אודי חן
מאמר זה מבוסס על הרצאה שניתנה במסגרת יום העיון 'רגרסיה לתלות בטיפול דינמי ממוקד' שהתקיים ב- 5.6.15, ונערך מטעם האגודה הישראלית לפסיכותרפיה ממוקדת. המאמר עוסק בביטויי רגרסיה והתמסרות שונים במפגש הטיפולי, ומדגים רעיונות אלו באמצעות תיאורי מקרה.
במאמר זה אכתוב על מושג הרגרסיה הויניקוטיאני בכדי להדגיש את מהפכנותה ההיסטורית של תפיסת הרגרסיה של ויניקוט ומן הצד השני - בכדי להציע פרשנות התייחסותית ביקורתית למושג זה. אנסה להציע את מושג ההתמסרות של גנט כמושג משלים ומעשיר את תפיסת הרגרסיה הויניקוטיאנית.
אציג שני מקרים טיפוליים. באחד מהם יתואר מוטיב רגרסיבי במובן הויניקוטיאני קלאסי, אך לצדו אדון גם באלמנט נוסף של "אנאקטמנט", אשר פועל באופן שקט, דרך ה- reverie שלי. בטיפול השני אראה כיצד "אנאקטמנטים" חוזרים ונשנים הובילו, להבנתי, לאפשרות של התמסרות. ברצוני להציע שעל אף ששני טיפולים אלה מעלים תחושות שונות מאוד מבחינת הקאונטר-טרנספרנס, הם מעלים תמה טיפולית דומה הנוגעת לפעולה הבו-זמנית של תהליכי שיחזור ותיקון, אשר יכולים להוביל לרגרסיה/התמסרות בטיפול.
רגרסיה בהקשר הויניקוטיאני מתייחסת למצב ייחודי הקשור קשר הדוק לחזרה לשלב התפתחותי מוקדם מאוד בינקות. הכשל הקשור במצבי רגרסיה אותו מתאר ויניקוט הינו כשל סביבתי בהחזקה, אשר אינו מאפשר לתינוק תהליכים טבעיים של הבשלה. במקום זאת, נוצר שבר מעורר אימה אותו התינוק, אשר עדיין אינו בשל להחזיק את עצמו, אינו מסוגל להכיל ולחוות. כתוצאה מכך מתפתח מערך הגנתי של False self. מערך זה יכול להתבטא בהמשך הדרך בסימפטומים ובמחלה: דכאון, פרוורסיה, פסיכוזה ואפילו אוטיזם, הם ביטוייו של מבנה זה.
תפיסה זו של ויניקוט היתה מהפכנית ופורצת דרך לזמנו. הוא חבר לקליין ושירטט מחדש את מעגל המטופלים שניתנים לאנליזה, וכלל בהם את כל אותם מטופלים שעברו פגיעות מוקדמות מאוד, פרה אדיפליות. אלא שוויניקוט לא הסתפק בכך ויצר מהפכה משל עצמו, כאשר ברא שפה טיפולית חדשה וטכניקה טיפולית המותאמת לדעתו לטיפול במטופלים שכאלה. כך צמח מושג ה-management: המטפל אינו עובד יותר דרך כלי הפרשנות ופירוש ההגנות המסורתיים בלבד, אלא מנסה 'להחזיק' את המטופל ולשמש לו כסביבה שלא הייתה לו בעבר. הוא ממתין בסבלנות עד שיבשילו התנאים, בכדי שהמטופל יוכל אט אט להפשיר ולהשתחרר מן הקיבעון ההגנתי בו הושם. או אז, כשיחזור לנקודת השבר, יוכל לראשונה לחוות אותה תוך שהוא מוחזק על ידי אדם אחר. רק לאחר מכן יוכל להתחדש הקשר של המטופל עם תהליכי הצמיחה והגדילה שלו. חשוב לציין בהקשר זה את הבחנתו של ויניקוט בין מושג הנסיגה לבין רגרסיה. בעוד שבמצב הנסיגה המטופל הוא זה המחזיק את העצמי שלו ומגן עליו, הרי שבמצב של רגרסיה המטופל תלוי במטפל המחזיק אותו. תגובה נאותה של המטפל למצבי נסיגה יכולים לעודד נסיגה אל רגרסיה מעמיקה יותר אשר תאפשר תהליכי צמיחה משמעותיים.
