צוות בטיפולנט
היכולת לסלוח כוללת נטישת הטינה כלפי הפוגע, והחלפתה באמפתיה. לפי מנחם ולאב, עבודה טיפולית על סליחה בטיפול מאפשרת התקדמות אל עבר החלמה, משפרת את הרווחה הנפשית של המטופל ומאפשרת למטופלים לחיות בשלום עם עצמם ועם אחרים. פגיעות כתוצאה ממערכות יחסים סבוכות או סיטואציות בין-אישיות מאתגרות מובילות פעמים רבות לתחושות אשמה, האשמת האחר ושמירת טינה אשר עומדות בלב התהליך הטיפולי. לפי מנחם ולאב (2013), עיבוד הפגיעה ותהליך של סליחה אמיתית הם המפתח להחלמה עמוקה וטרנספורמטיבית של המטופל. במאמר הנוכחי הם מסבירים מה היא סליחה אמיתית וכיצד ניתן לסייע למטופלים בתהליך הסליחה בטיפול, כמו גם מדגימים את תהליך הסליחה בפסיכותרפיה באמצעות 2 תיאורי מקרה.
לפי כותבי המאמר, רבים מהמטופלים המגיעים לפסיכותרפיה עם קשיים כאלה או אחרים, חווים למעשה תחושות עמוקות של אשמה כלפי עצמם, או טינה כלפי אחרים אשר פגעו בהם במהלך חייהם. אותן תחושות קשות ושליליות מובילות להיווצרות של סימפטומים כדוגמת דיכאון, חרדה, התקפי זעם ועוד. הם טוענים כי הקושי לסלוח נובע מתפיסה מוטעית אודות מהי סליחה אמיתית. פעמים רבות מטופלים יתנגדו ויתקשו לסלוח כיוון שהם תופסים את המחילה לאדם הפוגע (או לעצמם) כמאשרת את המעשים אשר פגעו בהם. יתרה מכך, קיימת תפיסה מוטעית לפיה סליחה מחייבת התפייסות ממשית עם אותו אדם פוגע, כך שהיא למעשה מחייבת אינטראקציה עמו במציאות ותושפע מתגובתו.
לפי מנחם ולאב, סליחה אמיתית היא תהליך פנימי שאינו מותנה בתגובת הפוגע והוא כולל נטישת תחושות האשמה והטינה, והמרתן בחמלה. בתוך כך, הדגש של כותבי המאמר הוא על דואליות: שחרור תחושות כעס, פחד ואשמה המקושרות לשמירת טינה כלפי עצמי או אחרים, לצד טיפוח רגשות חיוביים של אמפתיה וחמלה כלפי עצמי וכלפי אחרים. לדידם, זה הוא תהליך סליחה המהווה מפתח לטיפול מוצלח והחלמה עמוקה וטרנספורמטיבית עבור המטופל.
הכותבים מציינים כי סליחה חולקת שורשיה עם המושג הבודהיסטי forbearance, בתרגום חופשי איפוק או התנזרות, אשר מתייחס ליכולת להימנע מתגובה פוגעת ונקמנית, על ידי ריסון עצמי וטיפוח חמלה ורחמים כלפי הפוגע. איפוק זה נשען על התפיסה הבודהיסטית כי החיים מלאי סבל וכי היאחזות בקשרי עבר פוגעניים ובתחושות שנאה וטינה רק מעצימה אותו; זאת בעוד שאימוץ עמדה של נדיבות וחמלה כלפי העצמי והאחר מאפשרת שחרור רוחני מאותו הסבל.
בהקשר זה יש לציין כי כמקור לסבל, התפיסה הבודהיסטית מזהה את האמונה כי העצמי החומרי (הגוף) וחוויותיו הם דבר קבוע או "אמיתי". על מנת להפחית את הסבל, יש לאמץ לפי תפיסה זו ערכים של תבונה, התנהגות מוסרית והתפתחות נפשית ("הדרך הנאצלת" או "דרך האמצע"), המאפשרים השגת חיים בעלי ערך ומובילים להזדהות עם העצמי הגרעיני והקבוע שלנו (שהוא בבסיסו טוב ואמיתי, ואינו מופעל על ידי הסבל). עוד הכותבים מציינים כי אחת הדרכים המרכזיות להשגת חיבור לאותו טבע פנימי היא מדיטציה. לדידם, מדיטציה כפרקטיקה טיפולית רוחנית מרחיבה את המודעות של האדם ומעודדת סובלנות וחמלה כלפי אחרים וכלפי עצמנו.
