שושי קיסרי, דני יניב, יובל פלגי וענת גסר-אדלסבורג
הדברים המובאים כאן מהווים תקציר למאמרנו "Conducting playback theatre with older adults — A therapist’s perspective" אשר התפרסם במלואו בכתב העת The Arts in Psychotherapy.
העלייה בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, יצרה צורך מהותי בפיתוח התערבויות טיפוליות ייעודיות לתקופת הזקנה. מטרתן של התערבויות מסוג זה, היא חיזוק המשאבים הזמינים להתמודדות עם שינויים ואובדנים המאפיינים את תקופת הזקנה, תוך קידום מדדים של רווחה נפשית. טיפול באמצעות סיפורי חיים בזקנה, הפך שכיח בעשורים האחרונים והתערבויות טיפוליות המתמקדות ביצירת סיפורי חיים והעלאת זיכרונות, הפכו לגישה מרכזית לקידום רווחה נפשית בקרב זקנים וזקנות בארץ ובעולם. העיסוק בסיפור החיים ובהעלאת זיכרונות בזקנה, מאפשר לאדם להשלים עם חייו כפי שהיו, לעסוק בחוויות שהיה רוצה להשלים עמן או לתקן אותן, להתמודד עם קונפליקטים שעודנו רוצה לפתור, להתבונן על מערכות יחסים שהיה רוצה לממש וכל זאת על רקע סופיות החיים. מחקרים רבים מוכיחים כי להתערבויות טיפוליות, קבוצתיות ופרטניות, המעמידות במרכזן תהליכים של יצירת סיפורי חיים, ישנה השפעה חיובית על רווחה נפשית בזקנה וכי הן תורמות להפחתת תסמיני דיכאון וחרדה. תהליכים טיפוליים אלה יוצרים מרחב בטוח להעלאתם של סיפורי החיים, פרישתם והבנייתם מחדש באופן חיובי, המחזק משמעות, מגבש את הזהות בזקנה ומגלה פרספקטיבות חדשות עבור המספרים והמאזינים.
תיאטרון פלייבק הוא תיאטרון אימפרוביזציה המעמיד במרכזו את הסיפור האישי של האדם. מכאן, שתהליך טיפולי המעמיד במרכז את ריטואל תיאטרון הפלייבק, עשוי להוות מרחב יצירתי ובטוח עבור זקנים להעלאת סיפורי חיים, התבוננות בהם ויצירתם מחדש (re-creating). במרכז התהליך היצירתי בתיאטרון פלייבק, מעלים שחקנים אימפרוביזציה תיאטרונית כתגובה לסיפור אישי העולה מהקהל. המְסַפֵּרים, מוזמנים להביא את סיפורם בפני קבוצה של שחקנים, ובסיום הסיפור, השחקנים מעלים אימפרוביזציה תיאטרונית המשקפת ומהדהדת את תכני הסיפור. תיאטרון הפלייבק נוצר בשנות השבעים בארצות הברית על ידי ג'ונתן פוקס, זוגתו ג'ו סאלס והקבוצה שלהם, מתוך שאיפה ליצור תיאטרון חברתי משמעותי המייצר מפגש בין אנשים וסיפורים. תיאטרון הפלייבק לא הוגדר כגישה טיפולית על ידי מייסדיו, אולם הספרות מעידה על הפוטנציאל הטיפולי הטמון בתהליכים קבוצתיים המעמידים במרכז את ריטואל הפלייבק. זאת, כיוון שאלו מאפשרים מפגש עם סיפורים אישיים בתהליך קבוצתי-יצירתי.
בהתאם לאמור לעיל, אנו עדים בעשור האחרון להקמתן של קבוצות רבות המתמקדות בתיאטרון הפלייבק כקבוצות סגורות, מוגבלות בזמן, בעלות אוריינטציה טיפולית, אותן מנחים אנשי טיפול בעבודה עם אוכלוסיות שונות. בין אוכלוסיות אלה ניתן למצוא ילדים ונוער בסיכון, מתמודדי בריאות הנפש ובני תקופות החיים המאוחרות. בקבוצות הפלייבק משתתפי הקבוצה משחקים זה עבור זה חלקים מסיפוריהם האישיים. לכל משתתף או משתתפת בקבוצה יש את האפשרות להיות בתפקיד המסַפר/ת, השחקן/ית או הצופה ביצירה התיאטרונית המומחזת כתגובה לסיפור. הסיפור האישי מומחז באימפרוביזציה תיאטרונית על ידי חברי הקבוצה. באופן זה, הקבוצה כולה מתגייסת למען הסיפור האישי והמסַפר או המסַפרת מקבלים הכרה ותוקף לסיפורם. כעדים לסיפורים שלהם עצמם, המסַפרים מתבוננים על היצירה מעמדת קהל-צופה, המאפשרת להם מרחק ראוי מן ההתרחשות התיאטרונית. מרחק זה מזכה אותם בזוויות מבט חדשות על סיפורם אשר עשוי להוביל לתובנות חדשות. משתתפי הקבוצה-השחקנים בתורם, מתנסים במסגרת הקבוצות בתהליכים יצירתיים-תיאטרוניים המערבים ספונטניות, יצירתיות ואמפתיה.
