שירלי סלע וינטר
בעבודה בקליניקה, מטפלים פוגשים בסבל ובכאב האנושי אשר נוגעים בחוויית הבדידות ובקשיים סביב אינטימיות. שורשיו של הקשר המורכב בין אינטימיות לבדידות, טמונים בהתפתחות הרגשית של האדם ולכן הנושא מהווה את אחד מנושאי הליבה של הפסיכותרפיה. הכנס "אינטימיות ובדידות – מאז ועד עולם", אשר נערך על ידי האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, עסק בדיוק בנושאים אלו ובמסגרתו הרצו ד"ר מירב רוט, אלינה שלקס, ד"ר בועז שלגי, דפנה הומינר, שמואל גרזי ורות ליס. הכנס נגע גם במשמעות שמקבלות חווית הבדידות והאינטימיות בעולם הטכנולוגי בו אנו חיים, אשר מאפשר ריבוי קשרים המתווכים על ידי הטכנולוגיה. נבחנה השאלה האם אנחנו בודדים פחות היום? ואילו השלכות יש לזה על הפסיכותרפיה?
בהרצאתה, הביאה ד"ר מירב רוט את סיפורו של ש"י עגנון – "ידידות", המופיע בספרו "ספר המעשים" (1932). בעזרת הסיפור הדגימה ד"ר רוט חלק מן ההמשגה הפסיכואנליטית אודות בדידות ואינטימיות. בסיפור "ידידות", הגיבור לוקה באמנזיה באשר לכתובת ביתו מיד לאחר שאשתו שבה ממסע ממושך. ד"ר רוט מציעה כי שכחה זו היא מעין "תעלול" של הלא-מודע, ומשתמשת בסיפור על מנת להראות כיצד בקשרים האינטימיים ביותר מתקיים יחס דו-ערכי: מחד, כמיהה לקרבה ואחדות, ומאידך, רצון להיפטר מן האובייקט, וביחד אתו, מן הכאב הכרוך בכל קשר אינטימי.
ד"ר רוט הזכירה את עבודתה של מלאני קליין, הגורסת כי הבדידות היא חוויה אינהרנטית לקיום ולכן בני אדם כואבים אותה וחרדים ממנה החל מהרגעים הראשונים של גילוי הנפרדות מן האם. כיוון שכך, ידיעת הנפרדות והבדידות עלולה להוביל להפעלתם של מנגנוני הגנה כגון פיצול, הכחשה והשלכה. באורח פרדוקסלי, באמצעות מנגנוני הגנה אלו מבודד האדם עצמו מזולתו ביתר שאת, ואף מחלקים שונים בתוך עצמו, המושלכים ממנו. הסיפור של עגנון חושף את הרצון הלא-מודע של היחיד לגרש את האובייקט, הנובע מדחף המוות והחרדות שהוא מעורר, שיש לו חלק חשוב בעיכוב המעבר מבידוד לבדידות, ומבדידות לאינטימיות. מתוך כך, רוט טענה כי עלינו להכיר בתפקידו של דחף המוות כשותף סמוי בכינון כל הקשרים שלנו.
ד"ר רוט המחישה דרך הסיפור וכן באמצעות דוגמאות קליניות, כיצד הצורך של האדם להיפטר מכאב וחרדה, ובמובן זה – מן האובייקט, מתגלם גם ביחס בין המטפל למטופל. היא הציעה כי המטופל שואף להיפטר מן המטפלת הממשית, אשר לעולם תכזיב אותו לעומת הפנטזיה האידיאלית שלו על אינטימיות ואחדות מלאה עמה. רגעים שונים במהלך השעה הטיפולית, ובייחוד רגע הפרידה בסיום הפגישה, פורמים לדבריה של ד"ר רוט את אשליית האחדות ומעוררים את כאב הבדידות. יתרה מכך, אפילו במטפל ישנו חלק המבקש, גם אם באופן לא מודע, 'להיפטר מהמטופל'. זאת, באופן הדומה למשאלתה של האם להיפטר מעול תינוקה, דווקא בשל עוצמת הקשר, כובד המשא, האחריות והאשמה.
