עינב דגן
בתאריך 28.7.16 התקיים ב"תיכונט" ע"ש אלתרמן בתל אביב, יום העיון "הסיפור המרפא: התערבויות נרטיביות והדהוד דרמטי בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק", בהובלתו והנחייתו של מר רונן קובלסקי.
יום העיון יעסוק במפגש הייחודי בין הגישה הנרטיבית בפסיכותרפיה לבין הפסיכותרפיה בתיאטרון הפלייבק, ובהשלכות הטיפוליות מרחיקות הלכת של מפגש זה. הגישה הנרטיבית בפסיכותרפיה בוחנת את האופנים בהם בני אדם בונים ומספרים לעצמם את סיפור חייהם, ובדרכים בהן ניתן לעורר שינוי והתפתחות על ידי בחינה מחדש והרחבת זוויות ההסתכלות אודותיו. סיפורים אלו מסופרים, יוצרים תפיסת עולם, וניתנים לבחינה ולשינוי ברמת הפרט, הקבוצה והקהילה. הפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק מציעה יישומים ייחודיים של גישה זו, דרך הרחבת הנרטיבים באמצעות הדהוד דרמטי ומפגש ייחודי בין העצמי לנקודות ראותם של האחרים.
דברי פתיחה - מר רונן קובלסקי
בדברי הפתיחה, ציין מר רונן קובלסקי כי יום העיון השישי במכון הישראלי לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק יוקדש לסיפור, והדגיש שאומנות הסיפור היא הכוח התרבותי השולט בעולם. הזרם האינסופי של ספרים, סרטים, מחזות וכן הלאה מעיד על הרעב האמיתי לסיפורים, כיוון שסיפורים הם לא מותרות אלא צורך קיומי בסיסי. הסיפור הוא נקודת מבט, לכן כשאדם מספר את הסיפור שלו יש מחד את העובדות, אך בנוסף יש את דמות המספר - הקריין של הסיפור, שבוחר לספר את הסיפור בצורה מאוד מסוימת. קובלסקי הסביר שהעובדות משפיעות פחות מהפירוש של הסיפור על ידי הקריין. לדוגמא, ילד היפראקטיבי יכול להיות עצלן וחסר שקט או מלא אנרגיה וסקרן, כתלות בסיפור שמספרים הוריו.
הגישה הנרטיבית נולדה במאה החמישית לפני הספירה בתיאטרון ביוון. חלק מהצופים בתיאטרון היו ממעמד העבדים ולכן לא הבינו את הדברים המתרחשים על הבמה, על כן החליטו להושיב הרמנויטים - פרשנים, שיסבירו את המתרחש. במחזות יוונים ישנם לא מעט חורים בעלילה שגרמו לקהל הצופים חוסר הבנה לגבי המתרחש, ודרשו תשובות מהפרשנים. על מנת למלא את החורים, היו הפרשנים היו ממציאים סיפור, מכאן שאם היית יושב על יד הרמנויט אחד, היית שומע סיפור שונה לחלוטין ממקרה בו ישבת ליד הרמנויט אחר.
קובלסקי הסביר שבסיפור האישי של כל אחד מאיתנו ההצגה הסתיימה מזמן, ושישנה חשיבות רבה לאופן בו אנו מפרשים את העבר שלנו. פעמים רבות הפירוש שלנו לגבי עצמנו תלוי בהרמנויט שהיה לידנו (הורה, מורה וכדומה), והוא יכול להשתנות אם נהיה ליד הרמנויט אחר. בטיפול ישנו קושי לעבור בין הרמנויטים, על אף שבחיים קורים דברים שונים שמצריכים שינוי של הסיפור או הפירוש. קובלסקי טען שפעמים רבות אנו דוחים אירועים חיוביים כיוון שהם לא מתאימים לפרשנות הקיימת, וקשה לנו לשנות את הפרשנות שלנו. על מנת להמחיש זאת, קובלסקי תיאר גם את תהליך הבנייה של המכון הישראלי לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק כתהליך של שינוי הרמנויטי. בהתחלה היו קולות רבים וסיבות שונות מדוע הקמת המכון לא הייתה אפשרית. מבחינתו של קובלסקי, יום העיון הראשון, שהתרחש לפני כשלוש שנים, היה קיומו של הלא יאמן. ככל שהזמן חלף, קובלסקי התוודע לכך שהלא יאמן מתרחש שוב ושוב - המכון התפתח והיום מסיים המחזור הראשון של המכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק את ההכשרה שלו. על כן, קובלסקי סיפר שלתחושתו כעת מוטל עליו האתגר הקשה של לתפוס את הלא יאמן כיאמן, ועל כן צריך להחליף הרמנויט.
