גלית בן-סיני – שחם
בתאריך ה-8.7.19 נערך יום העיון "נוירותרפיה באמצעות אומנויות" מטעם חטיבת התרפיה באומנות וחטיבת הביבליותרפיה ביה"ת – האגודה לטיפול באמנויות. יום העיון שהתקיים במכללת סמינר הקיבוצים, תוכנן בהובלתן המשותפת של גב' ענת ליבן וד"ר יפית איתן, העומדות בראש חטיבת התרפיה באומנות וחטיבת הביבליותרפיה ביה"ת. היום ביקש לעסוק ביחסי הגומלין המתקיימים בין האמנות בכלל והטיפול באמצעות אמנויות בפרט, לבין תפקודי המוח האנושי. במילים אחרות, ההרצאות השונות התמקדו בתהליכים אשר מתרחשים במפגש בין מוח ואומנות ככלי טיפולי. ההרצאות התבוננו על הנושא דרך דיון בסוגים שונים ומגוונים של אומנות טיפולית ומחקר נוירולוגי.
בהרצאה המרכזית ביום העיון, הציגה פרופ' רחל לב-ויזל את תוצאותיו של מחקר חדשני אשר נערך במכון סגול לרפואה היפרבארית ומחקר של בית החולים אסף הרופא. המחקר נערך על ידי פרופ' לב-ויזל בשיתוף עם ד"ר יאיר בכור, ד"ר אמיר הדני, ד"ר שיר דפנה-תקוע ופרופ' שי אפרתי. במסגרתו, רצו החוקרים לבחון את ההשפעות של טיפול בגישה רב תחומית, המשלבת פסיכותרפיה עם טיפול בתא לחץ, על סימפטומים מהם סובלים אנשים שחוו פגיעה מינית בילדות. ייחודה של הגישה הרב תחומית, טמון בהתייחסות לפגיעה בתפקודים המוחיים לצד מתן מענה להיבטים רגשיים-נפשיים בתהליך הטיפול. הרציונל שבבסיס הגישה נשען על ממצאים מחקריים המצביעים כי אירוע טראומטי בילדות מוביל לפגיעה בתפקודים מוחיים (כמו ירידה במטבוליזם באזורים מסוימים במוח), מוביל לשינויים גופניים (כמו רגישות סנסורית מוגברת) וגורר הופעה של סימפטומים נפשיים (כגון תסמיני מצוקה פוסט-טראומטית).
בראשית הרצאתה, התייחסה פרופ' לב-ויזל להסכמה הקיימת בין חוקרים אודות רישומה של טראומה פסיכולוגית ברקמה המוחית; ולמעשה לאמרה השכיחה בפסיכותרפיה כי "הגוף זוכר". השלכות ביולוגיות, פסיכולוגיות וחברתיות של טראומה, נחקרו רבות במהלך עשרים השנים האחרונות ופותחו שיטות טיפול רבות ומגוונות לעבודה עם נפגעי טראומה. יחד עם זאת, בולטת בהיעדרה גישה המשלבת את הידע המחקרי מתחום מדעי המוח עם הידע המחקרי מתחום הטיפול הנפשי. לאור גוף הידע הקיים אשר מציע כי טראומת ילדות מובילה לפגיעה רחבה ביותר, גישה מסוג זה עשויה להיות חיונית למטופלים שנחשפו לטראומה חמורה כמו פגיעה מינית בילדות. בהמשך דבריה, סקרה פרופ' ויזל בקצרה את הסטטיסטיקה בנוגע לפגיעות מיניות בילדות וציינה כי נמצא שלפגיעה מינית בילדות ישנן השלכות על מהלך ההתפתחות התקין בהמשך החיים. פגיעה מסוג זה מהווה גורם סיכון משמעותי לסימפטומים של מצוקה לאורך כל חיי הנפגע, ביניהם מחלות כאב, מחלות מעיים, מחלות גניקולוגיות ונוירולוגיות, חרדה, דכאון, בעיות שינה, עוררות יתר, דיסוציאציה ועוד.