הספרות הפסיכולוגית התאורטית, בדומה לתפיסה הבודהיסטית, מתייחסת להיבטים ההתנהגותיים, קוגניטיביים ורגשיים של סליחה. בתוך כך, קיימת הסכמה בקרב חוקרים כי סליחה היא תהליך דואלי של הפחתת רגשות שליליים וטיפוח רגשות חיוביים ואמפתיים המתעוררים במקומם. זה הוא תהליך חיוני בטיפול כיוון שיש לו השפעה משמעותית על הבריאות הנפשית והפיזית גם יחד, כאשר מחקרים מצאו קשר חיובי בין סליחה לבין בריאות נפשית כללית, יותר תמיכה חברתית וקשרים בין-אישיים איכותיים יותר. בנוסף, מחקרים מצאו כי קושי רב יותר לסלוח מקושר לסיכון מוגבר לבעיות בריאותיות שונות ולנוירוטיות.
ο שלבים תרפויטיים לסליחה וסליחה-עצמית: סיכום מאמרם של Jacinto ו-Edwards
ο שפת הנקמה, שפת החנינה, שפת הסליחה
ο חמלה עצמית כמשאב טיפולי: סקירת ספרות והמלצות ליישום בפסיכותרפיה
כאמור לעיל, היתרונות הנפשיים של סליחה מבוססים היטב במחקר. לפיכך, בחדר הטיפול, על המטפל לסייע למטופליו להתעמת עם פגיעות בין-אישיות ועם דמויות פוגעות מעברו. בחלק מן המקרים, ייתכן ופגיעות אלו הן כבר חלק עמוק מתחושת העצמי של המטופל והובילו אותו בעבר לתחושות עמוקות, ולא בהכרח מודעות, של אשמה, טינה וכעס. הדבר הופך את המלאכה התרפויטית מורכבת יותר, שכן על המטפל ללמד ולהכווין את מטופליו כיצד להרפות מתחושות שחוסמות את היכולת לסלוח. בתוך כך, "נטישת" התחושות השליליות מאפשרת שינוי נקודת המבט של המטופל, כך שהיא הופכת רחבה וחומלת יותר. אותה נקודת מבט רחבה, הרואה מעבר לפגיעה העצמית, מובילה להתמודדות אדפטיבית יותר עם פגיעות בין-אישיות עתידיות.
Enrich & Fitzgibbons (2000) הציגו מודל בן 4 שלבים לסליחה אשר מתרחש בטיפול:
1. שלב הגילוי – סיוע ברכישת תובנה אודות טבע המקרה.
2. שלב ההחלטה – החלטה אקטיבית ומודעת של המטופל לסלוח.
3. שלב העבודה – שינוי הגישה ושינוי נקודת המבט כלפי הפגיעה והפוגע.
4. השלב המעמיק – תחושות שליליות פוחתות בעוד תחושות חיוביות ומשמעותיות הולכות ומתגברות.
מודל זה הינו תאורטי אך לפי כותבי המאמר, ניתן לקדם את התרחשותו בטיפול באמצעות שימוש בטכניקות קוגניטיביות ובמדיטציה. טכניקות קוגניטיביות מאפשרות להרפות מכעס ומאשמה, בעוד תהליך רוחני-מדיטטיבי מעודד טיפוח מודעות ואמפתיה. על פי מנחם ולאב, השילוב של השניים מאפשר את התהליך הדואלי של סליחה אשר נדרש על מנת שהמטופל יעבור טרנספורמציה אמיתית בתפיסה שלו.
אימון התודעה לריכוז ולשליטה במחשבות. עבודה רוחנית בטיפול באמצעות מדיטציה, שמה אותנו במגע עם הטבע הפנימי והאמיתי שלנו, על ידי טיפוח תחושות רווחה נפשית וחמלה כלפי כל היצורים החיים, כולל עצמנו. למעשה, מדיטציה "מרחיבה" את התודעה ואת המחשבה שלנו, בניגוד לסוג המחשבה ה"מצומצמת" והאגוצנטרית יותר המאפיינת סימפטומטולוגיה דיכאונית וחרדתית
שינוי מחשבתי ותפיסתי, שנעשה במקביל למישור הרוחני עליו עובדת המדיטציה. טכניקות קוגניטיביות מאפשרות גם להרפות מהתחושות השליליות וגם להגביר את האפקט של המדיטציה על ידי הגברת תחושות חיוביות. קיימות טכניקות קוגניטיביות שונות המתמקדות בהטיות חשיבה אשר יכולות לעזור בתהליך הסליחה ובהתמודדות עם מורכבות בזירה הבין-אישית. דוגמאות להתערבויות טיפוליות קוגניטיביות הן למשל המשגה והבניה מחדש של מחשבות קוגניטיביות לא אדפטיביות (פירוק מחשבות שליליות על ידי אתגור שלהן: "האם זה וודאי? האם זה תמיד נכון?) או הזדהות עם הפוגע על ידי לקיחת פרספקטיבה (למשל לשאול מטופלים שכועסים על הוריהם אם הם יודעים משהו על הסביבה בה הם גדלו תוך הדגשת ההבנה כי ככל הנראה הם גם סבלו בצעירותם).
