צוות בטיפולנט
ב-24.2.14 התקיים יום העיון תקיעויות בטיפול במבט ההתייחסותי- היבטים קליניים ותיאורטיים, אשר נערך מטעם המסלול ההתייחסותי של התכנית לפסיכותרפיה. יום העיון הוקדש לאותן חווית קשות ומפרכות של תקיעות מייאשת בהן אנו נתקלים עם מטופלים מסוימים במסגרת שעה או תקופה טיפולית ממושכת. מורכבות החוויה ואופן בו היא מעוגנת ביחסים הטיפוליים מומחשת בדבריו של Searles (בציטוטו של מיטשל), אליהם התייחסה דר' שרון זיו ביימן, אשר נשאה דברי ברכה מטעם הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית:
"המטפל המסור אינו רואה עד כמה אמביוולנטית היא תחושת המטופל ביחס לשינוי, אפילו שינוי "לטובה". הוא אינו רואה שהמטופל הגיע לידי האיזון הנוכחי שלו רק אחרי שנים של מחשבה ומאמץ בכושר השיפוט הטוב ביותר שעמד לרשותו. בעבור המטופל, שינוי פירושו חזרה למצב טרום מאוזן ובלתי נסבל, ומצב שבו ערכי המטפל, אישיותו של המטפל, נכפים עליו ללא כל עצמאות, ללא אינדיווידואליות משלו. הוא מתמרמר על היומרה של המטפל, המניח כי המטופל להט באופן מעורר רחמים להיוושע, ומניח באופן לא פחות משפיל, כי העזרה המוצעת היא חד-כיוונית כולה, מן המטפל אל המטופל".
בהתאם לדברים אלו, הדוברים בכנס הציגו דיון תיאורטי המלווה בהמחשות קליניות סביב מצבי תקיעות בטיפול אשר כרוכים באופן בלתי נפרד בקשר הנרקם בין המטפל למטופל. כל אחד מהדוברים, בדרכו שלו, הציע עבודה עם חוויתו הסובייקטיבית ועם האופן בו הוא חווה את המטופל בכדי להבין את חווית התקיעות ולאפשר היחלצות ממנה.
ההרצאה הראשונה בכנס, "תקיעויות בטיפול, מימוש בפעולה (Enactment) והמימדים האינטרסובייקטיבים", ניתנה על ידי ד"ר אבי נוטקביץ.נוטקביץ הציע כי תקיעות בתהליך הטיפולי מתקיימת ביחס לתנועה והתקדמות, המבוססות על אמון בתהליך הטיפולי ועל שמירת "אספקת החמצן" המאפשרת את התקיימות הטיפול. תקיעות, לעומת זאת, מהווה עצירה של אספקת החמצן אשר פוגעת במרחב הפוטנציאלי העומד בבסיס האפשרות לשינוי נפשי. תקיעות עשויה להיות מודעת או לא מודעת, להחוות על ידי המטפל, המטופל או שניהם ולהימשך פגישה יחידה, מספר פגישות או תקופה ממושכת. האתגר העומד בפנינו במצבי תקיעות הוא זיהוי המצב התקוע ופירוק המכשול העומד בבסיסו, ונוטקביץ מציע בהרצאתו התבוננות על תקיעות ועל אפשרות ההיחלצות ממנה דרך שני ממדים אינטר סובייקטיביים. המימד הראשון הוא ההשפעה ההדדית הבלתי מודעת בין המטפל למטופל אשר נוצרת על ידי הזדהויות השלכתיות הדדיות בהן המטפל והמטופל משליכים זה לתוך זה חלקים מוכחשים ומפוצלים. המימד השני הוא השדה הלא מודע האינטר-סובייקטיבי הנוצר בין המטפל למטופל. מימדים אלו מתייחסים להוויה האנושית הדיאדית, ובכך יוצרים תשתית רעיונית המאפשרת חיבור (בניגוד לפיצול) בין תיאוריות אנליטיות שונות, אשר כולן עוסקות בהוויה האנושית. נוטקביץ מציע כי גישה תיאורטית וקלינית המתמקדת במימדים האינטר-סובייקטיביים מדגישה את חשיבות השימוש בסובייקטיביות המטפל, ובפרט במצבים בהם נדרשת הבנה והיחלצות מתקיעות בתהליך הטיפולי.