ביקורת התייחסותית אפשרית לרעיון הרגרסיה כפי שהוצג ע"י ויניקוט נוגעת בעיניי לרעיונות אלו, שכן היא בודקת את אפשרות הרחבתו של מעגל 'אלו שניתנים לרגרסיה'- כשם שבעבר ויניקוט וקליין ניסו להרחיב את מעגל 'אלו שניתנים לאנליזה'. כאשר ויניקוט הציג את מאמר הרגרסיה התיאורטי שלו- "היבטים מטה-פסיכולוגיים וקליניים של רגרסיה"- הוא חזר והדגיש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ששיטתו אשר מכוונת למטופלים בעלי פגיעה עמוקה מאוד אינה שוללת או סותרת את שיטת העבודה המקובלת (השיטה הפרוידיאנית אשר עניינה במטופלים פסיכונוירוטים). אמנם במאמר הרגרסיה השני שלו "נסיגה ורגרסיה" הוא מציע טכניקה למטופלים "שאינם חולים מדי" אך עדיין נראה שקיימת הבחנה בין מטופלים בריאים יחסית, שלא יזדקקו לרגרסיה ככלי מרכזי בטיפולם, לבין המטופלים אשר חוו כשל ראשוני בהחזקה, ויוכלו לעבור תהליך ריפוי אך ורק דרך הרגרסיה לתלות. אפשר אולי לשער, כפי שמיטשל רומז בעדינות, שויניקוט נבהל מכוליותה של המהפכה שלו, ומהאפשרות שיצר שפה טיפולית חדשה שאינה מוגבלת רק לסוג מסוים של טיפולים ופגיעות. זהו קו אפשרי שברצוני להמשיך, והוא מעניינה של עבודה זו. עמדה ביקורתית כלפי תפיסת הרגרסיה של ויניקוט יכולה לטעון שויניקוט בעצמו, בהופכו את תרומתו לכזאת העוסקת בעיקר במטופלים בעלי פגיעה עמוקה וראשונית בשונה ממטופלים פסיכו נוירוטיים, יכל לייצר בתפיסתנו אבחנה בין המטופל הבריא יחסית, שלא יזדקק לרגרסיה ככלי מרכזי בטיפולו, לבין המטופל אשר חווה כשל ראשוני בהחזקה ויכול לעבור תהליך מרפא דרך טיפול שכולל תהליך רגרסיבי.
אנסה להציע בעבודה זו שמושג הרגרסיה, דרך גילגולו המעשיר והשונה מעט ממושג ההתמסרות של גנט, יכול לאפשר התבוננות בה קיימים סוגים שונים של התמסרויות\רגרסיות. סוגים אלו אינם בהכרח מובדלים על ידי חומרת הפגיעה ההתפתחותית של המטופל, אלא משקפים צורך קיומי-הווייתי בחופש ובאפשרות לנוע, להשתנות. התנועה לכיוון זה, של רגרסיה/התמסרות, מערבת סינכרונית פעולות בו זמניות של שחזור ויצירה הדדית מחודשת ששתיהן הכרחיות וקשורות באותה מידה.
היום, כ-50 שנים אחרי ויניקוט, אנו עסוקים ביתר שאת בשאלה עד כמה ומה יודע האנליטיקאי. נראה שהעולם הטיפולי של היום עובר מקלאסיפיקציות חותכות, הנשענות על ניתוח אנליטי של מטפל סמכותי יודע כל, לעבר הבנה של המטופל הנולדת מתוך המפגש הבינאישי והאינטר סובייקטיבי, וזוכה להבנייה המשותפת של המטפל והמטופל.