לפיכך, מטפלים מדיספלינות שונות מנחים קבוצות טיפול המתמקדות בתיאטרון פלייבק ככלי טיפולי בזקנה. יחד עם זאת, קיים רק קומץ מחקרים התומך בתהליכים טיפוליים אלו. המחקר הנוכחי הוא מחקר ראשון בסדרת מחקרים אותם מובילים הכותבים, אשר מטרתם לפתח מודל תיאורטי ויישומי המשלב טיפול באמצעות סיפורי חיים, דרמה תרפיה ותיאטרון פלייבק עבור אנשים בזקנה במרכזי יום. המחקר הנוכחי בוחן את חוויתם של המטפלים המנחים קבוצות של תיאטרון פלייבק עם משתתפים בני 60 ומעלה במסגרת טיפולית.
ο תקציר המאמר: מקנזי עולה לבמה
ο תקציר המאמר מבוא לפסיכותרפיה באמצעות תיאטרון פלייבק
ο היכל המראות על הבמה: פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק
המחקר המובא במסגרת תקציר זה הינו מחקר מעוגן בשדה (Grounded theory), המציג את חוויות המטפלים המנחים קבוצות פלייבק בזקנה במסגרת טיפול קבוצתי. שמונה מטפלים רואיינו ביחס לניסיון שלהם בהנחיית קבוצות תיאטרון פלייבק וביחס לשימוש שלהם בכלים של תיאטרון פלייבק בטיפול. הנתונים נאספו ונותחו באמצעות תיאוריה מעוגנת שדה (Grounded theory), וכך נוצרו קטגוריות היוצרות המשגות לתהליך הטיפולי. המודל התיאורטי הניב ארבע קטגוריות מרכזיות המייצגות את ארבעת ההיבטים המרכזיים של התהליך הטיפולי; כמו גם את השפעותיו לפיהן פותח מודל תיאורטי המעגן את מושגי המפתח בהנחיית קבוצות תיאטרון פלייבק טיפולי בזקנה. הקטגוריות של התהליך הטיפולי שנמצאו במחקר הנן: (1) תיאטרון פלייבק מגלם באופן מוחשי סיפורי חיים ובכך מאפשר תהליכים של עדות, הכרה, ערך והבנייה מחדש של הסיפור האישי בזקנה; (2) המשחק הדרמטי-אלתורי בסיפור החיים של אחרים מחזק תחושות של הנאה, גמישות, התפתחות עצמי, רלוונטיות וחיוניות לאנשים זקנים; (3) הגוף המזדקן מצטרף וחווה סוג של התעוררות בתהליך היצירתי; (4) נוצרת חוויה קבוצתית משותפת עבור המשתתפים בקבוצה אשר חווים מעורבות גבוהה.
