צוות בטיפולנט
בתאריכים ה-6-7.2.2017 נערך כנס "מראה, מראות ומאורעות" – כנס י.ה.ת 2017.
מפרסום הכנס: "הכנס יציג את התפתחות שפת הטיפול באמנויות, הן בפן הטיפולי והחינוכי והן בפן האקדמי-מחקרי. מטרת הכנס הדו-שנתי היא לפתוח שער לידע, להתחדשות, לצמיחה ולעולם הטיפול באמצעות הבעה ויצירה... כנס י.ה.ת “מראה, מראות ומאורעות” יתייחס למציאות הניבטת אלינו ממראת המציאות המקצועית, ואל המראות הנשקפים מחדר הטיפול. הכנס יציע התבוננות בדרך בה מאירות אופנויות הטיפול השונות את הייחודי והמשותף בתהליכים טיפוליים."
לסקירת יומו הראשון של הכנס לחצו כאן
בעת ניסיונות החקיקה להסדרת מקצוע הטיפול באומנות, שטרם נשאו פרי (האס, 2013), נתקלו המטפלים שנכחו בוועדה בכנסת באמירה כי טיפול באומנויות אינו "מקצוע רפואי אמתי", שכן לטענת הדוברים, יעילותו איננה מבוססת ראיות מחקריות.
לאחר דיון זה, האס החליט ללמוד את הנושא ולבצע סקירת ספרות בעניין.
את מסע החקירה פתח בקריאת מאה שבעים מאמרים בעברית, הנוגעים בתרפיה באמנות. האס סיכם את המידע מכל המאמרים הללו לכדי מאמר אחד, שלא הצליח להתפרסם בכתב עת מחקרי כיוון שכל ההפניות במאמר היו הפניות למאמרים בעברית. מתוך כך, המשיך האס לקרוא בתחום, והחל לקרוא באנגלית – מעל מאה מאמרים נוספים באנגלית.
השאלה הראשונה בה נתקל, הייתה איפה אפשר לפרסם מאמרים בתחום הטיפול באומנות? רובם המכריע של המאמרים בתחום הטיפול באומנות מתפרסמים בכתבי עת בנושא טיפול באומנות. אך אליה וקוץ בה – מרבית כתבי העת העוסקים בטיפול באומנות אינם נחשבים ככתבי עת מקצועיים שכן גורם ההשפעה שלהם (Impact factor) הינו אפסי. מאמרים אחרים התפרסמו בכתבי עת לרפואה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית.
עד שנת 2005 רוב המאמרים שפורסמו היו מאמרים של אנשים שאינם מטפלים באמנות בהכשרתם האקדמית, והמאמרים של המטפלים באמנות, לא היו מחקריים.
האס סקר את שמות החוקרים שפרסמו מאמרים באנגלית בתחום הטיפול באומנות, סקירה שהבהירה כמה הפרסומים בעברית עשירים ורבים יחסית לפרסומים באנגלית, באופן שבו מייסדים, חוקרים וכותבים מרכזיים בתחום פרסמו מעט מאוד אם בכלל באנגלית.
השאלה הבאה שבדק האס הייתה מה הם הנושאים עליהם כתבו החוקרים השונים? אותרו ארבעה עשר נושאים עיקריים למאמרים, ביניהם: חומרים, כלים, אפקטיביות, סקירת ספרות, תיאורי מקרה, החברה בישראל, הדרכת הורים, קבוצות, מקצוע הטיפול באומנויות, אבחון והערכה, אוטיזם ועוד.
הנושאים הבולטים במחקר היו אבחון והערכה, אפקטיביות הטיפול וגישות ושיטות.
בתוך אבחון והערכה ניתן לזהות שתי קבוצות שונות: מבחני עיפרון ונייר, המוכרים כמבחני ציור פסיכולוגיים (HTP). החוקרת העיקרית שחקרה קבוצה זו הינה רחל לב-ויזל.
במחקר בתחום האבחון והערכה של מטפלים באמנויות, על פי רוב מדובר בכלי הערכה מבוססי אמנות, כמו ציור איש קוטף תפוח מעץ (PPAT), פסל אם ילד, ציור קן ציפור והציור המשותף.
בתחום הגישות והשיטות ישנם מעט מאוד מחקרים שבדקו לעומק גישה טיפולית, עם זאת ישנה שורה ארוכה של מאמרים תיאורטיים העוסקים בגישות תיאורטיות שונות, לעיתים גישות פרקטיות בתחום התרפיה באמנות ואף טכניקות ספציפיות ולפעמים תיאוריות פסיכולוגיות.