פרופ לב-ויזל המשיכה והסבירה כי החשיפה לטראומה נפשית קשה, עשויה להוביל לפגיעה ביולוגית ברקמת המוח כתוצאה מהפעלתו של מנגנון הדיסוציאציה. מנגנון זה הינו מנגנון הגנה אנושי טבעי, אשר מופעל אוטומטית במצבי מצוקה הנחווים כבלתי נסבלים. על מנת שהטראומה לא תיזכר במוח, הגוף מפחית את זרימת החמצן אליו, מעין "הורדת סכר". התוצאה הנגרמת במצב זה מתבטאת בהפחתה של זרימת הדם לאזורים הסנסו-מוטוריים במוח, אשר מביאים בתורם לשינויים במבנה הרשת הנוירונית ברקמת המוח. למעשה, פרופ' לב-ויזל טענה כי בעקבות טראומה, נוצר ברקמה המוחית מעין 'פצע', שכל עוד לא יטופל ימנע החלמה משמעותית מן הפגיעה. לפיכך, אותו פצע או מחסום ביולוגי שנוצר במוח לאחר הפגיעה, מצריך גישה טיפולית-ביולוגית אשר תתרום להגברה של נוירופלסטיות ברקמת המוח הפגועה ותתעודד החלמה והתעצבות מחדש של מערכת העצבים המרכזית. זאת, תוך מתן ליווי פסיכותרפויטי התומך בתהליכי שינוי של דפוסי מחשבה והתנהגות בלתי אדפטיביים.
בשנים האחרונות הצטבר מידע רב לגבי השימוש בחמצן היפרבארי (תא לחץ) לצורך עידוד נוירופלסטיות ושיקום של רקמות מוחיות פגועות. סדרת מחקרים קליניים ופרה-קליניים מהשנים האחרונות, שהובלו ע"י מרכז סגול לרפואה היפרבארית ומחקר, הצביעו על כך כי לחמצן היפרבארי ישנה השפעה מיטיבה על היבטים פיזיולוגיים רבים ומגוונים. לכן, החליטו החוקרים במחקר הנוכחי לנסות לבחון את השפעתו גם על נפגעי טראומה מינית בילדות, תוך שילוב של טיפול נפשי באמנות. במחקר השתתפו 40 נשים מעל גיל 18, עם היסטוריה של התעללות מינית קשה בילדות. המשתתפות חולקו באופן אקראי לקבוצת טיפול אשר קיבלה טיפול בחמצן היפרבארי בנוסף לפסיכותרפיה ולקבוצת בקרה אשר עברה פרוטוקול פסיכותרפיה בלבד. כלי המחקר כללו בדיקות רפואיות, שאלונים, ראיונות ויומן אישי. ממצאי המחקר הדגימו בצורה מובהקת כי הטיפול בחמצן היפרבארי הביא לעלייה בנוירופלסטיות מוחית, אשר בתורו הוביל לנרמול של הפעילות המוחית הפגועה. במקביל לכך, נרשם בקבוצה זו שיפור משמעותי בכלל הפרמטרים הנבדקים בניסוי. בתוך כך, יותר מ- 50% מהנשים לא ענו עוד לקריטריונים של פוסט טראומה והטיפול הביא לשיפור ניכר בכל המדדים של איכות החיים. יחד עם זאת, יש לציין כי כל הנשים אשר השתתפו במחקר האמור עברו במהלך חייהן שנים רבות של פסיכותרפיה כמו גם טיפולים תרופתיים בטרם השתתפותן במחקר.
בליווי עבודות אומנות שיצרו המשתתפות במחקר, הסבירה פרופ' לב-ויזל כי התוצאות הצביעו על שלושה שלבים נפרדים במהלך הטיפולי. השלב הראשון (20 הטיפולים הראשונים בתא הלחץ), התאפיין בהתעוררות של כל האזורים הפגועים וחוויה שהייתה כרוכה בסבל וכאב. הזיכרון החושי עלה למודעות ולאחריו גם הרגשות והזיכרון הקוגניטיבי המלווים בתמונות מהפגיעה. במקביל, התרחשה ירידה בתפקוד האקססיבי של אזורים מוחיים אשר קיבלו אספקת דם עודפת לאחר הפגיעה ותרמו להתפתחותם של דיכאון וחרדה. הביטוי האמנותי בשלב זה הצביע על תחושות קשות של כאב ומצוקה. בשלב השני (טיפולים 20 עד 40 בתא הלחץ), הנבדקות נכנסו למצב של מעין שלווה, הרפיה ושיפור ביכולת לנשום ולחוות הרגעה. הביטוי האמנותי בשלב זה הצביע על הקלה במצוקה ועל תחושות חיוביות יותר. בשלב השלישי והאחרון (טיפולים 40 עד 60 בתא הלחץ), המוח למד להרגיע את הגוף ואף לישון במהלך הטיפול. התסמינים פחתו באופן משמעותי בשלב זה ויצירות האמנות שיקפו תחושה של חזרה לחיים.
