נטע גלנסקי גלילי
ב-23.05.2014 התקיים הכנס "חיפוש אחר האובייקט הנעדר- זיכרון של חסך ואובדן" שנערך באוניברסיטת ת"א, מטעם התכנית לפסיכותרפיה, מסלול פסיכותרפיה פסיכואנליטית בילדים. יום העיון כלל שתי הרצאות של ג'ודית אדוארדס ממרפאת טביסטוק שבלונדון, והצגת מקרה (של ד"ר דליה לוי) שאדוארדס התדיינה עליו.
בהרצאתה שפתחה את היום, "על השמטה והחזקה: על ילדים מאומצים והאובייקטים הפנימיים שלהם" (On Being Dropped and Picked Up: Adopted Children and Their Internal Objects), ג'ודית אדוארדס התמקדה באימוץ ובהדגמת העבודה עם תכנים הנוגעים לאימוץ בתרפיה במשחק עם ילדים ובעבודה משפחתית.
אדוארדס פתחה את הדיון בסוגיית האימוץ בסקירה של מיתוסים בהם מופיעה תימת האימוץ: סיפור משה בתיבה, המיתוס של רומולוס ורומוס שניצלו על ידי זאבים לאחר שדודם המלך ציווה להרוג אותם בינקותם, וסיפורו של אדיפוס, שהוא ככל הנראה סיפור האימוץ המפורסם מכולם. בחלק מהמקרים הללו, מראה אדוארס, חוויית הנטישה המוקדמת המשיכה לרדוף את הנפש גם בבגרות ואילו בסיפורים אחרים התאפשר תיקון כלשהו (כמו במקרה של משה). היא מעלה את השאלה כיצד ניתן להבטיח, במקרה של ילדים מאומצים, אינטגרציה רגשית שתאפשר התפתחות רגשית נורמאלית.
אדוארדס התייחסה לפנטזיית הילדות השכיחה בה כאשר ילד (לא מאומץ) כועס על הוריו, הוא מדמיין כי הוא מאומץ. כך, בפנטזיה מתקיימים הורים אמתיים ו'טובים' שיעניקו לילד הכועס יחס אחר. כלומר, גם ילד שגדל בבית טוב דיו נאבק לאחד בתוכו את הרעיונות המנוגדים של אהבה ושנאה כלפי אותו אובייקט- תהליך התפכחות ארוך ומורכב אשר בסופו מתאפשרת קבלת תמונה מורכבת ומאוזנת של המציאות. משימה התפתחותית זו קשה ופגיעה פי כמה עבור ילד מאומץ שהוצא מביתו, עקב ההיסטוריה המוקדמת של הילד המשית והפנטזיות שנבנות סביבה. פעמים רבות שאלות מתעוררות ופורצות בעוצמה גבוהה דווקא כאשר הילד מסתגל למשפחה המאמצת ורוכש בסיס בטוח לביטוי פנטזיות אלו: מדוע וויתרו עלי הורי הביולוגיים, האם הייתי ילד רע או שהם היו הורים רעים? אולי הורי הביולוגיים היו הטובים וההורים המאמצים גזלו אותי מאהבתם? כך, בהיפוך הנובע מהנסיבות יכולים דווקא מצבי ההתעללות שבגללם הוצא הילד מהבית להפוך בתוכו לגן עדן אבוד, בעיקר אל מול הקשיים בהסתגלות למציאות החיים במשפחה חדשה. באותו אופן, ההכחשה האלימה של המציאות יכולה להפוך לידיעה חודרנית אלימה במידה דומה. ה"ידיעה" חודרת למוחו של הילד ויוצרת התפצלויות נוספות בשל הקושי לשלב בין מציאות לפנטזיה ולבסס תמונת מציאות מאוזנת הן של המשפחה הביולוגית והן של המאמצת. קונפליקטים אלו יכולים ללוות את הכניסה וההסתגלות למשפחה החדשה, או לצוץ בשלב מאוחר יותר סביב מצבי לחץ.
במסגרת תהליך אפשרי של החלמה, מייחסת אדוארדס חשיבות גדולה ליכולת להתחיל ולספר סיפור דרך תהליכים של היזכרות וחשיבה. לילדים מאומצים רבים יש התחלות חיים שבורות וכאוטיות, חיים מוקדמים של חוסר יציבות. כך הילד עלול להיוותר עם אזורים גדולים בתוכו של העדר חוקיות, בלבול וספק. חסרים לו אותם אובייקטים זמינים ונוכחים שיוכלו לסייע בעיבוד ואינטגרציה של האירועים, הפנטזיות והחרדות, ושיוכלו להחזירם אליו בצורה נוחה יותר וניתנת לעיכול. על כן, אדוארדס תומכת בעזרה טיפולית המכוונת לסייע הן לילד והן למשפחה המאמצת לעבד את התמות הקשות שעלולות להתגלם מחדש בתהליך האימוץ.