בתחום אפקטיביות הטיפול, התחום שהביא את האס לסקירת הספרות מלכתחילה, האס בחן את המחקרים לפי "סטנדרט הזהב" של עולם הרפואה למה הוא מחקר איכותי – מחקר בעל הקצאה רנדומלית וקבוצת ביקורת (RCT). ישנם רק מספר בודד של מחקרים כאלו בתחום הטיפול באומנויות והתוצאות שלהם רחוקות מאישוש התרפיה באמנות כתחום אפקטיבי. חלק גדול מהמחקרים, מציגים את הגישה התיאורטית, או מציגים תיאורי מקרה, כלומר מחקרים אשר בעולם הרפואי אינם מהווים בסיס לטענה של "מקצוע מבוסס ראיות". ומבחינתם אין לכך תוקף ממשי.
לפיכך, בשאלה - האם הטיפול באמנות הוא דיסציפלינה מבוססת ראיות? על פי הנתונים שאותרו עד כה, התשובה היא כרגע לא.
אמנם, מתוך התבוננות במראה הנוכחית, האס הציע כי ניתן לזהות התפתחות מרתקת של התחום בכיוון האקדמי, אולם בקנה המידה של דיסציפלינה מדעית, מדובר בשלבים מוקדמים מאוד, פחות מחמישים שנות פרסום בתחום ורק עשור אחד של פרסומים אקדמיים על ידי חוקרים שהם גם מטפלים באמנות.
בהרצאתה צרפתי הציגה את פסיכותרפיית האקומי.
האקומי הינה שיטת פסיכותרפיה, המשלבת את גישת הפסיכולוגיה הדינאמית עם עקרונות בודהיסטים ודאואיסטים. צרפתי הסבירה כי הגישה מתבססת על מיינדפולנס, מעניקה כלים אבחוניים ומעשיים להעמקת העבודה הטיפולית ויוצרת דרך עדינה ועוצמתית לגעת במהות הפנימית וליצור קשר עם הממדים השונים של הקיום.
לדידה של צרפתי, בבסיסה, גישת האקומי היא ביטוי מרפא של עקרונות המשפיעים על ומכילים את עקרונות העבודה הטיפולית: נוכחות אוהבת, מודעות לרגע, אי-אלימות, אחדות, אורגניות ואינטגרציה של גוף-נפש. מתוך הסתמכות על עקרונות אלו ועל הקשר הטיפולי, מוזמן המטופל להביא את תשומת ליבו לחוויה הפנימית ברגע ההווה. הזמנה זו מאפשרת העמקה מודעת מהמתרחש בחוויה ברגע, אל חומרי ליבה לא מודעים אשר מקורם בעבר. המפגש עם חומרים אלו מאפשר זיהוי הנחות יסוד לא מודעות, המעצבות את החוויה הפנימית ואת ההתנהגות.
צרפתי הסבירה כי גישת האקומי עוזרת לאנשים לשנות חומרים לא מודעים, ישנים, עמוקים ומגבילים. חומרים אלו מורכבים מזיכרונות ילדות, תמונות וחזיונות, אמונות והנחות יסוד פנימיות, דפוסים נוירונלים ועמדות רגשיות עמוקות וחקוקות. החומרים הלא מודעים הללו מעצבים את סגנונות אישיות, ההרגלים, התנהגויות, תפיסות מציאות וצורות התייחסות. כל אלה מארגנים את יחס המטופל לאלמנטים מרכזיים בחייו: הרגשה בטוחה, תמיכה, כוח, חופש, שליטה, אחריות, אהבה, הערכה, מיניות, רוחניות וכדומה.
צרפתי הציעה כי בכל אחד מאיתנו היחס לחלק מתחומים אלו הוא שלם ובריא ואילו היחס לתחומים אחרים הוא מוגבל וקשה. השיטה מסייעת לאדם להבחין בין התחומים בהם הוא שלם ובריא לבין אלו המגבילים אותו, ואו אז לשנות את החומר העמוק שמגביל את שלמותו.
ליבה של פסיכותרפיית האקומי, לדברי צרפתי, נמצא בעבודה עם חווית ההווה של המטופל, כפי שהיא מופיעה בספונטניות, או על ידי הזמנתה המכוונת והעדינה. התוצאות הן תהליך וטעימה של מצבי תודעה שונים, הכוללים:
בסדנא זו התנסו המשתתפים בתיאטרון פלייבק ככלי טיפולי בתוך קבוצה דינמית. רציונל הסדנא היה להדגים, על ידי התנסות ממשית בכלי הפלייבק, את הפרספקטיבה המיוחדת של כלי הפלייבק למרכיבים דינמיים בתוך קבוצה, החל מהמפגש עם אדם בודד, דרך זוג, רביעייה ומליאה של כלל הקבוצה.
