תמר פרת
בתאריך ה -15.6.15 התקיים בסמינר אפעל יום העיון "הרי אתם מותרים: הפרט, הזוג והמשפחה בהליך הגירושין" אשר נערך מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. יום העיון המרתק עסק בהיבטים השונים של פרידה וגירושים דרך מבטם של זוגות, ילדים, הורים ומטפלים, תוך שהציע התבוננות בנושא זה מזוויות תאורטיות ומשפטיות עדכניות, כמו גם דרך התהליכים הרגשיים והטיפוליים הכרוכים בו. במהלך יום העיון הרצו פרופ' שחר ליפשיץ, ד"ר דפנה הומינר, ד"ר אלישבע זהר רייך, דוד בנאי ונחמי באום.
ההרצאה הראשונה ביום העיון, "טובת הילד ודיני הזוגיות", עסקה בהיבטים המשפטיים של הגירושים מבחינת הילדים. הטענה המרכזית של ההרצאה היתה כי בעוד משפטניים נוטים לייצר אבחנה דיכוטומית בין דיני הזוגיות (הנוגעים ליחסי בני הזוג כגון דיני הגירושים ויחסי הרכוש בין בני הזוג), לבין הדינים הנוגעים ליחסי הורים וילדים, הרי שלדיני הזוגיות יש השפעה דרמטית על חיי ילדים. בשל כך, במסגרת דבריו, ביקר פרופ' ליפשיץ את ההשפעה המצומצמת של עקרון "טובת הילד" על אותם רכיבים שהמשפט מסווג כדיני הורים וילדים, תוך שהוא קורא לתיאוריה מורכבת יותר המכירה בטשטוש הגבולות בין התחומים. כדי לדון בנושא, סקר פרופ' ליפשיץ בתחילת ההרצאה, בשפה שווה לכל נפש, מספר היבטים בדיני זוגיות ובדיני הורים וילדים אשר רלוונטיים להבנת הנושא עבור אנשי טיפול.
1. כשירות לנישואין – גיל כשירות, סטטוס אישי וכדומה.
2. חיי הנישואים – זכויות וחובות שצמחו מכך שהצדדים נשואים. בהקשר זה חשוב לציין את הדין בישראל ביחס למזונות אישה במהלך הנישואין.
3. גירושים – הסדרת אקט הגירושים. כאן חשוב לציין כי בעוד שברחבי העולם בית המשפט יכול לאשר את הגירושים, בישראל גירושים הם רק ע"פ דין ההלכה, בבית הדין הרבני, כאשר הבעל נותן לאשה גט. עובדה זו יוצרת את הבעיה הכאובה של עגינות. על פי ההלכה, הגט חייב להינתן מתוך רצון חופשי, ולכן בתי הדין מאוד מנסים להימנע מכפיית גט. מצב דברים זה שופך אור נוסף על תופעת סרבנות הגט שכן הוא מעניק לה, בנוסף למניעים הרגשיים של פגיעה ונקמנות, גם מניעים רציונליים. מכיוון שרוב הגירושים מחייבים שיתוף פעולה והסכמה, הרי לבן הזוג שפחות מעוניין בגט ישנו יתרון ממשי במאבק הכוחות מבחינת ההלכה. הסרבנות יותר נוחה לגברים שכן במשפט העברי מגדירים כממזר ילד שנולד לאישה נשואה מחוץ לנישואים (אך לא ילד שנולד לגבר נשוי). מצד שני, הדין של מזונות אישה, שהבעל חייב בו, מעניק יתרון לאישה. כמטפלים חשוב לנו להבין את ההיבטים הרציונליים אשר עשויים לעמוד בבסיס העמדה שמבטא האדם ביחס לגירושים.
4. תוצאות כלכליות של הגירושים – יחסי רכוש. במשפט הישראלי יש עקרונות של שיתוף זוגי. ברגע שהנישואים פקעו יש עיקרון של איזון משאבים. הרציונל הוא ששני האנשים תרמו ביחד למאמץ המשותף לצבירת הרכוש ולכן הוא שייך לשניהם וצריך לחלקו ביניהם. בחוק המקורי דיברו על איזון משאבים במקרה של מוות או גירושין וחלוקה זו נתנה תמריץ למניעת גט. לכן הוכנס בשנת 2008 תיקון לפיו בית המשפט יכול לקבוע גירושים אזרחיים ומכניזם של חלוקת רכוש גם אם לא ניתן גט. חשוב להדגיש כי מחלקים את הרכוש שנצבר במהלך הנישואים (עסק, דירה, חשבון בנק, פנסיה) ללא קשר לרישום הפורמלי שלו. לעומת זאת, רכוש שהיה רשום לפני הנישואים על שם אחד מבני הזוג, שהוא ירש או קיבל במתנה, לא מחלקים. בעניין זה יש יוצא דופן אחד הנוגע לדירת המגורים. חלק מן השופטים נוהגים על פי החוק היבש אך חלק גורסים כי במקרה שהדירה רשומה על שם אחד מבני הזוג, אם הנישואים היו ארוכים ובני הזוג התגוררו בה ביחד, היא ראויה להיחשב כרכוש משותף שיש לחלקו ולכן פוסקים בהתאם תוך שימוש בטקטיקות משפטיות שונות על מנת להצדיק זאת.
פרופ' ליפשיץ הדגיש כי בדינים הנ"ל אין כל התייחסות לילדים או לטובת הילד. ילדים, לכאורה, לא קשורים לסטטוס של ההורים כגרושים ולא קשורים לרכוש. בהתייחסות הדיכוטומית לדיני נישואים שולט אתוס של אוטונומיה של בני הזוג ושל זכותם לסיים את הקשר ביניהם באופן נקי וללא רגשות אשמה. אקט חלוקת הרכוש, למשל, משמר את האתוס לפיו ניתן לסיים קשר זוגי ממושך באקט יחיד של חלוקת הרכוש. דוגמה נוספת היא חופש חוזים המאפשר לבני הזוג, בכל שלב של הנישואים ו/או תהליך הגירושים, לערוך הסכם חלוקת רכוש. אישה יכולה, למשל, לוותר על כל זכויותיה תמורת הגט, ועל פי החוק היבש אם זה הוא רצונה הוא מחייב.
1. שאלת המשמורת – פרופ' ליפשיץ הבהיר את המושגים של משמורת לעומת אפוטרופסות. שני ההורים הם האפוטרופסים של ילדיהם, ללא קשר לגירושין, כך שכל אחד מההורים עדיין אמור לקבל החלטות על הילד גם לאחר הגירושין. שאלת המשמורת נוגעת להחזקת הילדים וקובעת מי מבין ההורים נחשב המחזיק המרכזי של הילד. בעבר היה מאוד ברור שהאם היא המחזיק העיקרי. משמורת הגיל הרך אומרת, שלמעט בנסיבות קיצוניות, האם תהיה המשמורנית על ילדים עד גיל 6. היום, לדברי פרופ' ליפשיץ, "יש התקפות על כך מכמה הבטים ומתנהלות על כך מלחמות עולם".
