צוות בטיפולנט
ב-1.12.13 נערך הכנס "במילים אחרות"- שיח מתעורר על פגיעה מינית במרחב להט"בי (הומוסקסואלי, לסבי, בי סקסואלי וטראנס-ג'נדרי) מטעם ביה"ס לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת ת"א, פרויקט שקמ"ה ומרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ת"א והמרכז הגאה, תל אביב. להלן תקציר ההרצאות.
את הכנס פתחה קרן שחר, רכזת פרויקט שקמ"ה אשר הוקם במרכז הגאה במטרה לקדם את נושא התקיפה המינית בקהילה הגאה. שחר התייחסה בדבריה לצורך לקדם את המודעות לקיומן של פגיעות מיניות בתוך הקהילה, ולהנכיח את אפשרויות הסיוע לנפגעים בקהילה גם בקרב מרכזי הסיוע לתקיפה מינית. שחר התייחסה לפער בין היעדר המודעות לנושא לבין שכיחותן בפועל של פגיעות מיניות בקהילה, והצביעה על גורמים שונים אשר משפיעים על היווצרותו של פער זה. בין גורמים אלו היא התייחסה לקושי לשיום סיטואציות אונס המשויכות באופן אוטומטי ל"עניין של סטרייטים" לפגיעות מיניות בתוך הקהילה, ולנטייתה של קהילה שעדיין נלחמת על קיומה וזכויותיה להשתיק צדדים אלו. שחר הדגישה את הפערים המשמעותיים בשירותי הסיוע והטיפול בנפגעי/ות פגיעה מינית בקהילה הלהט"בית לעומת השירותים להם זוכה הקהילה הסטרייטית, ובכך סימנה באופן ברור את חשיבות הגברת המודעות לנושא של פגיעה מינית בקהילה הלהט"בית.
ההרצאה הראשונה בכנס ניתנה על ידי ד"ר אפי זיו, חוקרת מגדר, מרצה ואשת טיפול. ד"ר זיו הדגישה גם כן את הקושי של הקהילה הלהט"בית "להוציא את הכביסה המלוכלכת" ולדון בפגיעות מיניות בקהילה, על רקע ההומופוביה איתה הקהילה מתמודדת והקושי בשיוך נושא "סטרייטי" כאונס גם ליחסים בקהילה. ד"ר זיו ביקשה לדון בדבריה לא במצבי הקיצון של אונס ופגיעה מינית אלא ברבדים סמויים וחמקמקים יותר של הפגיעה המינית. לשם הדיון, היא הציעה עמדה אשר אינה מפרידה בין מיניות סטרייטית לבין מיניות הומוסקסואלית, אלא בין מיניות נורמטיבית למיניות קווירית. כל אחד מסוגי מיניות אלו עשוי להתקיים בקרב זוגות הומוסקסואלים או הטרוסקסואלים, ולכל אחד מהם הנחות יסוד שונות במהותן. מיניות נורמטיבית נשענת על הנחות יסוד בסיסיות ומוכרות ואילו מיניות קווירית היא מיניות הנשענת על מחויבות להכרה במשמעות החברתיות והפוליטיות של המיניות. ד"ר זיו יוצאת בדבריה מהנחה שהיכן שיש מיניות- יש גם פגיעות מיניות, וכי דיבור על מיניות שאינה טראומטית משמעה שישנה מיניות שאינה טראומטית. הנחת יסוד זו גורמת לנורמיזציה של היבטים טראומטיים מסוימים של המיניות. כך, למשל, בעוד שאונס יחשב תמיד לטראומטי, היבטים כאופי הפאלו-צנטרי והיעדר האורגזמה של רבות מהנשים אינם נחשבים לטראומטיים וההתייחסות אליהם נזנחת. כך, המיניות ה"נורמטיבית" מסווה פעמים רבות היבטים טראומטיים חבויים וסמויים. הנחות היסוד והציפיות הנלוות פעמים רבות למיניות הנורמטיבית (תדירות מסוימת, שחרור מיני "במידה", מונוגמיות, סיפוק, ביטחון)- מעצבות את המיניות ה"נורמטיבית" באופן מצמצם ולכן גם הופכות אותה לחשופה יותר לפגיעה. המיניות