הסדנא החלה בהסבר קצר על מהו פלייבק ואיך הוא מקיים סימפוניה של נוירוני מראה בתוך ראשינו; בפלייבק אנו צופים באדם שמשחק את הסיפור "שלנו" או של המספר. כניסה כזו של ה"אחר" אל נעלי המספר, לא זו בלבד שהיא משכללת את יכולותיו האמפטיות של השחקן-משתתף, אלא היא גם מעירה בעוצמה גדולה את נוירוני המראה במוח שמזהים את הסיפור ואת המתרחש על הבמה כמשהו פרטי שלנו.
לאחר היכרות בין המשתתפים בסדנא, החלה עבודה בזוגות בתרגיל ראי לצלילי מוזיקה. בתרגיל התרחשה התנסות משמעותית בראייה קונקרטית של האחר וניסיון לעקוב בדיוק מרבי אחר תנועותיו במרחב. לאחר מכן, זוג פגש זוג ונוצרו רביעיות, בהן לכל אחד מהמשתתפים ניתן המקום לספר סיפור ולראות שיקוף, כשבן הזוג המקורי שלו למראה משמש כ'פרוטגוניט' (השחקן אשר מגלם את דמות המספר בפלייבק). בכל רביעייה היו: מספר ושלושה שחקנים שיצרו סיפור באמצעות שלושה פסלים של 'התחלה', 'אמצע ו'סוף'. על הפרוטגוניסט היה לבסוף לאסוף את כל האלמנטים למשפט תנועתי אחד. התרגיל אפשר התנסות קצרה ואינטימית בכלי הפלייבק, וכך הבנה של מהות הפלייבק: סיפור, שיקוף קבוצתי למספר, חזרה אליו לשיתוף והדהוד קבוצתי קצר (שרינג קצר) על כל סיפור שסופר. בסיומו של תהליך זה היו לכל רביעייה ארבעה סיפורים וארבעה פרוטגוניסטים שהוחזקו בשני מערכי זוגות. בשלב הבא התכנסו כל המשתתפים במליאה והוזמנו, באופן ספונטני, לעלות זה לצד זה, או זה אחרי זה אל ה"במה" ולרקוד את המשפט התנועתי של מספר הסיפור, כשהתנאי היחידי הוא שהמספר איננו על הבמה באותו רגע, כדי שיוכל לצפות. מהלך זה של ריקוד קבוצתי במיצג קבוצתי החזיק את כל הסיפורים כטיפות אישיות שנאספות לגשם קבוצתי ולאגם של סיפורים.
בסיום חלק זה הוזמנו המשתתפים לשתף בתחושותיהם עד כה ובהתנסות עם הכלי.
לאחר מכן הועברה הרצאה קצרה על מקורות הפלייבק ועל ייחודו ככלי טיפולי בהיבט התיאוריה הדינמית של פוקס: המושג שטבע פוקס - "אולם המראות" הקבוצתי, מתבטא באופן קונקרטי וסימבולי בקבוצה המתרגלת תיאטרון פלייבק, על מושג "המטריקס", אותו מארג קבוצתי של היחסים הבינאישיים, אשר עובר אל הבמה ובחזרה ממנה אל הקבוצה.
בחלק האחרון בסדנא, התנסו המשתתפים במליאה בריטואל הפלייבק בו סיפור אחד, של משתתף אחד, מקבל הקשבה קבוצתית ולאחריו בצורה של החזרה "מתגלגלת" עובר אל הבמה, כאשר משתתפים-שחקנים קמים בספונטניות לבמה, עם מוזיקה ברקע, ופועלים בה. בסיום הסיפור, המספר, סיפר את מחשבותיו בעקבות הצפייה, ולאחר מכן חברי הקבוצה חלקו את רגשותיהם, מחשבותיהם והתבוננותם במוטיבים דינמיים קבוצתיים כגון: "מהו הקול הקבוצתי" אשר עלה מן הסיפור.
שבי מדזיני החלה את הרצאתה בהקראת הציטוט "אתה משתמש במראות זכורות על מנת לראות את פניך. אתה משתמש בעבודות אמנות על מנת לראות את נפשך" (ברנרד שאו) שייצג את הנרטיב של הרצאתה.
בהרצאה זו ניסתה לפתוח צוהר לעבר המראה השמחה, היפה, החיובית ומאירת הפנים, במובן הטיפולי.