נוטקביץ הציג תיאור מקרה אשר אופיין בתקופות ממושכות של תקיעות ושל העברה אשר נחוויתה כ"חזקה יותר מכל מציאות". במצב זה, לדבריו, חלקים חיוניים של חווית הזהות והקיום של המטפל מותקפים, והמטופל חווה תחושה נפשית דומה. זהו לדבריו מצב של "שבר בהכרה" (בנג'מין) בו עצם קיומו וחיותו של המטפל מוטלים בספק ולכן הטיפול כולו מצוי בסכנת הכחדה. במצבים אלו חיוני למצוא "עוקפי עורקים חסומים" יצירתיים אשר יחזירו את זרימת החמצן לתהליך הטיפולי ויאפשרו יצירת מרחב שלישי בו ניתן להתבונן על דפוס ההעברה-העברה נגדית.
בעוד שמצבי תקיעות מסוימים יהיו בוטים ומשבריים, ולעיתים יביאו לאיום ממשי של סיום הטיפול, במצבים אחרים תיתכן תקיעות בולטת פחות: מעין "גרעיני תקיעות" אשר יעכבו את התנועה והזרימה בטיפול מבלי שהמטפל והמטופל יהיו מודעים אליהם. נוטקביץ תיאר התייחסויות של כותבים שונים אשר הגדירו אזורים אלו כ"איזורים עיוורים של הדיאדה הטיפולית" או "התנגדות אינטר סובייקטיבית" אשר מתבטאת בחבירה של המטפל והמטופל להתנגדות לכניסה לאזורים מסוכנים ומעוררי חרדה בקשר הטיפולי. לעיתים גרעיני התקיעות צפים על פני השטח ומתבטאים באנאקטמנט אשר יוצר "שבר בהכרה", משבר או תקיעות ברורה ובולטת. מצבים אלו, על אף הקושי שהם מייצרים, מהווים פעמים רבות גם הזדמנות ייחודית לפירוק גרעיני ההתנגדות הבלתי מודעים ולהחזרת החמצן והתנועה לטיפול. בהתאם לתפיסה זו, נוטקביץ הציג תיאור מקרה מרגש בו ההעברה הנגדית הביאה אותו לפעול באופן שונה מהרגיל ולהתבטא באופן חריף שאינו אופייני לו באופן שהביא לפגיעה באמונה של המטופלת ובכך גילם פוטנציאל לתקיעות בטיפול. בו זמנית, האפשרות להתבונן באירועים ובחוויה הרגשית המטלטלת הביאו לפריצת דרך בטיפול מאחר ואפשרו גישה אל חלק בנפש המטופלת אשר שאף להתעלמות מהמציאות החיצונית, והיה קשור באופן הדוק לאזור של תקיעות בחייה החיצוניים. כך, הכניסה של המטפל לאנאקטמנט "תקע" את המפגש הטיפולי אך בו זמנית אפשר לנוע ממצב של תקיעות טיפולית כרונית. נוטקביץ מדגיש כי במצבים אלו חשוב להימנע מפירושים המאשימים את המטופל בתקיעות, מזוכיזם או התקפות על ההתפתחות. לעומת זאת, יכולתו של המטפל להכיר בפחד שלו לנוע ממצב התקיעות ולחשוף בפני המטופל את חוויתו, היא שמאפשרת תנועה ותזוזה ממתב התקיעות. במובן זה, התערבות המטפל מתפקדת כהוספת קו לשרבוט (squiggle, ויניקוט).