לפי כותבי המאמר, שילוב הגישות הינו הכרחי כיוון שהוא מעצים את האפקט הטיפולי וסולל את הדרך לשינוי אמיתי במחשבות, אמונות, רגשות והתנהגות. התמקדות בהיבטים מחשבתיים לצד היבטים רוחניים יותר של המטופל מאפשרת לא רק לעבור הלאה מהכעס, אלא מקדמת חיים יותר משמעותיים ואוהבים כלפי עצמנו וכלפי הסביבה שלנו.
לארי, מורה להיסטוריה בתיכון, נשוי ואב לשניים, החל טיפול בגיל 60 כשהוא סובל מהפרעה דו-קוטבית, הבאה לידי ביטוי במצבי רוח משתנים אשר נעים בעיקר בין דיכאון חמור לבין זעם עצום. הוא תיאר כי "הכל עשה מאוחר בחיים", כיוון שהיה לו קשה להתחייב ולמצוא את הכיוון שלו, גם בהקשר הזוגי וגם בהקשר התעסוקתי. באופן כללי, נראה היה כי רוב הזמן לארי מאוד כועס, על עצמו ועל כל הסובבים אותו, והוא אף הגיע לאחת הפגישות עצבני ומאיים לפגוע בעצמו או באחרים.
אמירות של לארי בטיפול כגון "לא מגיע לי להיות מאושר" או "שום דבר שאני עושה לא הולך לי", הובילו את המטפל למסקנה כי אחד הגורמים המשמעותיים לכעס העצום שחווה ולדיכאון העמוק שלו הוא תחושות חוסר ערך ושנאה עצמית. למעשה, נראה היה כי המתח שבין השנאה העצמית (הדיכאון) לבין ההשלכה החוצה של אותה שנאה, כדי לא לחוש אותה (קרי, הכעס על הסביבה שלו), תרמו למופע של ההפרעה הדו-קוטבית ממנה סבל.
בטיפול, לארי התקדם בעיקר בזכות התערבויות קוגניטיביות של הבניה מחדש אשר מבוססות על הומור. הוא תפס עצמו כ"לוזר", ודווקא הצעה של המטפל "לקחת את התפקיד עד הסוף", אפשרה לו להשיג תובנות עמוקות ופרספקטיבה חדשה. הכותבים מספרים כי היה מגיע לפגישות עצבני או עצוב, ויוצא מהם עם חיוך, כאשר הוא מסוגל לצחוק על עצמו או על הסיטואציה, ובאופן ספציפי על האופן ה"מוגזם" שבו הוא נוטה להגיב לאירועים או מצבים יומיומיים. עם זאת, נראה היה שהשיפור שנצפה כמעט בכל פגישה לא החזיק מעמד בין הפגישות, והוא המשיך לסבול, ואף החל להיות מטופל גם באופן תרופתי.
לארי החל לתרגל גם מדיטציה בטיפול, ונראה היה שהשילוב בין הטכניקות השונות אפשר לו בשלב מסוים לראות את נסיבות חייו באור יותר חומל וסולח. לארי תיאר שינוי עמוק באנרגיות ובמחשבות שלו. הוא הבין כי כעס על עצמו על שלקח לו הרבה זמן להתחייב לאישה ולמסלול מקצועי, וגם כאשר כבר עשה זאת, הוא לא חש מאושר כיוון שהמשיך להלקות את עצמו על הקושי שלו להתחייב. השימוש בטכניקות שונות בטיפול – שימוש בהומור, הבנייה מחדש ותרגול מדיטציה – תרמו לכך שלארי הרגיש פחות כעס כלפי אשתו, כלפי עצמו וכלפי הסביבה שלו. יתרה מכך, הוא החל לחוש הערכה על שהשיג בחייו, הוא חש חמלה רבה כלפי אשתו וכן הוקרת תודה על שהייתה לצידו בתקופות הקשות, וכן הוא חש משמעותי ומוערך על ידי תלמידיו, וכי דווקא בזכות גילו הוא הצליח להוות עבורם דמות מחנכת. במהלך הטיפול, האפיזודות הדיכאוניות חלפו כמו גם התקפי הזעם שלו ונראה היה שלארי מצליח להתמודד בצורה אדפטיבית יותר, ופחות מאשימה וכועסת כלפי עצמו.