דווקא מתוך הקשיים העולים ביחסי המטפל-מטופל, מהווה המרחב הטיפולי הזדמנות יקרה לעיבוד החרדה והכאב הכרוכים באינטימיות, וכן בבדידות האינהרנטית והבלתי-נמנעת הטמונה בקשר עם האחר. בכל קשר באשר הוא, ובייחוד בזה הטיפולי, מתחדדת העובדה כי כל ברית אינטימית ניתנת להתרה, וכל פרשנות מוגבלת ביכולתה לפגוש את מלוא ההוויה של המטופל. אינטימיות יכולה להיווצר רק מתוך הכרה וכבוד למתח הנצחי הכרוך בין הבדידות לאחדות, ולהבדל ביני לבין האחר. יחד עם זאת, הכרה זו מאפשרת גם טרנספורמציה מכריעה באופן ההתמודדות עם החלקים הכואבים הללו. באמצעות ההכרה במתח, ניתן לוותר על שימוש במנגנונים פרימיטיביים המבקשים להתכחש לנפרדות, לטובת עמדה דפרסיבית, המכירה בנפרדות ומתאבלת עליה. עמדה זו מאפשרת להפוך את הבידוד ההגנתי ל"לבד" קיומי, אשר לצדו ישנה אפשרות ל"יחד" אינטימי, עמוק ועשיר. עמו, הציעה ד"ר רוט, נולדים גם הכרת תודה, כנות, פתיחות ואפילו הנאה מן המרווח שבין העצמי לאחר, ההופך עתה לאתר מסקרן לגילוי ויצירה משותפים.
גברת אלינה שלקס עסקה בהרצאתה במצבי ריק נפשי ובהיבטים תאורטיים שונים (בעיקר בחשיבה הצרפתית), המאפשרים העמקה במושג זה ובהיבטיו ההתפתחותיים. ההרצאה העלתה שאלות מורכבות לגבי יכולתנו הטיפולית להתמודד עם מצבי ריק נפשי, הן ברמה הקלינית והן ברמה התאורטית. שלקס פתחה את דבריה בהתייחסות למושג הרִיק הנפשי, הנוגע בדרך כלל לאזור נפשי רֵיק ונעדר תוכן, צורה, מבנה, משמעות או ייצוג סמלי. ברמה החוויתית, נהוג לתאר מצב זה באמצעות דימויים כגון תהום, כאוס, חור שחור, ריקנות, כלום ודממה. כוחם של דימויים אלה משקף את טיבן של החרדות הבלתי נסבלות אשר מסתתרות מאחוריהם, דהיינו, הפחד ליפול לנצח, להגיע למצב חסר צורה, להיות מרוקן מקיום נפשי ומיכולות חשיבה, לאבד מגע עם העצמי ועם הזולת. לטענתה של שלקס, במצב ריק זה לרוב נעדרת היכולת להתבוננות עצמית, מה שמצריך הקשבה לאופני התבטאות אחרים דרכם הריק הנפשי מוצא את ביטויו.
בתיאור מקרה שהציגה שלקס, אשר לא יובא כאן במלואו מפאת שמירה על צנעת הפרט, סופר אודות מטופל שהריק הנפשי שלו בלט מאחורי קיום רווי עשייה, גרייה מינית מרובה, הגנות מאניות ויחסים היצמדותיים עם הזולת. המטופל היה חסר יכולת להרגיע את עצמו ולא הצליח לתפוס אובייקטים משמעותיים בחייו כבעלי משמעות ונוכחות ממשית. הוא היה מוצף בחרדות רוב הזמן, אשר הפכו למסמנות של סכנת מוות נפשי וגופני תמידי. המטופל חי עם פנטזיות רבות של היוולדות מחדש ויצר כל פעם מצבי התחדשות בחייו; אך כל התחדשות שכזו עוררה בו זמנית גם חרדות עמוקות וקריסה נפשית אשר היו קשורות לחוויות מוקדמות טראומטיות. כך, בפועל, הוא חי במקצב של התמוטטות-התאוששות-התמוטטות. גם נוכחות המטפלת לא נחוותה על ידו כממשית וברת ייצוג, ולכן הוא נותר שוב ושוב בהרגשה שהוא לבד בעולם וחש מוצף בחרדה. ניתן היה לראות בהתנהלותו של מטופל זה את אימת ההתאיינות של הנפש, אשר הובילה ליצירת כר נרחב של הגנות בעלות אופי מאני או אוטיסטי, בעיקר מסוג ההזדהות ההיצמדותית, לצורך הדיפת ה"כלומיות המאיימת". אמנם הגנותיו של המטופל היו מרגיעות לזמנים קצרים, אך מעבר לכך הן הותירו אותו תשוש, חרד, בודד וריק.
