שיר דרור
בתאריך ה-6.1.17 התקיים יום עיון לכבוד השקת הספר "לידה לחיים נפשיים", מטעם המכון לפסיכואנליזה. הספר "לידה לחיים נפשיים" הוא תולדה של עבודתם המשותפת של שני פסיכואנליטיקאים צרפתיים – אלבר סיקון ומרק לופיטל, ויצא לאור לראשונה בשנת 1991. בהמשך, יצא בהוצאה שנייה בשנת 2001 והספר בעברית הוא למעשה תרגומה של הוצאה מורחבת זו. בפועל, הספר מתאר את הקשר בין התינוק לבין סביבתו האימהית, על כל השפעותיה החיוביות השליליות ואף הפתוגניות של סביבה זו. מחברי הספר ערכו סינתזה מקיפה ועשירה של עבודות רבות אשר פורסמו בנושא הקשר אם-תינוק, תוך שהם נשענים בכתיבה על נסיונם כמטפלים בילדים אוטיסטיים, פסיכוטיים או עם הפרעות התפתחות אחרות.
ד"ר איזבל בן אמו שזרה את הרצאתה בהצגת קטעים נבחרים מתוך הסרט "Marie Heurtin" אשר יצא לאקרנים בשנת 2014 בצרפת, תוך שליותה את אלו בפרשנות אנליטית של התפתחות העלילה. הדימויים שבחרה ד"ר בן אמו הציגו רגעים משמעותיים בתהליך הלידה לחיים נפשיים. הסרט, מגולל סיפור השואב את השראתו מעובדות ממשיות מסוף המאה ה-19 – סיפורה של מארי בת ה-14 אשר אינה מסוגלת לתקשר עם העולם. במסגרת התפתחות העלילה, הצופה נחשף לטענות הרופאים כי מארי סובלת מפיגור, אך אביה אינו מוכן לאשפז אותה. בלית ברירה, פונה האב למנזר בו נזירות מטפלות בנערות חירשות, בתקווה ששם תוכל בתו לקבל מענה. חרף מחאותיה של אם המנזר, שלא יכולה להעלות על הדעת כיצד ניתן יהיה לביית את אותה "חיית פרא", מצליחה האחות מרגרט לקבל את אישורה לטפל במארי. בין היתר, על רקע מחלה סופנית שמרגרט סובלת ממנה, אשר דנה אותה למות בדמי ימיה.
בתחילת ההרצאה, הוקרן קטע המראה את הגעתה של מארי למנזר. באותו היום מרגרט כותבת ביומנה: "היום פגשתי נפש שברירית מאוד, קטנה מאוד, כלואה, אך כזו שזוהרת באלף אבוקות מבעד לסורגי כלאה...". ד"ר בן אמו מסבירה כי מרגרט מזהה פוטנציאל ומשמעות, וכן כי היא מבחינה שמארי כלואה, כפי שהיא עצמה כלואה בגוף החולה שלה. ד"ר בן אמו מסמנת את הרגע הזה כרגע שבו נולד רצונה של מרגרט לשחרר את מארי. בהמשך לכך, היא מציינת כי סביר להניח שזו לא הייתה איכות המפגש של הוריה של מארי עמה. ההתנסות הטראומטית באחרות של ילד אשר לעולם לא יוכל להיות בשביל הוריו "הוד מלכותו", מייצרת לידה נפשית ברוטאלית. ואכן, מארי מעולם לא רצתה להתלבש ולהסתרק. הוריה נכשלו בניסיונות לחנכה, ויתרו על המאמץ להילחם בה ושימרו אותה כחפץ קטן, השאירו אותה לעצמה, מופקרת לחושך ולדממה. ד"ר בן אמו מסבירה כי מארי אינה סובלת מפיגור אלא התכנסה פנימה במסגרת הגנה אוטיסטית הנשענת על האפשרות לפצל את החוויה הרגשית מן העולם.
