צוות בטיפולנט
המודעות לקיומה של פגיעה מינית בילדים על ידי נשים התרחבה בשנים האחרונות, אך זכתה להתייחסות מחקרית, אבחונית וטיפולית מועטה יחסית. זאת, בניגוד לעיסוק הנרחב במאפיינים של גברים פוגעים מינית ובצרכיהם הטיפוליים. בין היתר, דומה כי מיעוט הההתייחסות לגורמים כמאפייניהם של נשים פוגעות, המוטיבציה שלהן, מעגלי הפגיעה, הפסיכופתולוגיה והצרכים הטיפוליים שלהן, מצביע על חוסר רצון להתייחס לקבוצת אוכלוסייה זו כאל קבוצה פוגעת. בפועל, הדיכוטומיה המגדרית של "גברים פוגעים - נשים לא פוגעות" מצמצמת את ההבנה הטיפולית של התופעה וגורמת להתייחסות אל נשים פוגעות כאל מפלצות או קורבנות. על רקע זה, המאמר הנוכחי מבקש להציע סקירה של ממצאים מחקריים הנוגעים למאפייניהן של נשים הפוגעות מינית בילדים, ובהשלכות האבחוניות והטיפוליות הנובעות מהם.
כמו כן, אף על פי שאחוז הפגיעות המיניות בילדים על ידי נשים מוערך בפחות מ-5% מכלל הפגיעות המיניות; יש בסיס סביר להניח כי הכמות גבוהה יותר במציאות, אך אינה מדווחת עקב גורמים תרבותיים והיעדר מודעות לבעיה. זאת, בניגוד למודעות ההולכת וגדלה לחומרה ולחשיבות הדיווח על מקרים של פגיעה מינית מצד גברים. סיבה נוספת למיעוט הדיווחים עשויה להיות חוויה של בושה אצל הקורבנות על כך שעברו התעללות מינית על ידי אישה, לצד הפחד כי התלונה לא תתפס כאמינה ורצינית.
גילן הממוצע של נשים פוגעות מינית הוא 20-30, כאשר רובן בעלות השכלה מועטה, באות מרקע סוציו-אקונומי נמוך ורבות מהן מובטלות. כמו כן, נמצא כי ריבוי פרטנרים מיניים, נישואין מוקדמים ולידת ילד בגיל צעיר מגדילים את הסיכון לפגיעה מינית מצד אישה.
בעיות פסיכיאטריות שכיחות ביותר בקרב נשים פגועות מינית וכוללות הפרעות אישיות, התמכרות לחומרים, דיכאון, מחשבות אובדניות, ליקויים קוגניטיביים, מיומנויות התמודדות בלתי מספקות, הפרעות פוסט טראומטיות והפרעות שליטה בדחף. הפרעות אלו שכיחות גם בקרב נשים אשר מבצעות פשעים לא מיניים, אך נשים פוגעות מינית נמצאו כבעלות הפרעות פסיכיאטריות קשות יותר באופן כללי.
אחת הסוגיות המרכזיות והשנויות במחלוקת אשר נוגעות לגורמים לפגיעה מינית על ידי נשים, קשורה למידה בה עוררות מינית ממלאת תפקיד משמעותי בפגיעה. התשובה עדיין איננה ודאית, אך באופן כללי נשים מאובחנות כפדופיליות הרבה פחות מאשר גברים. כאשר נשים מאובחנות כפדופיליות, הן מאובחנות כפדופיליות באופן לא אקסלוסיבי - כלומר הן לרוב אינן נמשכות אך רק לילדים אלא גם לבוגרים. זאת ועוד, מרבית הנשים יתפסו את הפגיעה בילד כבעייתית ובלתי ראויה ויחוו אשמה ובושה על התנהגותן. עם זאת, כאשר מעורב בפגיעה גם גבר (בדינמיקה של צמד תוקפים) הן לרוב יקטינו את תפקידן וייחסו את מרבית האשמה אליו.