בתחילת הרצאתה סקרה תאוריות המדברות על החיסרון של המבט הרואה בילדות ואת הצורך בנראות, כמו גם את החיפוש אחר מראות אלטרנטיביות בבגרות. בהמשך עסקה בהסבר כיצד טיפול באמנות מאפשר למטופל לפגוש מראות אחרות של עצמו. לבסוף, מדזיני הציעה טכניקות שנועדו לאפשר, באמצעות התערבויות אומנותיות, החזרה של המטופל את עצמו מנקודת מבט חיובית.
על פי ויניקוט (1971), תינוקות אשר אינם מקבלים "חוויית מראה" לאורך זמן, היצירתיות שלהם מתחילה להתנוון והם מחפשים להם דרכים אחרות לקבל לעצמם משהו משלהם באמצעות החזרה של הסביבה.
קוהוט דיבר על הקושי של התינוק להתפתח נכון אם הוא לא מקבל הכרה. לדידו, מהות האדם נוצרת מתוך ההכרה הזו והפגיעה במהות הזו תתבטא גם במצוקה וגם בחוויה של חוסר משמעות וריקנות. חסכים מוקדמים אלו יצרו עצמי לא אוטנטי והאדם עלול לחוות את עצמו כחסר ערך. למעשה כאשר הסביבה המגדלת אינה מספקת זולתעצמי אמפתי – נראות והכרה, אנשים יחפשו בכל מני אופנים את המבט הזה שהיה חסר להם.
מדזיני הציעה כי החיפוש הזה מוצא דרכים שונות בבגרות, ושוב ושוב עשוי להיתקל באכזבות ועלול ליצור כישלון וזעם ואף קשיי תפקוד משמעותיים. למעשה, תתקיים השלכה על האחר כזולתעצמי בניסיון לגרום לו לספק את החוויה שלא התרחשה בילדות, בניסיון ליצור תיקון. האדם שלא קיבל הכרה בעצם יחיה חיים שלא ניתן להגדירם כחיים טובים, לדידה של מדזיני.
מדזיני הציעה את הטיפול באמנות כמאפשר שההשתקפויות החוזרות אל המטופל דרך יצירות האמנות שלו בטיפול יהוו מראה אחרת ממה שהכיר, מראה נעימה, חמה ואוהבת. לדידה, חלק ממה שטיפול באמנות מאפשר הוא שההשתקפויות החוזרות אל המטופל יאפשרו חוויה לגמרי שונה מההשתקפויות הפנים נפשיות שלו.
המטופל בעצם מגיע לטיפול כדי להיראות נכונה, להיות מוחזר באופן מדויק על ידי המטפל והאמנות, וגם על מנת שמישהו יראה את החלקים היפים שלו ולא רק את הסבל והכאב. במובן הזה לטיפול באמנות יש יתרון גדול, שכן יש לנו את היצירות עצמן מחד ואת המטופל מאידך.
מדזיני הסבירה כי במקרים מסוימים היא מסייעת למטופל להגיע לאופני הבעה בהם יוכל לחוש נראה ולקבל הדהוד של עצמו גם בעזרת האמנות. לעיתים כמובן מדזיני תחכה שהמטופל יגיע לכך בעצמו, אך לא תמיד – לפעמים יש להעניק למטופל הצעות לאופני הבעה או טכניקות שיאפשרו את המראה החיובית הזו.
בספר חיבוק חזק ולא כואב ורד ביבי, תניה אורן-צ'יפמן ורונית בלנרו אדיב מרחיבות על המודל של קליין שפיתח סטרן: תינוק רעב צורח בשל הרעב שלו, או אז הוא פוגש שד מלא בחלב והכאב מפסיק. תהליך זה גורם לו לחוש שהוא בעצמו יצר את החלב. באנלוגיה לטיפול באמנות, המטופל מגיע מוצף, כואב ורעב. המטופל יפגוש את המטפל שימלא אותו בחומרים המזינים והמרגיעים, דבר שיגרום לחוויה של הרגעה, הכלה וסיפוק מתוך העצמי באופן המשכי לחוויה האישית. באופן הדומה לזה שהתינוק חווה את החלב כתוצר של עשיה שלו, כך המטופל יחווה את היצירה כשלו, גם אם המטפלת סייעה לו להגיע אליה.
מדזיני ציטטה את קליין באמירה כי הדרך להרגעת פחדיו, כאביו ותחושותיו הקשות של התינוק הינה סיפוק צרכיו על ידי אימו. תחושת הביטחון הזמנית שהתינוק מקבל בעת סיפוק הצורך היא הבסיס לתחושת הביטחון שנבנית בכל פעם שהתינוק זוכה לביטויי האהבה וסיפוק הצורך על ידי האם. במובן זה, לפי מדזיני, אם נציע למטופלים אופני הבעה שיאפשרו להם לאט לאט להשתקף באופן חדש, נגלה שהאמנות תאפשר התבוננות חדשה על "המראה שעל הקיר".