2. הסדרי הראייה – הסדרי הקשר עם ההורה האחר שאינו המחזיק המרכזי.
3. מזונות הילדים – בפועל, משולמים המזונות להורה המחזיק. סכומי המזונות נקבעים בבית המשפט או בבית הדין ותמיד על פי הדין הדתי. ע"פ ההלכה, האחריות העיקרית היא על הגבר ורק ההוצאות ה"נותרות" הן בחלוקה שווה בין הגבר לאישה. הקשר בין משמורת הילדים והמזונות היא מורכבת. בעבר, היו מבודדים את שני הנושאים, והאב שילם מזונות בלי קשר לכמות הזמן שבילה עם הילדים. כיום יש מאבק מצד גברים מסוימים במטרה לייצר מתאם בין הסדרי הראייה לבין גובה המזונות, המבוסס על ההיגיון שככל שהילד נמצא אצלם יותר, יש להם יותר הוצאות. החיסרון הוא בכך שהקרב על הסדרי הראייה הופך להיות עקוב מדם כי הוא נקשר בכסף. בחוק היבש המזונות מאוד מגדריים, אבל כיום יש שופטים שמנסים לערוך נוסחאות המשכללות ומשלבות בין הסדרי הראייה וגובה המזונות.
4. דינים נוספים עוסקים בסוגיות של מגורי הורים וילדים, הגירה וחינוך ילדים.
פרופ' ליפשיץ הדגיש כי כאשר מדובר על הורים וילדים האתוס מתהפך בצורה קיצונית. לעומת האתוס של אוטונומיה וחופש חוזים אשר אפיין את נושא דיני הזוגיות, כאן טובת הילד היא עיקרון-על. בנוגע לאתוס האוטונומיה, להורה יש, לכל היותר, זכות למלא את חובתו ההורית ולדאוג לילד. הורה לא יכול לשכנע בטיעון כ"אני רוצה שהילד יהיה דתי" אלא צריך לשכנע אותנו שזו טובת הילד. בנוסף, אין מקום לאתוס של חופש חוזים. גם אם הורים חתמו על הסכם לפני הגירושים והאם אינה יכולה להתחרט על מה שחתמה, בשם עצמה וגם בשם הילד, הרי מייד לאחר הגירושין היא יכולה לתבוע בשם הילד לפתוח את ההסכם בטענה שקודם לגירושין לא יכלה לייצג את טובתו נאמנה כי רצתה בגירושים.
לאחר הסקירה הממצה והמאלפת, פרופ' ליפשיץ השמיע ביקורת כנגד מצב זה בו דיני זוגיות מופרדים מדינים הנוגעים לילדים. זאת מאחר וטובתם של הילדים מושפעת לא רק מדיני הורים-ילדים, אלא גם ממה שמכונה דיני זוגיות. גירושים משפיעים באופן דרמטי על חייהם של ילדים ולכן, לטענתו, צריך לכוונן את הגירושים לילדים. פרופ' ליפשיץ הציע, שביהמ"ש, בבואו לדון בגירושין, ימנה איש מקצוע שייתן המלצות ביחס להשפעת הגירושין על טובת הילדים. יש לבדוק את העיתוי של חלוקת הרכוש, למשל, שכן אחד ההיבטים הפוגעים ביותר עבור ילדים הוא פירוק בית המגורים בשלב שבו הם צריכים יציבות יותר מכל (באנגליה, למשל, יש חוק שלביהמ"ש מותר להקפיא את פירוק שיתוף דירת המגורים עד שאחרון הילדים בני 18).
היבט נוסף ובעייתי בהקשר זה הוא ההסכמים הנערכים בין בני הזוג. כאשר מדובר על יחסי רכוש, בית המשפט דוגל באופן מוחלט באתוס חופש החוזים, גם במקרים קיצוניים בהם בעל אלים כפה על אישה להסכים להעברת כל הרכוש אליו תמורת הגירושים. במצב זה, חופש החוזים לא יאפשר לה לחזור בה לאחר קבלת הגט, אך לעומת זאת, כאשר מדובר על מזונות ילדים, השייכים לתחום דיני הורים-ילדים, האתוס מתהפך. למשל, בית המשפט יכול לבטל הסכם שלדעתו פוגע בילדים ומסכן את קבלת דמי המזונות. כך עלול להיווצר מצב פרדוקסלי בו התערבות בית המשפט במקרה של משפחה מסוימת תביא לקבלת דמי מזונות גבוהים אשר מועילים לאם בצורה מוגבלת ביותר מאחר ואין לה כל רכוש כתוצאה מהסכם שחתמה תחת לחץ.
לסיכום, פרופ' ליפשיץ מדגיש כי בדיכוטומיה הקיימת היום אין אפשרות לדאוג לטובת הילד באמת. ברור שטובת הילד מושפעת מההחלטות לגבי המשמורת ושאר הסוגיות המוסדרות בדיני ילדים-הורים, אבל חברה שמחויבת לטובת הילד לא יכולה להסתפק בכך. לדברי פרופ' ליפשיץ, צריך לתת מקום לשאלה לגבי קצב הגירושים, לגבי גורל הדירה המשותפת ולגבי תקפות ההסכמים למרות האתוס של חופש החוזים ביחס להשפעתם על ילדים להורים הנמצאים בתהליכי גירושין.
ההרצאה השנייה ביום העיון, "הרהורים על אהבה ושברה מנקודת המבט של פסיכולוגיית העצמי", ניתנה ע"י ד"ר דפנה הומינר. ההרצאה עסקה במספר היבטים של תפיסת האהבה, כאשר בתחילה הוצגו מקומה של האהבה בתיאוריות הפסיכואנליטיות השונות ו"פרדוקס התשוקה" כמצב שמכיל בתוכו סכנה אינהרנטית לאהבה ולאוהבים. לאחר מכן, הוצג המוטיב המרכזי של ההרצאה, ברוח פסיכולוגית העצמי בכלל ובראי רעיונותיו של רענן קולקה בפרט, לפיהם האהבה הזוגית מהווה סוג ייחודי של זיקת זולתעצמי קומפלמנטרית, המאפשרת התחלפות בין שני בני הזוג בתפקידי זולתעצמי במקום שבירת המטריצה ואובדן האהבה. לבסוף, הוצג דיון השוואתי בין זיקת זולתעצמי זוגית בריאה, לבין מצבי סימביוזה פתולוגית הגנתית. בהרצאה המרתקת שולבו קטעי ספרות, שירה, הגות וסיפורים מקראיים.