הסיפורים שהובאו לתהליך עסקו בנושאים הקשורים לזקנה והתמודדות עם סופיות החיים. בתוך כך, העלאת זיכרונות וסקירת חיים, התמודדות עם אובדנים חברתיים ותפקודיים; התמודדות עם גילנות (ageism - אוסף עמדות סטריאוטיפיות ואפליה על רקע גיל); יחסים בין - דוריים; מיניות וזוגיות שנייה; התמודדות עם סופיות החיים. קטגוריה זו כללה ארבע תתי-קטגוריות המתארות וממשיגות את התהליכים הטיפוליים המתרחשים בקבוצות בהקשר של סיפור החיים. בתת הקטגוריה 'להעיר את הסיפור לחיים' המנחים הסבירו כי אמצעים שונים בטיפול סייעו לעורר זיכרונות וסיפורים. אמצעים כמו שימוש בחפצים ישנים, מוזיקה ותמונות היו טריגרים משמעותיים לעירור זכרונות. עם זאת, הדבר המשמעותי ביותר שעורר זיכרונות בקבוצה היו הסיפורים עצמם שעלו בתהליך הקבוצתי. בתוך כך, סיפור הביא עמו סיפור נוסף וכך נוצר מארג של סיפורים בקבוצה. בתת הקטגוריה 'הסיפור המגולם במרחב המציאות הדרמטית' (The embodied story), דיווחו המטפלים כי היצירה התיאטרונית מהווה גילום מוחשי וחי לאירוע אשר התרחש לפני זמן רב (שישים, שבעים או שמונים שנה). באמצעות תנועות, בדים, טון הדיבור, מילים מן העבר, תפקידים דרמטיים, מטאפורות ומוסיקה - הזיכרון הופך חי ומוחשי במרחב ה'כאן ועכשיו'. הדבר מייצר שיקוף אסתטי לסיפור שעלה, המביא עמו אספקטים אשר לא ניתנים להבעה במילים. בדרך זו, האימפרוביזציה התיאטרונית מזינה את הסיפור במשמעויות חדשות. תת הקטגוריה 'עדות לסיפור', מתייחסת לכך שהסיפור עומד במרכזה של יצירה תיאטרונית קבוצתית, בה מעורבים כל חברי הקבוצה כשחקנים וכצופים. באופן זה נוצרת תחושה של הכרה וערך לחוויה הסובייקטיבית של המספרים ולחייהם, אשר מקדמת תחושה של קבלה וערך עצמי. כלומר, המרחב הקבצתי והתיאטרלי מייצר פלטפורמה לאדם המספר למתן עדות. תת הקטגוריה האחרונה, 'הבנייה מחדש של הסיפור' מתייחסת ליכולת לבטא ביצירה תיאטרונית מגוון של פרספקטיבות על סיפור החיים. זו מפתחת יכולת רפלקטיבית אצל המשתתפים וראייה גמישה, שבתורן יוצרות אלטרנטיבות חדשות להתבוננות על אירועי חיים. היבט משמעותי במיוחד שתואר על ידי המנחים הוא מקרים בהם באמצעות הבנייה מחדש של הסיפור, התאפשר למספר תהליך של השלמה עם קונפליקט בלתי פתור מהעבר.
בתוך קטגוריה זו, עלו שלוש תתי קטגוריות נוספות. תת הקטגוריה הראשונה מתארת את 'המשחק כמרחב מרפא' אשר מעודד חוויה של משחקיות וספונטניות המעוררת חיות, יצירתיות והנאה. מן הניתוח עלה כי המנחים עושים שימוש בתרגילי חימום המערבים ביטוי גופני, בכדי להגביר את הספונטאניות של המשתתפים, לפתח את יכולת האלתור וכדי לעודד משחקיות וביטוי עצמי. בנוסף, היכולת להתנסות בתפקידים דרמטיים שונים, מביאה לידי ביטוי אספקטים שונים בעצמי. תת הקטגוריה השנייה עסקה ב'הרחבת העצמי' כמענה לכך שבתהליך ההזדקנות המאופיין באובדנים רבים והתמודדות עם גילנות (ageism), נוצרת לעיתים קרובות חוויה של צמצום מרחב העצמי. המשחק הדרמטי מאפשר לאנשים להביא עצמם לידי ביטוי היות וזוהי במה בה יכולים המשתתפים להשמיע את קולם, לייצר נראות ונוכחות. המנחים תיארו כי תהליך זה של הרחבת העצמי בא לידי ביטוי גם מחוץ לקבוצה, בתוך הקהילה ועם בני המשפחה. בנוסף, היכולת להיות חלק מיצירה דרמטית קבוצתית, בה לכל אחד תפקיד משלו, השפיעה על תחושת החיוניות, הנמצאת בבסיס היכולת לתרום ולתת לאחרים דרך המשחק התיאטרוני. על ידי לקיחת תפקיד דרמטי, הרגישו המשתתפים נדרשים שוב, נמצאים "בתפקיד", דבר שהגביר את תחושת הרלוונטיות בחיים והשייכות. תת הקטגוריה האחרונה 'התכווננות אל האחר/ת' מתייחסת לכך שמשחק בסיפורי החיים של האחרים, דרש מהמשתתפים התכווננות אמפתית אל המספר/ת. חוויה זו משמעותית גם עבור השחקנים המשתתפים וגם עבור המספרים עצמם. בתוך כך, המשתתפים-שחקנים יוצרים מתוך מפגש עם תכני הסיפור, ובאמצעותו מעמיקים את החיבור אל עולמם הפנימי. מכאן שהאימפורביזציה התיאטרונית יוצרת מפגש הדדי בין סובייקטים, שיש בו גמישות והתכווננות ובהתאם התהליך מוביל ליצירתן של תובנות ופרספקטיבות חדשות.