הנורמטיבית "צריכה" ו"אמורה" להיות כל מני דברים ולכן היא פגיעה מאוד לכפייה ולהרחקת האדם מהמיניות הסובייקטיבית המתאימה לו, מצרכיו וצרכיו הפרטנר/ית ומהעצמי. במובנים אלו ד"ר זיו מציעה עמדה לפיה פגיעה מינית אינה בהכרח חריגה קשה מהנורמה (כמו אונס) אלא חלק מהמיניות הנורמטיבית. מיניות קווירית, לעומת זאת, היא מיניות המחויבת לרפלקסיה עצמית. הקוויר מתחיל את דרכו בדחיית הנורמטיבי והמוכר ובחוויה של יאוש ממנו, ויוצא נגד מוסכמות כמונוגמיה, הטרוסקסואליות וכן הלאה. כחלק מכך, למיניות הקווירית יש מחויבות להכרת הקשר הסבוך בין מיניות לבין כוח וסכנה. בעוד שהמיניות הנורמטיבית יוצאת מהנחה שמיניות נקייה מנושאים של כוח, המיניות הקווירית מניחה כי כוח מופעל עלינו בדרכים סמויות ועקיפות. המיניות הקווירית מניחה שיחסי כוחות תמיד נוכחים במיניות ולכן מוטב לשחק עם הכוח, ולא לאפשר לו לשחק איתנו. במובן זה, פרקטיקות מיניות סאדו-מאזוכיסטיות הכוללות חוזים להגבלת השימוש בכוח, קודים להפסקת השימוש בכוח וכן הלאה- עשויה להיות בטוחה הרבה יותר ממיניות של נרות ופרחים על המיטה, בה יחסי הכוחות אינם מדוברים ואינם מוסכמים. במיניות הנורמטיבית בדרך כלל אין דיבור ישיר על כך שמותר להפסיק יחסי מין באמצע ואין דיאלוג על נטרול היבטים כופים של המיניות. חשוב להדגיש כי פרקטיקות סאדו-מאזוכיסטיות הן רק דוגמא ספציפית למיניות קווירית: מיניות יכולה להיראות נורמטיבית והטרוסקסואלית אך להיות בעלת תודעה קווירית, ולהיפך.
ההרצאה השניה בכנס ניתנה על ידי ד"ר גיא שילה (Ph.D) - חוקר, מרצה ורכז פורום המחקר של ארגון הנוער הגאה. דר' שילה התייחס למיעוט המחקר בתחום של פגיעה מינית בנוער להט"בי, לעומת ריבוי המחקרים העוסקים בפגיעה מינית במתבגרים הטרוסקסואלים- היבט התואם את טענתן של הדוברות הקודמות, אשר הצביעו על נטיית ההשתקה של קיומה של פגיעה מינית בקהילה הלהט"בית. דר' שילה דן במאפייני גיל ההתבגרות הסטנדרטיים אשר מגבירים את הסיכון לפגיעה מינית בבני נוער להט"בים, והתייחס להיבטי ההתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית, הפיסיולוגית וההתנהגותית. בגילאי ההתבגרות קיים פער משמעותי בין ההתפתחות הפיסיולוגית להתפתחות הרגשית-קוגניטיבית: בעוד שעד גיל 15 היכולת הקוגניטיבית בתחומים כזיכרון, יכולת הפשטה וכד' מפותחים דיים, היבטים כשליטה באימפולסים, ניתוח סיטואציות, ניהול סיכונים ושליטה עצמית עדיין מצויים בשלבי התפתחות (למעשה, עד גילאי ה-20 המוקדמים). כך, בני נוער המתחילים להיות פעילים מינית בדרך כלל עדיין אינם בעלי שיקול דעת קוגניטיבי-רגשי מספק המאפשר להם לקבל החלטות שקולות. למרות הרצון ליצירת קשרים אינטימיים, בני נוער עדיין מאוד אגוצנטריים בתפיסתם ועל כן גם חשים שהם "יכולים הכל" ונוטים לייחס לעצמם את האשמה כאשר הם נפגעים. מאפיינים אלו לצד גורמי סיכון ייחודיים לנוער להט"בי כחוסר בחברים מהקהילה, מיעוט משאבי תמיכה והיעדר מודלים להזדהות- מגדילים את הסיכון לפגיעה. כך, למשל, בני נוער להט"בים