קובלסקי ציין שבתאטרון הפלייבק הטיפולי אנו בוחנים כיצד ההרמנוטים מושפעים מאינטראקציה בינאישית, כך שפתיחת נקודות מבט חדשות לסיפורים של מישהו אחר, מחזקת את ההבנה שגם לסיפור שלי יכולות להיות נקודות מבט נוספות.
קובלסקי סיים את דבריו בהזמנה להקשיב להרמנויטים הפנימיים של כל אחד ואחת, ולראות כיצד אפשר לבחון אפשרויות מעבר להרמנוטים אחרים.
רונן קובלסקי - פסיכולוג קליני בכיר, מדריך בטיפול ובאבחון. הקים ומנהל שותף של המכון הישראלי לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. מתמחה במכון לאנליזה קבוצתית. מרצה ומדריך במרכז וינקוט בישראל, במכללה האקדמית לחברה ואומנויות ובמכון ללימודי דרמה תרפיה - המכללה האקדמית תל-חי. שיחק, כתב וביים בתאטרונים שונים. הקים את "קבוצת התיאטרון הגדה השמאלית" תל אביב, ואת פרויקט התיאטרון הישראלי-גרמני "דור שלישי". עוסק בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק מאז 1991.
עבריין או עתידן? על הדרכים שבהן סיפורים מעצבים את חיינו - ד"ר שרית ברזילי
בהרצאתה, ד"ר שרית ברזילי הציגה את מחקריה אודות סיפורי חיים של אנשים שנחלצו ממצבי מצוקה והגיעו לעמדות מפתח חברתיות, ואת הקווים המנחים לטיפול הנובעים מסיפורים אלו. תחילה, היא עסקה בשאלות מהו כוח רצון, איך מפתחים כוח רצון, ואיך אפשר לגרום לעצמי ולאחר לדעת מה רצונותיי מהחיים. היא השתמשה בסיכול אותיות של המילה 'רצון' על מנת להבהיר שברגע שאני יודע מה ה'רצון' שלי, יש לי 'צנור' למה ש'נוצר'.
ברזילי הביאה את סיפורו של נער מתיכון "ברנקו וייס" ברמלה, נער שרוצה לרצות ולחלום. בסרטון ניתן לראות נער שמספר על עצמו שהיה ילד רע. כשהוא נשאל מה החלום שלו, הוא עונה שאין לו חלום, שהחלום שלו זה שיהיה לו חלום. הוא מספר שהוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות, ושמדאיג אותו שאין לו חלום
תיכון ההזדמנות האחרונה - חלק 2. 0:50-3:30
ברזילי שאלה כיצד ניתן לעזור לנער לרקום חלום, כזה שייצור בו תחושה של החלמה ויתן לו דרך אל התקווה. היא הסבירה שהסיפור הוא אמצעי שדרכו אנחנו טווים חלומות, כך שדרך סיפור החיים שהאדם מספר על עצמו, הוא טווה את החלום בכוח הדימיון, היצירתיות והדיבור אודותיו. על כן, ככל שנשכיל לספר סיפורים אופטימיים ומלאי תקווה, כך תתעצב תמונת העתיד לכיוון חיובי יותר.
ברזילי פיתחה את שיטת סמ"ל - סיפורים מובילים להצלחה. בשיטת זו תלמידים ומבוגרים מונחים להתבונן בדרך שבה הם בונים את סיפורי חייהם, להבינם ולהבנותם מחדש כסיפורים המובילים להצלחה.