לסיכום, ממצאי המחקר המרתק שהציגה פרופ' לב-ויזל, העלו כי חשיפה לפרוטוקול טיפול בגישה רב תחומית, מובילה להטבה משמעותית בתסמינים פיזיולוגיים ונפשיים הנקשרים לטראומה פסיכולוגית כתוצאה מפגיעה מינית בילדות. ממצאי המחקר מציעים תובנה חדשה בנוגע לתופעת הפגיעה המינית בילדות ומצביעים כי טיפול אשר משלב גוף ונפש, יהיה בעל סיכוי גבוה יותר להוביל לשיפור משמעותי בתפקוד המטופל. זוהי גישה חדשנית וייחודית לטיפול בנפגעי טראומה מינית בילדות והתעללות בילדות בכלל, ולממצאים השלכות מרחיקות לכת. סוגי טראומות אחרות בילדות ובבגרות, אשר להן השלכות שליליות לטווח רחוק על חיי הנפגע ברמה נוירולוגית ונפשית, עשויים למצוא מזור על ידי המודל הטיפולי המשלב טיפול היפרבארי ופסיכותרפיה. ניתן לשער, כי ככל שהטיפול המשולב יינתן בשלב מוקדם יותר לאחר הטראומה, תרומתו תגדל וייתכן שניתן יהיה למנוע לחלוטין את השלכות הפגיעה לטווח הארוך ואולי אף לטווח הקצר.
פרופ' רחל לב-ויזל משמשת כראש מרכז המחקר ע"ש אמילי סגול וראש מעבדת סגול לחקר ילדים בסיכון והיא מייסדת בית הספר לטיפול באמנויות באוניברסיטת חיפה.
ο הכנס משחק החיים: דיאלוג בטיפול ויצירה עם דויד גרוסמן וכתביו
ο העיניים של ביון, הטקסטים של הפסיכואנליזה - בעקבות החזותי
ο בראשית ימי הבית: על אימה ועל בית בטיפול באמנות
במהלך הרצאתו, ביקש מר דן נייגר לענות על שאלות שונות אשר נוגעות לתהליך העיבוד הרגשי באמצעות כתיבה. ביניהן, מה קורה כאשר אנו כותבים על הרגשות שלנו; האם זה עוזר לכתוב על חוויות שליליות; כיצד המוח מגיב לכתיבה אודות רגשות וחוויות שליליות; האם עדיף לכתוב ישירות על הדברים כפי שקרו או להתבטא באופן מופשט; האם זה יעזור אם אדם אחר יקשיב למה שכתבנו, ועוד. כמו כן, נייגר ביקש להתבונן על הקשר בין כתיבה אקספרסיבית או כתיבת יומן לבין מחקרים נוירולוגיים, ולבחון את הערך התרפויטי המוסף של כתיבה במסגרת טיפול ביבליותרפיה. נייגר התייחס לכתיבה כאמצעי לביטוי עצמי ויצירת תקשורת עם האחר. לדבריו, כיוון שכך, בכתיבה טמון פוטנציאל להקלה רגשית התורמת לבריאות נפשית. במסגרת ההרצאה הוא הציג סגנונות כתיבה שונים והתמקד בכתיבה האקספרסיבית, שהיא כתיבה אישית של חוויות רגשיות. במהלך כתיבה מסוג זה, הכותב מתנסה בכתיבה זורמת, תוך הימנעות מביקורת עצמית או צנזורה.