אדוארדס הדגימה חשיבה טיפולית זו באמצעות טיפול בגארי, ילד מאומץ בן שש, אשר הטיפול בו כלל הן התערבות משפחתית והן פרטנית. גארי נולד לאם מכורה להרואין ולכן נולד מכור גם הוא. הוא חי תקופה מסוימת בבית בו חיו מכורים נוספים עד אשר הועבר למשפחת אומנה זמנית, לאחר מכן להתערבות שרותי הרווחה ולבסוף לאימוץ.
אדוארדס תיארה את הטיפול באריכות תוך הדגשה של שחזורים טראומטיים אשר גארי ייצר בחדר הטיפול באופנים אלימים עד סאדיסטיים. הוא הרבה לשחק במשחקים בהם הוא מזוהה עם דמות רעה ומתעללת, ולשחזר חוויות של נטישה אשר תפסו יותר ויותר מקום לאחר כניסתה של אימו המאמצת בהריון. היא תיארה באופן מבהיל ונוגע ללב את מצביו הנפשיים המרוסקים המתחלפים תדיר של גארי, ואת האופן בו במסגרת התהליך הטיפולי התרבו המצבים בהם הטיח את עצמו ברצפה בעוצמה עם הראש. אדוארדס תיארה כיצד, להערכתה, לידתו המוקדמת של גארי כתינוק מכור להרואין לאם מכורה, תינוק שאינו מוחזק, בסביבה כאוטית לחלוטין, לא אפשרה לו לחוות וויסות מדורג. לעיתים קרובות ביותר חש גארי כאילו הוא נשמט עם הראש תחילה לנפילה אינסופית ומבהילה, וחרדה זו התעוררה בעוצמה מוגברת סביב הריון האם המאמצת. עבור ילד כמו גארי לא הייתה מעולם אשליה של אומניפוטנטיות, אלא רק התפכחות ראשונית מהעדר הכלה אימהית. חווייתו לא יכולה להיות רחוקה יותר מזו של חווית ההתפכחות ההדרגתית שמתאר וויניקוט, חוויה אשר דרושה לעיבוד האינטגרציה בין אהבה ושנאה והבנה הדרגתית של נפרדות ותלות באובייקט. אדוארדס מראה את המהלך הרגרסיבי בו גארי מתחיל להתחבר בחדר להצפה הרגשית של הטראומה, ובו הדיסוציאציה נסדקת אך בעקבותיה עולה גם המצוקה. בתוך מצב זה היא בוחרת בחדר בטכניקה בפעילה, הולכת אחריו בחדר, מחזיקה לא בפרשנויות בלבד, אלא פיסית ממש. מתוך היכולת להתחבר למקומות רגשיים כאובים אלה, מתארת אדוארדס איך גארי מתחיל בהדרגה לייצר אינטגרציה ומתחיל להיות מסוגל, בטיפול, לחשוב קצת יותר על הכאוס מבלי להחליק לתוכו, ולהשיג רמה של יציבות מסוימת.
היא מסכמת בהדגשה שאצל ילדים מאומצים הנסיבות ההרסניות של תחילת חייהם יכולות להופיע גם כסימנים מאוחרים, דווקא בסביבה הבטוחה יותר, או כתגובה לאירוע מטלטל שמאיים על היציבות (כמו ההיריון במקרה של גארי). אירועי חיים רגילים לגמרי יכולים לגרום אצל ילדים פגיעים אלו לטראומטיזציה מחודשת. היא מדגישה את החיוניות של עיבוד החוויות עבור הילדים ועבור מקומות ההשמה שלהם בכדי למנוע הצפה מאוחרת יותר של קשיים, בשלב בו הם נראים כלא פתירים, במיוחד בגיל ההתבגרות.
לאחר סיום ההרצאה, הציגה ד"ר דליה לוי (פסיכולוגית קלינית, היחידה הקלינית לילד ולמתבגר בספקטרום האוטיסטי, חולון) את תיאור המקרה מאבקו של ילד בן חמש להחזיק באמא- LOST & FOUND..... and lost again. תיאור המקרה דן בטיפול בילד אשר האובייקט הנעדר בעולמו הוא של דמות אב, כאשר הילד נולד מתוך תרומת זרע. המקרה הזמין כיוון חשיבה אחר על השמטות וחסך הן כתגובה להיעדר האב והן כתגובה לחסר ביחסיו בעלי הגוון הסימביוטי עם האם. תיאור המקרה לא יפורט מטעמי חסיון.