כהנגדה לשימוש בפנטזיות על לידה מחדש ולהגנות בעלות אופי מאני, שלקס תיארה שימוש נוקשה ואוטיסטי במקצב כהגנה נוספת מפני ריק נפשי. היא תיארה כיצד בטקסטים ספרותיים שונים נעשה שימוש במקצב כמארגן ומקנה צורה במצבי ריק נפשי. כהדגמה לשימוש המכני-אוטיסטי במקצב, שלקס הציגה והתייחסה למחזה "נד-נד" (Rockaby), של סמואל בקט, בו אישה גלמודה מקשיבה למונולוג של עצמה כאשר היא זזה קדימה ואחורה, מעלה ומטה. האישה נשארת בכיסאה, אך מחפשת נפש חיה שאולי תהיה דומה לה, נפש אחרת מבעד לחלון ביתה. במהלך המחזה, ניתן להבחין בעיניים הקפואות שלה שאינן מסוגלות לתפוס כל נוכחות אנושית אחרת. האישה מבטאת את חוסר היכולת לקשר, המביאה לנסיגה קטלנית, והקיום שלה נעדר כל מבנה פנימי מחזיק. בדבריה, שלקס הדגישה מרכיבים מכניים חזרתיים במקצב הדיבור והתנועתיות של הדמות במחזה "נד-נד", במבנה הטקסטואלי של המחזה עצמו וכן בכתיבתו של בקט באופן כללי, כאשר כל אלה מהווים אמצעי הישרדותי אל מול הריק הנפשי והאימה הלא מנוסחת המלווה אותו.
ד"ר בעז שלגי שילב בהרצאתו את המושגים בדידות ואינטימיות, השזורים בספרו של דה לוקה – "מסע בעקבות שלושה סוסים". הוא תיאר את הספר כמסה העוסקת בטראומה והחלמה, כמו גם תנועה בין בדידות ואינטימיות. בספר זה, הגיבור חווה אהבה מאוחרת, אשר מחדשת אהבה ישנה מן העבר על דפוסיה ומורכבויותיה. כל מה שניסה לברוח ממנו הגיבור הראשי בעבר, חוזר אליו כעת בהווה הספרותי. הגיבור יודע את חלקו בבדידות ובורח מאינטימיות ומתוך כך הבדידות והאינטימיות שזורות בסיפורו, מסתבכות ומשקפות את תהליכי נפשו. ד"ר שלגי, כמו גם דה לוקה, מכניסים אותנו לעולם עמוק ומרתק מבלי שלרגע מתפוגגת בדידותו של הגיבור. ניתן להבין מהספר ומדבריו של ד"ר שלגי, כי אין אינטימיות ללא בדידות ולהפך – חוויות הבדידות עמוקה וצורבת, אך דווקא משם צומחת אינטימיות שאין כמותה. לעומת זאת, בדידות ללא אינטימיות היא מרה, חזרתית, קפואה וטראומטית. הבדידות מחוברת באופן עמוק למהות האדם בעולם, ולא תיתכן אינטימיות בלעדיה. האינטימיות תנסה תמיד לצמוח מתוכה, אך לעולם לא תחליף אותה, לעולם לא תשבש את כוחה או את שורשי העצב שבה.
בספר, בעל בית מרזח מספר לגיבור כי חייו של אדם נמשכים כמו חייהם של שלושה סוסים. ביחס לכך, ד"ר שלגי חילק את הרצאתו לפי שלושת החלקים של הספר או שלושת הסוסים. בשלב הראשון (הסוס הראשון) מתוארות הבדידות, האהבה והטראומה. הגיבור יושב בטרטוריה בדרום איטליה, לאחר שעבר שנים של הרס ורדיפה בארגנטינה. בשנות ה-20 שלו, הגיבור פגש את אהובתו מתוך בדידותו כאשר הוא מטפס על הר בדולומיטים. הוא נוסע אחריה לארגנטינה ושם הוא חי איתה ואוהב אותה. בהפגנה נגד המשטר בארגנטינה, אהובתו נקרעת מידיו והוא מתחיל במסע בריחה מהחונטה הצבאית השולטת. הוא יודע שאהובתו מתה, אך מקווה בכל זאת שיום אחד יפגוש בה שוב. תוך כדי הבריחה, מתוך הטראומה, הוא פונה לבקש נקמה ומחליט להרוג קולונל. הוא אורב לו בפתח ביתו, יורה בו והורג אותו. בלילה ההוא, כשהרג את איש הצבא ונקם את אובדן אהובתו, הרג הגיבור את הסוס הראשון. מאז הוא לבד, בורח מחיילים ומעצמו ודומה כי הוא גוזר על עצמו חיים של בדידות.