כמו כן, תפיסת העצמי זכתה גם היא לשינויים רבים. המשגות פוסט מודרניסטיות והתייחסותיות פתחו אפשרות לתפיסת העצמי כעצמי מרובה הנע באופן קבוע בין מצבי עצמי (self states) שונים. אם לומר זאת בדרכן של דייוויס ופרולי, כאשר אנו פוגשים במטופל בתחילת פגישה, עלינו לשאול את עצמנו עם איזה מצב עצמי שלו אנחנו נפגשים היום, ולא פחות מכך, עם איזה מצב עצמי שלנו אנו נפגשים היום. מסתבר לנו יותר ויותר מתוך ההתנסויות הקליניות והמשגות תיאורטיות חדשות, שאין אנו פוגשים בכל פגישה את אותו מטופל, ושבכל פעם ניפגש עם מצב עצמי שונה שלו. אם כך, עם איזה ממצבי העצמי הרבים של המטופל אנו עושים את הרגרסיה? ומי הוא בעל הבית האמיתי מביניהם? בעולם פוסט מודרניסטי רב קולי, סוגיות של נכון ולא נכון, חולה ובריא, אמיתי ומזויף, ניתנות לערעור ובוודאי לא ניתנות לתשובה עם סימן קריאה. חשוב לציין שאחד המבשרים הראשונים של תפיסות מסוג זה היה ויניקוט בעצמו, אשר הפך ושיחק בהגיון ובאי הגיון. ויניקוט היה אולי עדיין מודרניסט בתפיסתו, אך הוא הרשה לעצמו לשחק עם אבני המשחק הדו ערכיות של המציאות הלוגית ולהרחיב ולמתוח אותן לידי פרדוקסים. ובכל זאת, נדמה שעדיין מכורח הקרבה ההסטורית והמציאות הפוליטית, ויניקוט נשאר במידה מסוימת נתון בכבלי המגנט הפרוידיאני. מגנט שלא איפשר לו, אולי, לפרוץ קונבנציות שרצה. ודאי שהיום, וכבר בשנות השמונים, היה קל יותר לבטא, הרבה בזכות ויניקוט, עמדות אחרות.
במאמר זה אעשה שימוש במושג מאוחר יותר, מושג ההתמסרות של גנט, כמושג משלים ומעשיר את מושג הרגרסיה. נראה לי שמושג זה, כפי שמעיד גנט עצמו, מקיים מצד אחד קרבה משפחתית למושג הרגרסיה, ומהצד השני מתקיימות בו בעיניי דרגות רבות יותר של חופש, המאפשרות להשתמש בו באופן רחב יותר מאשר במושג הרגרסיה, ולהחיל אותו על קשת רחבה יותר של תופעות ומטופלים. אציג את המושג בקצרה ולאחר מכן אנסה להסביר את כוונתי.
גנט מונה שמונה מאפיינים למושג ההתמסרות, כאשר הוא מנסה חלקית להבדיל אותו ממושג הכניעה.
1. התמסרות לא דורשת בהכרח נוכחות של אדם אחר, למעט אולי כמדריך. מתמסרים 'בנוכחות מישהו אחר', ולא 'למישהו אחר' כמו בכניעה.
2. התמסרות אינה פעולה רצונית. אפשר לספק תנאים להיווצרותה, אבל אי אפשר לגרום לה להתרחש.
3. התמסרות עשויה להיות מלווה ברגשות אימה, מוות ו/או בהירות, הקלה ואפילו אקסטזה.
4. התמסרות היא חוויה של היות בתוך הרגע.
5. הכיוון הסופי של ההתמסרות היא גילוי זהותו של אדם.
6. ההתמסרות נעדרת שליטה וריסון.
7. קל לבלבל בין התמסרות לכניעה. הן מופיעות לא פעם יחד, ובכל זאת הן שונות.
8. ויתור היא התחושה המלווה כניעה. היא כבדה, נוגה, ולעתים מרירה. ההתמסרות לעומתה היא עולצת ברובה.
ניתן לדבר על הבדלים וניואנסים שונים בין תפיסת הרגרסיה וההתמסרות. אתמקד עתה בשלושה מהם.
1. קיים הבדל מהותי בכיווניות התהליך: בבתהליך הרגרסיה הויניקוטיאני על המטפל לאפשר למטופל חזרה למצב התלות, כשהמטפל מצוי במצב מחזיק. כלומר, מדובר בתהליך חד כיווני. בהתמסרות, לעומת זאת, מדובר בתהליך הדדי בו שני הצדדים צריכים לעבור יחד שינוי וללכת אל הלא נודע.