אם נלך למקור, הרי שפרויד וממשיכיו ראו את האהבה כנגזרת של הדחף הפסיכו-ביולוגי המיני. מאוחר יותר, על פי קליין, האהבה נתפסה כגלגולה הרגשי של חמדנות בסיסית מולדת רבת עוצמה, אשר שואפת להפוך לבעליו של השד הטוב ולהשליך החוצה את השד הרע. במקביל ובעקבות תיאוריות קלאסיות אלו, החל להתהוות כמובן זרם אנליטי אחר, אשר תפס גם את האהבה באופן שונה, ונציגיו הבולטים הם פרנצי, ויניקוט, באלינט וכמובן קוהוט. במסגרת פסיכולוגיית העצמי אשר פיתח קוהוט, העצמי אינו נתפס כתוצר של מאבק תוך-נפשי בין דחפים לבין איסורי החברה או מרכיבים של הנפש, אלא כפרי מפגש ייחודי בין תינוק לבין החמצן הנפשי שהסביבה מספקת לו בשלבי ההתפתחות הקריטיים. לפיכך, לא ניתן לבודד את הנפש כמושא חקירה נפרד ואין עצמי פרימיטיבי מולד. העצמי הוא מולקולרי, קיים צורך מולד לקבלת אמפטיה מהסביבה אשר פוגש או אינו פוגש היענות מצד האחר המיוחד. בתוך כך, אהבה על פי תפיסה זו, היא כבר לא גרסה סובלימטיבית של דחף, אלא זיקה קריטית בין נפש אחת לנפש אחרת.
בשלב זה, הציגה ד"ר הומינר את סיפור גן העדן. הפירוש המוסרי המקובל לסיפור הוא של חטא דחפי ועונש אשר נגזר על החוטאים בהתאם. התשוקה מופיעה כעונש המתבטא בכך שהאישה תהיה נכספת לבעלה והוא ימשול בה. בדומה לסיפור התנ"כי, גם התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית רואה את האדם כאשם, נוירוטי, אשר מחפש לברוח מאשמת היותו דחפי, יצרי ומכוון להשגת עונג, ונאלץ להתחשב בעיקרון המציאות שכופה הציוויליזציה. לעומת זאת, קוהוט רואה את האדם כאדם טרגי שנאלץ לחוות את הסופיות של עצמו ושל האהוב עליו, תוך שהוא נושא את חרדת הפרידה והמוות, ההכרה בחוסר יכולתו וגם באוזלת ידו לממש את כל שאיפותיו. לפי פסיכולוגיית העצמי, כולנו נידונים לחיות את כאב המרחק בין השאיפות שלנו לבין מה שהחיים בפועל מאפשרים להגשים. כאשר הפער עמוק מדי, אנחנו נשברים באופן אנוש.
ד"ר הומינר הציעה לראות ברוח זו את סיפור גן העדן כסיפור של טרגיות אנושית. הולדת התשוקה כגעגוע אל גן העדן של השלמות. בגן העדן אדם וחווה שהו, במונחיו של ביון, ללא זיכרון, ללא תשוקה וללא דעת. באינסוף ובאינזמן, האיסור האלוהי על הדעת לא הטריד אותם משום שאינו הפר דבר בתחושת השלמות האינסופית. הנחש איתגר אותם עם הבלתי מושג, סימן את גבול הסופיות. היה זה הרגע בו נולדה התשוקה ועמה גם ההכרה בנפרדות. אדם וחווה מתביישים בנפרדותם ומכסים את ערוותם בעלה תאנה. הם מתביישים, אך לא אשמים. התיאוריה הקוהוטיאנית רואה את האדם לא כאשם, אלא כטרגי, בגלל ההכרה בחלקיות ובסופיות.
התשוקה על פי הבנה זו היא הכוח המושך את האדם לנסות להשיג לעצמו, וגם במחיר כבד מאוד, את תחושת השלמות האינסופית שאבדה לו עם ההכרה במציאות, הסופיות והחלקיות. התשוקה היא השאיפה לממש את מלוא הפוטנציאל האנושי שאנו חשים בתוכנו אך שברה המכאיב הוא הידיעה שלעולם לא תוכל להתממש במלואה. תשוקה נולדת מול עולם חלקי ובלתי מושג. כדי שתיווצר, יש צורך בדבר מה חיצוני ונפרד מאיתנו שאת כאב הפרידה ממנו אנו זוכרים באופן חוויתי ולא מודע. לא מודע לא במובן הפרוידיאני של אסור ומודחק, אלא כיוון שאנחנו לא מסוגלים לזכור את החוויה האחדותית ממנה באנו. כך, הדבר המעורר את התשוקה אינו אסור הוא פשוט בלתי אפשרי מחמת המגבלה הנרקיסיסטית שהמציאות כופה עלינו.
מה הוא אם כן פרדוקס התשוקה? בעוד מקור התשוקה הוא געגוע להרמוניה, התשוקה עצמה מכילה בתוכה מתח, מאבק ואנרגיה לוחמנית. מקור תחושות אלו הוא בדגש של התרבות המערבית והפסיכואנליזה המסורתית על נפרדות הקיום. דגש זה על הנפרדות מביא עמו בדידות וגם מאבק לא מודע להשיב על כנה את תחושת האחדות דרך שלילת האחר ושונותו ממני. אני צריך להכניע את האחר, לשלוט בתודעתו, אך בו בעת אני גם זקוק לו כסובייקט אותו לא אוכל להכניע. האחר כמושא תשוקה מחזיק אצלי בעצם קיומו את תודעת החוסר המכאיבה שלי. קיומו הנפרד ממני הוא התקפה על הפגיעות הנרקיסיסטית שלי כבלתי מושלם. התשוקה לאחר עלולה להרוג אותו, את מושאה, אותה עצמה ואותי כאדם.
הפרידה מגן העדן של האחדותיות הינקותית לטובת גיבוש עצמי נפרד צריכה לנבוע מרצונו של הילד לחוש את עצמיותו כנפרד מהסביבה ולהתענג על הגרנדיוזיות של יכולותיו האישיות המתממשות לפתע. ילד שמתחיל ללכת הוא ילד הנהנה מנפרדותו מאמו, מבין שההליכה היא ההישג שלו, חש שקיים לעצמו ובפני עצמו, אבל הכרה זו אינה גירוש טראומטי מגן עדן. שכן, לפי קוהוט, לעולם איננו ניתקים מחבל הטבור הקושר אותנו אל האחדותיות הקוסמית ממנה באנו ואליה אנו הולכים. משהו ממנה נשאר ומתקיים במשך כל החיים דרך זיקה מיוחדת אל אחר מיוחד במינו.