לפי ליברמן, חוקר בתחום הנוירופסיכולוגיה, כתיבה אקספרסיבית על רגשות ומחשבות, בדגש על רגשות שליליים, היא בעלת ערך תרפויטי משמעותי. אמירה זו מבוססת על מחקרים שביצע תוך שימוש בסריקות FMRI של מוחות הנבדקים שלו. הסריקות הראו כי בעקבות כתיבה על חוויה שלילית, מתבטא שינוי בדפוסי הפעילות המוחית. בתוך כך, בעוד שבעבר נצפתה פעילות מוגברת באזור האמיגדלה, הנקשרת לתגובה רגשית חזקה ובלתי נשלטת, מוחות הנבדקים הדגימו בהמשך פעילות מוגברת של האונה הפרה-פרונטלית, המפותחת והמאורגנת יותר. אחת הפרשנויות לממצא מסוג זה מדברת על עלייה ביכולת לויסות רגשי, המאפשרת מתן מילים לחוויה הרגשית תוך הפחתה בתחושות לא נעימות. בהמשך, הציג נייגר מחקר נוסף של ליברמן אשר הצביע על כך כי שיום של רגשות שליליים או של תמונות המציגות רגשות כאלה, מביא לאותה תוצאה. ממצאים נוספים שעלו מן המחקרים של ליברמן הדגימו כי ההשפעה הייתה משמעותית יותר אצל נבדקים גברים. ממצא המוסבר באמצעות הנטייה הראשונית של גברים להבעה רגשית פחותה. כמו כן, נמצא כי שימוש בכתב יד עדיף על פני הקלדה, ככל הנראה כיוון שזו אישית יותר. עוד נמצא כי ישנו יתרון מובהק לכתיבה מופשטת ולא ממוקדת בפירוט החוויה הטראומטית, וכי עדיף להמתין כחודש-חודשיים ממועד האירוע הטראומתי בטרם ניגשים לכתיבה עליו. מחקרים כאלו בוודאי תומכים בהנחה כי יש ערך בשימוש במילה הכתובה ובשפה בכדי לעבד חוויות רגשיות, וכי הדבר מתקשר לשינויים המתרחשים בפעילות המוחית.
בהמשך ההרצאה התייחס נייגר לספר "גאונות ושגעון" מאת ויצטום ולרנר, המצביע על קשר מובהק בין יצירתיות לבין הפרעות נפשיות. בתוך כך, נמצא כי סופרים הם היוצרים אשר סובלים במידה הרבה ביותר מהפרעות נפשיות, בדגש על הפרעות מצב-רוח. קשה להעיד על כיווניות של סיבה ותוצאה וממצא זה מצריך מחקר נוסף על מנת להבין את משמעותו לעומק. יחד עם זאת, ניתן להגיד כי הדבר הולם את האפשרות שכתיבה עשויה לשמש כלי לעיבודם של קשיים נפשיים ולכן מתכתב עם הרעיון שבבסיס הביבליותרפיה. במסגרת טיפול ביבליותרפי, המטופל מעודד לכתוב באופן חופשי על חוויותיו, כולל על חוויות שליליות וקשות. העיבוד של אותן חוויות לאחר מכן בעזרת המטפל, הוא חלק משמעותי מן הטיפול. במהלך הטיפול, המבט החומל של המטפל מופנם במסגרת הקשר הבין-אישי, כמו גם באמצעות ההתנסות בכתיבה האקספרסיבית. דבר המביא במקרים רבים להטבה רגשית משמעותית. מבחינה פסיכודינמית, ניתן לומר כי כתיבת יומן על חוויות שליליות במסגרת טיפול ביבליותרפיה, מאפשרת למטופל לעבור תהליך של עיבוד אובדן ואבל ועשויה לשמש גם כאובייקט בעל איכויות מעבריות ויצירתיות. בסיום ההרצאה התייחס נייגר גם לכתיבה ברשתות החברתיות ובאמצעים הטכנולוגיים הרווחים כיום, ככתיבה שעשויה לבטא את הצורך הפנימי לעבד חוויות ולזכות ביחס של נראות, הבנה ואמפתיה.
דן נייגר הוא ביבליותרפיסט מוסמך (MA), מטפל במשרד החינוך ובקליניקה פרטית בגבעתיים. הוא מדריך סטודנטים לביבליותרפיה בסמינר הקיבוצים, מרצה במכללת אורות ישראל ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת ברוח הביבליותרפיה.