מאפיין עקבי העולה ממחקרים העוסקים בפגיעה מינית על ידי נשים הוא כי מרבית הנשים הפוגעות מינית בילדים עושות זאת במקביל לפגיעה על ידי גבר ולא באופן עצמאי. עם זאת, הספרות מצביעה על כך שנשים יכולות לגלם הן תפקיד אקטיבי והן תפקיד פסיבי בהתעללות. פגיעה אקטיבית מתבטאת בניצול מיני ישיר של הילד (אוננות משותפת, מציצנות, מין גניטלי, חשיפה לפורנוגרפיה), בעוד שפגיעה פסיבית מתייחסת למצבים בהם האישה עדה לפגיעה המינית ואינה פועלת להפסקתה.
במרבית המקרים של פגיעה מינית בקטינים מצד נשים, הנפגעת היא ילדה בגילאי הגן או תחילת היסודי, אם כי ישנן עדויות גם לפגיעה בתינוקות ומתבגרות. במרבית המקרים הפוגעת היא אמה של הנפגעת או שהיא מקיימת עמה קשר ממושך, כאשר פגיעות מיניות בילד/ה זר/ה לגמרי הן נדירות ביותר. בתוך כך, פגיעות מיניות של נשים נוטות להיות ממושכות ביותר, במיוחד כאשר קיימת קרבה משפחתית. זאת, ככל הנראה, כתוצאה מהתלות של הילד באמו ומההנחה כי תלונה על פגיעה מינית של אם לא תתקבל על ידי הרשויות. יחד עם זאת, ידוע כי חלק מהנשים פגעו בקורבנותיהן באופן חד פעמי או לעיתים נדירות, ולא על בסיס קבוע.
בחינה של מאפייניהם של גברים הפוגעים מינית בילדים למאפייניהן של נשים הפוגעות מינית בילדים מצביעה על מספר נקודות דמיון ושוני.
ראשית, מבחינת הדימיון, הן גברים והן נשים אשר פוגעים בילדים חוו בעצמם, בדרך כלל, התעללות ופגיעה מינית בילדות, וחווים בהווה קשיים חברתיים והתקשרותיים לצד קושי ניכר במערכות יחסים בוגרות. כמו כן, שני המינים נוטים לבסס עם הילד הנפגע מערכת יחסים הכוללת פינוק וטיפוח לצד אלמנט הפגיעה, כדי להבטיח צייתנות ושתיקה של הנפגע. בהמשך לכך, גם גברים וגם נשים הפוגעים מינית מאופיינים בהיעדר אמפתיה לקורבנותיהם ובהכחשת משמעותה המלאה של הפגיעה.
למרות נקודות הדמיון, קיימות נקודות שוני משמעותיות בין נשים פוגעות לגברים פוגעים. הבדל משמעותי ראשון הוא כי נשים פוגעות בדרך כלל יבצעו את הפגיעה בנוכחות גבר פוגע - נתון שמצביע על האפשרות כי נשים פוגעות רבות מעודדות לפגיעה על ידי הגבר. כמו כן, מרבית הנשים לא יפעילו כוח פיזי ולא יפצעו את הקורבן במסגרת הפגיעה, תוך שהן לרוב יהיו יותר קשורות רגשית אל הקורבן לעומת גברים פוגעים. בהמשך לכך, ההתעללות של נשים תכוון בדרך כלל לקורבן שהן תופסות כחלק מהן (ילד שלהן בדרך כלל). למרות הקשר לקורבן, נשים אלו יחוו את ההורות, בדרך כלל, כקשה, בלתי מספקת, שלילית ומלווה בחוויה של ניצול, בעוד שגברים יתארו את מערכת היחסים שלהם עם הקורבן כחיובית ומספקת עבור שני הצדדים.
מבחינה פסיכיאטרית, מרבית הנשים הפוגעות יאובחנו כבעלות הפרעת אישיות גבולית, בעוד שמרבית הגברים הפגועים יאובחנו כאנטי-סוציאליים. היבט אשר ייתכן ומשקף גם השפעות תרבותיות ודיכטומיות מגדריות-סוציאליות, כפי שהוזכר בהקדמה, ולא רק הבדלים במבנה הנפשי. כמו גן, נשים פוגעות יתאפיינו לרוב בהיסטוריה עשירה יותר של פגיעה עצמית, התמכרות לחומרים וטראומה מינית, ביחס לגברים פוגעים מינית.