האהבה הארוטית היא מופע ייחודי של זיקת זולת עצמי. ההתנעה של הזיקה שואבת את כוחה מהדחף המיני אבל היא בשום אופן לא מקבילה לו. הדחף המיני הוא בשירותה של הכמיהה אל האחדותיות. התשוקה אל האהוב כאל זולת עצמי פוטנציאלי, שואבת את אופן הביטוי הגופני מן הדחף המיני אבל זו אינה אנרגיה דחפית מינית, זו אנרגיה נרקיסיסטית במהותה. העצמי מתקיים דרך השאיפה המתמדת למימוש עצמי בעולם, לחוויה של היות מרכז יוזמה ופעולה, לתחושת ערך עצמי. המענה לשאיפה זו מתקבל דרך זולתי עצמי של נראות ומירורינג, המאשרים את ערכו של העצמי ומשיבים לו את תחושת השלמות הנרקיסיסטית המקורית, למרות פגיעותיה של הסופיות. האופן השני בו מתקיים העצמי הוא דרך כמיהה בלתי פוסקת להשבת ההתקיימות האחדותית עם העולם ובמטפורה, המשאלה לחזור אל גן העדן של טרום הנפרדות. המענה לשאיפה זו ניתן דרך זולתי עצמי של אידיאליזציה.
העובדת שחווית זולת עצמי יכולה וצריכה להתקיים תמיד דרך שני ערוצים היא הפתרון הקוהוטיאני לחידת הפרדוקס של התשוקה. את חווית השלמות הנפשית שאני חש כשאני זוכה לזולת עצמי של נראות אני יכול לחוש גם באופן אחר, משלים, דרך הפיכתו של האחר לזולת עצמי של אידיאליזציה עבורי. קיומו של האחר בחיי מעניק לי את האפשרות להפוך אותו למרכז של מושקעות אמפטית מצדי.
קוהוט המשיל את זיקת זולת עצמי לחמצן נפשי הכרחי. בהמשך לכך, ניתן להמשיג את התשוקה כביטוי אנרגטי של הצורך לנשום. חוויית אחדותיות ושלמות עצמית היא חמצן בכמות מוגבלת הנידונה להתכלות כאשר מכוונים את בני הזוג, על פי הדגש התרבותי המערבי, לחווית נפרדות מושלמת, לזכותו של כל אחד מהם למימוש עצמי. אזי הם נידונים להיקלע למאבק חסר מוצא על צינור החמצן. במאבקם זה הם לעיתים קרובות קורעים אותו. כאשר מתבוננים בתשוקה דרך הפרידגמה הקוהוטיאנית, הדברים משתנים. העצמי הבריא של הזוגיות, כמו העצמי הבריא של היחיד, הוא בעל שני פתחי חמצן שונים ומשלימים. האתגר הזוגי הינו לקיים תנועה חלקה ככל האפשר שבה האחד נושם דרך פתח החמצן של הנראות בעוד שותפו עושה זאת דרך הערוץ של האידיאליזציה.
התגלית של ההשלמה מציעה החלפה בין פתחי החמצן השונים על פי הצרכים המשתנים של הזוגיות. בראייה זו, כאשר יחסי האהבה מושתתים על מידה מספקת של אמפטיה, הכשל הבלתי נמנע של בן הזוג כזולת עצמי שלי, אינו אמור להוביל לשבירת המטריצה. אם המשמעות של הזוגיות היא היכולת לחיות את חיי גם דרך החוויה של מישהו אחר, בו אני מושקע כאילו היה אני, כשל של בן הזוג יכול לעורר בי אמפטיה, אולי לא באותו רגע אבל אחר כך. זאת, לעומת הראייה של האחר כאובייקט שאמור לפאר אותי, לשרת אותי, לכלכל אותי ואם אינו "מספק את הסחורה" הוא מקולקל, ועלי לחפש לי אובייקט אחר. ברור שאין אחדות הרמונית, אבל זוגיות שלא מבוססת על התחשבנות מתמדת מאפשרת באופן כללי תחושה שטוב לחיות. כשיש שרשרת מספיק צפופה של חווית אחדותיות, יש תחושה של הרמוניה ולא שבר עם הסביבה, אותו חווים בני זוג האוחזים באקסיומה לפיה רק מימוש הגרנדיוזיות האישית יכול להעניק אדם תחושת ערך.
הסיבות לכישלונה של האהבה ידועות. תיאוריות החסך (ויניקוט, קוהוט, באלינט) מצביעות על קשר ישיר בין חסרים בחומר הזנה בעצמי הילדותי לבין שברים המקשים על האדם לחבור מחדש באהבה בוגרת. כאשר יש חסך בהתמסרות אמפטית לילד, ההבקעה של העצמי אינה מתרחשת באופן טבעי, מתוך גילוי סקרני של הנפרדות. זה אינו ילד מלא חדוה אלא ילד חרד, מפוחד, שבעל כורחו נחשף טרם עת לנפרדותו שהפכה מהר מאוד גם לבדידותו. הכרה מוקדמת מדי בנפרדות יוצרת פציעה אותה מכנה באלינט השבר הבסיסי. השבר הבסיסי מלווה את האדם ובכל פעם שיווצרו תנאי אינטימיות עם אדם אחר. אז תצוף באופן בלתי מודע החוויה המוקדמת של גירוש מגן העדן ותדרוש מחדש את החומר האחדותי שיוכל להשיב אותה לשם. ככל שהפציעה הראשונית קשה יותר, כך הדרישה מהאהוב פרימיטיבית יותר וביטוייה שבורים, תלותיים והרסניים. השבר הבסיסי ייצור נטייה לחוות את העצמי ואת האינטימיות עם האחר באופן כאוטי וחרדתי.
היפוכה של אחדותיות בריאה אינו נפרדות אלא סימביוזה. הגירוש הטראומטי מגן העדן של האחדותיות אינו מוביל לנפרדות אלא להיוולדות של חרדה מפני קטסטרופה ופסאודו-נפרדות. איני נפרד, אני בודד. הסימביוזה היא רדיפה של אובייקט אהוב מתוך ניסיון לבטל את נפרדותו, לבטל את הסובייקטיביות שלו ולהופכה לאובייקטיביות כדי שלא יעזוב. חשוב להדגיש כי תקלות ושברים באהבה אינם נחלתם של בעלי עצמי שבור בלבד. אירועי חיים שונים יוצרים לחץ גם על הזוגיות הבריאה. או אז מופיעים זעם נרקסיסטי, רכושנות, שתלטנות, קינאה, השפלה הדדית וכן הלאה, אשר נועדו להדביק בכוח את השבר. פעמים רבות מתעוררת תלות ינקותית הדוחפת לתביעה אלימה מהאחר לוותר על נפרדותו בשם האהבה. קנאה פתלוגית היא אחת הצורות של הטרור הסימביוטי המוביל בדרך כלל לגירושים. במובן הזה, גירושים עשויים להוות סוג של תקווה. ברובד המודע זו תקווה להפסיק את הסבל הנורא שגורמת האהבה האובייקטלית. אבל ברובד פחות מודע זו תקווה להשתייך שוב למטריצת זולת עצמי של אהבה.