בסיפור "שלגיה", האם החורגת מביטה במראה שעל הקיר ומקבלת ממנה אישור שהיא הכי יפה בכל העיר. מדובר, כמובן, באותה המלכה שקינאה בשלגיה על אהבת האב-המלך. כלומר השיקוף של אותה המראה אפשר את החיים של המלכה. מבחינתה – היה זה עניין של חיים ומוות.
המטופל זקוק, באופן דומה לכך, למראה חיה, שתראה את היופי, שהיופי עצמו שווה את החיים. מדזיני מאמינה שאחד התפקידים של המטפל באמנות היא להצית את התשוקה למגע עם החומר, עם העצמי, עם היופי בעולם ובעצמי.
טכניקות משמחות – כיצד מסייעים למטופל למטופל למצוא את שמחת החיים?
כשמטופל נמצא זמן רב בחוויה שלילית, של תקיעות, או במצבים דיכאוניים שנלעסו שוב ושוב בשיח הטיפולי, או כאשר מטופל נמצא זמן רב בחומר שלא מניע אותו וכן הלאה, ניתן להציע התערבויות אלה.
בספר חיבוק חזק ולא כואב ורד ביבי, תניה אורן-צ'יפמן ורונית בלנרו-אדיב מציעות כי כשתינוק מוזן הוא פוגש לא רק את האוכל הקונקרטי, אלא גם איכויות של מגע נפשי. ברגעי ההאכלה מעניקה האם לתינוקה מגע, משהה את זמנה עבור תינוקה, האופן שבו היא מגישה את המזון, החשיבות שהיא מייחסת להקלת המצוקה ולעטיפתו בחוויות נעימות, כל אלו הם מפגש משביע עם העולם. במצבים שונים בתוך הטיפול מבקשת מדזיני לספק למטופל חומרי אמנות שיקלו על המצוקה שלו וישביעו אותו. בנוסף, החומרים והיצירה יתנו למטופל חוויה של התבוננות והתפעלות ממה שיצא ממנו. הדבר יכול להפגיש את המטופל עם כוחותיו. הטיפול באמנות במצב זה מספק מזון מטאפורי, מזון נפשי יפה, ייחודי, טעים.
האופן שבו המטופל יסתכל על העבודה יאפשר לו לחוות את עצמו כיצירתי, כבעל ערך, כחיוני. וכמו כן – הוא יראה את עצמו בחזרה, בהשתקפות של האמנות, כפי שהציע ויניקוט.
"הטכניקות המשמחות" מאפשרות גם למטופל בעל הידיים השמאליות להרגיש, נראה, מסוגל ויכול, לחוש שהוא יצר משהו יפה שהוא יכול להתפעל ממנו.
מספר דוגמאות שנתנה מדזיני להתערבויות כאלה:
מדזיני הציגה תיאור מקרה בו היא הבהירה כיצד עבדה עם מטופלת דרך שלל "טכניקות משמחות", עבודה שהביאה לתוצאות טיפוליות מרשימות. תיאור המקרה לא יובא כאן מסיבות של חיסיון.
אליבא דה ויניקוט, כשמטופל נהנה ומשחק הוא עשוי למצוא דברים חדשים בעצמו ובעולם ולהפתיע את עצמו. אנחנו כמטפלים צריכים לספק למטופל סביבה שתאפשר לו גם הנאה וגם הצלחה בתוצר האומנותי. כי כשמטפל באמנות יציע למטופל להתענג על החומר, להתפלש וליצור משהו יפה, יסתפק הצורך שלו לא על ידי האם, אלא על ידי האמנות. תחושה סיפוק זו יכולה לעזור לו לחוש נאהב ואהוב.
מדזיני חתמה את הרצאתה בציטוט מתוך שיר של שלומית כהן אסיף:"הוא אינו יודע איך הוא ניראה, בבית אין לו מראהאת עצמו לא פגש, את עצמו לא ראה...."
בהרצאה זו הוצג מחקר שבחן את תפיסותיהם של מטופלים לשעבר את משמעות הטיפול הקבוצתי באמצעות הבעה ויצירה שעברו בילדותם. במסגרת המחקר, אשר התבסס על מתודולוגיה איכותנית, ראיונות עומק נערכו עם 20 מטופלים לשעבר, אשר השתתפו כולם בטיפול קבוצתי בהבעה ויצירה במסגרת "משעולים" – המרכז הירושלמי לטיפול באמנויות.