בחלק השני (הסוס השני) של הספר, עוסק דה לוקה על פי ד"ר שלגי, בבדידות, אהבה ושחזור. לאחר מנוסה ארוכה, הגיבור פוגש בעל בית מרזח שמיד מבין שהגיבור הרג את הסוס הראשון שלו, ומעלה אותו לספינה שלוקחת אותו לאירופה – מולדתו. בעל בית המרזח דורש ממנו להשאיר הכל מאחור, ובמיוחד את האקדח שלו שהפך כבר לחלק ממנו. כאשר הגיבור מגיע לאיטליה, הוא גוזר על עצמו בדידות ונעשה לגנן. שנים אחר כך, בשנות החמישים לחייו, באחד הימים פוגש הגיבור אישה בטרטוריה ששמה לילה. לילה מושיטה לגיבור את מספר הטלפון שלה על פתק והוא מתקשר אליה. האהבה ביניהם פורחת מיד והיא למעשה הסוס השני. הם כובשים זה את זה, בכאב המוכר להם, בבדידות המוכרת לשניהם, חדורים בבדידות גם כשהם הכי ביחד. החסר והאין נוכחים כל הזמן בתוך היש של השניים, אך לילה מצליחה לחדור ללב הגיבור שנאטם זה לא מכבר.
לצד האהבה הגדולה, הטראומה מחלחלת מיד לקשר, כאשר כל אחד מבני הזוג מביא את הטראומה האישית שלו אל הקשר עם האחר. קודם הם חווים את האהבה, אך אט אט הטראומה נשזרת ומשתחזרת ביניהם. הטראומה של לילה מתגלה בערב אחד, כאשר היא מספרת שהיא עובדת בזנות. היא מצפה שהגיבור יגעל ויעזוב אותה, אך הוא נשאר. הוא מנסה שלא לספר לה את הטראומה שלו, אך בסוף לא עומד בכך ומספר לה. בלשונו של לוואלד – הסוס הראשון הופך מרוח רפאים לאב קדמון כאשר סיפור הרצח מסופר. דרכיה של הטראומה מובילות לשחזורה ולמה שלמעשה פרויד כינה החזרה הכפייתית. צלו של השחזור נופל על הטראומה ולא מאפשר לחוות אותה כעבר, אלא כהווה שקם על הגיבור שוב ושוב. לא ניתן להשתחרר מן העבר על ידי סיפור שלו ולכן צריך לחיות אותו. ד"ר שלגי מצטט מדבריו של ראסל ואומר כי ככל שהחוויה טראומטית יותר, כך היא תכפה את שחזורה, שכן עבור החוויה הטראומטית, השחזור הוא התקווה היחידה לריפוי. הוא מוסיף ואומר, שהכניסה לתוך הטראומה היא זו שיכולה לשחרר אותנו ממנה, או לחילופין לקבור אותנו בתוכה.
בסיפור, אהבתה של לילה מביאה את הגיבור לספר את הטראומה שלו, והטראומה של לילה מביאה אותו לשחזר אותה. לילה חוזרת ממפגש עם גבר אחר, ומספרת כי היא החליטה להפסיק עם עבודת הזנות. אבל, היא אומרת, מהזנות אי אפשר סתם לפרוש: יש לברוח או למות. היא מספרת כי ישנו גבר שרודף אחריה ולכן אלו הן האופציות העומדות מולה. לילה לא מבקשת מהגיבור שיהרוג את הגבר שמאיים עליה, היא בוחרת להתמודד עם האיום בדרכה. לילה והגיבור מבלים לילה של פרידה יחד, אך במהלך הלילה הגיבור מחליט שהוא יהרוג את הגבר במקומה, ולכן מחליט ללכת לבד ומתכנן את הרצח.