הרצאתה של ד"ר ורד אביב ביקשה לבחון את התהליך האמנותי מתוך הקשרו למוח האנושי, כביטוי לפעילותו ולייחודו של המוח. במסגרת ההרצאה, ד"ר אביב הציעה כי האמנות מביאה לידי ביטוי עקרונות פעולה של המוח ומהווה בעצם מהותה, מניפסט של תכונות המוח האנושי. בפתיחת דבריה, הציגה ד"ר אביב את המונח נוירואסתטיקה והסבירה אותו כזיקה בין האמנות למוח, הבאה לידי ביטוי בשלושה מדדים. ראשית, הן האמנות והן המוח מנסים לעבד את המידע המגיע מן העולם אל החושים. שנית, שניהם מחפשים סדר במידע הזה, בניסיון למצוא גורמים קבועים ויציבים שניתן להיאחז בהם. לדוגמא, זרם הקוביזם אשר שואף לייצר חלוקה של העולם לצורות ומבנים "עושה סדר" במידע הנקלט. לבסוף, ייצוג של הדבר עצמו – חיפוש אחר חוקיות פנימית.
מאחר והמדע לא מדבר על ערוץ מיוחד לעיבוד של מידע אמנותי, הרי שבכדי להבין אמנות, משתמשים בני אדם בכלל הערוצים החושיים הסטנדרטיים ובדפוסי העיבוד החושי המוחיים. בשילוב העובדה כי ניתן למצוא ביטויים אמנותיים בכל תרבות בעולם, הדבר מעלה שאלה אודות קיומה של חוקיות אמנותית אוניברסלית. לצורך הרחבת הדיון, פנתה ד"ר אביב לעבודתם של רמצ'אנדרן והירש לגבי מדע האמנות. מתוך מחקרם עולה כי קיימים 8 עקרונות שמאפיינים אמנות באופן אוניברסלי. (1) תמצית האמנות ואפקט ההגברה – כלומר ביסוס של מסר והעצמה שלו. לדוגמא, ניתן לחשוב על קריקטורות סאטיריות המעבירות ומגבירות מסרים חברתיים ופוליטיים, או אפילו על ציור החמניות של ואן גוך בו נעשה שימוש בהעצמת הצבע והצורה המובחנת של הפרח בכדי להעצים את הסצנה המתוארת בציור. כשאנו מתבוננים ביצירה כזו, במוחנו נוצרת חוויה מעוררת ומרגשת. (2) קיבוץ תפיסתי – המוח מקבץ אוסף של נתונים לכדי דימוי קוהרנטי אחד. לדוגמא, המוח מאגד אוסף של כתמים לבנים ושחורים כמו פיקסלים, לידי צורה ברורה של תמונה. היצירה של תמונה ברורה מסבה לצופה הנאה הנקשרת בשחרור דופמין במוח. (3) בידוד של מרכיב יחיד – לפעמים "יותר זה פחות". המוח מעבד מידע בכמה ערוצים במקביל ולעיתים מידע בערוץ אחד בלבד, למשל כמו ציורים הנעשים בטכניקת רישום בעפרון, מוריד מהמוח את העומס ויכול להסב הנאה אסתטית רבה. (4) ניגודיות/קונטרסט – המוח נמשך תמיד למקום בו יש ניגודיות ושינוי, לכן בעת ההתבוננות ביצירת אמנות העין נמשכת לנקודות של קונטרסט. (5) סימטריה – גורמת להנאה אסתטית הנקשרת ברציונל ההישרדותי לפיו א-סימטריה יכולה להעיד על קיום בעיה (בהרבה מקרים בעיה גנטית) ולכן מעוררת חוסר נוחות. (6) נקודת מבט כללית ולא ספציפית – יותר טבעי לראות משהו לא מושלם מאשר "העמדה" מלאכותית של אובייקטים. לדוגמא, בציור טבע יותר הגיוני למצוא סידור אקראי של האובייקטים (תצורות טבע, צמחים וכו) מאשר סידור שלהם בהעמדה מושלמת מול עיניו של הצופה. (7) אמנות כמטאפורה – חיבור בין שני דברים לכאורה לא קשורים כאשר עצם יצירת ההקשר והבנתו מעוררת סיפוק. לדוגמא, הציור אישה-נוף של הצייר אורי רייזמן, במבט ראשון נראה כמו ציור נוף ובמבט נוסף אפשר להבחין בקווי מתאר של גוף נשי. (8) אתגר – ברמה האינטלקטואלית והחזותית, הפענוח של יצירה אמנותית מהווה סוג של פתרון בעיה תפיסתית. במקרים בהם לוקח למוח זמן להבין מה הוא רואה, מתקבל בעקבות הפענוח תגמול בצורת הפרשת דופמין הגורמת להנאה.