החוקרים הציגו את ממצאי המחקר באמצעות ציטוטים של המשתתפים במחקר - מטופלים בטיפול בהבעה ויצירה לשעבר. בנוסף, ההרצאה לוותה בהצגת וינייטות מתוך טיפולים בהבעה ויצירה המתקיימים כיום במסגרת "משעולים".
חלק ניכר מהמטופלים הביעו את התחושה שבטיפול בהבעה ויצירה התאפשר להם לבטא את תחושותיהם ללא צורך במילים, דבר שהקל עליהם להתבטא. כך למשל: "יש בזה משהו משחרר שאני לא יודע להגיד את זה במילים אז נעשה בזה מוסיקה", וכן "אני אישית פחות התחברתי לקטע של הדיבורים דווקא האומנות היה לי יותר טוב".שתי תמות מרכזיות עלו בהתייחס לתפיסותיהם של המשתתפים את תהליך הטיפול שעברו בילדותם: האחת לפיה הטיפול נתפס כמעין "יקום נפרד, מעבדה להתנסות חברתית", והשנייה לפיה נתפס הטיפול כ"סביבה מחזיקה ומאפשרת".
בהתייחס לתמה הראשונה, הוצג כיצד המשתתפים הדגישו את ההפרדה הגמורה שהייתה בין עולם הטיפול לעולם שבחוץ, הפרדה אותה ציינו כמיטיבה ומשרה ביטחון – "זה היה מקלט. אני זוכר שההורים גם לא היו מורשים לרדת למטה. זה עולם שלנו"; "יכולתי פשוט להיות מי שאני בלי שום חשיבה על ההשלכות של זה כי ידעתי שהסיטואציה הזאת מנותקת משאר העולם". הטיפול הוצג כמרחב נפרד, מנותק ושונה ממציאות החיים הרגילה ובכך אפשר למשתתפים להתנסות בתפקיד חברתי השונה מזה שהתרגלו וסיגלו לעצמם. כך למשל, היו משתתפים שחשו שהחוויה בטיפול אפשרה להם להפוך "מזנב לאריות לראש לשועלים", להפוך מילדים שקטים שאינם נמצאים במרכז העניינים, לילדים משמעותיים, מובילים ונמצאים במרכז. על התנסות מעין זו משתתפים סיפרו כי "אף פעם לא הייתי המסמר של הכיתה... בטיפול הייתי גורם... אמרו לי שהייתי גורם מפתח". אחת המשתתפות תיארה חוויה של נראות בקבוצה הטיפולית אל מול החוויה עמה הגיעה לטיפול כאילו היא אינה נראית: "אני מאלה שדיברו יותר (בקבוצה). זה אולי הפעם היחידה בחיים שלי." משתתף אחר סיפר שבעוד שבכיתה התקבע בתפקיד הליצן, בקבוצה הטיפולית הצליח לתפקד כמנהיג: "נכנסתי לאיזה מקום בחבורה, או הדמות שסיגלתי לעצמי של הליצן שכל הזמן צוחק על עצמו... הרגשתי שהמקום שלי בקבוצה [בטיפול] היה הרבה יותר טוב לי. זה היה מקום שהרגשתי יותר נוח להיות בו מוביל או להשפיע".
בהתייחס לתמה השנייה, לפיה תפיסותיהם של המשתתפים את הטיפול הייתה כ"סביבה מחזיקה ומאפשרת", הוצגה הגדרתו של וויניקוט, אשר טבע מושג זה בהתייחס ליחסי אם-תינוק (1960): בסביבה מחזיקה טובה דיה, הפעוט הרגוע, פתוח ובטוח מפתח תחושת חיוניות מאוחדת המעודדת התנהגות ספונטנית ותהליך של "גילוי יצירתי" של "פוטנציאל העצמי" שלו או שלה.
בדומה לאותה סביבה מחזיקה ומגנה אותה יוצרת האם על פי תיאורו של וויניקוט, משתתפי המחקר חזרו והדגישו את התחושה הבטוחה אותה חשו בקבוצת הטיפול אשר אפשרה להם ליצור ולהתבטא בחופשיות. כך, למשל, סיפרו: " הרגשתי שהילדים לא ישפטו אותי שמה... לא יצחקו עליך מה שציירת, לא יצחקו עליך מה שפיסלת. זה לא כמו בבית הספר"; "הרגשתי נוח בקבוצה הרגשתי שאני יכולה לדבר ושיכבדו אותי"; "לא הרגשתי שאני לא אפגע אבל הרגשתי שאם אני אפגע אז יהיה מקום לתקן את זה. אף פעם לא יקרה שאני אצא משם עם תחושה שאני פגוע... המנחים שם באמת נתנו תחושה מאד ברורה שזה מקום בטוח. במקום הזה יהיה לי טוב. תחושה מאד של ביטחון במקום הזה".