את ההרצאה השניה בכנס, "על יכולתו המופלאה של האדם שלא להשתנות כלל" פתח ד"ר יוסי טריאסט באמירה המפתיעה כי יכולתו המופלאה של האדם שלא להשתנות כלל מרשימה אותו לפעמים יותר מאשר יכולתו להשתנות. אמירה זו היוותה בסיס להתייחסותו להיבט הבריא והמרשים שביכולת האדם לדבוק בגרעין 'עצמי אמתי' גם אל מול לחץ חיצוני ופנימי משמעותי. כך, למשל, במקרה של ניצולי שואה אשר שמרו על צלם אנוש גם לנוכח מציאות זוועתית, ובמקרים של זוגות הדבקים בקשר למרות קשיים וסבל עצומים. מתוך כך, טריאסט העלה את השאלה מהם הגורמים המאפשרים לאדם שלא להשתנות או מונעים ממנו גם שינוי בו הוא רוצה, ופתח בהתבוננות ביצריות ודפוסי הקשר הארכאיים. פרויד ייחס לליבידו דביקות אשר גורמת להתעוררות המשאלות הדיחפיות גם כאשר אלו קבורות ומרוסנות. על אף שהיום נוטים לייחס חשיבות רבה יותר לכמיהה למימוש עצמי וביטוי אותנטי יותר מאשר לדחף, לא ניתן להמעיט בחשיבותם של דפוסים ארכאיים המכוננים את יחסי הגוף-נפש ואת יחסי הסובייקט-אובייקט. מפרספקטיבה אדיפלית, תנועה משמעה הזזה גם של אובייקט משמעותי ולכן התקיעות מהווה מצב של ביטחון, גם אם מחירה הוא חוויה של סירוס, תקיעות, חנק או מוות נפשי.
סוגיה נוספת שטריאסט הציג נוגעת לתחושת הזהות: המטופל מגיע לטיפול מאחר ואינו מרוצה מזהותו, אך שינוי נחווה כאיום לאבד את הזהות כולה ולכן הסובייקט ניצב בפני השאלה "לזוז או לא לזוז". המטופל נקרע בין שתי אסטרטגיות הישרדות נפשית המשפיעות על יחסו לשינוי: מצד אחד, הוא שואף לנוע קדימה ולממש עצמו כאינדיבידואל וכסוכן אוטונומי של עצמיותו השולט בעולם האובייקטים שלו ומצד שני, הוא מחזיק במשאלה לבטל את עצם ההזדקקות דרך קיום במצב של נירוונה או היטמעות באובייקט תוך ויתור על האני. כלומר, הוא נע בין פנטזיה של תנועה אינסופית לפנטזיה על קפיאה במקום.
טריאסט מציע כי עלינו להניח כי חלק מהמטופלים מגיעים לטיפול כדי להשתנות בעוד שחלקם מגיעים כדי לשמר חלק חשוב מעצמיותם הניצב בסכנת שינוי על ידי לחצים ואיומים חיצוניים. טריאסט מציע כי אנו רגילים לנרטיב טיפולי בו המטופל מגיע לטיפול מ"בור תחתיות" (אשר בתקופתנו מוגדר בדרך כלל כמוות נפשי), ודרך תהליך של רגרסיה מלווה בסבל- מתחוללת בסופו של דבר לידה של עצמיותו. כאשר מוסיפים ל"נרטיב הרואי" זה את הדגש שהפסיכואנליזה שמה על תהליכים כחזרה כפייתית, קיבעון והתנגדות, ניתן להבין כי אנו פועלים תחת מסגרת הרגישה מאוד לתקיעות, להיעדר ולעבר- ופחות ליש, לשינוי ולעתיד. טריאסט מציע כי אחד הקשיים איתם מתמודדם הפסיכואנליזה סביב התמודדות עם תקיעות נוגעת לקושי לזהות נכון את טיפוס הבעיה (כלומר, היעדר טיפולוגיה שיטתית של בעיות) ולשיים בהתאם אסטרטגיות רלוונטיות של פתרון בעיות. כך, למשל, אסטרטגיית השינוי הדרושה לייצוג מערכת הנתונה באיזון פתולוגי שונה מאסטרטגיית השינוי הדרושה לחידוש תהליכי צמיחה. אחת ההצעות לטיפולוגיה של הבעיות היתה הצעתו של קריס להבחנה בין קונפליקט קונוורגנטי הקשור בדחף אשר סיפוקו נתקל במחסום ומסתיים עם פריקתו, לבין קונפליקט דיוורגנטי בו כל בחירה מלווה גם באבל על האופציה שלא נבחרה. בעוד שקונפליקט קונוורגנטי מותיר אותנו בדרך כלל בעמדת הכלה שקטה, הקונפליקט הדיוורגנטי נוטה לעורר אותנו לפירושים בממנה של "מצד אחד... אבל מצד שני...". טריאסט מציע כי במקרים אלו תשובות סטריאוטיפיות המשקפות את האמביוולנטיות אינן יעילות ואינם מסייעות לפתרונה, ועל כן הוא מציע כי במקרים אלו יעיל יותר לשתף את המטופל במה שנקלט מדבריו (למשל, "כשדיברת על בעלך הרגשתי אותך עצובה וכואבת, וכשדיברת על אהובך היית מתוחה ונוקשה").