בהמשך הסיפור, מגיע הגיבור שלנו לסוס השלישי, סוס של בדידות, אהבה ותיקון. מערכת יחסים נוספת היא זאת שנושאת את הגיבור מהשחזור לתיקון. סלים הוא מהגר עבודה מאפריקה שהגיע לתקופה קצרה והופך במהלך הספר לחברו של הגיבור. הגיבור מעניק לו פרחים מהגן שהוא מטפח במתנה, ללא תשלום, וסלים מוכר אותם. סלים נכנס לסיפור בשקט, בעדינות, אט אט, אבל משנה אותו לגמרי. את סלים, הגדיר ד"ר שלגי, כידיד שנכנס הכי עמוק, הכי ביחד. אותו יחד שמתוכו אפשר לשחרר ושרק מתוכו הלבד לא קפוא, אלא חי, פועם, אוהב והולך. הרבה לפני הלילה הנורא ההוא עם לילה, סלים חוזה את עתידו של הגיבור ואומר לו שהוא צריך לעזוב, שכן הוא רואה בעתידו דם. הגיבור אינו מבין את דבריו ושולל אותם, אבל גם מאמין להם באותה העת. למחרת הלילה הקשה עם לילה, היום בו מתכנן הגיבור את הרצח, סלים פוגש בו ומשנה את מסלול אותו היום ומסלול חייו.
הגברת דפנה הומינר פתחה את הרצאתה באמירה כי בעוד הבדידות נמצאת בבסיס החוויה האנושית ומביאה איתה שלל רעות חולות, האינטימיות הינה בעלת איכות מרפאת המציעה אפשרות להפגת הבדידות. הומינר טענה כי שאלת הבדידות היא מרכזית ביותר בתיאוריית החסך, והיא התמקדה בהרצאתה בתיאוריה זו כפי שניבטת דרך עיניהם של ויניקוט, באלינט, קוהוט ואחרים. בפתיחת ההרצאה התייחסה הומינר למאמרו של ויניקוט, "היכולת להיות לבד" (The Capacity to be alone, 1958), אשר מדבר על החוויה הבסיסית של להיות לבד בנוכחות האם. זהו סוג מסוים של יחסים בין התינוק לאם, בתוכם ניתן לחוות אמון. אם "טובה דיה" אשר נוכחת כסביבה מחזיקה, נענית ואינה מבליטה את הסובייקטיביות שלה. כך, הפעוט חווה חוויה כאילו הוא לבד, בתוך הסביבה האימהית. כשיגדל הפעוט וישהה ללא חברת האם, אליבא דה ויניקוט, גם כשהיא נעדרת פיזית עדיין תהיה שמורה עמו חוויה של אם-סביבה-מגנה, אשר יוצרת תחושה של "לבדיות שלווה". באלינט, חברו של ויניקוט ועמיתו לאסכולה העצמאית של הפסיכואנליזה הבריטית, האמין כי האדם נולד במצב של התייחסות רבת עוצמה לסביבתו, מבלי שיהיה מודע לכך או יקדיש לכך תשומת לב רבה. במצב ראשוני, על פי באלינט, קיימת שלמות הרמונית בין האם לתינוק, מבלי שהתינוק יטריח עצמו בשאלה מי הצריך ומי הנענה. המשגתו של באלינט בדבר: "השבר הבסיסי", מתארת את המצב ההפוך להרמוניה זו, תחושה של חסך וחוסר הנובעים מחוסר בהרמוניה. אותו החסך ילווה את האדם כל חייו, לפי באלינט.
לעומת זאת, קוהוט, המשיכה הומינר בסקירתה, גילה תגליות נוספות הנוגעות לצורך שלנו באחר ולתפקידו המשמעותי, הן בינקות והן בבגרות. הוא הגדיר את מושג ה"זולתעצמי", אשר מרמז, לפי הומינר, כי אין מצב בריא של ניתוק מהסביבה וכי מבנה הנפש הינו מטריציוני כך שחומר הבריאה הוא ציפייה מתמדת לנוכחות אמפתית והיענות סביבתית קבועה. הבדידות, על פי קוהוט, היא לעולם שבר הנובע מכשל של זולתעצמי, שאי אפשר להתקיים בו נפשית. הומינר הציעה כי אליבא דה קוהוט, קיים רצף בין בדידות ואינטימיות, ואל הרצף הזה אנחנו מכוונים את פעילותנו בעולם, כיוון שאנו זקוקים לזולתעצמי וכן זקוקים לחוויה של היותנו זולתעצמי עבור אחרים. לדבריה, כולנו מחפשים אהבה כניסיון לגאול את עצמנו מבדידותנו על ידי האמפטיה. לפיכך, הזוגיות יכולה לענות, גם אם באופן חלקי, על אותו החסך שנוצר בילדות. היא עשויה להוות מרחב נפשי להתפתחות של כל אחד מהשניים, שכן זהו מצב של הטענת אנרגיה נרקיסיסטית עבור בני הזוג. התשוקה, על פי פסיכולוגיית העצמי, היא כמיהתו של האדם לחוויה של שלמות ואחדות נרקיסיסטית מתוך התמזגות עם אדם אחר. זוהי כמיהה בראשיתית ועצומה, תשוקה השואבת כמגנט את בני הזוג ואינה מוסברת רק במשיכה מינית או פורקן לאנרגיה ליבידנאלית, אלא בחיזוק הזיקה לזולתעצמי שאנחנו זקוקים לה כל חיינו.