בשלב זה של ההרצאה, הוקרן קטע שני: מארי מחליקה על פניה סכין קטנה שאימה השאירה לה. מרגרט מנסה לקחת אותה ממנה וללמדה מה מהות החפץ, תוך שמרגרט מתמסרת כל כולה למארי. תשוקה אימהית משתלטת עליה ומאפשרת למארי למשש אותה, ולהריח אותה. הקרבה הגופנית יכולה להעלות על הדעת את הצמד המאוהב, הדיאדה של ילד בחיק אימו. מרגרט קשובה לצרכיה של מארי ומציעה לה יחס של סימביוזה ורגעי התעלות סימביוטית יצירתית, מפני ששם לדבריה נוצר החומר הנפשי. ד"ר בן אמו הציעה כי במצבי סימביוזה אלה צצה ונבנית לה פנטזיה בדבר עור משותף, בו מארי יכולה לחוש התמזגות. אז אין מדובר עוד בהזדהות דביקה, אלא בהזדהות השלכתית, עם אובייקט שהיא מרגישה שיש לו פנים ופניות. היא יכולה להתאחד עמו ולבטל את חווית האחרות בה היא שרויה, על כל החרדות הכרוכות בכך.
האובייקט הסימביוטי איננו עוד רק אובייקט אשר משביע צורך, אלא גם אובייקט שמספק הנאה. מארי אינה מחפשת עוד רוגע, אלא אמבט של ריגושים, הנחווה בקרבה הגופנית שנוצרה עם מרגרט. אלזה שמידט מציעה להבדיל בין החושיות – היכולת להיות פתוח לקליטת תחושות פיזיות ששייכת למרחב הדו ממדי של הנפש; לבין החושניות, שהינה היכולת להתענג על הנאות החושים וקשורה למרחב התלת-ממדי. כלומר, הקרבה הגופנית היא מעין "יצור" דו רגלי, שרגלו האחת בחושניות והאחרת במיניות. אך קרבה גופנית זו אינה רק אמבט ריגושים הרמוני, הרי האחות מרגרט החליטה שהיא רוצה "לתרבת" את מארי – להלביש אותה, ללמד אותה לנעול נעליים, לאכול בסכו"ם ולהסתרק. באופן זה מרגרט מחברת את הפונקציה האימהית המכילה, לפונקציה האבהית אשר מסדרת ומארגנת אותה.
בשלב זה בהרצאה הקרינה ד"ר בן אמו קטע שלישי מהסרט: מרגרט מנסה לסרק את מארי. להכריח את מארי להכפיף את עצמה לכללי הקהילה האנושית. זהו מעין סירוס של האומניפוטנטיות הנפשית שלה, אשר מעורר בה הלם והתקוממות. לדברי ד"ר בן אמו, במרגרט יש סטואיות, יכולת עמידה ועקשנות. ההתעקשות שלה נושאת פרי והיא שורדת את ההרסנות של מארי. בסופו של דבר, מארי נכנעת או מתמסרת, ומקבלת צלם אנוש. בשלב זה, לא רק שהיא כבר לא נראית "ילדת פרא" עם תלבושת של חניכת הפנימייה, אלא שבאופן זה היא גם מוכנסת לתהליך ההסמלה. הסירוס מחולל סמל. למעשה, את כל השלבים ההתפתחותיים השונים בהם הורים מכניסים את הילד אל החוק, עוברת מארי עם האחות מרגרט. המילה סירוס מתייחסת לאיסור על התענגות, וכך גם מרגרט צריכה לוותר על ההתענגות הסימביוטית. גם היא אינה יכולה לעשות עם מארי רק כטוב בעיניה.