הקושי המרכזי מולו אנו ניצבים הוא לטענתו של טריאסט העובדה שאנו עוסקים בשינויים בלא מודע אשר מטבעו אינו בהכרח מתחשב במציאות על חוקי הזמן והמקום שהיא מציבה. הפרדוקסליות הנובעת מעבודה עם תהליכים לא מודעים מומחשת היטב במיתוס האדיפלי בו כל גילוי של אדיפוס על גורלו (כלומר, על הלא מודע שלו) מביא אותו לקבל החלטה שגויה המקדמת את מימוש הגורל (הציווי/דחף הלא מודע). במובן זה, המטופל האנליטי הוא מטופל הצועד אחורה כשגבו אל העתיד ועיניו אל העבר, במטרה לזהות דפוסים קבועים שיסייעו לו לנחש (לא לדעת...) לאן הוא הולך. טריאסט אף מדגיש כי מאחר ומדובר בעבודה עם תהליכים בלי מודעים, השינוי לא יתחולל באופן לינארי אלא תמיד מתוך ערבוב של שנאה ואהבה, יצר חיים ויצר מוות, טוב ורע.
החלק האחרון בהרצאתו של טריאסט עסק בהתמקמות המטפל במרחב הטיפולי כסוכן שינוי, ובשימוש שהמטופל עושה בו כאובייקט של טרנספורמציה. הטיפול, לטענת טריאסט, מבוסס על פרדוקס בסיסי לפיו המטופל אמור לגלות/לברוא את זהותו באמצעות אחר שמהשפעתו עליו להשתחרר בסוף התהליך הטיפולי. משמעה של דיאלקטיקה זו היא שהמטפל ממוקם כנוכח-נפקד ואמור להיות נייטרלי ואנונימי דיו כדי שהמטופל יחפש אחרי האובייקט האבוד- אך לא עד כדי ייאוש של המטופל; עליו להכיר בעצמיות המטופל- אך לא בתזמון מוקדם מדי שלא יאפשר הפצעה של העצמיות. כלומר, קשה מאוד לזהות את ה"נכון ולא נכון" של התהליך הטיפולי ומאחר שכך, טריאסט מציע כי עלינו להיות ערים ורגישים מאוד לשימוש שהמטופל עושה בנו בכל נקודת זמן נתונה. כאשר המטפל מתמקם במרחב הטיפולי באופן שאינו מאפשר למטופל להשתמש בו באופן בו הוא זקוק לו, נוצרים מצבי תקיעות אשר ניתן להיחלץ מהם באמצעות שימוש ב"כאן ועכשיו" אשר מסייע למטפל לזהות את השימוש מדויק שהמטופל מבקש לעשות בו.