נשאלת השאלה, מדוע לעתים קרובות הופך הגעגוע לגן עדן זוגי לחיים שלמים של גיהנום. הומינר הצביעה על כך שהצורך לאינטימיות והקושי לחוות נפרדות, בשילוב עם פחד לשחרר את האחיזה בנרקיסיזם העצמי ולחוות נרקיסיזם זוגי, עלולים יחד להקשות מאוד על יצירת זוגיות בריאה. הדבר מתרחש כמובן מפציעה ישנה ולא מודעת, אשר התהוותה על פי רוב בילדות המוקדמת. לכן, לעיתים הבחירה בבדידות מהווה בחירה הגנתית, שכן האדם יודע כי מתוך הקשר עלולה להתעורר אצלו טראומת ילדות נשכחת והוא עלול לחוות בשנית את הטראומה שחווה כשנשמט מהסביבה הראשונית שלו. במצב כזה, אהבה טומנת בחובה סיכוי וסיכון – מחד פוטנציאל לשיחזור הפצע ומנגד הפוטנציאל לריפוי פצעי האהבה, כאשר האמפתיה היא הדבק המאחה את השבר הנפשי. בסיום דבריה, הומינר התייחסה גם לעולם הטכנולוגי, בו לדעתה לא קיימת אפשרות כמעט לאינטימיות שקטה, פנים אל פנים, לב אל לב. זוהי לבדיות שאינה זהה לבדידות, כיוון בני אדם עסוקים במימוש עצמי ונראות יותר מפעם, כלומר הם פונים לגרנדיוזיות. להצעתה, זו אינה נראות אמיתית ולכן היא יוצרת רעב כרוני לקשר. דבר אשר בתורו יוצר באופן פרדוקסלי התמכרות לקשר המתווך דרך הרשת.
מר שמואל גרזי התייחס בהרצאתו לרגשותיו של המטפל בנושאים של אינטימיות ובדידות. גרזי פתח את הרצאתו באמירה כי כמו ביון, גם הוא נכנס לטיפול “with no desire and no memory, but with passion”. הוא הסביר כי מטרתו כמטפל היא ליצור קשר קרוב ואינטימי עם המטופל, ולבנות ביחד איתו את דפוס הקשר הייחודי שהוא זקוק לו. ה-Self וה-Other של המטפל והמטופל מקיימים ביניהם קשר שהולך ומשתנה בכל רגע, המשול להצעתו של גרזי לנהר שבו המים זורמים תמיד. לפיכך, לדבריו לא ניתן לחזור לאותו הנהר פעמיים, כלומר לא ניתן לחוות את אותן החוויות שבין העצמי לאחר פעם נוספת.
גרזי הציע כי אינטימיות המתרחשת בחדר הטיפולים הינה תהליך קרוב וחברי בין שני אנשים, בו האחד רואה את השני באור של קבלה חסרת שיפוטיות, אשר יכול להכיל קונפליקט ואי נעימות. זהו תהליך אישי, פרטי וחד פעמי, בו מתפתחת היכרות מעמיקה ומפורטת עד לנימים הדקים של המטופל והמטפל. לדידו של גרזי, אינטימיות היא מעין תהליך ייחודי שאיננו אהבה, התאהבות או תשוקה, אך גם מכיל את כל אחד מאלו בו זמנית. בחוויה של אינטימיות, האחד מתבונן אל תוך השני, תוך השתהות משותפת. כך, המטפל מתבונן אל תוך המטופל, והמטופל מתבונן גם אל תוך המטפל. מדובר בתהליך יצירתי של מפגש הדדי, ולא חד-סטרי. חוויות אלו משחזרות משהו מהעבר, אך מקדימות תהליך שלא הבשיל עדיין לכלל ידיעה. לכן, על המטפל והמטופל לחפש יחד פשר לתהליך זה.