האיסור על התענגות סימביוטית מוצג בסרט גם דרך שפת הסימנים שמרגרט מלמדת את מארי. כך, האחות מרגרט מפתה את מארי לחיים נפשיים, ובזכות התיווך שלה המעטפת הנפשית יכולה להיווצר. קליין חשבה שיצירת סמלים היא תוצאה סופית של אובדן וטומנת בחובה את הצער ואת כל עבודת האבל. הילד מדכא חלקית את דחפיו ומתיק אותם אל התחליפים של האובייקט. כאן, מרגרט מנסה ללמד את מארי בשפת הסימנים את תנועת החיתוך, כתחליף סימבולי לסכין הממשית. בכך, תחליף הסמל של הסכין אינו חותר להכחיש את הפרידה מהאובייקט אלא מלמד את מארי להתגבר עליו. בהמשך, לאט לאט לומדת מארי להסמיל רעיונות מופשטים וכך יכולה להגיע לאלף-בית.
בקטע המוקרן הבא, אנו עדים להיווצרותה של האוטו-ארוטיות. בקטע זה רואים את מארי מלטפת את עצמה כפי שמרגרט מלטפת אותה. היא עוברת מן הפאסיביות אל האקטיביות. כאשר האוטו-חושניות הופכת לאוטו-ארוטית היא מהווה תמורה נפשית בסיסית שהפנטזיה היא סימן ההיכר שלה. מארי מגלה את המציאות הנפשית שלה עצמה. אנו עדים להתפרצות אמתית של סקרנות ועכשיו מטרתו המרכזית של חוש המישוש הוא ללמוד עוד ועוד באמצעות שפת הסימנים שממציאה מרגרט בשביל מארי.
בסצנה הבאה מרגרט מתמוטטת ומאבדת את ההכרה בחצר הפנימייה. מצבה הגופני מתדרדר ומרגע זה ואילך היא מועברת לבית הבראה ומתקבלת החלטה לא לומר על כך דבר למארי, כדי לחסוך ממנה את צער הפרידה. בפועל, ללא כל התראה והסבר, מארי ננטשת בשנית. זו היא עבורה טראומה ממשית, מתוכה היא שוקעת מחדש לדכדוך ואינה מגיבה עוד לסביבה, חרף מאמציהן של האחיות האחרות המנסות לנחמה. כאשר הדבר נודע למרגרט, היא מחליטה לחזור לפנימייה, בניגוד להמלצות הרופאים. בפנימייה, מרגרט מוצאת את מארי מקופלת בפינת החדר, במקלט האוטיסטי שלה. הפעם, דומה שמרגרט היא זו שהבינה וברור לה כי יהיה עליה להכין את מארי לפרידתן הסופית והקרבה. ההזדמנות לעשות כן מגיעה כשאחת הנזירות מתה וגופתה מוצגת כדי לחלוק לה כבוד אחרון, וזו מהווה סיטואציה קונקרטית, להסביר למארי את המוות. לסיכום, מציינת ד"ר בן אמו, בסרט זה אנו עדים לנס – מארי הנערה עוברת מלהיות חיה המוחרגת מן העולם לשייכת למין האנושי.
במסגרת הרצאתה, הציגה נעמה קינן התערבות טיפולית המתאימה לטיפול במצבים של הפרעות הקשות המאופיינים בחורים וחללים בחוויית התשתית הנפשית. לדבריה, מטופלים אלו הם מטופלים הנמצאים באזורי דו-ממד, כאשר אנו רוצים ללוות את התהליך של מעבר לתלת-ממד. ביחס לכך, הזכירה קינן כי הטיפול האנליטי נקרא ריפוי בדיבור, אך בפועל, ישנם מטופלים שלמרות יכולותיהם הטובות, מילים לא נוגעות בהם. לדבריה, מטופלים אלו הניעו בתוכה עיסוק וחשיבה על מצבים בהם מילים אינן נוגעות וישנו צורך במילים אחרות, נוכחות, אשר יוכלו לייצר אחזקה נפשית למול רמות ראשוניות של חרדה.