בסיפרה "סוד הסיפור המנצח: בעקבות סיפורי הצלחה", ברזילי חקרה מאה סיפורי חיים של אנשים אשר חילצו עצמם ממצבי מצוקה. אנשים אשר עשו דרך ארוכה ממקום קשה למקום הטוב בו הם נמצאים היום. ברזילי ניסתה להבין מה הסיפור של האנשים האלה, איזה סיפור הם סיפרו לעצמם על החיים שאיפשר להם להגיע למקום הטוב. היא האמינה שברגע שהיא תוכל לפענח את סוד הסיפור המנצח, היא תוכל לתת השראה ותקווה לאנשים נוספים שרוצים לצאת ממקום הקושי.
ברזילי תיארה את מי שעוסק בעתיד כעתידן, ואת מי שעוסק בעבר כעברין, כך שהחידוש בשיטת סמ"ל הוא בהתייחסות הרבה שלה לעתיד. לטענתה, בגישה הפסיכולוגית הקונבנציונלית, יש הנחה שהעבר של האדם הוא המקור העיקרי המכתיב את חייו, על כן נדרש לגלות מה התרחש בעבר, על מנת להבין את האדם כיום. היא המשיכה ואמרה שלפי הגישה הנרטיבית, התייחסות זו אינה מדויקת, וההסתכלות על העבר בלבד הינה עבריינות של האדם כלפי עצמו וכן של החברה כלפיו. לדידה, לאדם ישנם שלושה מקורות אור; הראשון הוא העבר, מקור אור קריטי אבל רק מקור אור אחד. בנוסף, יש את ההווה, המדגיש את המיקום הנוכחי שלי בהוויה העכשווית. מקור האור השלישי הוא מקור האור שנמצא בעתיד - האופן בו האדם מדמיין עצמו בעתיד, ומי הוא חולם להיות. על כן, כאשר האדם מתמודד עם קושי, הוא יכול להסתכל על העתיד ולשאוב משם כוחות. ברזילי גורסת כי שלושת מקורות האור משפיעים על האדם ולכן זה לא נכון להתמקד רק בעבר.
ברזילי עברה לספר את סיפור חייה האישי, המתחיל בסיפור חייו של אביה, סנטו בן יקר ז"ל, שחלה במחלת פוליו כשהיה בן שנה. כתוצאה מהמחלה, רגל אחת שלו נפגעה קשות וכך כבר מינקותו הוא הפך לנכה. כאשר היה בן שבע עלה ארצה, ובגיל שתיים-עשרה הצטרף לקיבוץ. אביה של ברזילי היה מאוד מבודד בגלל מצבו ונמנע מלצאת ולשחק בחוץ. כאשר היה בן ארבע-עשרה הלך לרופא שנתן לו רצועה, באמצעותה הוא התבקש לתרגל את הרגל הנכה. הרופא הסבר לאביה של ברזילי כי עלינו להתנגד לכוחות שמושכים אותנו מטה, ולהתרכז בכוחות שמושכים אותנו מעלה. תוך שנתיים האב החל לגרור את הרגל ובהמשך החל ללכת ואף פתח חדר כושר. במרוצת השנים, אביה החליט להגיש מועמדות לתחרות בהרמת משקולות, וב-1964 הוא הפך להיות מר ישראל בקרב הבריאים, לאחר שדחק 200 קילו. ברזילי משתפת ומספרת שבצל הסיפור הזה גדלו היא ואחיה. היא מסבירה שהחיים שלנו תלויים בסיפור שנספר לעצמנו בנוגע למי אנחנו רוצים להיות, כיוון שאנחנו יכולים להיות כל מה שאנחנו חולמים.
המהפכה הנרטיבית מדגישה את שני הכוחות שמעצבים את חייו של כל אדם או קהילה. הראשון הוא ציר ביוגרפי הכולל את היסטורית חיים: הביוגרפיה, האירועים, המעשים, והשני הוא סיפור החיים: הפרשנות, ההבניה, המשמעות. האוזן צריכה להיות קרויה לא רק למה התרחש, אלא גם לאופן בו האדם מספר את הדברים.