MeToo, I was interpellated ο#: תרגום מיוחד למאמרה של אורנה גורלניק
ο טיפול במרתפי הנפש והדיסוציאציה של פוגע מינית
ο השלכות בריאותיות של פגיעה מינית והגישה למטופל/ת נפגע/ת טראומה מינית
אחת השאלות שראוי להתעכב עליהן ביחס לנושא הפגיעות המיניות בקטינים מצד נשים, היא מדוע פגיעה מינית המתבצעת על ידי נשים אינה נתפסת במלואה כמשקפת סטייה מינית ואינה מוכרת דיה כהתנהגות פוגענית? דומה כי קיימות לכך מספר סיבות. ראשית, פגיעה מינית או גילוי עריות מצד אם מפרים טאבו תרבותי עמוק של תפיסת האם כדמות אוהבת ומגוננת על ילדיה. בתוך כך, החוק והתרבות הרגילו אותנו להניח שפגיעות מיניות מתבצעות רק על ידי גברים, מאחר ונשים הן פסיביות ובעלות דחפים מיניים מועטים. לדוגמא, בשנת 1972 כתב Mathis כי פגיעה מינית על ידי אישה אינה מתקבלת על הדעת ובכל מקרה "איזה נזק היא כבר יכולה לגרום ללא פין?".
כמו כן, תפיסות פמיניסטיות מסוימות רואות פגיעה מינית בילדות מצד נשים כביטוי לתהליכים התרבותיים היוצרים דומיננטיות גברית, והעובדה שמרבית הפגיעות על ידי נשים מתבצעות בנוכחות גבר מהוות תמיכה לטענה זו. בהמשך לכך, רבות מהנשים הפוגעות מינית הן קורבנות של תקיפה מינית בילדות בעצמן, ונראה כי יש נטייה להדגיש היבט זה באופן בולט יותא כאשר דנים במקרים של נשים פוגעות, הרבה יותר מהנהוג במקרים של גברים פוגעים אשר היו גם הם קורבנות בילדותם. אף על פי שהיבטים אלה ודאי רלוונטים לחשיבה על הנושא, יש לתהות האם הם אינם גם קשורים ברצון להתנער מן הקונספט של אישה הפוגעת מינית בילד.
חשוב לציין כי הקושי המובנה שבתפיסת האישה או האם כדמות פוגענית, מטשטש את האפשרות לחקור ולנסות לגבש הבנה לגבי תכונות, גורמים ונסיבות הקשורים בתופעה של נשים פוגעות מינית. עם זאת, מספר מחקרים שכן נערכו בתחום, מציעים חלוקה קטגוריאלית של סוגי הפגיעות השכיחים מצד נשים.
נשים מקבוצה זו פגעו בדרך כלל בילדות לפני גיל ההתבגרות, פעלו לבדן (ללא נוכחות גבר) ובמרבית המקרים באו ממשפחות מקור בלתי מתפקדות תוך שחוו בעצמן התעללות פיזית או מינית בילדות. את הפגיעה של נשים אלו ניתן להבין במונחים של "אקטינג-אאוט" ושחזור של הפגיעה שחוו בילדותן, כאשר הפגיעה היא בדרך כלל בעלת אופי קומפולסיבי.
דוגמה: א', נערה בשלהי גיל ההתבגרות, סבלה מהתעללות מינית כוחנית על ידי אמה החורגת במשך מספר שנים. א' היתה מאובחנת כבעלת אישיות גבולית, נהגה לפגוע בעצמה וחשבה לעיתים קרובות על התאבדות. היא עצמה הואשמה בהתעללות באחייניתה הצעירה באופן כוחני במשך מספר שנים. במקרה הזה היה ברור כי א' משחזרת עם אחייניתה את הפגיעה שהיא עצמה חוותה מול אמה החורגת. א' חוותה נקיפות מצפון וחרטה על הסבל שהיא גורמת לאחייניתה וחששה מאוד מן האפשרות שתפגע בילדות נוספות בעתיד.