קינן ציינה כי האינטרפרטציה של פרויד ב"פשר החלום" היא הבנה של האנליטיקאי את המשמעות הנסתרת של התוכן הגלוי של החלום. לדבריה, מודל זה מתאים רק למטופלים הנמצאים באזורי תלת-ממד. לפיכך, על מנת לאפשר גם למי שנמצאים באזורי דו-ממד להיות בטיפול, היא מציעה לחלק את הפרשנויות לשתי קטגוריות: (1) פרושי תוכן ו-(2) פרושי מבנה. לתפיסתה, חלוקה זו משרתת חשיבה התפתחותית לפיה בתחילת הדרך העיכול של חומרים נפשיים נעשה בנפשה של האם. מודל התפתחותי זה משרטט הנחה סמויה של היות קו גבול תוחם בין העצמי והאובייקט. אמנם דקיק ובלתי ברור, אך מתקיים. אחרת, האם לא הייתה יכולה לסייע בפעולת העיכול ולהחזיר את החומר המעובד אל התינוק. לעומת רעיון זה של קו מפריד, של קיום הכולל נפרדות, ניצבת טענתו של ויניקוט – "אין דבר כזה תינוק, יש יחידת אם-תינוק".
לדברי קינן, היכולת לקבל פירוש תלויה ביכולת להכיר במישהו חיצוני, באובייקט, ולמעשה תלויה ביכולת לעשות שימוש באובייקט. כלומר, היכולת של המטופל לקבל פירוש היא צעד נפשי בעל משמעות גדולה אשר נושאת בתוכה רמה מסוימת של הכרה באוביקט. בעוד פירושי מבנה מתבוננים ברמה זו של ההתארגנות הנפשית של המטופל, פירושי תוכן אינם לוקחים בחשבון סוגיה מורכבת זו. כך, כאשר מנגנון ההפנמה לא פועל או לקוי, במצב בו טרם נוצרה האפשרות לעשות שימוש באובייקט, ישנו קושי להיעזר באופן ממשי בתהליכים של השלכה ולהזדהות השלכתית.
בניגוד לתהליכי ההשלכה וההזדהות ההשלכתית הדורשים הפנמה ויכולת מסוימת להכיר באוביקט, "עור משני" היא פונקציה אשר מושגת דרך הליריקה של המילים והמקצב של הדיבור. היא מאפשרת ארגון והיעזרות, שלא ברמת התוכן הנאמר. לדברי קינן, המטרה של יצירת עור משני היא הגעה לאחזקה עצמית אשר תוכל לשמש כמגן נגד החרדות של התאיינות ראשונית. קינן הציעה בהרצאה כי כאשר שריון מילולי זה מתקבע, הוא מתפקד במקום הכלה והחזקה של גורם חיצוני.
כאשר מטופל או מטופלת נמצאים בשלב רגרסיבי זה, אינטרפרטציית התוכן מגבירה את החרדה ונחוות כהתקפה וכביקורת. כלומר, המילים הן לא סימן מופשט סימבולי היוצר משמעות, אלא חלקים של המטופלת שהיא נותנת למטפלת כדי שתיגע בה. במקום פירושי תוכן, שעלולים להגביר את החרדה בקרב מטופלים הנמצאים באזורי "דו-ממד", מציעה קינן לבצע פירושים של המבנה הנפשי, להם היא קוראת אינטרפרטציית מעטפת – התערבויות מילוליות אשר באות לתת תחושת נגיעה בנפש באמצעות מילים ומאפשרות תחושת אחזקה והיות המטפל והמטופל מאוחדים בניסיון לסייע למטופל. לדבריה, פרשנויות אלו עוזרות למטופל לעבור מהמרחב הדו ממדי לתלת ממדי. אינטרפרטציית מעטפת מציעה דרך להיות עם מטופלים שאצלם כשלה ההתהוות הראשונית של אבחנה בינם לבין האחר, והיא יכולה לעזור גם ביצירת המרחב הדו-ממדי והתלת-ממדי. המילים הפשוטות היום-יומיות נחוצות, הן כמו נגיעה של עור בעור ונכנסות פנימה כמו בתהליך אוסמוטי, אם כי לא בהכרח לצורכי התוכן בו הן עוסקות, אלא לצורך שימור ועיצוב המבנה הנפשי. במובן הזה, הן נראות מאוד פשוטות ולא נראות בכלל כמו אינטרפרטציה כיוון שהן נותנות תוכן חדש לסטרוקטורה, לפגימותה, להעדרה ולתהליך התיקון שלה.