ההרצאה השלישית בכנס היתה הרצאתה של אילנה לאור "התערבויות קרובות חוויות". לאור הציגה בהרצאתה התבוננות בנושא של תקיעות מפרספקטיבת המפגש הטיפולי עם אזורים אותם כינתה "אזורים מאובנים בנפש": אזורים אשר למטפל ולמטופל אין גישה אליהם. אזורים אלו, האופייניים לטראומות התפתחותיות, הם אזורים קדם סימבוליים או דיסוציאטיביים אשר באים לידי ביטוי בגוף ולא בנפש או בשפה המילולית. ככאלו, מצבים אלו הם בעלי פוטנציאל גבוה לקושי ותקיעות בטיפול, ולאור מציעה כי הדרך להתמודד איתם היא דרך "קרובת חוויות" המתבססת על קרבה לחוויתם של המטפל והמטופל. כדי להמחיש את עמדתה, לאור הציגה בהרצאתה מטופלת אשר פעמים רבות מתקשה למצוא מילים לתיאור חוויתה הנפשית, והטיפול בה מלווה בחוויה של קושי לחשוב ולהרגיש. נקודת המפנה באחת הפגישות הטיפוליות, אשר אפשרה לאזורים נפשיים חדשים להפוך נגישים ומובנים יותר, התרחשה בתגובה לשיתוף המטפלת באסוציאציה לא שגרתית שהתעוררה בעקבות ביטוי בו המטופלת השתמשה. השיתוף באסוציאציה פתח רשת אסוציאטיבית נוספת אשר אפשרה רמת תקשורת קרובת חוויה, אשר במובנים מסוימים הצליחה לעקוף את אזורי התקשורת המילולית אשר נותרו מוגבלים ובלתי מובנים. בסיכום הרצאתה לאור הציעה כי לעיתים, בתגובה למפגש פוגע ומכאיב עם האחר, האדם עוטף עצמו בקליפות של שתיקה ואילמות אשר ניתנות להתרה רק באמצעות מפגש חדש ושונה עם אחר המסוגל להציע אפשרות של תיקון ומתן פשר לחוויות הבלתי מובנות.
המושב השני בכנס כלל תיאור מקרה שהוצג על ידי עומר דרור ודיון במקרה שהציגה אהובה ברקן. תיאור המקרה שהציג עומר דרור לא יתואר מטעמי פרטיות וחיסיון, אך הדיון שהציגה אהובה ברקן מאיר ומדגיש את משמעות העבודה עם החוויה הסובייקטיבית של המטפל כפי שהוצגה בתיאור המקרה. ברקן פתחה את הדיון בהתייחסות העמדה ההתייחסותית לאותם מצבים סוערים בטיפול בהם אנו חווים תקיעות וחשים כי עזבנו את העמדה הטיפולית. הגישה ההתייחסותית, לדבריה, רואה בתהליך הטיפולי תהליך מתמשכת של כניסה ויציאה ממצבי תקיעות הנובע ממעורבותו האישית של המטפל הגורמת לו להוות שחקן-שותף בדרמה הפנימית של המטופל המתגלמת בקשר הטיפולי. גישה זו רואה בקשר הטיפולי קשר בין שני סובייקטים אשר המערכות הנפשיות שלהם אינן מתפקדות כמערכות סגורות המצויות באינטראקציה, אלא כמערכות פתוחות וחדירות המשפיעות זו על זו באופן הדדי. במצבי תקיעות חל שיבוש בתנועה הפתוחה בה המטפל משיב למטופל את השלכותיו באופן שמאפשר לו להשתמש בהן להתפתחותו.
ברקן הציעה התבוננות בדינמיקה של התנועה בין תקיעות להיחלצות מתקיעות אותה ביקש דרור להציג בתיאור המקרה באמצעות הצגת שתי שעות טיפוליות. ברקן תיארה כיצד חודרנותו ותוקפנותו של המטופל, אשר מכוונות לטשטוש תחושות של פגיעות ונחיתות, מפעילות על המטפל לחץ לנקיטת עמדה קונקרטית ומתנשאת ודוחקות לפינה את הדיאדה הטיפולית. ברקן מציעה כי אינטראקציה זו תואמת את היחסים המשלימים אותם מכנה בנג'מין בנג'מין doer & done to : המטופל מרגיש שהמטפל "עושה לו", המטפל מרגיש שהמטופל "עושה לו" ובמאבק שנוצר ניתן רק להיכנע או להתנגד זה לזה, ללא יכולת של כל אחד מהצדדים לחוש כי הוא מקבל הכרה מהצד השני. במצבים אלו המטופל חש פעמים רבות לא מובן, והמטפל חש אובדן של יכולת חשיבתו כאשר הוא מחויב לקבל עליו את השלכות המטופל באופן שאינו אותנטי או להדוף את ההשלכות ובכך לבטל את חוויתו הסובייקטיבית של המטופל. במצבים אלו, לטענת בנג'מין, אין יכולת לעבד את החומרים או לשחק בהם. במקרה שהציג דרור, אגרסיביות המטופל מקשה על המשך הדיבור הרך, כך שהוא נותר כלוא בשריון אשר מרחיק ממנו את המטפל אשר רק דרך המפגש עמו ניתן יהיה להשתחרר מהשריון.