בספרה "לפרוץ מאה שערים: מסע אל עולמם של היוצאים לשאלה", ברזילי הביאה את סיפורה של נערה בת שבע עשרה וחצי, שיצאה בשאלה. ברזילי הדגישה את הסתירות הקיימות בין העובדות לאופן בו הנערה סיפרה את סיפור היציאה בשאלה. היא ציינה שעל מנת שהנערה תוכל לתמוך את הנרטיב שבנתה לעצמה, בו היא יצאה מהחברה החרדתית לחוויה אוטונומית בכוחות עצמה, היא שינתה עובדות מסוימות בתהליך. לדוגמא, כאשר היא סיפרה על הלילה הראשון שלה מחוץ לבית, היא תיארה שישנה אצל ילדה אחרת, אולם בהמשך הסיפור היא ציינה שילדה זו היא עורכת דין ואם חד הורית לארבעה ילדים. הנרטיב של הנערה, והרצון הפנימי שלה, לא מסתדרים עם העובדות, כיוון שהיא מצאה מישהי שהלינה אותה בביתה והעבירה אותה מהחברה החרדית לחברה הקיבוצית. ברזילי הדגישה שהטקסט מזמין אותנו להקשבה חדשה למונחים של אמת ושקר בטיפול, וכשאדם מספר בצורה מסוימת את הסיפור צריך להקשיב לרצון שלו, ולעזור לו לנוע איתו הלאה.
ברזילי עברה להתמקד בשאלה מהו נרטיב - רצף אירועים, עליהם אנחנו מלבישים מחשבות, פרשנות ואמונות ביחס לאירועים וכך נוצרת הזהות שלנו.
הנחות יסוד על הנרטיב:
הנחות יסוד על תראפיה נרטיבית:
ברזילי הדגישה באמצעות טבלה את ההבדלים בין הגישה הנרטיבית לגישה הריאליסטית. היא סייגה את דבריה וציינה שהדברים מובאים בצורה מוחצנת ודיכוטומית ומהווים רק נקודה להתייחסות.
מושג העצמי - בגישה הריאליסטית מושג העצמי קיים, יש ישות מוצקה בעלת קיום מתמשך. לעומת זאת בגישה הנרטיבית הסיפור הוא רב פנים ומשתנה. על כן השאלה היא איזה סיפור אני אוהבת ורוצה להגדיל ואיזה סיפור אני רוצה להקטין.
הבעיה - על פי הגישה הריאליסטית, הבעיה שוכנת עמוק בתוך המטופל. מנגד, בגישה הנרטיבית הבעיה היא תוצר של הבניה, תרבותית ושפתית. על מנת להמחיש זאת, ברזילי שיתפה בסיפורה האישי. לבנה יש תסמונת אספרגר, דבר שניתן להסתכל עליו כלקות, ואפשרת להסתכל עליו כאחרות (מלשון אחר). היא הראתה דוגמאות לאנשים גאונים בהסטוריה שהיו בעלי אספרגר. ניתן להסתכל על אספרגר כלקות שצריך לרפא או לטפל בה, או כסוג של מתנה.
יחסי מטפל מטופל - בגישה הריאליסטית ישנם יחסים היררכיים בהם המטופל לא יודע שום דבר על המטפל. בגישה הנרטיבית הגישה היא שהאדם המגיע לטיפול הוא המומחה. המטפל הוא המומחה להתהליך, אבל המטופל הוא המומחה לסיפור חייו. היחסים הם יותר סימטריים, כך שאם יש חלק בסיפור של המטפל שרלוונטי עבור המטופל, אין מניעה מלחשוף אותו בפניו.
המציאות - על פי הגישה הריאליסטית, המציאות קיימת כשלעצמה. בגישה הנרטיבית אין אמת אחת, והמציאות נתנת לפרשנות.
בסיפרה "סוד הסיפור המנצח: בעקבות סיפורי הצלחה", ברזילי בנתה רשימת מעשים ומחשבות המובילים להצלחה על פי סדר הא"ב. מתוכם.