ביחס לנושא הבדידות, גרזי הזכיר כמה מושגים: Loneliness, Solitude ו-Aloneness והבחין ביניהם. בהקשר זה הוא הביא תיאור מקרה שמפאת סודיות וצנעת הפרט לא יובא בסקירה זו. בתיאור המקרה, הודגמו רגשותיו של המטופל ויחד עמם רגשותיו של המטפל. בתוך כך, המטפל תואר כמי שהיה זקוק להרגשה של אינטימיות ולהתפוגגות של תחושת הבדידות שלו, אשר עלתה בקנה אחד עם הרגשת הבדידות והכמיהה לאינטימיות של המטופל.
הגברת רות ליס עסקה בהרצאתה בנושאי האינטימיות והבדידות במפגש הטיפולי, ובאופן רחב יותר, במקומו של הטיפול הפסיכואנליטי בעידן הנוכחי, בו "כל העולם כולו מצוי בסמארטפון דק מאד". הרצאתה דנה ברלוונטיות של טיפול פסיכואנליטי מתמשך בעולם בו מגע קליל על המסך מעלה מידע וריגושים הנפרשים לאינסוף, אל מול מקומה של נוכחות ממשית ומשותפת. ליס הדגישה את חשיבותו של הטיפול דווקא בעידן זה, אך גם את האופן בו המטפל יכול להיתרם מהשינויים הרבים המתרחשים בתרבות העכשווית ובעידן האינטרנט. לדבריה, המטפל מוזמן בכל פעם לחשוב מחדש ולהיות בתנועה, דווקא על מנת לשמר את העמדה המתבוננת, תוך שעליו להימנע מהתקבעות או היאחזות נוקשה. במובן זה, עשויה להיות הזנה הדדית בין העולמות אשר תאפשר גם שהייה במרחב ביניים מעברי.
בכדי להדגים הן את הבדידות שבמעברים בין עולמות והן את הבדידות הקיומית התמקדה ליס בסיפור על ריפ ון וינקל, מאת אירווינג וושינגטון (1918). בסיפור, הגיבור ריפ ון וינקל נרדם ל-20 שנים בהן מתחוללות תמורות דרמטיות באמריקה. בעוד שריפ נרדם לפני הכרזת העצמאות על ארצות הברית, הוא מתעורר לאחריה, לעולם חדש. לדברי ליס, הסיפור ממחיש את החרדה, הזרות והמוזרות שבמפגש עם עולם חדש, כמו גם את הבדידות המובלעת באופן בו ריפ חוזר ומספר את סיפורו שוב ושוב כאשר השומע קשוב לתוכן אך לא לנפשו ובדידותו. ריפ ון וינקל נותר כמטאפורה ל"שינה" המהווה עצירה מלכת בעולם בו מתחוללים שינויים מהותיים בעלי השפעה מכריעה על חיינו. יחד עם זאת, ליס הציעה כי הסיפור מכיל גם את הבדידות העמוקה שאפפה את ריפ עוד קודם לכן, אותה מבטאת למעשה השינה הממושכת. כמובן, הבדידות ממשיכה לקנן גם בטלטלה שבהתעוררות לעולם חדש.
לטענתה של ליס, הבדידות היא חלק בלתי נפרד מהעולם - חדש כמו גם ישן. היא העלתה מחשבות בדבר התנאים המאפשרים להתוודע להתרחשות רגשית לא "כסיפור" ולא כ"לדעת על", אלא כתקשורת המכווננת למגע עם החוויה הרגשית. בצטטה מדבריו של פרויד על "תשומת לב מרחפת ואחידה", מדבריו של ביון על "רוורי" ועל חלימה ובאמצעות וויניקוט ו"המרחב הפוטנציאלי", היא התייחסה למצבים בהם האדם או המטפל יכול לקלוט מצב רגשי של הזולת. את יכולת זו היא תיארה כ"איבר קולט". לדבריה, להפעלת איבר זה נדרשת יכולת לרצפטיביות, סבלנות, השתהות וחשיפה רגשית. משמע, זו היכולת להיות במגע עם אימה מפני אחרות ועם הכאב הכרוך ביכולת לשאת את הלא ידוע. להצעתה, אלה גם התנאים לאינטימיות במפגש הטיפולי ולמגע עם בדידות. יחד עם זאת, הוויה זו היא שברירית ולעתים אף בלתי נסבלת. היא מצויה בתנועה אינסופית ואנו יכולים בקלות ובבלי דעת להידחף מבפנים ולהפר אותה. בהמשך דבריה, הציגה ליס וינייטה קצרה בה פירוש למטופל העונה על כל המאפיינים של פירוש טוב, היווה הפרה של היכולת לקלוט והוביל למעשה לקטיעה של אינטימיות.
