צוות בטיפולנט
כאשר אנו בוחנים את התאמתו של מטופל לפסיכותרפיה דינמית ובוחנים את יכולתו להיעזר בטכניקה הפרשנית, לא פעם אנו מתייחסים למידת הקונקרטיות של חשיבתו לעומת המידה בה הוא מסוגל לחשיבה מופשטת ומטאפורית. חשיבה בוגרת נורמטיבית היא חשיבה סימבולית- חשיבה בה יש יכולת להשתמש בסמלים, ובפרט במילים, כמייצגים את הרעיון המקורי. כך, לדוגמא, אנו משתמשים במקבץ הברות (המילה) כאשר אנו מבקשים להתייחס לעצם או אדם אחר, ואף להבעת רעיונות מופשטים כמו רגשות או אידיאלים. איך מתפתחת היכולת הסימבולית ומה קורה כאשר יכולת זו פגומה באופן מהותי? במאמר 'סימבוליזציה, חשיבה ואפקט' המאגד מקבץ מהרצאותיה, Edgcumbe (1988) מבקשת להציג את האופן בו יכולת סימבולית מתפתחת במסגרת הקשר הבין אישי בין התינוק למטפליו, ואת האופנים בהם ההתפתחות כולה נפגעת ומעוכבת בהיעדר קשר הורי מיטיב.
Edgcumbe סוקרת את האופן בו התפתח מושג הסימבוליזציה בתפיסה הפסיכואנליטית ומציעה כי לאורך השנים התגבשו המשגה צרה והמשגה רחבה של הסימבוליזציה.
המשגה צרה: לפי ההמשגה הצרה של רעיון הסימבוליזציה, תחליף סימבולי נוצר כאשר רעיון או ייצוג מנטלי אשר מעורר חרדה מודחק, והאפקט הקשור אליו מותק לרעיון חלופי באופן לא מודע. המשגה זו מדגישה את השימוש הפתולוגי בסימבוליזציה באופן המונע ביטוי רגשי על ידי ההתקה דרך ביטול או הסוואת הרגש. למשל, לפי המשגה זו סימבוליזציה היא שעומדת בבסיס הפרעות קונברסיביות: אישה אשר לא יכולה לשאת את הרצון להכות את ילדה שמתעורר בה כאשר הוא מתפרע, "מייצרת" סימפטום של שיתוק היד.
המשגה רחבה: לפי ההמשגה הרחבה, סימבוליזציה היא תהליך התפתחותי נורמטיבי המסייע לילד להכיר את העולם סביבו על ידי הרחבה הדרגתית של העניין שלו מעצמו ומגופו בלבד ומהמטפלים בו אל דברים ומאורעות אשר הולכים ומתרחקים מהצרכים והדחפים הראשוניים. תחילה הדמיון בין הייצוג המנטלי של דברים, אנשים, מאורעות ורעיונות הוא שמושך את תשומת הלב והוא שמאפשר ייצוג מנטלי שני אשר הופך מקושר באופן סימבולי לייצוג הראשון. יחד עם זאת, קיימת מודעות לשוני ולבסוף הייצוג המנטלי השני הוא שמקבל יותר תשומת לב. האפקט אינו מבוטל או מוסווה אלא מקבל משמעות חדשה. לפי המשגה זו, למשל, לכל ילד יש עניין בצואה אך בתהליך נורמטיבי של סימבוליזציה עיסוק זה מומר למשחק בבוץ ובחול, כאשר עם הזמן הילד הופך מושקע יותר ויותר בשיפור מיומנויות המשחק והבנייה בחול אשר משתכללים לבנייה בקוביות וכד', ומתרחק מהעיסוק הראשוני בצואה. הכותבת תומכת בהמשגה הרחבה של סימבוליזציה כל עוד מבחינים בין צורות ושלבים שונים של סימבוליזציה ובין שימושים נורמטיביים ופתולוגיים בה.
חשוב לציין כי חשיבה סימבולית אינה רק חשיבה מטאפורית ומופשטת: ללא יכולת של חשיבה סימבולית, הילד חי בעולם ללא משמעות וללא מובחנות, ופונקציות חשיבה בסיסיות כמו יכולת הכללה והבחנה בין סיטואציות- נעדרת. כך, למשל, Edgcumbe מציגה ילדה מופרעת למדי בה טיפלה אשר פחדה מנעל שחרטומה פעור. עבור ילדה זו, הנעל לא היתה דומה לפה פעור המבקש לטרוף אותה, אלא היתה פה פעור ומסוכן של ממש ועל כן עוררה חרדה קטסטרופלית. בדומה, ילד אשר לא השיג יכולת של סימבוליזציה יכול להמשיך לנסות ולאכול תמונות של ממתקים, מאחר ולא הושגה ההבנה לפיה התמונה מסמלת את הממתק, ולא מהווה ממתק בפני עצמה. כמובן, סיטואציות אלו תואמות את גילאי הינקות או הילדות המוקדמת, אך כאשר הן מתקיימות גם בגילאי הילדות המתקדמים, הם מביאים לפגיעה ביכולתו של הילד לתפקד במציאות באופן מסתגל שאינו רווי בחרדה עזה.