על מנת להמחיש אסטרטגיות ליצירת שינוי בנרטיב האישי (כגון: התקשרות, דמיון, ניפוץ תוויות, חשיבה חיובית), תלמידי שנה א' של המכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק, הציגו את סיפורה של גילי, בהצגה "מילדה פגומה לנפש יפה". בהצגה זו ניתן היה לראות באופן מזורז, כיצד מתבצע השינוי של הסיפור האישי של גילי מילדה פגומה בעיניה ובעיניי הסובבים אותה, לנפש יפה.
תהליך הייעוץ הנרטיבי:
ברזילי סיימה בברכה לקהל שישכילו ליצור עם כוח היצירתיות האין סופית סיפורים שיובילו לחיות ושמחה, ושיובילו את עצמם ואת הסובבים אותם למקומות של אושר.
בחלק זה של היום נערכו סדנאות על ידי צוות המכון, שעסקו באספקטים השונים של המפגש בין הגישה הנרטיבית לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק ברמה האישית, הקבוצתית והחברתית.
הסדנאות:
קובלסקי פתח את הסדנא בהצגה עצמית קצרה שעסקה ברקע הטיפולי, וכן ברקע שלו בתחום המשחק והבימוי. בהמשך, נתן סקירה היסטורית על התפתחותו של תיאטרון פלייבק.
תיאטרון פלייבק נולד בשנות ה-70 המוקדמות בניו-יורק. ג'ונתן פוקס ניסה לבנות תאטרון שהוא לא פרופורמטיבי - כזה שבו המסרים עוברים מהבמה לקהל, אלא תיאטרון רפלקטיבי, תיאטרון שנותן קול לקהל. כך נוצר תיאטרון הפלייבק, בו השחקנים שעל הבמה לוקחים את סיפורי החיים של צופים מהקהל, ומשחקים את הסיפור חזרה (Play Back). תיאטרון הפלייבק התפשט בארה"ב, בעולם, ובין השאר הגיע לישראל. ב-1991 נפתחה הקבוצה הראשונה בארץ, בה קובלסקי השתתף כשחקן. במהלך תקופה זו, קובלסקי הבין שבחזרות עצמן מתפתח דבר מה מעניין בין חברי הקבוצה, ושאל את עצמו "מה יקרה אם נפטר את הקהל?". כך התפתחה קבוצה של מטפלים מכל מיני דיספלינות שנקראה "אינקובטור", שהחלה לבחון את השימוש של פלייבק ככלי טיפולי. במקביל, פלייבק נכנס לדרמה תרפיה, ונלמד לראשונה ככלי טיפולי. לפני שלוש שנים הוקם המכון לפסיכותרפיה ופלייבק.
בסדנא הנוכחית, קובלסקי בחר להתמקד בהשפעה של ההסתכלות הנרטיבית פחות דרך מילים, ויותר באמצעות תנועה. התנסות בסדנא התרחשה באמצעות פיתוח נרטיבי בתנועה, שמתבצע על ידי האחר השומע את הנרטיב. תחילה, קובלסקי ביקש ממשתתפי הסדנא להתחלק לזוגות ושכל אחד ישתף בסיפור אישי. לאחר מכן, שומע הסיפור התבקש ליצור שלוש פוזיציות שמייצגות את ההתחלה, האמצע והסוף של הסיפור, ובהמשך לבנות משפט תנועתי דרך שלושתן. כל פוזיציה הייתה כמילה, והרצף התנועתי היה כמשפט. בשלב השני, קובלסקי ביקש שנפתח את המשפטים לפסקה. על מנת לעשות כן, המשתתפים התיישבו בצידי החדר כך שמרכז החדר הפך למעיין במה. כל אחד בחר להיכנס למרכז החדר בתזמון המתאים לו, וביצע את המשפט התנועתי שיצר, במקביל למוזיקת רקע שליוותה את התרגיל. תחילה המשפטים בוצעו בהתאם למקור, ובהמשך נוצרה הרחבה של המשפטים וגם אינטראקציה עם המשתתפים האחרים. במשך קרוב לשעה, אנשים נכנסו ויצאו ממרכז הבמה, נעו, רקדו, התרגשו ונגעו. כל פעם שאדם אחד נע, בעל הסיפור יכל לצפות בו מהקהל. סיפורים נשזרו בסיפורים דרך תנועה, ויצרו משמעויות חדשות, תחושות ומחשבות. בנוסף, הכיף וההנאה מהמשחקיות שבתנועה היו מורגשים מאוד.