ד"ר אביב המשיכה את דבריה עם הטענה כי "ציור הוא מה שאני רואה ולא מה שאני יודע שאני רואה". לדבריה האמנות, בדומה לשפה, היא תוצר של המוח המפותח והתהליך האמנותי מורכב מהתבוננות, יצירת ייצוג, הסמלת הייצוג והחצנה שלו באמצעות תוצר. מדברים אלו ניתן להסיק כי האמנות היא תהליך חשיבה פרטי של האדם עבור עצמו ומהווה תוצר טבעי ובלתי נמנע של התפקוד המוחי. ייחודה של האמנות נעוץ בכך שההחצנה של עיבוד חושי, הייצוג שלו וההסמלה שלו באמצעות יצירת אמנות, מקבע אותם בזמן ומאפשר לאדם לפגוש את המחשבות והרגשות שלו שוב ושוב לצורך עיבוד נוסף. ביחס לכך, הזכירה ד"ר אביב מחקר שערך האמפרי, במסגרתו הציע התבוננות והשוואה בין ציורים של האדם הקדמון שנתגלו במערות ברחבי העולם לבין ציורים של ילדים אוטיסטים המפגינים יכולות אמנותיות יוצאות דופן (savant). הממצאים הדגימו קווי דמיון רבים בין שתי קבוצות הציורים ובדיון, עסק האמפרי בשאלה האם הדמיון מעיד על ביטוי ל שונות מוחית או על אופן ראיה ספציפי וממוקד יותר הכולל תהליכי ראייה ראשונים שאינם מבטאים הסמלה.
הנושא האחרון בו דנה ד"ר אביב בהרצאתה, נגע להשפעתה של התכווננות על הצפייה האמנותית, ולהשפעתו של ידע לגבי היצירה על ההנאה המופקת ממנה. ד"ר אביב הסבירה כי על מנת להתבונן מתוך כוונה אסתטית, נדרש להתרחק מהתבוננות רגילה באובייקטים ולהתכוונן כלפי סגנון אסתטי מסוים. לצורך יצירתה של חוויה אסתטית נדרש גשטאלט; לדוגמא, כשהאדם מתבונן באמנות מופשטת וערוך להתבוננות זו, המוח נעשה פנוי מהתבוננות דקדקנית בפרטי האובייקטים ביצירה ויכול להקשיב יותר פנימה - מה היצירה עושה לי?, איזה רגש היא מעוררת?. כאשר מתבוננים מתוך כוונה אסתטית, המוח מדגים דפוס פעילות שונה הכולל הפעלה של אזורים רגשיים. זאת בניגוד למקרים בהם האדם מבצע התבוננות פרגמטית (התבוננות העסוקה בשאלה - מה רואים שם?) אשר מפעילה אזורים מוחיים אחרים. כמו כן, ד"ר אביב הזכירה כי כאשר ניתן מידע על היצירה או שמוענקת לה כותרת, הדבר מאפשר שימוש מוגבר באסוציאציות והמוח מתפנה מהמאמץ הקוגניטיבי הנדרש לשם פענוח היצירה לגמרי בכוחות עצמו. לכן, כשלאדם אין צורך לברר לעצמו פרטים על היצירה, יש יותר מקום להתמקדות בחוויה האישית והרגשית שמתעוררת מול הציור.
