את ההנחה לגבי הבגרות האמצעית כתקופה של משבר. לעומת זאת, ההגדרה המתונה טוענת שהבגרות האמצעית היא לא יותר מתקופה מאתגרת במיוחד בחיים. Costa ו-McCrae מצאו קשר חיובי בין נוירוטיות לבין הסבירות לחוות קשיים במהלך הבגרות האמצעית, כך שייתכן שהאתגרים שמציבה תקופה זו מובילה למשבר רק בקרב אנשים הפגיעים לכך מראש. יש עדיין לנסות ולהסביר מדוע רוב האנשים אינם חווית משבר בתקופה זו ומהם גורמי החוסן המגנים מפני משבר.
אפילו ההגדרה הרחבה ביותר של "משבר אמצע החיים" מנבאת שמבוגרים בבגרות האמצעית ייתקלו ביותר בעיות פסיכולוגיות תואמות גיל מאשר אנשים בקבוצות גיל אחרות. אחרת, הרעיון של משבר הקשור לגיל איננו בעל ערך. עם זאת, הראיות האמפיריות אינן תומכות בהיפותזה הזו. Hunter ו-Sundel הצביעו על כך שמחקרים אפידמיולוגיים אינם מעידים על עלייה בשכיחותם של אירועים שליליים, כגון התפכחות קרייריסטית, גירושין, אלכוהוליזם וכו', דווקא בתקופה זו. מחקר אחר הציע ששלב זה עשוי דווקא להיות תקופת שיא בחיים. למשל, בשני מחקרים נמצא שאנשים בבגרות המאוחרת היו מעדיפים לחזור לתקופת הבגרות האמצעית יותר מלכל תקופה אחרת בחיים. בסיכום של הספרות המחקרית על הבגרות האמצעית, Reid ו-Willis מסיקים שמושג משבר אמצע החיים נופח מעבר למידותיו והוא איננו מבוסס על מחקר אמפירי או נתמך על ידו.
גם הממצא לפיו נוירוטיות מגבירה את הסיכוי לחוות קשיים בבגרות האמצעית מעורר תהיות בפני עצמו. השאלה הנותרת היא האם קשר מובהק בין נוירוטיות לבין קשיים בבגרות האמצעית קיים רק בתקופה זו, ולא בתקופות אחרות. אך בפועל, מחקרים מצאו שנוירוטיות קשורה לרווחה פסיכולוגית ופיזית נמוכות יותר לאורך כל טווח החיים. הממצא הזה סותר באופן ברור את ההשערה לפיה התמודדות עם קשיי החיים הינה מאתגרת יותר בבגרות האמצעית מאשר בתקופות אחרות בחיים. בנוסף, זניחת מטרות ישנות והצבת מטרות חדשות עשויה להיחוות גם באופן חיובי כאמצעי לשחרור עצמי.
המחברים מדגישים כי העובדה שאין עדויות לקשיים רבים יותר בבגרות האמצעית איננה סותרת בהכרח קיומם של אתגרים מיוחדים הדורשים התמודדות. הרעיון בדבר הבגרות האמצעית כתקופה שטומנת בחובה אתגרים מיוחדים נמצא בבסיס ההמשגה הרכה של משבר אמצע החיים.
המשגה רכה של "משבר אמצע החיים" איננה מתייחסת להתרחשותו של משבר בבגרות האמצעית כאל אירוע נורמטיבי. עם זאת, המשגה זו כן מתייחסת לבגרות האמצעית בתור תקופה בה בני האדם ניצבים בפני אתגרים תואמי-גיל. האתגרים הללו צצים בעיקר לנוכח סקירת חיים וכן תהליכי השוואה חברתית, אשר מתעוררים בעקבות הגעה לגיל מסויים. בשל ציפיות חברתיות חזקות הרואות בבגרות האמצעית כתקופה בה בוחן האדם את הישגיו בחיים, בני אדם בתקופה זו צפויים יותר לערוך השוואות בין העצמי הממשי שלהם לבין העצמי האידיאלי והציפיות החברתיות לגבי ההישגים הצפויים לאדם בתקופה זו. בנוסף, השינוי בפרספקטיבת הזמן המוביל להסתכלות על העתיד בתור הזמן הנותר עד המוות, צפוי להדגיש את מוגבלותו של הזמן שנותר כדי לתקן או לכוון מחדש את נתיב ההתפתחות האישית של האדם. גם אם התהליך הזה איננו מוביל למשבר, הוא מציב אתגר התפתחותי לא פשוט.
ההגדרה הרכה של "משבר אמצע החיים" עשויה לשמש כמקרה בוחן לחקירת ההשפעה של הציפיות החברתיות על ההתפתחות האישית. ייתכן שאמונות חברתיות ואישיות לגבי משבר אמצע החיים הינן מנבאות טובות יותר של התפתחות מוצלחת במהלך התקופה הזו מאשר אמונות לגבי התפתחות בתקופות אחרות בטווח החיים.
לסיכום, למרות שקשה מאוד לסתור את הטענות כנגד ההמשגה המחמירה או המתונה של "משבר אמצע החיים" ולמרות שנראה שיש ערך באיתור הגורמים התורמים לחוסן ולא למצוקה בתקופה זו, החוקרים מציגים כמה סיבות שבגינן הגדרה רכה למונח זה הינה עדיין בעלת ערך. ברמה התיאורטית, הגדרה רכה תואמת המשגות עכשוויות על התפתחות בטווח החיים, אשר מדגישות את חשיבות יחסי הגומלין שבין ציפיות חברתיות לבין מטרות אישיות בויסות ההתפתחות. ברמה האמפירית, המשגה רכה עשויה לקדם כיווני מחקר חדשים, שידגימו את האינטראקציה בין ציפיות חברתיות לבין מטרות אישיות, ואת ההשפעה של האינטראקציה הזו על ההתפתחות בטווח החיים.
Freund, A. M., & Ritter, J. O. (2009). Midlife crisis: A debate. Gerontology, 55, 582-591.
[1] הערת המתרגם: הנתונים הללו לוקחים בחשבון את תוחלת החיים הממוצעת בכלל אוכלוסיית העולם. ראו בהמשך הפסקה לגבי תוחלת החיים בעולם המערבי.
[2] הנקודה הזו מחזקת את שלב אמצע החיים לפי אריקסון, הממוקד בשאיפה לפורייניות, לשימור ולדאגה לדורות הבאים ולמורשת שהאדם משאיר אחריו.