2. הרחבת קשת הרגשות הנלוים להתמסרות: גנט הציע כי ההתמסרות מעוררת מגוון תחושות ורגשות אשר עשויים לעמוד בסתירה זה לזה ולכלול הן תחושות מאיימות והן תחושות משחררות ומרוממות. רגרסיה, לעומת זאת, מקושרת לאימת העבר של החרדה הלא ניתנת לתיאור במלים, של איון והתפרקות.
3. גנט, וזו נקודה משמעותית ביותר בעיניי, אינו קושר את מושג ההתמסרות באופן ישיר לשבר בהתפתחות או בהחזקה, על אף שהוא גם אינו שולל זאת. מבחינתו של גנט, כפי שאני תופס זאת, מדובר במצב הוויה שקשור לטרנסנדנטלי, להבנה בסיסית באשר לקיומנו בעולם הזה, החורגת במידה מסוימת מקורות חיינו הספציפיים על אף שכמובן אינה מנותקת מהם. מאחר וגנט אינו תאורטיקן התייחסותי טיפוסי, ובכל זאת משויך לזרם זה, ניתן לגזור מתפיסה זו באופן עקיף התייחסות אחרת מעט ביחס לעצמי של ויניקוט. אצל ויניקוט המטפל עוזר למטופל להחזיק את העצמי שלו, על מנת שיוכל לחזור לנקודת השבר בעבר בה לא היה מוחזק, ולחוות אותה שוב לראשונה, תוך החזקה. זאת, בכדי שיוכל להפשיר את השריון ההגנתי, ליצור קשר מחודש עם העצמי האמיתי (true-self) ולצמוח. נדמה שגנט, לעומתו, עסוק פחות בנסיבות ההסטוריות של אי היכולת להתמסר, ומנסה לספק את מירב התנאים לכך שהמטופל שלו יוכל להלך בנתיבים נשלטים פחות של מצבי עצמי והוויה, אחרים מאלה להם הוא מורגל. גנט, במאמרו "מזוכיזם, כניעה, התמסרות", פותח צוהר למפגש טיפולי משוחרר יותר, המחליף תבניות צפויות כמו התבניות הסאדו-מאזוכיסטיות הגוזרות כניעה או הכנעה בקשר, בתנועה (motility) שאינה רק תגובתית אלא נובעת ממחוזות פנימיים של אמונה. ניתן לסכם ולומר כי אצל גנט קיימים סימביוזה וקשר הדוק בין החלקים המשחזרים, הכואבים, המאלצים והמאולצים, הסוטים לעיתים, והאוצרים בתוכם משאלה למגע ומפגש, לבין החלקים המאפשרים התמסרות או יציאה מהדפוסים הנוקשים והדרכים הידועות, לעבר מקום חדש ולא נודע של גילוי וחשיפה. בקו תפר דק זה אנסה להציג שני מקרים טיפוליים שונים מאוד, כאמור, באופיים ובתחושות הקאונטר-טרנספרנסיאליות שעוררו. עם זאת, בשני המקרים מתקיים קשר הדוק בין תהליכים של שחזור וחשיפה הקשורים גם אלי וגם אל מטופליי, אשר אפשרו לעבור תהליך של רגרסיה/התמסרות.
המטופלת הראשונה שאציג הגיעה אלי בסוף שנות הארבעים לחייה כאשר היא סובלת מסימפטומים שונים אשר את אחד הבולטים שבהם היתה נכונה לחשוף רק לאחר מספר שנים של טיפול. על אף שנסיבות חייה של המטופלת היו קשות בתקופות זמן שונות לאורך חייה, שאלתי את עצמי פעמים רבות לגבי האפשרות של טראומות ראשוניות מאחר והרגשתי שמוקד הפגיעה הוא עמוק בהרבה מהפגיעות שהתרחשו בשלבי חיים מאוחרים יותר. במובן זה, אינטואיטיבית, חשבתי על נקודת השבר המוקדמת שלה.