ד"ר ורד אביב היא ראש התכנית לתואר שני במחול באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים ומרצה בתחומי נוירואסתטיקה, פיזיולוגיה של המוח והחושים ואנטומיה של גוף האדם. מחקרה האקדמי מתמקד בזיקה שבין המוח לאמנות חזותית. ד"ר אביב היא גם אמנית פלסטית פעילה.
ההרצאה של מר יואב כהן-מנור הציעה סקירה של ההתפתחויות המחקריות בשדה המפגש בין ביבליותרפיה לבין נויורפסיכולוגיה. בתוך כך, כהן-מנור הציג מחקרים שעסקו בבחינת ההשפעה של האזנה לסיפורים על הפעילות המוחית. בנוסף, כיוון שתחום הביבליותרפיה עוסק רבות בשאלה מהו הטקסט המדויק עבור כל מטופל, כהן-מנור הציג את תרומתם של מחקרים אלו לעיצובו של מודל ביבליותרפי-נוירולוגי. ההרצאה נפתחה בשאלה מה קורה לנו כשאנו קוראים סיפור ונסחפים לתוכו. לצורך ההדגמה, הקריא כהן-מנור קטע מתוך הספר "האסופית" תוך שהוא מצביע, באמצעות התחושות והציפיות שהוא מעלה בנו, על התהליך המתקיים במוחנו בשעה שאנו נחשפים לנראטיב סיפורי. בהמשך, הציג כהן-מנור את מחקרו של פול זאק, חוקר מוח שבדק את השפעת הנראטיב על הרגשות והמוח באמצעות חשיפה לסרטונים ("המוח המוסרי"). מן המחקר של זאק עלה כי חשיפה לנראטיב המכיל מתח עלילתי מובילה לעלייה של שני הורמונים במקביל: קורטיזול, הידוע כהורמון ה"סטרס" אשר מגביר ערנות, ואוקסיטוצין, הידוע כהורמון האהבה אשר תורם לתחושת נינוחות וביטחון. כהן-מנור הציע כי ניתן לפרש ממצא זה תוך מחשבה על הנרטיב הדרמטי כגרף ששיאו בנקודת הקונפליקט וסיומו בפתרון הקונפליקט. מתוך התבוננות זו, ניתן לדמות את ההאזנה לסיפור לנסיעה על רכבת הרים רגשית, אשר בסיומה מובילה לייצור של אוקסיטוצין ולתחושות רגיעה, ביטחון וקרבה בין-אישית. דומה כי עבודת הביבליותרפיה עושה למעשה שימוש ביכולת של הסיפור להגביר את תחושות הביטחון, הרגיעה והקרבה, על מנת לחזק את הקשר הטיפולי. העבודה על הקשר בטיפול הביבליותרפי, יכולה להיות מתורגמת להתערבויות טיפוליות שונות. ביניהן דיאלוג עם אחת הדמויות מן הסיפור, הכנת מתנה לאחת הדמויות מן הסיפור או שינוי מהלך הסיפור וסופו. בדומה לכך, בהדרכת הורים ניתן למשל ללמד הורים להשתמש בכלי של "הפסקת סיפור", כאשר יש צורך בהפסקת ריבים בין אחים, חיזוק תחושת הביחד שלהם ופתרון של קונפליקטים משפחתיים.
בהמשך ההרצאה, התייחס כהן-מנור לתהליך ההתגבשות של זיכרון במוחנו, המכונה גם קונסולידציה. בתהליך זה, שרשרת פעולות של קידוד, תרגום וייצור של חלבונים מסוימים במוח, מובילות להטמעתו של זיכרון כזיכרון לטווח ארוך העמיד בפני שינויים. עם זאת, מחקר משנות ה-90 מצא כי ניתן לשכתב ואף למחוק את הזיכרון הרגשי המקורי, על ידי העלאתו למודעות תוך חשיפה של המוח לאינפורמציה שונה. כהן-מנור הסביר כי התהליך המתרחש בטיפול ביבליותרפיה למעשה מתמקד בלמידה הרגשית המקורית, שהיא מקור הסימפטומים מהם סובל המטופל, ושואף להוביל לשינויים בזיכרון שיצר אותה, תוך שימוש בייצור האוקסיטוצין הטבעי שמתרחש במהלך ההאזנה לסיפור. עבודה טיפולית זו מתרחשת בשלושה שלבים מרכזיים. ראשית, קריאתו של סיפור הנוגע בלב הזיכרון הרגשי של המטופל מובילה להעלאת החוויה המקורית ולשליפת הזיכרון הרגשי. לאחר מכן, מתרחשת חוויה מחדש של הזיכרון הרגשי בנוכחות של אוקסיטוצין, המהווה 'אינפורמציה חדשה', ולכן נפתחת האפשרות של שינוי הזיכרון ושכתובו. לבסוף, עיבוד חווית הזיכרון בתוך המיכל הסיפורי, עוזרת להטמעתו מחדש במוחנו כחוויה מיטיבה יותר.