סטרן הציע כי בהיעדר יכולת לשאת קונפליקט בין מצבי עצמי שונים, אחד ממצבי העצמי מנותק והקונפליקט מוחצן ומתגלם בקונפליקט בין אישי, כפי שקורה בשעה הטיפולית הראשונה אותה דרור מתאר. לצד זאת, ברקן מתארת כיצד תקיעות יכולה להוות צומת של אכזבה ותקווה- חזרה על העבר אך גם הזדמנות לתיקון. כך, בשעה הטיפולית השניה אותה הציג דרור, התקיעות משחזרת את עצמה אך כאשר המטפל שומע את פנייתו של המטופל אליו "להיות לצידו"- חלה תפנית ולמטופל ניתנת האפשרות לחוות קונפליקט אשר אינו מוביל לקטסטרופה, בניגוד לחוויותיו ביחסים בין אישיים מוקדמים. ברקן הדגישה כי הדיאדה הטיפולית אמנם נחלצה מהתקיעות מתוך תחושה של המטופל כי המטפל חזר להיות בן בריתו- אך הדרך לעיבוד ניואנסים עדינים וסמויים יותר הבאים לידי ביטוי באנאקטמנט עדיין ארוכה.על בסיס ההתבוננות בחומר הקליני, ברקן הציעה לראות תקיעויות כמצבים של קריסת הרחב הפוטנציאלי, בהם על המטפל להיאבק לשיקומו של המרחב מבלי להיכנע או לרמוס את חוויתו הסובייקטיבית של המטופל. זאת, תוך שימוש המטפל בסובייקטיביות ובחוויה שלו עצמו.יום העיון נחתם בדיון בין משתתפי הכנס לקהל אשר לא יתואר מאחר ומרביתו הוקדש לתיאור המקרה.
יום העיון עסק באחד הנושאים הפחות מדוברים בפרקטיקה הקלינית: מצבי תקיעות אשר מאיימים על האפשרות לשינוי וצמיחה, ולעיתים גם על עצם קיומו של הטיפול. הפרספקטיבה ההתייחסותית אשר הנחתה את יום העיון הדגישה כיצד תקיעות בטיפול ארוגה באופן בלתי נפרד ביחסים הטיפוליים: תקיעות בתהליך הטיפולי ובאפשרות השינוי של המטופל התקיימה תמיד לצד תקיעות בקשר הטיפולי ו/או קריסה של יכולת הדיאדה הטיפולית לנוע, לנשום ולהרגיש. לחלופין, תנועות ויציאה ממצבי קיפאון בהם היתה שרויה הדיאדה הטיפולית לוותה כמעט בכל המקרים בתזוזה בחיי המטופל, כניסת חומרים חדשים לטיפול או חוויה חדשה בקשר הטיפולי. על אף השוני בעמדותיהם וגישתם של הדוברים השונים, ניתן לזהות מספר קווי מחשבה אשר עלו במסגרת יום העיון ומרחיבים את הבנתם של מצבי תקיעות.
תקיעות אינה מהווה רק או בהכרח ביטוי להתנגדות, תגובה טיפולית שלילית או היבטים הרסניים באישיות המטופל, אלא מתקיימת על הציר שבין תקווה ליאוש, בין תנועה לקיפאון. כך, למשל, תקיעות עשויה לבטא מאבק בריא ויקר ערך על שימור אסטרטגיות הישרדות וחלקי עצמי מותקפים, ולהוות אנאקטמנט המשמש בסיס לחקירה אנליטית החושפת בסופו של דבר רבדים נוספים באישיות הטופל ובמערך יחסי האובייקט שלו.