רבים שואבים ידע על מין מאתרי פורנו הומוסקסואלים אשר האלימות בהם הולכת וגדלה בשנים האחרונות, ולא מוצאים מקורות מידע אמינים על מיניות. תפיסות אלו לגבי מיניות לצד חוסר הכרות עם הקודים של הקהילה מגבירים את הסיכון שיפגעו מינית ללא יכולת לזהות את הפגיעה ככזאת. דר' שילה אף תיאר כיצד קשיים אלו בתחום המיני נלווים ל"לחץ המיעוטים" בו מצויים בני נוער להט"בים מעצם השתייכותם לקבוצת מיעוט, אשר עלול להיות מלווה בהשפעות פיסיות ונפשיות שליליות. מכלול גורמי סיכון הנובעים הן ממאפייני גיל ההתבגרות הסטנדרטיים והן מגורמי סיכון ייחודיים ללהט"בים מגביר את פגיעותם של בני נוער להט"בים לפגיעות מיניות, ומקטין את הסיכוי שלהם לתייג את חוויתם כפגיעה מינית ולפנות לסיוע נפשי מתאים.
את ההרצאה הבאה העבירה דודי בלט (MSW)- אשת טיפול, מרצה, חוקרת ואקטיביסטית במאבק באלימות מינית ומגדרית. בהרצאתה, בלט התייחסה למגוון גורמים העומדים בבסיס הנטייה לטשטש ולצמצם את משמעותה של פגיעה מינית בין נשים. היא תיארה כיצד אנו רגילים לשייך אלימות מינית נגד נשים לגברים, מתקשים לדמיין נשים הפוגעות מינית או פיסית בנשים אחרות, ונוטות לדמיין באופן אוטומטי את האישה הנפגעת כאישה סטרייטית ולא כלסבית, בי סקסואלית או טרנסג'נדרית. לדבריה של בלט, כמעט ואין ספרות מחקרית או משפטית העוסקת בפגיעה מינית של נשים ובפרט של נשים להט"ביות. זאת, למרות ש-11% מהנשים בזוגיות לסביות מדווחות על אלימות פיסית או מינית, כאשר 48% מאלו שדיווחו על אלימות פיסית דיווחו גם על אלימות מינית. אלימות מינית בין נשים יכולה לכלול מגע אך לא בהכרח- אלימות מינית יכולה להתבטא גם בהשפלה מינית, הערות או כפייה לצפייה בפורנוגרפיה. בדומה לדוברים הקודמים, בלט הדגישה את הנטייה לטשטש ולצמצם את משמעות הפגיעה המינית בקהילה הלהט"בית, וטענה כי גם נשות מקצוע נוטות להכחיש אותה ובכך לחזק את מעגל ההשתקה. לטענתה, אחת הסיבות להשתקת וצמצום הנושא נוגעת לאיום על הנחות יסוד פמיניסטיות המדגישות את פערי הכוחות בין גברים לנשים. מיניות זוהתה על ידי הפמיניזם כשדה כוח גברי כאשר הנשים חוברות ל"אחוות נפגעות", אך מודל זה ספג ביקורת עקב התעלמותו מפערי הכוחות בין נשים בחברה. פמיניזם לסבי הדגיש את הבחירה באורח חיים לסבי כבחירה פוליטית באורח חיים שוויוני והדדי הנוגד את הערכים הפטריארכליים- כלומר כבחירה חתרנית. הצפת נושא הפגיעה הפיסית או המינית בין נשים מערערת במובנים אלו על הנחות יסוד פמיניסטיות, וכך מתרחבת הנטייה לטשטוש והשתקה. לצד גורם זה, נשים רבות נמנעות מהגשת תלונה על אלימות עקב חשש להוצאה בלתי רצויה מהארון, ומעדיפות לחלוק את סיפור הפגיעה עם מעגל מצומצם של חברות או מטפלות פרטיות. נטייה זו מחוזקת על ידי התחושה כי גורמי הסיוע אינם מיועדים לסיוע לנשים הנפגעות על ידי נשים. לסיכום, בלט תיארה את הצמצום בנגישותם של גורמי סיוע לנשים הנפגעות על ידי נשים ולטרנסג'נדריות, ואת הצורך בערעור על הנחת היסוד לפיה מנגנוני דיכוי בלעדיים לקשרי גברים-נשים.