לבסוף, המשתתפים דיווחו כי הם הצליחו לקחת את התנסויותיהם מהטיפול ולהשתמש בלמידה זו בחיים שמחוץ לו: "הייתי פחות חשדן, פחות נעלב, פחות סגור... יצאתי משם עם יכולת להתקשר יותר טוב עם בני אדם"; "(ללא הקבוצה) אני לא חושבת שהייתי הופכת לבן אדם שאני היום. אני חושבת שהייתי יכולה להישאר עדיין בנאדם סגור שמפחד לצאת לעולם".
החוקרים משייכים את ההשפעה המיטיבה שעולה מתוך תפיסותיהם של משתתפי המחקר את הטיפול שעברו בילדותם, במידה רבה למאפיינים החווייתיים והבלתי מילוליים שהתאפשרו בתוכו. זאת, בהתאם להצעתו של Schore משנת 2011 לפיה: "ברמה הבסיסית ביותר, העבודה של פסיכותרפיה אינה מוגדרת על ידי מה שהמטפל באופן מפורש, באופן אובייקטיבי עושה עבור המטופל, או אומר למטופל. אלא מנגנון המפתח הוא כיצד באופן סובייקטיבי להיות עם המטופל". לפי Schore (1994) ו-Siegel (1999) התפתחות בריאה מיוחסת לתפקיד המכריע של יחסי מטפל-תינוק קשובים ורגישים, אשר מתאפיינים בתקשורת לא מילולית, שהוכרו כמשפיעים על עצם המבנה של המוח המתפתח. כך, בקבוצה בטיפול ביצירה והבעה, המתמקדת בתהליכים חווייתיים של Bottom up דרך מנגנונים של תקשורת בלתי מילולית, המדגישה יחסים קשובים ורגישים, התאפשר שינוי מיטיב אשר ייתכן כי השפיע על ההבניות הפנימיות של המשתתפים.עם כניסתם לקבוצת הטיפול, משתתפים אשר היו פצועים כילדים על ידי חוויותיהם החברתיות, זוכרים את פחדיהם וחרדותיהם. באותם מקרים שבהם הטיפול הצליח לאמץ ילדים אלו אל חיק החום האנושי של הקבוצה, הם זוכרים כיצד פצעים ופחדים אלו נסוגו בהדרגה, וכיצד הצליחו לחוות עצמם מחדש בכאן ועכשיו של יצירה ומשחק.
פאנל זה היה פאנל מרגש, שעסק בזהות המורכבת של המטפל באמנות, המושרשת ברגל אחת במעיין האמנות וברגל השנייה במעיין הפסיכותרפיה. כך נוצר תחום אינטגרטיבי ואידיוסינכרטי.
בתחילת הפאנל, סיפרה ד"ר אופירה הוניג על עבודת האמנות "כניסה ביציאה" (של איה פלדמן ושלה). עבודה זו אפשרה לקהל הצופים בתערוכה, בגלריית הלנה רובינשטיין, זכות להבעה אמנותית-רגשית, המתייחסת לחווייתם בתערוכה, ביצירה. כך, היצירה עצמה, בעודה מוצגת במוזיאון, השתנתה בכל רגע בהתאם לבחירות של הצופים-המשתתפים בה.
לאחר שכל אדם צפה בתערוכה, הוא עבר ב"תחנת איסוף רגשי של הצופה" ושם נשאל "איך אתה מרגיש עכשיו, לאחר החוויה בתערוכה?" והתבקש לבחור צבע המתאר את הרגשתו. תגובתו של הצופה בצבע, הייתה חלק מהיצירה הקולקטיבית שהינה עבודת האמנות – "כניסה ביציאה".
הצגת העבודה "כניסה ביציאה" של ד"ר הוניג וגברת פלדמן פתחה את המושב, שבהמשך נשזרו ההרצאות אלו באלו ויצרו מעין טריפטיכון המישיר מבט באומץ על מצב הזהות המקצועית של המטפלים באמנות בישראל בימים אלו.
מיכה קטן הציג בהרצאתו את עבודותיו של האמן ארתור ביספו דו רוסריו (Arthur Bispo do Rosário), אמן ברזילאי אשר יצר במשך חמישים שנה, במהלך היותו מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, ללא תרופות וללא טיפול פסיכולוגי. קטן הציג את עבודותיו של של רוסריו כדוגמא למודל הרואה באמן: האמן יכול להתמיר באמצעות היצירה שלו דברים שאין להם ייצוג, לפתח חשיבה ושפה במצבים נעדרי שפה וללוש חוויות לתוצר אמנותי.