שימוש המטפל בסובייקטיביות שלו ונכונותו לחקור את החוויות המתעוררות בו מהווה כלי מרכזי ויעיל לחקירת מצבי תקיעות, אשר מבטאים פעמים רבות חלקים בלתי מודעים, נעדרי ייצוג מילולי או מפוצלים מחווית העצמי. נכונות המטפל לחוש ולחוות באופן מלא את התקיעות והחוויות הנלוות לה מנגישה אזורים אלו של הנפש.מצבי תקיעות ממושכים ועיקשים הצריכו בדרך כלל שימוש באסטרטגיות טיפוליות יצירתיות אשר אינן מאפיינות את המטפל בדרך כלל. לצד קווי מחשבה אלו אשר הציגו את התקיעות כמצויה בנקודה השברירית שבין קיפאון לבין פריצת דרך, ואת חקירת חווית הקשר הטיפולי וחוויתו הסובייקטיבית של המטפל כאמצעי ההתמודדות המרכזיים, יום העיון עורר מחשבות לגבי היבטים נוספים של חווית התקיעות.
ראשית, יום העיון התמקד במרביתו בתקיעויות במסגרת שעות טיפוליות ספציפיות ובכך מעלה את השאלה האם תקיעות נקודתית אינה נבדלת באופן מהותי מתקיעות מתמשכת המכרסמת ביעילות הטיפול לאורך תקופה ממושכת. האם אנו אכן יכולים לדון בכפיפה אחת בשעה טיפולית המאופיינת במאבק, ובתקופה טיפולית מתמשכת של מאבק אלים בקשר הטיפולי, בקיפאון בחיי המטופל ובתחושת ייאוש מצמיתה? האם עמדה זו אינה עמדה של רדוקציה של עוצמות הסבל, הייאוש, השחיקה והתסכול שהמטפל והמטופל חווים בתקופות ממושכות של תקיעות, ושל הפגיעה האקוטית באמון הנלווית פעמים רבות לתקופות ממושכות של תקיעות?
כמו כן, במסגרת יום העיון לא נידונה שאלת האתיקה של ההתמודדות עם מצבי תקיעות- סוגיה אשר הועלתה בפאנל המסכם אך לא זכתה להתייחסות מפאת קוצר זמן. מרבית הדוברים הציעו התבוננות במצבי התקיעות כעל אנאקטמנט אשר מכיל הן פוטנציאל הרסני והן פוטנציאל לשינוי. אך האם איננו מחויבים, במצבי תקיעות מתמשכים, לבחון את התקיעות מפרספקטיבה אחרת, אשר עשויה להביא להבנה (הבלתי נעימה לעיתים) כי איננו מסוגלים להציע למטופל את מה שהוא זקוק לו וכי הוא זקוק לטיפול נוסף או חליפי? האם תפיסת התקיעות כאנאקטמנט אינה משמשת בחלק מהמקרים כ"עלה תאנה" למגבלות שלנו כמטפלים או פשוט מכך- לצורך שלנו לפנות להדרכה מקצועית? האם האפשרות להשתהות ולחקור את מצבי התקיעות רלוונטית גם במקרים בהם המטופל משמר מצבים הרסניים ולעיתים אף מסכני חיים? היבט נוסף אשר הכנס העלה מחשבות לגביו אף שלא עסק בו בפועל נוגע למאפייני המטפל והמטופל הקשורים במצבי תקיעות. כך, למשל, במרבית תיאורי המקרה ניכרו הקווים האומניפוטנטיים של המטופלים, ומעניין לחשוב על הקשר בין מאפיינים אלו לבין התקיעות והקושי להשתמש במטפל כבעל יכולת לחלץ את הדיאדה הטיפולית. כמו כן, מעניין לחשוב על היבטים כתחרות וצרות עין (של המטפל והמטופל) אשר עשויים להיות בעלי השפעה דרמטית על הרצון להשתנות ולזוז מהסטטוס קוו.