ארון, במאמרו על הדרך בה חווה המטופל את הסובייקטיביות של האנליטיקאי, כותב כך: "הבעיה העיקרית שאנליטיקאים ניצבים בפניה בבססם עצמם כסובייקטים בסיטואציה האנליטית היא שבגלל הקונפליקטים האישיים שלהם, הם עשויים לנטוש את האנונימיות המסורתית רק בכדי להחליפה בכפייה של הסובייקטיביות שלהם על המטופלים". מטופלת זו לימדה אותי משהו חשוב על התמסרות והשהיית הסובייקטיביות, אך במקביל, כך נדמה לי, התקיים תהליך חזק של שחזור אינטר- סובייקטיבי אותו בחרתי לעבד לבסוף לרוב באופן שקט ולרתום לצורך התהליך הרגרסיבי.
כבר עם תחילת הטיפול היה ניכר כי המטופלת שלי היתה זקוקה, ומהר, לסביבה מאפשרת בשבילה. יצירת הסביבה השקטה והפרטית לה נזקקה דרש ממני סינכרון רגיש של שעות הטיפול והגפה של החלונות והתריסים בחדר הטיפול. כמו כן, מהר מאוד הבנתי שאין עלי לחקור, לדרוש, או לנסות לנחש את הסימפטום הסודי שלה אלא לקבל את העובדה שהוא קיים ולהמתין. המטופלת הביעה הערכה לסבלנותי אך בשלב מסוים, מעט לאחר שהחלו לעלות פחדים עמוקים הנוגעים לחשיפת הסימפטום, בחרה לסיים את הטיפול. זאת, לדבריה, כדי להימנע ממצב בו תחשוף את הסימפטום ומצבה עדיין לא ישתפר. יכול להיות שאם התובנה של ויניקוט באשר ל'פחד מפני התמוטטות' הייתה מצויה אז אצלי כפיסת אינפורמציה חיה, הייתי יכול לומר לה שההתפרקות ממנה היא חוששת כבר קרתה בעבר. כל שיכולתי להגיד הוא שאני מאמין ביכולתנו לחצות את רגעי האימה, ושאעשה כל שביכולתי להיות איתה שם ברגעים אלו.
הטיפול התחדש לאחר מספר שנים וגם הפעם המתנתי בסבלנות, נאמן לציווי הויניקוטיאני לפיו לא אנו אלה שקובעים את הקצב ואת הזמן של ההתרחשות בטיפול. בתקופת זמן זו חלו שינויים בהיבטי חיים אחרים בחייה של המטופלת, אך רק לאחר פרק זמן של כשנה היא הצליחה לספר לי, כאשר היא סוערת, מבוהלת ודיסוציאטיבית, על הסימפטום שלה. לאחר חשיפת הסימפטום חלה הטבה משמעותית במצבה של המטופלת ומספר חודשים לאחר מכן היא סיימה את הטיפול מתוך תחושה שהיא יכולה לקבל את חייה כפי שהם ומעוניינת להמשיך בהם בכוחות עצמה.