ההרצאה השלישית עסקה ב"קולם של ילדים בתהליך הגירושין" וניתנה על ידי ד"ר אלישבע זהר רייך אשר פתחה את הרצאתה בקריאת שיר מרגש שכתבה המתאר את קולם של הילדים החווים גירושים קשים של הוריהם. השיר מתאר את השברים אחרי שהם שומעים את ההורים הרבים ו"מצטטים פרוטוקולים של פסקי משפטים", את הבדידות שהם חווים (היש מי שיאסוף את השברים"?), את "הנסיגה לבכי, שתיקה, שבירת חפצים...". היא ציינה את העובדה הטריוויאלית כביכול, שעל הילדים החווים גירושין עוברים דברים קשים שאין בידם לבטא. כמו כן היא ציינה כי ילדים עשויים להפגין בעקבות הגירושים סימפטומים וההתנהגויות שונות המושפעים בין היתר מאופי הגירושים, הנעים על רצף שבין גירושים נורמטיביים לבין מצבי קיצון של גירושים בסיכון גבוה וניכור הורי במשפחה.
כרקע תיאורטי לעבודתה ציינה ד"ר זהר רייך את תיאורית ההתקשרות של בולבי וממשיכיו (אינסוורת', קסידי ושייבר וחזן ושייבר) על מושגיה המרכזיים המבחינים בין סגנונות התקשרות שונים (בטוח, חרד אמביוולנטי, נמנע ובלתי מאורגן). היא ציינה כי תיאורית ההתקשרות משמשת כמסגרת תיאורטית חשובה הן לאבחון והן לטיפול במצבי גירושים. כמו כן, ד"ר זהר רייך התייחסה בהקשר זה למשימות ההתפתחותיות של ילדים על פי גישות שונות. כך, למשל, היא התייחסה לרעיונותיה של מאהלר בנוגע למשימת רכישת האמון עם אובייקט האהבה הראשון כבסיס לתהליך הספרציה-אינדיוידואציה מהאם. היא ציינה בהקשר זה את חשיבות נוכחותו של האב על מנת לשחרר את התינוק מהסימביוזה הדיאדית עם האם לעבר בניית נפרדות. להיבט זה יש חשיבות יישומית בהקשר להסדרי הורות לאחר הגירושין. כמו כן הוזכרו בקצרה המשימות ההתפתחותיות של גילאי הגן, גיל בית הספר (החביון) וגיל ההתבגרות.
ד"ר זהר רייך ציינה כי שני אירועים עיקריים מהווים גורם לחץ בתהליך הגירושים: (1) קבלת המידע לגבי הגירושים ו-(2) עזיבת ההורים את הבית. לאחר מכן, עיקר ההרצאה הוקדש להצגת ציורי ילדים המבטאים את תחושותיהם וחוויותיהם של ילדים לנוכח הגירושין של הוריהם ולמול שני גורמי הלחץ שהזכירה. ציורים אלו המחישו כאלף מילים את ההבנות והממצאים לגבי מה שקורה לילדים בגירושין, ואותן ניתן סכם במספר רעיונות מרכזיים. ראשית, ילדים אינם רוצים שהוריהם יתגרשו. שנית, ילדים מועטים בלבד קולטים באמת את סיבת הגירושים, ואינם קולטים את ההסברים על כך שההורים לא הסתדרו ביניהם אבל ימשיכו לאהוב אותם וכדומה. אם ההורים לא ישתפו פעולה ביניהם בהמשך, הסברים אלו לא יעזרו. שלישית, ההבנה כי קונפליקטים מסוימים עשויים להצדיק פירוק משפחה היא מעבר להתפתחותם הרגשית והקוגניטיבית של ילדים.
בנוסף, ד"ר זהר רייך ציינה כי כשליש מהילדים לא שומעים על הגירושים מפי הוריהם, ורובם לא שומעים על כך מפי שני הוריהם ביחד. על פי רוב האמהות הן המספרות לילדים. במהלך השלב האקוטי של הגירושים, פחות מ-10% מהילדים זוכים לתמיכה ממשית מהמבוגרים. כך, לעיתים קרובות ילדים חווים בדידות מול שני ההורים העסוקים בעצמם. לעיתים, הם אף חשופים להשמצת ההורה האחר, לשימוש בהם כשליחים להעברת מסרים, להאזנה לשיחות שלהם עם ההורה האחר ולכתבי התביעה שהוגשו במהלך הגירושים. ד"ר זהר רייך ציינה כי חשוב מאוד להסביר להורים, השקועים כל כך בצרותיהם וקשייהם בתהליך הקשה של הגירושים, את הקשיים איתם הילדים מתמודדים.
ד"ר זהר רייך ציינה כי יש להבחין בין השלב האקוטי לבין השלב הכרוני של הגירושים. בשלב האקוטי של הגירושים הילדים חווים התנהגויות הוריות שונות וחריגות כגון כעס מוקצן, עומס רגשי ומתח, וחווים שינויים רבים בסדרי החיים כפי שהכירו אותם עד כה. הילדים אינם יודעים כי זו תקופה חולפת וכי חלק מהתופעות שהם חווים הן בגדר מצב זמני הקשור למעברים ושינויים. אם המצב מתקבע ומתמשך, מופר האיזון בין הבעיה לבין המשאבים העומדים לרשות הילד להתמודד עמה, באופן שעלול לפגוע בחוסן וביכולת ההתמודדות.
הילד המתוח מגיב באופן בלתי מסתגל: התקפי תוקפנות, כעס והרס, רגרסיה התפתחותית (חזרה להרטבה, שינה במיטת ההורים), חרדות, הכחשות, בריחה, פיתוח תלות וחוסר אונים. כמו כן אובחנו אצל ילדים תופעות של קפיאה, דיכאון, האשמה עצמית, אדישות וייאוש. תגובות הילדים מופיעות לגירושים מעשה ב-4 מישורים מרכזיים: (1) נפשי - רגשות פחד, זעם, חרדה ודיכאון; (2) מוטורי - מתח שרירים, קשיי דיבור, מתח שרירי הפנים, סימפטומים גופניים; (3) קוגניטיבי - פירוש מוטעה של המציאות, הכחשת המצב; (4) פיזיולוגי - שינויים במערכת העצבים האוטונומית (טיקים). לאור ההתמודדות המורכבת, הטיפול בילד לאחר גירושים מציע מקום לביטוי החוויה, כאשר האפשרות לבטא את הרגשות הידועים והבלתי ידועים לילד מביאים במקרים רבים להפחתת הסימפטומים. ד"ר רייך הדגימה תהליכים אלו באמצעות תיאור משפחות בהן טיפלה.