יואב כהן-מנור הוא ביבליותרפיסט מוסמך (MA), מטפל במשרד החינוך ובקליניקות פרטיות בתל-אביב וראשל"צ.
מר אור מעוז הציג את גישת ה-Beatube אותה פיתח ביחד עם עמית חדד. חדד הוא פיזיותרפיסט, מרצה למדעי האימון בבית הספר למקצועות הספורט ועוסק בקראטה; מעוז מגיע מתחום הטיפול בתנועה והחינוך הגופני. הגישה שפיתחו השניים משלבת תנועה, קצב ואינטראקציה בין אישית תוך שימת דגש על אימון של המוח. מעוז הציג מחקרים שעוסקים בתחום ההתפתחות המוחית אשר מצאו כי ישנם שלושה גירויים אליהם המוח רגיש במיוחד: פעילות גופנית, קצב/ מוסיקה וקשרים חברתיים. גישת ה-Beatube מחברת בין שלושת הגירויים הללו, תוך יצירת אתגרים חדשים עבור המטופל. הגישה מתבססת על התפיסה לפיה אימון של המוח באמצעות גירויים אליהם הוא רגיש במיוחד יעודדו יצירה של קשרים חדשים ברקמה המוחית.
לדברי מעוז, המוח במצבו הטבעי עסוק בשתי מטלות עיקריות: הישרדות ורבייה. במהלך ההרצאה, מעוז הביא תיאוריות שונות אשר הדגימו כיצד שלושת הגירויים המשפיעים על ההתפתחות המוחית (פעילות גופנית, קצב וקשרים חברתיים), נקשרים במטלות ההישרדות והרבייה. ביניהן התיאוריה של דניאל וולפרט לפיה המוח קיים רק לשם יצירת תנועות רצוניות, ותיאוריות נוירופסיכולוגיות אשר מתארות את המוח כגלאי דפוסים ומסבירות כך את תהליך הלמידה של מוסיקה וההנאה ממנה. כמו כן, מעוז התייחס לתיאוריות סוציולוגיות המדגישות את החשיבות של קשרים חברתיים בתהליכים של רבייה והישרדות. לקראת סוף ההרצאה, הציג מעוז מחקר אותו ערך עם עמית חדד. במסגרת המחקר, נחשפו חולים פסיכוגריאטריים הממעטים בתזוזה, לתרגול בשיטת Beatube ולתרגול צ'י קונג. התוצאות הראו כי חל שיפור ניכר במצב החולים בעקבות הפעילות ונראה כי דרוש מחקר נוסף בכדי שניתן יהיה להבין לעומק את הפוטנציאל הטיפולי הגלום בשיטת טיפול זו. על מנת להדגים את השיטה ועקרונותיה, התקיימה בסוף ההרצאה סדנה קצרה שעשתה שימוש בעבודה עם צינורות קצרים המשמשים ליצירת קצב ותנועה.
אור מעוז הוא מטפל בתנועה (MDT), בוגר תואר ראשון בחינוך גופני ותנועה ומוסמך כמדריך כושר גופני ובריאות. מגיע מרקע של שוטוקאן, קראטה וצ'י קונג ומלמד צ'י קונג.
מטפלת באמנות חזותית, מדריכת הורים, צוותים חינוכיים, מטפלים וסטודנטים, עובדת במשרד החינוך ובקליניקה פרטית בגדרה, יוצרת במדיות שונות וחברה פעילה בוועדת המיתוג ביה"ת המקדמת את מקצוע הטיפול באמצעות אמנויות ואת העוסקים בו