נשים בקטגוריה זו יוזמות בעצמן ולבדן את הפגיעה המינית. הן בדרך כלל מבוגרות מהקורבן, והפגיעה מתרחשת במסגרת קשר לימודי הכולל מערכת יחסים בין מורה צעירה לנער. במקרים רבים מדובר באישה צעירה לאחר משבר גירושין אשר חווה קשיים ביצירת קשרים אינטימיים בוגרים, ומאופיינת בחולשת אגו, תלותיות, חוסר בשלות ותחושה תמידית שצרכיה אינם מסופקים. נשים אלו בדרך כלל אינן באות מרקע מתעלל ומזניח.
דוגמה: ב', בשנות העשרים לחייה, קיימה יחסי מין עם בנה של חברתה שהיה באותה העת בן פחות מ-16. היחסים ביניהם התקיימו לאורך מספר חודשים, מעט לאחר שב' נפרדה מבעלה המתעלל. הפגיעה המינית התרחשה מתוך 'הסכמה' וחברות, ללא שימוש בכוח. ב' אובחנה כבעלת אישיות גבולית והיא תיארה את ילדותה כבודדה ביותר. כמו כן, היא תיארה את עצמה כנהנית מחברתם של גברים צעירים ממנה, אשר תרמו לבטחון העצמי שלה לפי דיווחיה. היא הביעה חרטה על הפגיעה והייתה מעוניינת בטיפול נפשי.
קבוצת פוגעות זו כוללת נשים הפוגעות מינית בילדים בלווית גברים, כאשר בדרך כלל מדובר בנשים שהצטרפו לפגיעה מינית של בני זוגן בבנותיהן. במרבית המקרים, הדינמיקה מתחילה בהתנגדות של האישה לפגיעה, אך לאחר מכן מתרחשת הצטרפות של האישה לפגיעה מתוך חשש לשלומה. הגבר הפוגע בדרך כלל לא היה אביה הביולוגי של הילדה אלא אב חורג או בן זוג של האם.
נשים בקטגוריה זו נטו להתאפיין באינטליגנציה נמוכה, תלותיות כלפי גברים, פחד והיעדר אסרטיביות. כמו כן, הן נחלקו ל-3 תתי סוגים: (1) נשים תלותיות ביותר אשר מוכנות להתעלל בילדיהן עקב התלות בפרטנר; (2) נשים הפוגעות בילדיהם מתוך קנאה חולנית ביחסו של בן הזוג כלפיהם/ תחושת נטישה על ידי הילדים וניסיון להשיב שליטה ליחסים; (3) נשים עם ערך עצמי ירוד במיוחד הנצמדות לגברים דומיננטיים ואנטי סוציאליים במטרה לחזק את תחושת השליטה והכוח שלהן.
דוגמה: ג' הואשמה בפגיעה מינית ואונס של נערה מתבגרת במשך מספר ימים, באירוע שהתרחש בלווית בן זוגה. ג' שהתה בילדותה בבית יתומים, מאחר ואביה היה אלכוהוליסט ואמה עסקה בזנות, והיא עצמה נפגעה מינית במהלך שנות ילדותה כאשר התגוררה אצל משפחות אומנות. היא חוותה מספר מערכות יחסים עם בני זוג אלימים ונהנתה גם מיחסי מין עם נשים. בתיאוריה, ניכר היה כי ג' התקשתה לתפוס את הקורבן של התקיפה המשותפת כנערה אשר טרם בשלה לקיום יחסי מין והתקשתה לחוש כלפיה אמפתיה.
מן הממצאים והתיאורים המובאים לאורך המאמר, עולים מספר דגשים רלוונטיים לשלב האבחון וההערכה של נשים פוגעות מינית:
*איסוף אינפורמציה על היסטוריה של התעללות פיזית, מינית ורגשית בעברה של הפוגעת.
*זיהוי הפרעות פסיכיאטריות וליקויים אינטלקטואליים אשר פוגעים ביכולתה של הפוגעת לקיים מערכת יחסים נורמטיבית עם קטינים.
*זיהוי קשיי נישואים או קשיים בין אישיים קודמים אשר היוו רקע לפיתוח מערכת יחסים פתולוגית.