ליס העמידה את התנאים המתוארים לעיל מול העידן הנוכחי המאופיין במיידיות, בחילופים מהירים ובידע אינסופי המצוי ברחבי הרשת, וכן ברשתות חברתיות היוצרות דמוקרטיזציה באופני הפצת מידע כך שתורמות לחיי קהילה בינלאומיים. תרומות אלה לדעתה הן חשובות ואין להמעיט מערכן. תחושת הבדידות עשויה להתרכך קמעה נוכח היכולת להחליק בקלות על המסך ולתקשר מיידית עם אדם אחר, ואולי אף לעורר תחושת אינטימיות. אולם, נראה כי תחושה זו עשויה להתפוגג עם הדפדוף לנושא הבא או לאדם הבא, כאשר הטלפון הופך להיות הממשי העיקרי ואין נוכחות ממשית של האחר. לדבריה, מרחב הוירטואלי מפתה לאינסוף אפשרויות העשויות להתפוגג ברגע אחד, תחת ההתמודדות עם המפגש ממשי. מאחר ובמרחב הוירטואלי אין פנים, אין מוכר ואין זר – עשויה להתפתח נטייה ליצור "ביחד" מדומה, מעין אשליה של אינטימיות ושל הפגת בדידות, בה מתפוגגת הייחודיות של החוויה. בהוויה הוירטואלית ובאין סובייקט ממשי, עשויה להתקיים "ממלכת האיד", אשר מזמינה להוקיע ולהשתלח באחר, ומכאן קצרה הדרך לתופעת השיימינג.
בסיכום ההרצאה, ליס הציעה כי העיסוק התמידי בסמארטפון עשוי לבטא דווקא את הרעב, את החיפוש האינסופי אחר קשר ואת משאת הנפש לחלוק בדידות עם סוביקט נוסף. עם זאת, כינון אינטימיות מסוג זה מלווה בדחיפות למלא באופן מיידי את הריק, שרק ילך ויתעצם, ועמו העיסוק בסמארטפון כהתמכרות. כך, עם התפתחות הטכנולוגיה, ישנה חשיבות מכרעת למתן תשומת לב לכמיהה ולחיפוש אחר אמת נפשית ולנוכחות ממשית משותפת. אלו, יאפשרו התבוננות, קליטת מצבו הרגשי של הזולת, מגע עם החוויה הרגשית והשתהות עם האחר, השונה והמפתיע. לדבריה, זה הוא בדיוק מקומה של החשיבה הפסיכואנליטית בימינו, הן בחדר הטיפול והן כהנחלה תרבותית.
לסיכום, יום העיון הנוכחי היה מעמיק, מרתק ומעשיר, והוא כלל את מיטב המרצים והקלינאים בתחום. יצאתי מיום העיון תוך חשיבה על כך שהאינטימיות והבדידות הינן תוצרי המפתח של התפתחותו האינטרה-פסיכית של האדם. שתי התחושות מתקיימות הן במודע והן בלא מודע, כאשר הבדידות מקורה בדחף המוות והיא חולה רעה, והאינטימיות היא דחף החיים והכוח המרפא. מדהים היה לראות בכנס כיצד שני מושגים אלו מקבלים משמעויות נוספות ופנים חדשות בעידן הטכנולוגי שלנו, אשר ממעיט השראה והשתהות, תוך שהוא מגביר לבדיות.
לצפייה בהרצאות מצולמות מיום העיון לחצו כאן
עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית, מטפלת ומלווה משפחות רבות שמתמודדות עם אבל ושכול. (אתר מכון לנפש: la-nefeshclinics.co.il)