קטן השתמש ברעיונותיו של ביון, והציע כי מצבים נעדרי שפה הינם מצבים בהם מתרחשת "מתקפה על חיבורים". קטן הדגיש כי האמן והמטפל, כל אחד בדרכו, יכולים ו/או חייבים לעמוד במצבים כאלה. רוסריו האמן, יכל למצב כזה – הוא הצליח לעמוד בפסיכוזה, דרך אפיק היצירה, הדמיון, החלום וההזיה בהקיץ. קטן שיער שרוסריו הצליח לעמוד בכך משום שהיצירה שימשה לו כמיכל. הוא המשיך והציע כי לאומנים, היצירה משמשת כמיכל במצבים של מתקפה על החיבורים, ובדומה לכך, היצירה יכולה להוות מיכל עבור המטפל במצבים כאלו בקליניקה.
שלומית רינת הציגה דרך שירתה שלה וכן דרך סיפורה של האמנית סופי קאל, את הזווית בה "האמנות היא התרפיה" (כדברי סופי קאל), ותארה כיצד האמנית משתמשת באמנות כהגנה המאפשרת לה ליצור ובו זמנית למחות דרך מעשה היצירה שאינה קונבנציונלית.
שלומית הראתה כיצד בחירתה של קאל בהתבוננות חודרנית באחר אפשרה לה להתבונן בצורה מעמיקה גם בעצמה, לברוא מחדש את סיפורה האישי ולשבץ בו בצורה מרעננת וחדשנית לזמנה, חלקיקי זיכרון ומשאלות לב. דרך התבוננותה של שלומית במעשה היצירה של קאל, היה ניתן לראות כיצד מעשה האמנות כשלעצמו, מרחיב את "שפת הנפש".
דוגמא מרגשת הייתה עבודתה של קאל בחדרו של פרויד; סופי קאל מחפשת נראות ובודקת אותה בחדרו של פרויד בלונדון, מחברת בין עולמות, האמנות והפסיכואנליזה, מתארחת בגלריה וטווה מהלכים אישיים בתוכה.
זאת ועוד, באמצעות הקראת שיר מתוך ספר השירה שפרסמה שלומית רינת עצמה ובאמצעות סופי קאל, שרטטה רינת זהות אפשרית של המטפל באמנות, העובר מעמדת המטפל לעמדת האמן, כשלם המכיל את חלקיו שלו ומאפשר למטופל היוצר להביא את כל חלקיו, לפרוס אותם בחדר, להשתעשע בהם ולברוא את עצמו מחדש.
איה פלדמן, הציגה את מסעותיו של המטפל באמנות להגדרה עצמית. על מפה גיאוגרפית, שרטטה פלדמן את הגבולות המתכווצים, המתרחבים, הנפרצים והננעלים שבין מקצועות האמנות, הפסיכותרפיה באמנות, ובין הפסיכותרפיה האנליטית.
פלדמן אספה את המושגים שנפרסו במהלך המושב ושרטטה עבורנו מפה חדשה, היוצאת נגד חווית פיצול אפשרית ומלחמה בין השפה הוורבלית לשפת האמנות.
כך הודגש הצורך בהעצמת המקום השלישי, האוטונומי בזהות המטפל: "הפסיכותרפיה באמנות". מרחב שלישי זה יונק דרך שורשים המסתעפים הן מתוך הידע התאורטי והמעשי באמנות והן מהתאוריות האנליטיות. מרחב שלישי זה יוצר מרחב טריטוריאלי אינטגרטיבי, מיוחד וספציפי, של המטפלים באמנות שמקצועיותם מתבטאת בכך שהשפה הוורבאלית, הדימוי הוויזואלי והחוויה – אחד הם. זהו מרחב בו המטפל והאמן אחד הם וכך גם המטופל והאמן שבתוכו.
לדידה של פלדמן, טיפוח נוכחות אינטגרטיבית זו תדייק את נוכחותו של הפסיכותרפיסט באמנות אל מול מטופליו, תעצים את כוחות המטופל להתמודד מול "מתקפות על חיבורים" ותספק את העוצמות לעבור דרך חללים סגורים, שנראים בלתי עבירים.
לסיכום, בפאנל הוצגה התזה כי יש חשיבות וכוח להצגת מעשה האמנות, של יוצרים שהם מטפלים ויוצרים שהם מטופלים. כך, ניתן לראות בגל האמנות הזה כ"יצירה כתהליך".