כמו כן, נרשמו מספר מאפיינים המצביעים על מסוכנות וסיכון גבוה לפגיעה חוזרת מצד נשים פוגעניות, ואותם כדאי לקחת בחשבון כאשר מנסים להעריך מידת מסוכנות. בין מאפיינים אלו מצויים התנהגות של פגיעה עצמית בעת הפגיעה המינית בקורבן או לפניה, פגיעה נפשית כרונית (ולא נקודתית וספיציפית לסיטואציה), נטייה הומוסקסואלית, פגיעה עצמאית (לא עם פרטנר), קשיים בתפקוד המיני, שימוש בכוח ונטיות אנטי סוציאליות.
לצד החשיבות שבאבחון והערכה של מידת המסוכנות, דגש לא פחות חשוב מכך מצוי בשאלת הטיפול ויכולת השיקום באופן כללי. מובאות כעת מספר המלצות לטיפול בנשים פוגעות מינית, אך יש לציין כי המלצות אלו מתבססות על מחקרים שבחנו את השפעות הטיפול הפרטני, תוך הזנחת העובדה כי בדרך כלל נשים פוגעות מינית מקבלות גם טיפולים קבוצתיים.
*פגיעות מיניות על ידי נשים מתרחשות בדרך כלל פחות על רקע של פראפיליות (סטיות מיניות), ויותר על רקע של פגיעות ביחסים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לאינטימיות וערך עצמי נמוך במיוחד. לכן, יש להתמקד בטיפול בסוגיות אלו ולתת מקום נרחב לשיקומם.
*יש לזהות את הצרכים הרגשיים שמולאו על ידי הפגיעה (צורך בכוח ושליטה/ צורך בחיבה וקרבה/ צורך בהערכה עצמית וכן הלאה), ואת התהליכים שהובילו לשימוש בפגיעה מינית כדי לספק צרכים אלו. בתוך כך, יש לבחון כיצד ניתן לתת מענה לצרכים אלו בתוך הטיפול, מבלי לייצר דינמיקות פוגעניות במסגרת הקשר הטיפולי.
*יש להתייחס באופן ישיר וברור להכחשת הפגיעה מצד המטופלת כמו גם לעיוותי חשיבה הנקשרים ב"ריכוך" היבט הפגיעה והצדקה עצמית שלה ("היא רצתה את זה כמוני"; "הוא ילד, הוא לא יזכור כלום"; "היא פיתתה אותי" וכן הלאה).
*חשוב לזהות את המחשבות והרגשות אשר קדמו לפגיעה, כמו גם את מאפייני מערכת היחסים אשר במסגרתה הפגיעה התרחשה. היבטים אלו חשובים הן כדי ללמוד על אזורי הפגיעות של המטופלת והן כדי ללמד אותה על "נורות אזהרה" למצבים מסוכנים ובעייתיים בעתיד.
*יש להנחות את המטופלת לרכישת טכניקות שליטה וויסות של עוררות מינית, כאשר מדובר במטופלת שעוררות מינית ופנטזיות מיניות סוטות היוו חלק משמעותי בפגיעה.
*דגש משמעותי לטיפול ושיקום של נשים הפוגעות מינית נקשר בהכוונה להרחבת ההבנה של השלכות הפגיעה המינית ותחושת האמפתיה כלפי הקורבן. טכניקה טיפולית יעילה לצורך זה היא סיוע לנשים הפוגעות לבטא ולתת מילים לסיפורים של הקורבניות שלהן, ודרך כך לחזק את ההבנה לרגשות הקורבן.
*כמו בכל טיפול אחר, יש צורך בטיפול עמוק בבעיות רגשיות כמו דיכאון, חרדה, ניהול כעסים וקשיי שליטה בדחף; לצד חיזוק היכולות הבין-אישיות, הערך העצמי, המיומנויות החברתיות ויכולת פתרון הבעיות. חשוב שלא להזניח היבטים אלו של הטיפול עקב התמקדות בלעדית בנושא הפגיעה המינית, היות ואלו מהווים חלק מן התשתית הנפשית שמובילה לפגיעה.
Females who sexually abuse children : Assessment and treatment issues. Nathan, Pamela; Ward, Tony. Psychiatry, Psychology and Law, Vol 8(1), 2001, 44-55.