ד"ר זהר רייך ציינה כי הגירושים דורשים מן הילד לעמוד בשינויים רבים, כאשר ניתן לחלק את המשימות ההסתגלותיות עמן הוא נדרש להתמודד לכמה שלבים:
1. הכרה בקרע המשפחתי ועיבוד האבל.
2. זכייה מחדש בתחושת כיוון וחופש לשוב למשימות רגילות, חברתיות ולימודיות תואמות גיל.
3. התמודדות עם אובדן ודחייה, אובדן ערך, רגשות אשם, בושה, סוד ופנטזיות לאיחוד ההורים, כמו גם תחושת חסך הורי.
4. סליחה להורים.
5. קבלת הגירושין כעובדה מוגמרת, ויתור על הרצון לשקם את המשפחה המקורית.
6. פתרון בעיות ביחסים.
ד"ר רייך ציטטה גם את פרופ' שרה סמילנסקי שעסקה במרכיבי ההסתגלות הטובה למצבי חיים בלתי רצויים וציינה אף היא כי ילדים שמדברים על מה שחווים, מסתגלים טוב באופן משמעותי יותר מאשר ילדים שלא מדברים. כמו כן, ד"ר זהר רייך הזכירה גם את נושא סרבנות הקשר - תופעה בה ילדים שהיו חשופים לגירושים קשים משמרים בתודעתם אירוע של פגיעה על ידי אחד ההורים ללא יכולת לסלוח להורה ולהמשיך את הקשר. היא הדגימה את תחושות הילדים המתנכרים להוריהם באמצעות ציורים שציירו ילדים סרבני קשר שהשתתפו בקבוצות טיפוליות. לדבריה, סרבנות קשר מאופיינת ב: (1) רמת דיפרנציאציה נמוכה וטשטוש גבולות בין הורים וילדים; (2) קואליציה בין הורה משמורן לילד כנגד ההורה המסורב תוך התעלמות מצרכי הילד; (3) פיצול הרגשות כלפי ההורים - אידאליזציה של ההורה המשמורן לעומת דמוניזציה של ההורה המסורב; (4) האשמת ההורה המסורב באופן בלתי פרופורציונלי ובעניינים שוליים ובלתי רלוונטיים; (5) חסימה מסיבית של ניסיונות הגישה של ההורה המסורב; (6) ביטוי תחושת כוח ושליטה של הילד באמצעות ההתנגדות לקשר עם ההורה; (7) הרחבת הדפוס לסרבנות למשפחה המורחבת; (8) שימוש במניעת אהבה כמניפולציה וסכנה להכללת השימוש המניפולטיבי ביחסים בין אישיים נוספים; (9). פגיעה בתהליכי הזדהות תקינים; (10) חוסר אימון וחשדנות בסיסית כלפי הסביבה.
לצד מאפיינים אלו, ד"ר זהר רייך ציינה כי חשוב לאבחן כל סרבנות לגופה. למשל, יש ילדים שחוו טראומה ממשית מצד ההורה, כגון פגיעה מינית. ילדים אלו יבטאו בציוריהם את הפגיעה הממשית וחשוב להיות ערים לכך. ד"ר זהר רייך תיארה טיפולים במשפחות נוספות בהן הייתה סרבנות קשר שהסתיימה בעקבות הטיפול. עם זאת, ציינה כי אף שלא תמיד הטיפול מצליח להביא לחידוש הקשר בין הילד להורה המסורב, אבל עצם קיום הטיפול מעביר לילד את התחושה שלא ויתרו עליו.
ההרצאה הרביעית ביום העיון, "העברה והעברה נגדית בטיפול זוגי: האחריות על הכשלון", ניתנה על ידי דוד בנאי. הטענה המרכזית של ההרצאה הייתה כי המטפל הזוגי צריך להתמודד עם כמויות גדולות של אשמה במהלך הטיפול בבני זוג אשר עוברים הליך גירושין. טיפול זוגי מאופיין בעליות וירידות קיצוניות, מאופוריה ואשליה ש"עוד מעט הכל יסתיים בטוב" לייאוש וכישלון. בנאי הדגיש כי לרוב בני זוג אשר נכשלים בשימור הזוגיות חווים אשמה גם כאשר היא אינה נראית לעין. במקביל לכך, לרוב גם המטפל או המטפלת חווים אשמה על כך שהתהליך הטיפולי כביכול לא מצליח. לפיכך, טיפול בזוגות המצויים במשבר מצריך עבודה עם אשמה קשה לאורך זמן, בלי שתיהרס היכולת לחשוב, להרגיש ולהתמסר.
בתחילה ביקש בנאי להסביר מה היא אשמה מפרספקטיבה טיפולית. על פי פרויד, אשמה נוצרת כפתרון של הקונפליקט האדיפלי. כך, הקונפליקט בין האופי הנרקסיסטי-אגואיסטי-תוקפני לבין הדרישות החברתיות יוצר אשמה. לאחר תהליך של הפנמה, אשמה מחליפה את חרדת העונש שחווה הילד הצעיר יותר. האשמה ממשיכה ללוות את הילד בעולמו הפנימי, כמעין "משטרה" המונעת ממנו לעשות משהו שיפגע בסביבה או ביחסיו עמה. כלומר, עם התפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית, החלו רבים לראות את האשמה כמשהו שבא "מבפנים".
על פי קליין לעומת זאת, אשמה נובעת מהבנתו של הילד כי התוקפנות שלו הורסת את האובייקט הטוב. כלומר, כאשר הוא תוקפני ההורה כועס ומפסיק להיות נוכח וזמין עבורו. כאשר הילד מבין שהתוקפנות שלו הרסה את האובייקט, הוא מפעיל מנגנוני דיכוי נגד התוקפנות ומגיע לשלב חדש בו הוא מתחשב יותר, מבין יותר ועסוק מאוד בדליטה עצמית. זה הוא למעשה העולם הדפרסיבי בו נוכחותו של האובייקט לא מובנת מאליה אלא מותנית בטקסים ומאמצים אובססיביים של הילד לתקן את מעשיו כדי לרצות ולפצות את האובייקט. אם האובייקט לא נוקשה מדי, תהליך זה עובר בקלות יחסית והילד רוכש מידה סבירה של אשמה שאינה ממוטטת אותו. הוא מרגיש כי הוא מצליח לתחזק את האובייקטים ואת היחסים הבין אישיים עמם.