בהרצאתה הציעה מלכה הירש לקרוא את פרשת נוח כסיפור התפתחותי של חיי נפש, תוך שהיא מתבססת על דבריו של ביון, אשר מתייחס למיתוסים כאל פרה-קונספציות של עובדות חיים בסיסיות. בפתח דבריה הזכירה את מלצר, אשר כתב כי דת הייתה תמיד מיסוד של המצב ההורי. כלומר, באמצעות הדת, מבוגרים מנסים להתמודד עם מצבם הנפשי הפנימי, על ידי הפיכת ההורה שהפנימו לדמות אחרת – אלוהית. זאת, כדי לנסות לשמר ואם אפשר אפילו לשפר את יחסיהם הפנימיים. כך, נוח לחשוב על חיי הנפש אם נחשוב עליהם כמשפחה בה ההורים יולדים לילדים חיים רגשיים, והילדים האלה עומדים לעומתם או סותרים אותם בדרכים שונות.
במרכז סיפור נוח (פרק ה' בספר בראשית י"ט-י"א) עומדים מלנכוליה והרס, אך גם הצלה והתחלה חדשה. הסיפור מופיע אחרי סיפור בריאת העולם ובריאתו של הזוג אשר מקום משכנו הוא גן-עדן. הזוג מגורש והחיים שלהם משתנים באופן דרסטי. האדם חייב לעמול וחווה "בצער תלד בנים". הם מתחילים לחיות כמשפחה וחווים כאב, עונש, צער, תחרות, מריבות אחים, ואפילו רצח אח. רק כעשרה דורות לאחר מכן, מגיע סיפור נוח, כאשר ניתן למעשה להתבונן ברצף זה כשרשרת של מאורעות נפשיים-משפחתיים. אם כן, הפרשה הראשונה בספר בראשית מייצגת את הקושי של לידת האדם והיא תישאר תמיד כפרה-קונספציה – היות הילד עם האב ובתוך האם, בגן-עדן.
פרק ו' בספר בראשית מתחיל באמירה "ונוח מצא חן בעיניי ה'". כלומר, פרשת נוח מתחילה עם תיאור של תכונותיו החיוביות של נוח. לאחר מכן, אנו מגלים כי נוח הוליד 3 בנים: שם, חם ויפת. פרשנים מוקדמים טוענים שהשמות של בניו של נוח מייצגים התייחסות שונה למציאות, המתארת את הידרדרות המציאות. לאחר הזכרת שלושת הבנים, המייצגים שלושה אופנים שבאמצעותם אנו חווים את המציאות, הניסוח המקראי מאשר שוב ושוב את השחיתות אשר מילאה את כל הארץ: עבודת אלילים, גניבה ושבירת כל גבולות המוסר. בשל כך, אלוהים מודיע לנוח שישמיד את הבריאה ומורה לו לבנות תיבה עם תכניות בנייה מוגדרות. נוח ממלא את ההוראות בשקיקה, נפרד מן הסביבה הרעה וההרסנית ומקבל עליו את משימת בניית התיבה.
פרשנים אומרים כי נוח היה איש צדיק תמים, אך דנים אותו לעיתים גם על כניעותו, כאשר הוא מתבשר על הבאות. לפי פירוש המדרש, נוח נטע עצים לבניית התיבה ותהליך הבנייה ארך 120 שנה, מספר שנות חייו של אדם. לפי הבעל שם טוב, התיבה הייתה מילה, מילה המצילה ומקימה את החיים הנפשיים ומסמלת את המעבר מהעידן הקונקרטי לעידן השפתי. ניתן להציע כי המחלוקת לגבי מעלותיו ומגבלותיו של נוח משקפות את המחלוקת שלנו ביחס למחשבותינו לגבי חיינו הנפשיים: מה מחולל שינויים התפתחותיים, מה גורם למות הנפש, ומה מנחה את יכולות פוטנציאל ההתפתחות שלנו? מה מקומם של תהליכים כמו כניעה, התמסרות, אובדן ופרידה בהתפתחות הנפשית?