עד עתה דיברתי בדרכי על ציר של management והחזקה כפי שחוויתי אותו בטיפול. עתה אני רוצה להתייחס בקצרה לציר משלים של שחזור הדדי במובן ה-Enactment שהתרחש בטיפול. זירת ה-Enactment היתה החוויה שנוצרה סביב הסימפטום הסודי של המטופלת. הרגשתי תחושות של המנעות, איום, חשש, זהירות ואף תסכול מהעובדה שהמטופלת שלי הגדירה אזור 'אסור לדיבור'. ראיתי בכך, בהמשך לתפיסתו של ויניקוט, סוג של ייצוג של הסביבה שכשלה, המופנה כלפיי. במובן מסוים, הרגשתי שהמטופלת אומרת לי "כשם שאני (המטופלת) נאלצתי להיות גיבורה המחזיקה את עצמה לבד, כך תרגיש גם אתה, דרכי מה זה להיות מנותק מתודעת האחר, ועד כמה זה קשה". במהלך הטיפול, ה-Reverie שלי פנה פעמים רבות למחשבות על משפחת אמי, על בריחתם של סבי וסבתי במלחמת העולם ה-II מפני הנאצים, על הולדתה של אמי בזמן הרעב והמלחמה, על הטראומות הרבות שעברו. גם משפחתה של המטופלת שלי הייתה משפחה של ניצולי שואה ולאחר זמן מה המחשבה שעלתה בדעתי הייתה משהו כמו 'כמה השתיקה של בני הדור הקודם לנו מוצדקת, וכמה מאמץ השקיעו בני דור זה בשמירה על כבודם ועל צלם האנוש שלהם'. התחלתי לחשוב על שיתוף הפעולה שביני לבין המטופלת שלי כסוג של שחזור לא מודע, Enactment שהמרתו על ידי ה-Reverie שלי למחשבה בעלת משמעות אחרת איפשרה לי לשאת אותו ואת הסוד בטיפול ולהמתין. זו הייתה דרכי להתמסר אליה, כך נדמה לי. הרגשתי שההתמסרות התאפשרה בזכות הכבוד המשותף שרכשנו שנינו לערכי השתיקה, ערכים שהטביעו בנו הדורות שלפנינו, שמתוכם נוצקו תבניות ההשרדות שאפשרו להם לשמור על אנושיות וכבוד.
ברצוני לומר שהבנתי את ההחזקה ההורית לא רק כהחזקה שכשלה אלא כהחזקה האפשרית היחידה בתוך המערך ההיסטורי של העבר. הבנה זו אפשרה לי ולמטופלת שלי, עם הזמן, להתייחס ולתת את ההערכה הראויה לדור זה ששרד ועשה כמיטב יכולתו בכלים אשר היו לו. אני חושב, שהדיאלוג הזה איפשר למטופלת שלי ולי להבין ביתר שאת ולראות שלפעמים אפשר גם אחרת, ושהאחרת (לא רק לשאת את האסון בגבורה) אינו בהכרח בגידה בדורות הקודמים ומורשתם. הבנות אלו לא היו מתאפשרות אילו הייתי מתייחס לשחזור רק כשחזור של סביבה שכשל.
הבנתי הלא מילולית את הצורך ואף את הנחיצות שבשתיקה אפשרה בנייה של דפוס חדש בו מותר לדבר ולחלוק רגשות, פחדים, חולשות ושגעון. השחזור (רוח הדורות הקודמים בשפתה של דייוויס) יכל להפוך אבן בניין, סוג של שלישי המחבר בין פנים וחוץ, חיבור שהיה כה קשה למטופלת שלי, להוריה וודאי גם לי. אני מניח שחשתי מפגש זה כנוגע באזור הרגרסיה\התמסרות שכן המטופלת היתה כבולה זמן רב למצב עצמי בו היה עליה לשאת לבד, ובגבורה אין קץ, את ההרגשה שמשהו לא בסדר אצלה בפנים, מבלי אפשרות או יכולת לשתף בכך. להיות במגע עם הסודות שלה בנוכחות אחר, היתה חוייה מעוררת אימה, גם מתוך הכאב והבושה שבחשיפת החולשה והשיגעון, אך בעיקר מתוך החשש שהאחר לא יהיה איתה ברגע זה וייעלם. יותר מכך, לקיחת הסיכון תוך אי הידיעה, אם החשיפה תביא מרפא הולידה אימת התפרקות באשר לאפשרות שתענה ריקם ותחסל סופית את אפשרות התקווה שהשתמרה.נ דמה לי שהשחזור עליו אני מדבר שונה מהותית מן השחזור הויניקוטיאני. בעוד שאצל ויניקוט השיחזור חשוב מאחר והוא מסמן בזמן הווה כשלון הנוגע בטראומה המקורית, השיחזור שאני מתייחס אליו נוגע באזור טראומטי משותף הן של המטופל והן של המטפל. השיחזור אינו בהכרח אך ורק ביטוי של הכשל הסביבתי, אלא ביטוי מורכב, הן של הכשל של הסביבה, והן של ההחזקה שלה.
מקרה אחר דרכו הייתי רוצה להתייחס לנושא של רגרסיה/התמסרות במסגרת הגישה ההתייחסותית, נוגע למטופל שונה מאוד מהמטופלת אותה תיארתי.
