סובייקטיביות, אובייקטיביות ומרחב השלישי: מתוך ספרו של בריטון

צוות בטיפולנט

מבוא

דוגמה קלינית: ילדה בת שבע מגיעה לטיפול אך צורחת בכל כוחה כאשר המטפל מדבר. רק לאחר תקופה מסוימת בטיפול, היא אומרת למטפל שתסכים לדבר איתו אם יסכים לכך שתכסה את עיניו ואת פיו כך שהוא יוכל למעשה רק להקשיב. לאחר זמן מה הוא מציע כי היא מאמינה שמילותיו יקלקלו ויבלגנו את מחשבותיה והיא צועקת: "הן יקלקלו, הן יקלקלו! אז תשתוק!". מדוע ילדה זו, ומטופלים צעירים ובוגרים אחרים, מתקשים באופן מהותי להשתמש בטיפול האנליטי, לאמץ עמדה של התבוננות בעצמם ולהיעזר ביכולתו הפרשנית של המטפל?. בפרק 'סובייקטיביות, אובייקטיביות ומרחב השלישי' (Subjectivity, Objectivity and triangular space) בריטון מציע התבוננות בשאלה זו, אשר מהווה את אחד מן הקשיים הטיפוליים המרכזיים אשר מתעוררים מול מטופלים המתקשים לשאת את מהות הטיפול האנליטי.

בריטון מתייחס למטופלים אשר עבורם, הופעת הסיטואציה האדיפלית בחדר הטיפולים נחווית כקטסטרופה ולכן מעוררת אימה עצומה. לדבריו, מטופלים אלו פגשו ב'סצינה הראשונית' של האיחוד ההורי, בפנטזיה או במציאות, מבלי שביססו קשר עם אובייקט אימהי מיטיב באמצעות תהליך של הכלה. כתוצאה מכך, האובייקט יכול להחוות כטוב רק דרך פיצולו מחוויות של חוסר הבנה ושיוכן לאובייקט שלישי- האב, או הפרטנר של האם בסצינה הראשונית. האב הופך להתגלמותה של חוסר הבנה זדונית, כך שהאיחוד ההורי המפונטז נחווה כאיחוד כאוטי וחסר פשר בין האובייקט המבין לאובייקט הבלתי מבין באופן זדוני.

בריטון מציע כי בהתפתחות הנורמלית הילד מקיים שתי מערכות יחסים נפרדות עם שני ההורים ולומד לשאת את הקשר הזוגי בין הוריו, ממנו הוא מודר במידה מסוימת. דרך חוויה זו הוא רוכש את עמדת המתבונן ה"שלישי" הצופה מהצד- עמדה של חופש מנטלי אותה בריטון מכנה triangular space. עמדה זו עומדת בבסיס היכולת הבוגרת יותר לרפלקציה עצמית. לעומת זאת, כאשר עמדת השלישי נתפסת כבלתי נסבלת, כאוטית והרסנית, המטופל אינו מסוגל לשאת את קיומו של קשר בין המטפל לבין אובייקט שלישי. כל קשר של המטפל עם מדריך, קולגה, תיאוריה ואפילו עם התודעה שלו עצמו נחווה כבלתי נסבל. בהתאם, כל זווית ראייה אובייקטיבית של המטפל אשר חורגת מתיקוף עמדתו הסובייקטיבית של המטופל נחווית כמאיימת על קיומו של המטופל באופן קטסטרופלי. במונחיו של ביון, הניסיון של המטפל לשלב בין הבנה אמפתית לבין הבנה אינטלקטואלית, אשר עומד בלב העבודה הטיפולית, נחווה כמעורר אימה בלתי נסבלת. בהעברה והעברה הנגדית התחושה היא שהמציאות הנפשית של האחד תהרוס את זו של האחר .לכן, לפי בריטון הדרך היחידה בה ניתן להתמודד עם מצבים אלו היא לתת לחוויה הפנימית שלו להתפתח בתוכו, תוך שהוא מתקשר למטופלים את הבנתו את זווית הראייה שלהם.