כפי שניתן להגיד שהאשמה היא פתרון עבור התוקפנות, במצבים מסוימים אשמה עלולה להיות מציפה מדי כך שהיא מתגלגלת חזרה לתוקפנות. כלומר, אם האשמה היא כאב נפשי, מעין חרדה מפני אובדן של האובייקט האהוב, הרי שבמצבים מסוימים החרדה יכולה להיות גדולה מדי, עד לרמה שהילד לא יכול לשאת אותה. כך למשל, רואים אצל הרבה ילדים קטנים, בשלב שלאחר רכישת הגבולות הראשוניים, כי כאשר ההורים מאשימים את הילד על משהו שהוא עשה, הוא מגיב בהתקף זעם סוער. במצב כזה, האשמה גורמת להתפרקות האגו ולביטויי תוקפנות. מזווית ראייה של פסיכולוגיית העצמי, אשמה עלולה לגרום להתמוטטות העצמי. למעשה, זה מה שקורה במצבי עלבון, בהם מתרחשת ירידה בדימוי העצמי כתוצאה מתוקפנות מילולית. התמוטטות העצמי יכולה גם להיחוות כהתחלה של התפרקות פסיכוטית, המהווה פועל יוצא של האשמה אגרסיבית מצד אדם אחר.
יש לציין בהקשר זה כי אשמה היא גלגל שיניים מאוד משמעותי ביכולת האמפטית של בני האדם. אם אין יכולת לחוש אשמה ולקבל ביקורת, גם אין יכולת לאמפטיה. כך למשל, אם ילד בוכה, האם צריכה להרגיש אשמה כדי לחוש כלפיו אמפטיה ולעזור לו להכיל, לעבד ולווסת את רגשותיו. אבל, אם האם פגועה נרקציסטית למשל, היא לא תוכל להרגיש אשמה ולכן לא תתפתח אמפטיה וחמלה כלפי הילד.
אם כן, אשמה יכולה להוביל הן לתגובות של התפרקות העצמי והן לתגובות הגנתיות-תוקפניות. אלו מתרחשות כאשר האשמה הינה בלתי נסבלת, באופן אשר לטענת בנאי תלוי בשני גורמים מרכזיים - האחד הוא רמת הדיפרנציאציה והגיבוש של העצמי והשני הוא "ההחתמה".
רמת הדיפרנציאציה מתייחסת למידה בה העצמי הגיע לדיפרנציאציה וקוהרנטיות סבירות המאפשרות לו לעמוד בהתקפות על הזהות שלו. במצב של בגרות ומובחנות, האדם יודע מי הוא ומה הוא, מבחין מה מוסרי ומה לא, ומודע לחולשות שלו. בהתאם, הוא יכול לעמוד באשמה בלי שתחדור אליו ובלי שתשנה באופן מהותי את הדימוי העצמי שלו. ילדים שהעצמי שלהם לא בוגר, מפנימים מיד כל מה שאומרים להם, מרגישים שהם רעים בדיוק במידה בה אמרו להם, מרגישים חרדה מפני העונש שיבוא בעקבות כך (אובדן האובייקטים החשובים) ולכן לעיתים קרובות אשמה מייצרת תחושה כי עולמם חרב עליהם. בפועל, אותו הדבר קורה בין בני זוג, אם האשמה מגיעה מעבר לסף שניתן להכיל אותו - אין יכולת לאמפטיה כלפי הפרטנר/ית.
החתמה היא למעשה ההתקשרות וגם היא רלוונטית ליכולת לשאת אשמה. הבניה של העצמי נעשית דרך מירורינג מצד אובייקטים משמעותיים. אחרי שמתפתחת הישענות זו לצורך הבניה של העצמי, היא יוצרת למעשה החתמה במסגרתה האובייקט (בן הזוג בהקשר של גירושין) הופך להיות משמעותי ויש חרדה מפני אובדנו. כל פידבק שלילי שלו מפרק את העצמי ומעורר פחד דרמטי מפני אובדן האובייקט. במצב זה, אדם חש את האשמה על כך שגרם לאובדן האובייקט, אינו יכול להכיל את אותה אשמה ולכן הוא מחזיר אותה לאובייקט (בן הזוג) דרך האשמה בחזרה. התהליך הזה, כשנעשה בצורה הדדית, הוא לפי בנאי המרשם הנפוץ ביותר להתפרקות של מערכות זוגיות. שכן, כשיש אשמה ואין אפשרות לספוג את האשמה לא ייתכן גם תהליך של תיקון - האשמה מחריפה והופכת לתוקפנות שמרסקת את הזוגיות.
לעיתים קרובות האשמה לא תתואר באופן ישיר בטיפול הזוגי, אבל ההנחה שלנו צריכה להיות שכל אחד מבני הזוג חווה אשמה מאוד קשה על מה שעשה לבן הזוג וכן בנוגע לאחריותו לפירוק הזוגיות, ולכן הוא מפנה את האשמה אל בן הזוג השני ותוקף אותו. בנקודה מסוימת, מעגל של אשמה אשר מושלכת מאחד אל האחר מבלי שניתן לשאת אותה מפסיק לעבוד. בן או בת הזוג מאשימים בחזרה, אינם יכולים להכיל יותר, ואז המעגל נאלץ להתרחב. בשלב זה לרוב נראה כי בני הזוג מרחיבים את המעגל ומגייסים תמיכה של חברים, משפחה, עורכי דין וכדומה כנגד בן הזוג. ברמה הפסיכודינמית, המניע הוא עדיין התנקות מאשמה, ומכאן נאומי ההצדקה העצמית של בני הזוג אשר יכולים להימשך לעיתים גם שנים.
במסגרת ההרצאה בנאי הדגיש כי לבני זוג אשר מגיעים לטיפול זוגי יש תקווה לשיקום הזוגיות אבל התקווה הדומיננטית והפתלוגית של כל אחד מבני הזוג היא "שאני לא אהיה אשם במה שמתרחש". זו הרבה פעמים הציפייה האינדיבידואלית של כל אחד מהם. כך, מצד אחד אשמה יכולה להביא לפנייה לשיקום הזוגיות, אך מצד שני היא עלולה לייצר צומת של "או שתהיו אשמים ותצילו את הזוגיות או שתהיו זכאים ותהרסו את הזוגיות", מה שיוביל רבים מאוד לניסיון לצאת נקיים מאשמה.
אנשים עם כוחות וחוסן נפשי לרוב מסוגלים להכיר במה שעשו ועושים זה לזה, אבל כל עוד העצמי הוא שביר, ישנה תלות הדדית והאשמה עוברת מצד לצד כאשר בדרך לא פעם היא מופנית אל המטפל. כך, למשל, קורה לעיתים שבני הזוג מתאחדים ומתקרבים זה לזה באמצעות האשמת המטפל. במצבים אלו, יכולתו של המטפל לחוש אשמה ולקבל אחריות היא הצעד הראשון לתיקון. זאת, לעומת מצבים בהם גם המטפל מפנה את האשמה אל בני הזוג ומחלק להם הוראות (למשל, לשתוק ולהקשיב), מתוך ניסיון לייצר תחושה שהוא אכן מסוגל לעזור. בנאי הדגיש שלקיחת האשמה על ידי המטפל היא ב-being - ולא ב-acting. כלומר, המטפל אינו צריך לפרש את מנגנון העברת האשמה מצד בני הזוג, אלא לחוש שותף לנעשה ולשאול את עצמו מה תפקידו במה שקרה ומדוע הוא אינו יכול לעזור. תחושת האחריות הזו היא הגורם המרפא מבחינה אמוציונלית, אשר מאפשר לזוג לקחת פיסות של אשמה ולהכיל אותן. רק בהמשך למהלך כזה, בני הזוג יוכלו להתחיל להשתמש בהתערבויות האחרות של המטפל - דירקטיביות, גישוריות, מאמנות, אמפטיות וכן הלאה.