כשנפגשנו לראשונה לחץ את ידי והרים מעט כתפיים בתנועה בריונית אך חביבה, חיוך ממזרי ורחב על פניו. אני מתאר לעצמי שגם אני הרמתי כתפיים לעומתו באופן אוטומטי. חיבבתי אותו למן התחלה אך באותה מידה ומיידיות, צלצלו פעמוני האזהרה שלי והודיעו לי כבר מן ההתחלה שדווקא בחיבה זו יש גם פוטנציאל לצרות וסיבוכים, ואכן כך היה.
עוד לפני שאנו תרמנו את תרומותינו האישיות לסיבוך הסטינג, הסטינג הטיפולי התגלה כבעייתי. המטופל היה עולה חדש כך שנאלצנו לדבר בבליל של אנגלית, עברית ושפת אימו של המטופל בה היה לי ידע חלקי. כמו כן, מרבית הפגישות התנהגלו דרך הסקייפ מאחר והמטופל הרבה לשהות בחו"ל עקב נסיבות שונות. על רקע סטינג בעייתי זה, אירועו מספר מקרים של החמצת הפגישות עקב אי הבנות או טעויות שלי או שלו. על אף הבושה שחשתי לא פעם סביב הסטינג של הטיפול, היתה לי תחושה חזקה שבבטיפול נעשית עבודה טיפולית משמעותית המתאפשרת דרך חקירת ה-Enactments הרבים שליוו את הטיפול ובאו לידי ביטוי דרך הסטינג.
נקודת מפנה משמעותית בטיפול התרחשה בתקופה בה המטופל היה שרוי בהתלבטויות עמוקות לגבי קשר רומנטי שניהל. לקראת אחת הפגישות בינינו, אשר התרחשבה לאחר חודשים ממושכים בהם הסטינג נשמר קבוע, מצאתי את עצמי מתקשר אל המטופל באיחור על אף שהייתי מוכן לפגישה עמו בשעה היעודה. הרגשתי ש'מגרד לי בקצות האצבעות' לדבר איתו על התנהגות תמוהה זו, אלא שלא חשבתי עד הסוף מה אני חושב על כך. בניסיון לא מוצלח במיוחד להציל את עצמי, הצעתי פירוש לפיו אני הופך את עצמי למקרבן של המטופל וכך משחזר את הדרמה המתרחשת ביחסו הרומנטיים של המטופל, ובאופן ספציפי את נכונותו לספוג האשמות של בת זוגו במקום לקחת את המושכות ביחסים עמה. הרגשתי רע מאוד עם הפרשנות הזו, בבחינת 'הרצחת וגם ירשת': לא רק שאני מאחר לפגישה איתו, אלא גם נותן פרשנות היכולה להחוות כביקורתית. סימנתי לעצמי שאנסה לתקן את המצב בהמשך, אך המטופל שלי הגיב בשלוות נפש ואמר שהוא מבין לגמרי את מה שאני אומר אך חושב שההסבר להתנהגותי פשוט בהרבה. הוא קישר את תגובתי לקנאה בהתייחסות שלו בפגישה הקודמת לכך שחבר קרוב שלו מצליח לסייע לו סביב מערכת היחסים בעוד שבטיפול יש תחושה של הליכה לאיבוד. מטאפורית, ברגע זה, ודאי נזרקתי לאחור בכסא או נשתלתי מעט ברצפה. אבל אחרי התאוששות מההלם הראשוני יכולתי להגיד לו שהפרשנות שלו נראית לי מאירת עיניים ומעניינת מאוד. יכולנו להתייחס להיפותזה שלו ברצינות ולחקור אותה במשך כל פגישה זו.