כעת עלתה לבמה ד"ר חגית לרנאו, דר' לקרימינולוגיה ועו"ד בתחום המשפט הפלילי, המכהנת כמשנה לסנגור הציבורי הארצי. לרנאו תיארה את היעדר ההתייחסות של המשפט לפגיעות מיניות בקהילה. פגיעות מיניות בקהילה נידונות בכלים הסטנדרטיים דרכם המשפט מתייחס לפגיעות מיניות בקהילה ההטרו-סקסואלית. עמדה זו שנויה במחלוקת: יש הטוענים כי מדובר בגישה שוויונית ומוצדקת ויש הטוענים כי היא מחמיצה ומבטלת את העובדה שמדובר בקהילה עם מאפיינים ייחודיים. לרנאו הציעה בהרצאתה סקירה של השינויים אשר חלו בהתייחסות המשפט הישראלי להומוסקסואליות. ב-1977 הומוסקסואליות היתה אסורה על פי חוק, אך לרנאו מציינת כי היחס למיניות היה שונה באופן מהותי גם כאשר היה מדובר במיניות הטרוסקסואלית. כמו כן, שופט בית משפט העליון חיים כהן ז"ל פרסם הנחיות אשר הורו שלא לעקוף את החוקים האוסרים הומוסקסואליות כל עוד האקטים התבצעו בהסכמה בין בגירים. מדיניות זו הביאה למיעוט אישומים כלפי הומוסקסואלים, ולרנאו ציינה כי סביר להניח כי האישומים שהוגשו בתקופה זו היו מגיעים לבית המשפט גם בתקופתנו. ב-1988 בוטלו חוקי העונשין נגד הומוסקסואליות, ונחקקו חוקים רבים היוצאים נגד אפליה על בסיס מיני. ב-2004 נחקק חוק נגד פשעי שנאה על רקע גזענות או "עוינות נגד ציבור דתי, עדתי, מיני" וכד', כאשר לפי חוק זה עבירות אלו מכפילות את העונש על העבירה שבוצעה. כלומר, במהלך חמש עשרה שנים חל שינוי דרמטי ביותר ביחס החוק כלפי פגיעה בקהילה הלהט"בית. יחד עם זאת, לרנאו מתארת כי בפועל ישנם מעט מאוד פסקי דין העוסקים בפגיעה על רקע להט"בי. למרות שנראה כי מגמה זו היא חלק ממגמה רחבה יותר של מיעוט פסקי דין הנוגעים בפגיעות על רקע השתייכות לציבורים ספציפיים, לרנאו מתייחסת לביקורות כלפי המערכת המשפטית בהקשר זה. כך, למשל, היא מתארת את מיעוט האכיפה סביב עבירות פליליות כלפי להט"בים, ואת הנטייה לשתיקה לא פורמלית סביב פגיעה בין להט"בים. כך, למשל, בעוד שהשופט גלובינסקי (1997) תמך באפשרות למתן צוו הרחקה במסגרת זוגיות הומוסקסואלית, גרמן (2003) לא ראה במשפה הלהט"בית משפחה לכל דבר ולכן הניח כי החוקים החלים על בני זוג הטרוסקסואלים אינם חלים על בני זוג הומוסקסואלים. יחד עם זאת, לרנאו מתארת עלייה ברגישות להיבטים כצורך בהסכמה מפורשת לקיום יחסי מין, ובהתייחסות למיניות כחלק מיחס כוחות.
ההרצאה האחרונה בכנס ניתנה על ידי רני לוי (MSW) - עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות. בהרצאתו, לוי דן בהגדרת סוגי הפגיעות המיניות בהם מעורבים הומוסקסואלים כנפגעים, ובמורכבות של המפגש בין הפגיעה המינית לאוריינטציה המינית של הנפגע. מפאת אורכה, הופרדה הרצאה זו לקישור נוסף, וניתן למצוא אותה במלואה כאן.