כדי לתאר מטופלים אלו, בריטון משתמש במונח שטבע Rosenfeld 'נרקסיסטיים עבי עור' (thick skinned), אשר נראה כי הם חסינים לפירושים עקב חוסר רגישותם לרגשות עמוקים. זאת, לעומת הנרקסיסטיים 'דקי העור' (thin skinned) אשר נפגעים בקלות רבה בחיי היום יום ובטיפול. בריטון מציע כי שני מצבים אלו, אשר לעיתים מתחלפים זה בזה, נובעים משתי מערכות יחסים מובחנות של העצמי הסובייקטיבי עם האובייקט השלישי בסיטואציה האדיפלית. בשני המצבים האובייקט השלישי זר לעצמי הסובייקטיבי והרגיש. במצבי הנרקסיזם דק העור העצמי מנסה להימנע מהאובייקטיביות של השלישי ודבק בסובייקטיביות (ובכך הופך דומה לאישיות הגבולית), ואילו במצב עבה העור העצמי מזדהה עם השלישי, מאמץ את עמדתו האובייקטיבית ומכריז עליה כעל עצמיותו הסובייקטיבית (ובכך מתקרב יותר למבנה הסכיזואידי). בהתאם, המצב דק העור הנוטה לרגישות יתר מאופיין בניסיון להבליע (incorporate) את סובייקטיביות המטפל לזו של המטופל ולכן נשללים ההבדלים בין האופן בו המטופל תופס את המטפל לבין האדם שהוא המטפל. המצב עבה העור, לעומת זאת, מאופיין ביצירת קשר עם המטפל על בסיס הבנה רציונלית והכחשה של חווית הקשר הסובייקטיבית עמו.

סינדרום 'העור הדק' וה'עור העבה'

מטופלים בעלי 'עור דק' או 'היפר סובייקטיביות' הם מטופלים שהחיים מאוד קשים עבורם: הם מתקשים לחיות עם אחרים, לשאת את עצמם, להיות בטיפול ובהתאם- גם הטיפול בהם הוא חוויה קשה מאוד. הקושי הבסיסי הוא שעצם העבודה האנליטית מהווה איום על העצמי של מטופלים אלו. המטפל מוצא כי הוא יכול להתמקם רק בשתי עמדות. העמדה הראשונה היא עמדת האם הטובה והמבינה אשר אין לה ישות בפני עצמה והיא מלווה לא פעם בתחושות של פאסיביות, אובדן הזהות האנליטית ונתק מקולגות ומהתיאוריה האנליטית. העמדה השניה היא העמדה המשלבת זווית ראייה אובייקטיבית ובמצבים אלו המטופל חווה את המטפל כרודפני ו/או הופך כנוע וצייתן מולו. כלומר, הפיצול בין האובייקט הטוב והמבין לבין האובייקט הרע והבלתי מבין הוא מוחלט. בהעברה, החלק דק העור של המטופל מחפש אצל המטפל רגישות והבנה מוחלטת בעוד שהחלק עבה העור נמנע מקשר עם האובייקט הטוב ומתחבר רק אל האובייקט השלישי דרך הבנה אינטלקטואלית והכחשת קיומו של קשר רגשי.

סינדרום העור העברה או ה'היפר-אובייקטיביות' מעוררים בטיפול תחושה שניתן להגיע איתם לתובנה אך לא לחוויה רגשית. על אף השוני בין עמדת העור הדק והוער העבה, ניתן לזהות את הפחד המלווה את שתיהן מפני כאוס נפשי. עם זאת, המטופלים בעלי העור העבה המחפשים אחר אובייקטיביות יפחדו בעיקר מפני הריק והחשכה ללא תחתית, ואילו המטופלים בעלי העור הדק יחוו יותר אימה מפני הרס המשמעות וחוסר ההבנה שבכאוס.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο גישתו ההתפתחותית של פרויד לנרקיסיזם: סיכום מאמרו של סמית'