ההרצאה אשר חתמה את יום העיון עסקה בחוויה של אבות בתהליך גירושים וניתנה על ידי פרופ' נחמי באום. בהרצאה קצרה אך בהירה, תיארה פרופ' באום מה קורה לאבות אשר עוברים הליך גירושין. תחילה, הוצגה דרכם הייחודית של גברים לבטא את הכאב הכרוך באובדן הזוגיות, כמו גם האופן בו הם באים לידי ביטוי בטיפול ובאבחון. בחלקה השני של ההרצאה, התייחסה פרופ' באום להשפעתו הפוטנציאלית של מגדר על האינטראקציה הטיפולית. פרופ' באום הציעה, כדבריה, "הסבר אחד מיני רבים", למה שקורה בין הורים במצבי גרושים.
לדבריה, בעוד במסגרת הנישואים התפקידים מתמלאים במערכת משפחתית אחת, בגירושים מתרחש פיצול של הזהות: בני הזוג הופכים להיות בעל ואישה לשעבר, אבל נשארים שניהם הורים במשותף. שינויים אלו בזהות אינם פשוטים, גם כאשר האדם עצמו נמצא בצד שרצה את הגירושים ויזם אותם. זאת מאחר ותמיד נותרים שיירים של הזהות הקודמת באופן בו האדם עצמו וגם אחרים מתייחסים אליו. במצב של גירושים, יש להתמודד עם חוויה של היעדרות-נוכחות, כלומר היעדר של התפקיד והזהות הזוגית אך המשך נוכחות של התפקיד והזהות ההורית. לטענת פרופ' באום, המידה בה הזהות הזוגית ממשיכה להתקיים קובעת את האופן בו היא ממשיכה להפעיל את ההורה. בתוך כך, היא מצביעה על שני תהליכים פנימיים המשפיעים על המידה בה הזהות הזוגית נשמרת - (1) עיבוד האבל על אובדן הזוגיות ו-(2) הפרדת הזהות ההורית מן הזהות הזוגית.
התהליך הראשון קשור לדברי פרופ' באום לעיבוד האבל על האובדן. בגירושים בני הזוג מתאבלים על הנישואים שנגמרו, על בן הזוג שאבד להם ובעיקר על חלקים של העצמי שאבדו מרגע שהקשר הזוגי הסתיים. תהליך זה חשוב להשלמת הפרידה הנפשית, אך מדובר בתהליך קשה ומורכב. ברוב מצבי הגירושים, בן הזוג ממשיך להיות נוכח במידה מסוימת בחיי בן הזוג (בניגוד לפרידה המתרחשת בעקבות מוות), והנוכחות הקונקרטית שלו מקשה על תהליך הפנמתו של האובדן. בנוסף, ההורים הגרושים נדרשים להפריד את התפקיד והזהות ההורית מהתפקיד והזהות הזוגית, וזה קשה, מאחר ושרידי הזהות הקודמת שבים ונדלקים בתהליך של "תדלוק מחדש". השיירים של הזהות הם כמעין גחלים לוחשות של מדורה, אשר נדלקות כל פעם על ידי המפגש עם בן הזוג לשעבר, וההורות המשותפת מזמנת אין ספור הזדמנויות לתדלוק.
במסגרת דבריה, ביקשה פרופ' באום לבחון את השאלה מדוע שני תהליכים אלו קשים כל כך לאבות. היא הציעה כי הסיבה לכך קשורה בכך שמרבית האבות לא הופכים להיות משמורנים ראשיים של ילדיהם, כך שחוויית האובדן שנוצרת היא קשה מאוד. אימהות גרושות חוות קשיים כלכלים וקונקרטיים, אבל הן חוות המשכיות בחיים עם ילדיהם, לצד העומס והנטל. יתר על כן, התרבות נוטה לתת לנשים יותר מקום להפגנת כאב ומעודדת גברים "להתגבר" במהרה. בהתאם, נשים שחוות אובדן מרגישות דיכאון, מדברות ומבקשות עזרה, בעוד שגברים רבים פונים לפעולות כגון השקעה בעבודה, שימוש באלכוהול או פיתוח תסמינים גופניים. כמו כן, פרופ' באום מציעה כי בניגוד לנשים שמגיבות ומעבדות את האובדן עוד לפני הגירושים, גברים נוטים להתחבר לכאב רק לאחר שהפרידה הקונקרטית התרחשה, דבר שיכול להביא להחמצה של אנשי מקצוע את מצבו הרגשי של האב בזמן תהליך הגירושים עצמו.
חשוב לשים לב גם לשונות בין גברים ונשים באינטראקציה טיפולית. שיתוף אינטימי במפגש של אחד על אחד היא חוויה מוכרת לנשים רבות, בעוד ששיחה על רגשות היא חוויה זרה לגברים רבים, אשר נוטים לפיכך להגיב בבקשת שאלות מנחות והכוונה. ישנה גם מחשבה כי עם גברים יהיה יותר נכון לפנות לרציונל, ולכן התערבויות קוגניטיביות-התנהגותיות יתאימו יותר. פרופ' באום טוענת כי זו תפיסה שגויה המבוססת על סטראוטיפים, והיא מציעה מספר דרכים שיכולות לסייע לגברים להיעזר יותר בפסיכותרפיה. כך למשל, היא מציעה למטפלים לקחת בחשבון שגברים נוטים לענות באופן ענייני יחסית (ולא להרחיב על רגשותיהם) או לדבר על רגשותיהם בעקיפין (למשל דרך הילדים). בהתאם, היא מציעה שלא פעם עדיף שלא להחזיר להם את רגשותיהם באופן ישיר (אני שומעת שאתה פגוע), אלא בצורה מרחיקה מעט (כשאני שומעת אותך מדבר אני מרגישה כמו צביטה בלב) ולהמעיט בעוצמת הרגש (למשל לומר "יכול להיות שמתעורר חשש..." כאשר מזוהה חרדה).
מטפלת זוגית מוסמכת, מתמחה בלווי משפחות בתהליכי גירושין ומדריכה מוסמכת של צוותים מקצועיים העובדים עם משפחות בתהליכי גירושים.