תינוקות נורמטיביים מגיעים לעולם עם יכולת מולדת לרכישת היכולת של סימבוליזציה ולרכישת שפה, אך יכולת זו יוצאת לפועל רק בסביבה אנושית מותאמת במידה סבירה. Edgcumbe סוקרת תפיסות תיאורטיות שונות אשר בבסיסן עומד הרעיון לפיו הצורך ההולך וגובר של התינוק לתקשר עם סביבתו הוא שעומד בבסיס היכולת לרכישת סימבוליזציה ושפה.בינקות המוקדמת התינוק המטופל היטב חווה עצמו ככל יכול: הוא רעב והשד מגיע; קר לו ושמיכה חמה עוטפת אותו; החיתול הרטוב שלו נעלם ובמקומו מופיע חיתול יבש. כאשר הילד מטופל כהלכה, הוא מתחיל לוותר בחודשי חייו הראשונים על חוויה אומניפוטנטית זו ולהכיר בכך שהוא עצמו אינו ממלא את צרכיו וכי הוא תלוי באחרים. התינוק מתחיל לחוש כי הוא מסוגל ל"מחוות מאגיות" (בכי, חיוך) אשר מביאות אליו את הדברים להם הוא זקוק. חוויה זו של מחוות אומניפוטנטיות בונה את הבסיס להתפתחותן של "מילים מאגיות" אשר גורמות לכך שהמוצץ או הבקבוק הנחשקים יופיעו "פתאום". לבסוף, מתפתחת ההכרה של הפעוט בכך שמילים ומחוות אינן מאגיות באופיין אלא מהוות פעולות רצוניות הגורמות להוריו לסייע לו. מתוך הכרה זו יכולתו של הילד להשתמש בשפה ובמילים כסמלים לרצונות, מחשבות ורגשות הולכת ומתפתחת. לעומת זאת, תינוק אשר חווה הזנחה או התעללות יתקשה לבסס את ההכרה בכך שיש טעם בתקשורת ובהתאם, הפוטנציאל המולד לפיתוח סימבוליזציה לא יתממש. כלומר, רעיונות תיאורטיים אלו מציעים כי ללא הורות מיטיבה אשר מקנה משמעות למחוות, הצלילים והמילים שהפעוט מפיק וללא התכווננות לצרכיו- לא יתפתחו יכולות בסיסיות של שפה, חשיבה ותקשורת.
וויניקוט היה הראשון שחקר לעומק כיצד יחסי אם תינוק מוקדמים משפיעים על התפתחות העולם הפנימי באופן שמשפיע על היבטים התפתחותיים נוספים. הוא הציע הציע כי "הסביבה המחזיקה" מסייעת לילד לפתח דפוס פסיכוסומטי אישי, להבחין בין אני/לא אני, בחוץ/בפנים ולפתח אינטליגנציה ותודעה שמאפשרת תהליך חשיבה שניוני, סימבוליזציה וארגון של תכנים נפשיים. לטענתו של וויניקוט, היכולת לסימבוליזציה תלויה באמהות טובה דיה שפוגשת את האומניפוטנטיות של התינוק באופן שמקנה לה משמעות וכך מאפשרת לו חוויה של בריאה ושליטה ממנה תתפתח סימבוליזציה. האם שאינה טובה דיה מאלצת את הילד לפגוש את צרכיה ומפריעה לספונטניות שלו באופן שמונע התפתחות סימבוליזציה. אובייקט המעבר גם הוא משמעותי בהקשר זה מאחר והוא גם אמיתי וגם תחליף לאם, והילד משתמש בו כתחליף לאובייקט האמתי תוך הבחנה בדמיון והשוני בינו לבין האם.
Edgcumbe מציגה גם רעיונות תיאורטיים המרחיבים את ההתבוננות ביכולת של סימבוליזציה. היא מציעה כי האופן בו מוקנית משמעות לסמלים בתקשורת הורה-תינוק הנורמטיבית מבנה גם את היכולת של הילד להשתמש בסמלים כדי לארגן חוויות פנימיות ולהקנות להן משמעות. כך, לדוגמא, מילותיה של האם מסייעות לפעוט רעב בן שנתיים לדחות את הסיפוק שבאכילה ולהמתין בסבלנות יחסית עד שהאוכל יהיה מוכן. כמו כן, היא מתארת כיצד יכולת סימבולית מהווה בסיס להתפתחויות משמעותיות נוספות כהבנה של הפעוט כי הוא יכול להשפיע על האחר וכיכולת להתמודד עם נפרדות באמצעות השפה המשותפת עם ההורה אשר מקלה על המרחק הפיסי והנפשי הכרוך בתהליך הספרציה-אינדיווידואציה.
לסיכום, Edgcumbe מדגישה כי פסיכופתולוגיה כמעט אף פעם אינה קשורה רק בפגיעה בחשיבה, שפה, אפקט או סימבוליזציה בפני עצמם. בדרך כלל אנו עדים למכלול של פונקציות אגו לקויות אותן ננסה לשייך למקור אורגני או חסך סביבתי חמור. במקרים של חסך סביבתי אנו עדים לאופן בו חסר בהתנסויות מיטיבות עם אובייקט קשוב המסייע בהקניית משמעות למצבים רגשיים שונים ולמחוות והמילים שהילד מפיק- מביא לפגיעה מקיפה ביכולות חשיבה, רגש ותקשורת. רעיונות תיאורטיים אלו תואמים ממצאים מחקריים אשר מצביעים על כך שילדים המבלים את שנות חייהם הראשונות במוסדות פגיעים ביחס לילדים אחרים לתמותה, עיכובים התפתחותיים חמורים ולפיתוח הפרעות התקשרות חמורות המתבטאות בעיכוב רגשי-התפתחותי משמעותי.
Five lectures on symbolization, thinking and affect. Edgcumbe, Rose. Bulletin of the Anna Freud Centre, Vol 11(1), 1988, 15-52