ο ערב עיון מקו למרחב: דיסוציאציה, תנועה נפשית והשלישי האנליטי

ο טיפול בזעם על פי פסיכולוגיית העצמי: תקציר מאמרו של אורנשטיין

חוסר הבנה זדונית והפחד מכאוס

מתוך חוויות ההעברה של מטופלים מסוימים, בריטון מתאר את האימה מפני קטסטרופה מנטלית אשר תתרחש כאשר אובייקט האהבה והאובייקט הבלתי מבין באופן זדוני יתאחדו. הפחד הבסיסי של מטופלים מסוימים הוא מפני חוויה של היותם בלתי מובנים באופן מהותי ועוצמתי עד כדי שלילת העצמי וחווית המשמעות הסובייקטיבית שלו. חוויה זו היא אותה 'אימה ללא שם' שתיאר ביון: אימה מפני הלם הנוצר במפגש עם אלמנטים נפשיים בלתי מוכלים אשר לא עברו טרנספורמציה, או מפני החיים שלאחר הכחדתם. חוויה זו של אימה ללא שם נוצרת כאשר רגשותיו העוצמתיים של התינוק, ובפרט הפחד שלו מפני מוות, אינם עוברים תהליך של הכלה על ידי אובייקט מיטיב אשר משיב לו את החומרים הנפשיים לאחר שעוכלו ועובדו על ידי נפש בוגרת. כך, מה שהוא 'לא מובן' עבור התינוק הרך הופך ל'בלתי ניתן להבנה'. בעמדה הסכיזואידית-פרנואידית חוסר הבנה של האובייקט נחווה על ידי התינוק לא כקושי או חסר אלא כהתקפה ובהתאם, כאשר המטפל אינו מבין את המטופל חוסר ההבנה אינו נחווה כמגבלה של המטפל אלא כמתקפה המאיימת להרוס את ידע העצמי, את האפשרות למשמעות ואת אינטגרטיביות העצמי. כאשר הציפייה לחוסר הבנה זדוני נותר או חוזר אל אובייקט האהבה הראשוני האמהי, האם הופכת לפרוטוטיפ המהווה בו זמנית מקור לתשוקה ואיום לאינטגרציה של העצמי, והאהבה הופכת להיות למבשרת החרדה הקיומית.

במצבים של 'נרקסיזם דק עור' אובייקט התשוקה הראשוני האמהי נשמר כאובייקט המסור להבנה אמפתית ומפוצל מההתבוננות האובייקטיבית, מאחר וזו הדרך היחידה לשמר אותו. כך נוצר בפנטזיה האובייקט השלישי כמקור לחוסר הבנה זדוני המאיים באופן תמידי על ההבנה ההדדית והאמפתית בין העצמי לאובייקט האהבה. עקב הפיצול, האובייקט השלישי נותר תמיד כאיום של חדירה חיצונית. על אף שפעמים רבות קיומו מוכחש במסגרת הקשר הטיפולי, הרגעים בהם ההכחשה מתנפצת הם רגעים קשים של חשיפה, השפלה, בושה ובידוד מול מבטו של המטפל.

הצורך בהסכמה

כאשר המטופל כמה לאובייקט מבין ומבועת מפני חוסר הבנה, הטיפול מלווה פעמים רבות בצורך נואש להשגת הסכמה ולהימנעות מחוסר הבנה. מטופלים אשר הנחתם הבסיסית היא של חוסר הבנה אינם מצפים לכך שמהטפל יבין אותם, וככל שציפייתם להבנה פוחתת, כך מתחזק הצורך שלהם בהסכמה. כך, בעולמו הפנימי של המטופל קיימת רק תנועה בין עמדה של כניעה לבין עמדה של שליטה רודנית. רוזנפלד קישר בין היווצרות נרקסיזם דק עור לבין טראומות ילדות, אך בריטון מציע על סמך ניסיונו הקליני שקשר זה אינו מתקיים בהכרח. הוא תוהה לגבי תפקידו של טמפרמנט מולד אשר מגביר את הפגיעות לטראומה ואת אימוץ ההנחה לפיה אובייקט נפרד הוא אובייקט הרסני. לטענתו, אנשים מסויימים הם בעלי טמפרמנט בסיסי המאופיין ברגישות יתר להבדלים נפשיים, מעין "אלרגיה" לביטויים לקיומה של תודעה אחרת. רגישות זו תתבטא בטיפול בנטייה של המטופל לצפות להבנה מושלמת ולחוות מצבים של כמעט-הבנה כחוסר הבנה מוחלטת. בדומה לתפיסה זו, ביון התייחס למרכיב המולד K- אשר מבטא נטייה מולדת היוצאת נגד הבנתה של האם, ובריטון מציע כי רכיב זה המתבטא באנטיפתיה כלפי הכרת השונה. הוא מציע כי מפגש בין יכולת לקויה של האם להפנים ולעבד את השלכות התינוק לבין קושי של התינוק לשאת מקומות בהם האם "רק" קרובה להבנה- יתבטאו בכך שהמטופל יחווה את המקומות של כמעט-הבנה בטיפול כטראומטיים ואגרסיביים ובכך יהפוך התהליך הטיפולי לקשה ביותר. 

ביבליוגרפיה