בסיום התרגיל, לאחר שהמשתתפים ביצעו רפלקציה ואווררו את הדברים שעלו בהם במהלכו, קובלסקי הזמין את המשתתפים לחשוב על ההשפעה התרפויטית של תרגילים מעין אלו בקבוצה שנפגשת כל שבוע, בה מתרחש תהליך מתמשך.
קובלסקי ציין שבמהלך התרגיל היה מעבר בין שלושה סוגים שונים של רצפים:
קובלסקי סיים את הסדנא במעבר על מבנה ההחזרה:
בחלק השלישי של היום נערכה הופעת התיאטרון כקבוצה גדולה. התנסות חווייתית מודרכת במודל התערבות קהילתית-טיפולית, באמצעות שילוב של תיאטרון פלייבק והגישה הנרטיבית. קובלסקי הסביר שזו צורת עבודה שפותחה לקבוצות גדולות, שמנסה להשתמש בפלייבק ככלי להתערבות קהילתית. באמצעות הכלי ניתן לראות כיצד אנו יכולים להתייחס לפלייבק ככלי שידלה וינסה לחבר את הנרטיב של הקהילה ולראות האם ניתן לעשות עבודה בתוך הנרטיב הזה. ההבדל בין הופעה במודל התערבות קהילתי-טיפולי להופעה רגילה, הוא שההתייחסות היא לפן הקבוצתי והקהילתי ופחות לפן האישי.
על הבמה ישבו בחצי גורן, הסטודנטים מהמחזור הראשון של המכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק, שסיים כעת את מסלול ההכשרה. קובלסקי הנחה את המפגש וביקש מהקהל משפטים: "מה שלומכם? איך לכם עכשיו? איך היה לכם היום?". מתוך המשפטים שעלו מהקהל, קבוצת הסטודנטים הציגה באופן מלא רגישות, הומור, שיתופיות ומקוריות, סיטואציות המשקפות את הדברים שנאמרו. נוצרה התפעמות גדולה בקהל, גם מתוך הידיעה שהדברים מתהווים ונוצרים בו ברגע שהקהל רואה אותם. התגובות הספונטניות והמהירות של הסטודנטים היו מפתיעות ומרגשות.
לאחר מספר פעמים בהם נאספו משפטים בודדים מהקהל ובוצעה החזרה על ידי הקבוצה, קובלסקי שאל האם יש מישהו שירצה לשתף בסיפור אישי. הדהוד הסיפור האישי באמצעות הקבוצה נעשה בצורה מרגשת ורגישה. דרך דימויים, קולות פנימיים, שימוש בבדים צבעוניים, רגשות, מחשבות, שירה, ליווי בפסנתר וגיטרה, הצליחו הסטודנטים לייצר חוויה חד פעמית ומיוחדת. האנשים שבחרו לשתף בסיפורם האישי, התרגשו לראות את סיפורם מוחזר להם דרך נקודות הראות השונות של השחקנים.
יום העיון הסתיים ב"חגיגת ביכורים" - טקס סיום המחזור הראשון של המכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק וסקירת הקבוצות הטיפוליות שהוקמו במסגרת זו עם אוכלוסיות שונות.
יום העיון הבא של המכון הישראלי לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק "תיאטרוני הנפש: על ההקבלה בין במת הנפש לבמת התיאטרון והשלכותיה הטיפוליות בפסיכותרפיה בתיאטרון הפלייבק" יערך ביום חמישי, ה-22.9 במכללה האקדמית לחברה ואומנויות, נתניה
עינב דגן הינה בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של המבוגר