הארי הוא מהנדס בן 52 אשר הגיע לטיפול כשהוא סובל מדיכאון קליני חמור. הארי גדל אצל אב מזניח וסדיסט, ואמו אפשרה את אותו "זעם שקט" של אביו. האב היה מתעלם ממנו בבית ואף לא היה אומר לו שלום בעודו עובר על פניו ברחוב. בתגובה לכך, הארי תמיד רצה לרצות את אביו אך חש כי מעולם לא הצליח לעשות זאת, במיוחד כיוון שהיה הומוסקסואל. הנטייה המינית של הארי יצרה אצלו תחושת אשמה רבה, אך הוא מעולם לא שייך זאת לסביבה בה גדל או ליחס שקיבל מאביו.
בטיפול, הארי דיבר רבות על הקושי שלו לקיים מערכת יחסים אינטימית ומתמשכת, אך לדבריו היה זה בגלל הדיכאון שסבל ממנו. היו לו הרבה חברים קרובים אך הוא תמיד שמר על הפרדה מוחלטת בין אינטימיות למיניות. כל הקשרים המיניים שלו היו חד פעמיים וחסרי משמעות. בנוסף, הארי הודה בטינה הרבה שהוא חש כלפי אביו אך טען שהוא אינו מסוגל לסלוח לו על האופן בו התייחס אליו בילדותו. למרבה הפלא, לצד זאת, הארי המשיך בבגרותו לנסות ולרצות את אביו (ואת כל הסביבה שלו) ואף ספד לו בצורה אוהבת למדי לאחר לכתו. בהתאם, הוא תיאר עצמו כ"ילד טוב ירושלים" שכמעט ולא מביע כעס, ונראה היה שהוא הפנה כל רגש שלילי פנימה, עד שסבל מדיכאון חמור ואובדני.
במהלך הטיפול, המשגה מחדש עזרה להארי להתבונן בצורה חיובית יותר בחוויות שלו ועם קבלה עצמית גדולה יותר, מה שהפחית את האשמה שחש על הנטייה המינית שלו. עם זאת, נראה היה כי טכניקות קוגניטיביות בלבד לא עזרו לו לסלוח לאביו ונקודת המפנה בטיפול התרחשה כאשר הארי סיפר למטפל על התעניינותו הגוברת בבודהיזם. הוא החל לתרגל מדיטציה של מודעות – לשבת בשקט ולהקשיב לכל מחשבה או תחושה שעולה, ללא שיפוטיות כלפיה. נראה היה שחוסר השיפוטיות אפשרה לו לשמוע אמירות כמו "תאר לעצמך איך אביך הרגיש" ואף לבצע תרגילים של לקיחת נקודת המבט של אביו. כאשר חשב עם המטפל על כך שאביו למעשה התנהג כך כלפי כולם, בגלל הדיכאון ממנו סבל וחוסר היכולת שלו לבטא רגשות, הוא הרגיש שלמעשה הוא לא יכול היה לעשות דברים אחרת. כך, עם הזמן, השילוב בין המדיטציה ללקיחת הפרספקטיבה של אביו אפשרה להארי להרגיש פחות כעס ויותר חמלה כלפי אביו, מה שהוביל לשיפור משמעותי במצבו ואף ליכולת טובה יותר לקיים אינטימיות במערכות יחסים.
לסיכום, במאמר הנוכחי מנחם ולאב מציעים כי תהליך של סליחה אמיתית הוא תהליך דואלי המחייב להרפות מרגשות קשים ושליליים שאדם חש כלפי הפוגע וכלפי עצמו, תוך שבמקביל לכך הוא מפתח ומטפח רגשות חיוביים וחומלים. לפי כותבי המאמר, תהליך של סליחה בפסיכותרפיה הוא המפתח להחלמה כיוון שסליחה מחברת אותנו אל הטבע הפנימי והאמיתי שלנו, שבבסיסו הוא טוב. מנחם ולאב מדגישים כי חיבור אל אותו טבע פנימי, שבבסיסו הוא טוב וחומל, באמצעות טכניקות רוחניות וקוגניטיביות, מפחית את הסבל. לפיכך, אותו חיבור למעשה מפחית את הקשיים אשר הובילו את המטופלים להגיע לטיפול מלכתחילה.
אם כן, תהליך של סליחה עשוי להוביל לשינוי בעל ערך רב בחיים ובנפש המטופל. במאמר הנוכחי הכותבים מציעים כי התהליך מושג על ידי עבודה טיפולית במישור הרוחני והקוגניטיבי. במישור הרוחני ניתן לעשות שימוש במדיטציה ובפרקטיקות בודהיסטיות ואילו במישור הקוגניטיבי העבודה תתמקד באופן בו המטופל תופס את עצמו, כמו גם אחרים פוגעניים לאורך חייו.
Menahem, S., & Love, M. (2013). Forgiveness in psychotherapy: the key to healing. Journal of clinical psychology, 69(8), 829-835.