נוח בונה את התיבה בהתאם להוראותיו של האל: מתקן שיחזיק מעמד בפני השיטפון, אטום מספיק, רב שכבתי, בעל קנים נפרדים המיועדים למלא תפקידים ברורים. על פי חז"ל, התיבה היא הרחם שבו ייווצר העולם המתוקן - מעין לידה שנייה לאנושות, כאשר הזיווג ההורי הוא האקט המתקן. בתיבה, הזוגות עוברים הליך ממושך, אשר ניתן לדמותו להיריון. במהלכו נמשך מבול, אחריו עברו ימים רבים של המתנה וחוסר וודאות, עד שהאדמה יבשה והיציאה החוצה נראתה בטוחה. זו היא מעין תקופת חניכות, בה נוח ובניו מתוארים כמטפלים בחיות.
במקום לחזור פנימה לרחם עלינו לצאת לדרך עם תלות מתפתחת. כפי שהתינוק מתבקש לעקוב אחר הפטמה, וזו ההתנסות הראשונה שלו בחווית עבודה כל שהיא, כך נוח ובניו לומדים כי עליהם להיות פעילים, ביחסי עבודה משותפים. כפי שהתינוק מתואם לקצב הטבע ולומד שמעיין החלב הבא לפיו צורך את עבודתו, כך עוברים נוח ובניו, ממשיכי המין האנושי, את השיעור הזה מחדש. הרי מעל, מרחפת השאלה האם התיבה תהיה האתר להתפתחות אחוות אחים והסוף לקנאה הרצחנית של קין והבל? למעשה, נוח אמור ללמוד בתיבה את מידת הרחמים, כמו גם הקרבה של הנוחות העצמית למען האחר. מלצר יתאר זאת כמעבר מהעמדה הסכיזו-פרנואידית לדפרסיבית. דומה אם כן כי נוח בונה תיבה או רחם להתפתחות המשמעות, אשר תאפשר לבצע מעבר מהיותנו פנימיים למתקשרים. לאחר היציאה מהתיבה, הזוגיות וההורות קשות לנוח. הירש מציעה כי הוא כמו ילד שאינו מרטיב יותר ושולט בצרכיו, אך עדיין אינו מבין את ההבדל בינו לבין הוריו. שלב אחד קדימה בהתפתחות.
במקביל לכך, אחרי היציאה מן התיבה גם אלוהים נשמע כמי שעבר שינוי. הוא מצהיר שיחוס על החיים ולא יהרוג אדם. על הנקמה הראשונית להיפסק, ונחתמת האמנה שהחיים יישמרו. הקשת בענן משמשת הבטחה שאלוהים לא יהרוס את העולם בשנית. האם ניתן ללמוד מכך שהחלק הבוגר באישיותנו הוא שיבצע את השינוי או כי הוא חלק שעודנו תלוי בשירותי האם הטובה דיה? לדעת הירש, החשיבה והחושב נולדים במקביל, כאשר תמיד נשארת האפשרות להיות מתועתע או לבחור בהרס.
לסיכום, פרשת נוח היא מעין חלימה משותפת של נשים וגברים הנמשכת במשך הדורות ומספקת לנו סמלים חזותיים. למרות שהשפה מבטאת אמת והיא הצורה בה האמת ניתנת להצגה, היא גם מחביאה ומסרסת אותה. לימוד מתוך הניסיון נשען על תהליך עיצוב הסמלים, שהוא תהליך אינטואיטיבי ומסתורי, התלוי ביכולת לקיים מסע, עם או בתוך אובייקט. את פרשת נוח אפשר לקרוא כמסע כזה, אשר יימשך עד סופו של החומש.
שיר דרור הינה עובדת סוציאלית קלינית המטפלת בהרצליה (www.shirdror.com)