בהרצאתה השנייה "לסנן את חולות הזמן: אבל ומלנכוליה בבחינה מחודשת" נגעה אדוארדס בשאלת אובדן האובייקט מזווית אחרת, ובחרה לעשות זאת דרך בחינת הסרט "נוסטלגיה אל האור" (2011) של הבמאי הצ'יליאני פטריסיו גוזמן. זהו סרט בעל גוון פילוסופי ומדיטטיבי שבמרכזו קבוצת נשים אשר ממשיכות לחפש באופן פיסי וקונקרטי ביותר במשך שנים אחר שרידים של גופות יקיריהם במדבר אטקמה שבצ'ילה, אנשים ש'נעלמו' במהלך שלטון פינושה. אדוארדס מציעה לחשוב על נשים אלה כאנלוגיה למצבם הנפשי של מטופלים החשים שאין להם מוצא והם כבולים בתוכם, וחווים כל הזמן מחדש את האובדן והעוול. היא מקשרת את מצבן של נשים אלא לקונספט של זמן סובייקטיבי שנמצא בתחום הנצחי כאשר נשים אלה כלואות בו, במצב קפוא מחוץ לזמן, ללא תקווה לשינוי או צמיחה. מצב זה הוא מצב של מעין דיכאון קיומי בו אדם ננעל בתוך חזרה אינסופית על האירועים הטראומטיים שאינם ניתנים לייצוג פסיכולוגי, באופן שאינו מאפשר להתקדם קדימה, לנוע בתוך הזמן (זאת בדומה לילד המאומץ מההרצאה הקודמת). הן הכירו באובדן באופן חלקי אך נותרות במצב נפשי של "נצחיות אשלייתית" (Steiner, 1993), כאשר לא תוכל להתרחש עבורן התפייסות או קבלה בלא ידיעת האמת (לגבי מה שבאמת קרה ליקיריהן) שאינה נגישה להן.
הנצחיות יכולה להיות מצב של אשליה נרקסיסטית אומניפוטנטית בה העצמי דוחה כל דבר אשר נמצא בחוץ לשליטתו, או מצב קפוא בו לא ניתן לחשוב כלל על החיים הנמשכים- המצב בו לפי אדוארדס נשים אלו נמצאות בו. היא מתארת אותן כמחפשות כל הזמן חלקיקים של אותם אהובים מהעבר, עבר שעובר כל הזמן היזכרות (remembered) בגלל שלא יכול להגיע להתחברות (re-membered). השגה של אחיזה מחודשת במציאות יכולה להתבטא בקבלה של האובדן והמגבלות, אך גם ביכולת לזכות מחדש בתקווה ואפשרויות חדשות לעתיד.
ניתן אם כן, לראות את עבודת הטיפול עם אנשים אבלים או דיכאוניים כקשורה לחידוש "הזמניות"- תנועתו של הזמן. אדוארדס מציעה שתפקידנו כמטפלים הוא לנסות לייצר מסלול מתמשך ולא מעגלי של הזמן בחשיבתם של מטופלים שעברו טראומה, ולנסות ולהשיג "העברה למילים" (Transference onto words). גרין (2005) ממשיג שני סוגי העברה: "העברה למילים" כהצלה של רכיבים נפשיים והעברתם לשיח, ו"העברה לאובייקט", כשלב נוסף בו מחשבות אלה ניתנות לא רק להמשגה אלא גם לביטוי, ובכך מתאפשרת יצירה מחודשת של היסטוריה אישית בקונטקסט של יחסים עם המטפל. כלומר, כדי שיתרחש שינוי טיפולי, מוכרחה להיות חזרה במילים על חוויות עבר, כדי שהעבר יתהווה לחלק מיצירתו מחדש של הסובייקט הפנימי ביחסים בהווה בין המטופל למטפל (Scarfone, 2006).
לסיכום, לכל אורך הכנס, בכל פעם מזווית ונקודת מבט אחרת, בהתייחס לשלב חיים אחר ובהקשרן של נסיבות שונות, נגעו המרצים והמתדיינים שוב ושוב באובדן ובאבל, בחסך וחסר, ובמה שעשוי לאפשר לשהות באזורים נפשיים אלה ולהמשיך מתוכם הלאה. ריבוי המקרים והזוויות השונות הציעו עושר קליני ואנושי שהרחיב את היריעה מבחינת החשיבה על מצבים אלו. ברמה התיאורטית הכנס הציע המשגות מוכרות יחסית להבנת חווית אובדן האובייקט, והותיר שאלות פתוחות הנוגעות לאופנים חדשים בהם ניתן להבין את התהליכים הנפשיים המורכבים הקשורים לתהליכי אבל, אובדן וכמיהה לאובייקטים אבודים.