האימפרוביזציה התיאטרונית מחברת בין העולם הפנימי לבין המרחב הגופני. קטגוריה זו, עוסקת באופן בו הגוף המזדקן, אשר עובר שינויים רבים ולעיתים קרובות אף מתאפיין בירידה בתפקודים, גוף אשר סובל מסטיגמות חברתיות, מקבל במה באופן המעורר אותו ומחדיר בו חיוניות וחיות. רבות מהאימפרוביזציות בקבוצות מתקיימות בישיבה, אך המנחים מתארים כיצד ההתגייסות למען הפעולה הדרמטית מעוררת את הגוף. משתתפים הרגילים לשבת רוב הזמן, משתדלים שלא לעמוד ונעזרים בהליכון, קמים על הרגליים ונעים על הבמה. המשחק התיאטרוני למען האחר מזין את הגוף בכוחות ומייצר נוכחות ונראות עבור הגוף המזדקן.
קטגוריה זו מתייחסת לתהליך בו סיפור יחיד מובא אל הקבוצה וכל המשתתפים הופכים לשותפים בו, מקשיבים, ופוגשים את תכני הסיפור באופן העמוק ביותר. חווית השותפות מתעצמת נוכח יצירת אימפרוביזציה תיאטרונית כתגובה לסיפור שהובא אל המרחב הקבוצתי. באופן זה, הסיפור שהחל כחוויה פרטית הופך ליצירה קולקטיבית. חוויה ייחודית זו, שיש בה מפגש בלתי אמצעי עם האחר ומייצרת קרבה ושותפות עמוקה בין חברי הקבוצה, היא חיונית בזקנה. זאת במיוחד בשל האובדנים החברתיים הרבים המאפיינים את תקופת ההזדקנות.
לסיכום, המחקר ביקש לתאר מושגי מפתח ותהליכים מרכזיים המתרחשים בקבוצות פלייבק טיפולי עם אנשים בזקנה. מושגי מפתח אלה עשויים לספק למטפלים בסיס תיאורטי ויישומי להנחיית קבוצות פלייבק טיפוליות במסגרות המספקות שירותי בריאות ורווחה לאנשים בזקנה. זהו מחקר ראשון ומקדים בסדרת מחקרים בנושא. תרומתו המרכזית של המחקר, היא בפיתוח מודל לטיפול קבוצתי, המאפשר העלאה ועיבוד של סיפורי חיים בזקנה באמצעות תהליכים יצירתיים בתיאטרון פלייבק, במסגרת של מרחב קבוצתי יצירתי ובטוח. בעידן הנוכחי המאופיין בעלייה ניכרת בתוחלת החיים ובעקבותיה עלייה בצורך בהתערבויות טיפוליות ייעודיות לאוכלוסיית הגיל השלישי, מודל כזה הינו משמעותי ביותר.
לקראת הטקסט המלא לחצו כאן.
שושי קיסרי (M.A) מטפלת בדרמה, מרצה, ומנחת קבוצות וסדנאות. עבודת הדוקטורט שלה בחוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה, מתרכזת בתיאטרון הפלייבק כגישה בדרמה תרפיה המשלבת את עקרונות הטיפול הנרטיבי עם בני גיל השלישי.
ד"ר דני יניב הוא פסיכודרמטיסט, מנחה קבוצות, פסיכולוג חוקר ומורה. לומד ומשלב בעבודתו גישות זן ובודהיזם.
פרופ' יובל פלגי הוא פסיכולוג קליני המכהן היום כראש החוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה. מייסד וראש התוכנית (במשותף) לפסיכותרפיה עם אנשים זקנים בתוכנית ללימודי המשך באוניברסיטת חיפה, ושימש בעבר כראש המרכז לחקר ולימוד הזיקנה. פרופ' פלגי חוקר בעיקר טראומה בגיל זיקנה, רווחה סובייקטיבית, תפיסות זיקנה וכן התערבויות טיפוליות בקרב אנשים זקנים.
פרופ׳ ענת גסר-אדלסבורג היא מייסדת וראש מרכז המחקר לתקשורת בריאות וסיכונים, כמו גם ראש מגמת קידום בריאות בבית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת חיפה. עורכת משנה בכתבי העת Disaster Medicine and Public Health Preparedness ו-BMC Public Health. תחומי מחקרה הינם תקשורת בריאות וסיכונים, שיווק חברתי, בידור-חינוך, גישת החריג החיובי וקידום בריאות.
Keisari, S., Yaniv, D., Palgi, Y., & Gesser-Edelsburg, A. (2018). Conducting playback theatre with older adults: A therapist’s perspective. The Arts in Psychotherapy, 60, 72-81.