גם אני וגם המטופל הרגשנו שהאפשרות שלי להישאר פתוח ולא נקמן לנוכח העימות, ולחשוב איתו יחד על ההיפותזה שלו, היא חוויה יוצאת דופן. בפגישה שלאחר מכן המטופל ציין שלאחר הפגישה הייתה לו תובנה עמוקה שעומדת לשנות את חייו, אך שאינו זוכר אותה. הצענו פירושים שונים לשכחה זו אך מעבר להם, שנינו הסכמנו והרגשנו שהיה משהו חזק ומרגש במוכנות ההדדית שלנו להתמסר לתהליך. יכולתו של המטופל הלאמין ללא עוררין בכך שחוויה של התמסרות ויצירת קשר תלווה אותו בחייו גם אם אינה רשומהבזיכרונו המודע היוותה הבעת אמון בי ובכלי הטיפולי השם דגש על תפקידו של הלא-מודע בחיינו. ואכן, בהמשך ישיר לפגישה זו חלה התקדמות ביכולתו של המטופל להתמסר לקשר הזוגי ולתחומי חיים נוספים בהם התקשה להתמסר ולהתחייב.
לסיכום, דרך שני מקרים טיפוליים אלו ניסיתי לדון בקשר המורכב המתקיים בטיפול בין שיחזורים משותפים (Enactments) ובין מקומות בהם אנו כמטפלים מנסים לתקן על ידי יצירת החזקה אחרת.
במקרה הראשון, שנשא אופי קלאסי יותר של רגרסיה ויניקוטיאנית, תהליך ההחזקה והתיקון היה בחזית, אך ברקע התקיים שחזור משותף שתוך הבנה שקטה ומחודשת שלי אותו, יכל להירתם לתהליך ההחזקה והרגרסיה. במקרה השני נמצאו בחזית Enactments חוזרים ונשנים שנגעו בשאלות של נאמנות ובגידה, נטישה ונוכחות. עיבודם של ה-Enactments החוזרים ונשנים אשר היו בחזית הטיפול איפשרו אט אט תהליך של התמסרות והסרת השריון ההגנתי. אני מאמין שתהליך זה נשק לתהליך של רגרסיה, שכן הוא איפשר למטופל שלי ולי לגעת במצבי עצמי אשר היתה בהם אימה וחרדה מפני נטישה והעדרות: תחילה כ-Enactments מנותקים ולא מובנים ובהמשך תוך מוכנות הדדית הולכת וגדלה להימצא, להחזיק ולהכיר ברגעי ההעדרות והנטישה, וכך להכיר חלקים לא ידועים של העצמי והאחר. את האיחור שלי לשיחת הסקייפ אפשר לראות כ-enactment שלי שהובן בדיעבד ככעס לא מודע שנבע מתחושת נטישה שלי מתוך מרקם הקשר הקיים כבר בינינו, דווקא Enactment לא פשוט זה מאפשר למטופל "לקפוץ לבריכה" לא ידועה, לתת לי פרשנות לגבי עצמי, ובכך להמשיך את תנועת ההתמסרות בכך שנגע בחלק הנקמני והכועס שבי. מוכנותי להתמסר לאפשרות ולבדיקה של משהו שברמה המודעת נחווה כ-"not me" אפשרה גם לי וגם למטופל להתמסר לחלקים בלתי ידועים, קשים וחדשים. אולי כך יכל המטופל להגיע לתובנה החדשה והמשמעותית אליה הגיע, תהיה אשר תהיה.
ברצוני לסיים הרצאה זו בקטע משירו של יהודה עמיחי 'ואל תאמר אהיה אשר הייתי' מתוך ספרו 'גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות'. בחרתי בו מאחר והרגשתי שהוא מספר משהו חזק על הקשר שבין הזמן, מחוזות האמונה ואפשרות השינוי.
"ואל תאמר יהיה אשר יהיה, ואל תאמר מה שהיה כלא היה, האמן לחלומות, האמן לבתים העזובים, האמן לגרוטאות, הקשב לעברם המפואר, האמן לשעווה על השולחן שהייתה נר, שהייתה חלת דבש, ואל תאמר אהיה אשר הייתי, כי לא תהיה אשר היית ואל תשכח שגם פרדס אפל נותן פרחים לבנים".
אודי חן הינו פסיכולוג קליני, מנחה קבוצות יתומים ואחים שכולים במשרד הבטחון, מלמד את הגישה ההתייחסותית בביה"ס לפסיכותרפיה "יישומים קליניים".
