אלי אייזנר
בתאריך ה-18.3.19 נערך במרכז האקדמי רופין יום עיון בנושא בריאות הנפש וזכויות אדם, מטעם תכניות המוסמך בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה קלינית גרונטולוגית. יום העיון קיבץ אליו חוקרים, מטפלים וסטודנטים מתחומי הטיפול, פעילי זכויות אדם ומתמודדים מעולם בריאות הנפש. ההרצאות השונות ביקשו לקיים דיון מעמיק אודות נקודת המפגש בין פרקטיקות טיפוליות שונות בתחום בריאות הנפש לבין נושא זכויות האדם. בתוך כך, נבחנו נהלים כמו אשפוז בכפייה או קשירה של מטופלים לאורו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לכתיבתה של סקירה זו תרמו ניב שליידר, ליאת אייזנברג, גל ליקבורניק, אלי שמעיה, דנה אהרוני, נעה פלוטקין, שי איגרא, עמית איזיק וחן ספקטור דגן.
המושב הראשון, בהנחייתו של פרופ' אורי הדר, נפתח בהרצאה של ד"ר סומיטרה ר. פאטרה, מנהל המרכז לבריאות נפש, משפט ומדיניות בפונה שבהודו. ד"ר פאטרה פתח את דבריו בהתייחסות לסיבה האומדת מאחורי קיומו של כנס מסוג זה. בתוך כך, ציין ד"ר פאטרה כי כקלינאים העובדים עם מטופלים פגועי נפש, שהם בראשיתו של דבר בני אדם בעלי זכויות, עלינו להכיר בעובדה כי במקומות רבים בעולם זכויות האדם של נפגעי הנפש מופרות בעקביות. הוא הזכיר כי לצד עלייה בפרסום של דו"חות רבים בנושא, למעשה לא חל שינוי משמעותי ומשביע רצון בתחום במסגרת 90 השנים האחרונות. ביחס לכך, הזכיר כי גם מדינת ישראל חתומה על אמנת הזכויות של בני אדם עם מוגבלויות של האו"ם (Convention on the Rights of People with Disabilities - CRPD), אשר כוללת את אוכלוסיית פגועי הנפש, אך עדיין נדרשים מהלכים משמעותיים בשטח בכדי לעמוד בדרישות של אמנה זו.
מדבריו של ד"ר פאטרה, עלה כי עלינו לשנות את הדרך בה אנו תופסים פגועי נפש ובמיוחד את המטופלים המתמודדים עם מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה, דיכאון מז'ורי ומניה-דיפרסיה. הוא הציע כי ראשית יש ליצור מודעות לכך שפגועי הנפש הם אנשים עם זכויות שוות לכלל האוכלוסייה. שנית, מתוך כבוד לאדם, ד"ר פאטרה טען כי אסור למטפלים להניח באופן אפריורי כי הם יודעים יותר טוב מהמטופלים פגועי הנפש עצמם מה נכון להם. הוא ציין כי כיוון שאצל חלק מפגועי הנפש הכרוניים בוחן המציאות ו/או השיפוט לקויים, קל מדי למטפל להניח כי הוא זה שידע בצורה הטובה והנכונה ביותר מה נכון למטופל. בדבריו ציין ד"ר פאטרה כי מתוך התבוננות על מוגבלות בפרספקטיבה של המודל החברתי, אין לראות את פגועי הנפש כאנשים המהווים טרחה על הציבור, אלא כאנשים תורמים ומתפקדים בחברה. במודל זה, המוגבלות היא לא אינהרנטית לאדם, אלא מהווה ביטוי לחוסר יכולת של החברה להתאים את עצמה על מנת להכיל את מי שיש לו קשיים פיזיים או רגשיים.
ההרצאה הבאה במושב הייתה של פרופ' מרק גלקופף, אשר הציג ממצאים המעידים שטראומה במהלך הילדות היא אינדיקטור מרכזי להפרעות נפש, מחלות גופניות קשות, התנהגות פלילית ו/או אלימה והתמכרות לסמים, בקרב מבוגרים. פרופ' גלקופף ביקש להדגים כיצד אי שוויון חברתי-כלכלי, רמת השכלה נמוכה ומגורים בשכונות עוני, הם גורמים מרכזיים אשר מובילים לחשיפה לאירועים טראומטיים שהשפעתם על התפתחות הפרעות נפשיות היא כבדת משקל. כך למשל, הספרות על הקשר בין טראומת ילדות, פסיכוזה וסכיזופרניה, מלמדת כי הסיכוי לפתח אפיונים פסיכוטיים בבגרות לאחר התעללות בילדות, עולה בהרבה על כל גורם ביולוגי סיבתי אשר מובא בספרות ככזה הנקשר בהתפתחות סכיזופרניה בבגרות.
פרופ' גלקופף טען כי הטראומה מתרחשת מחד בתוך הקשר חברתי שיקבע עם ניתן ל'רפא' פגיעה טראומטית ומאידך, אותו ההקשר מגדיל את ההסתברות ההתחלתית לחשיפה לטראומה. בהמשך, הביא בהרצאתו מחקרים שונים המעידים כי גורמים חברתיים וכלכליים, הקשורים מטבעם לאי-שוויון חברתי, מטפחים האפשרות של חשיפה לטראומה. לדברי פרופ' גלקופף, ילדים שנולדו למשפחות דלות באמצעים כלכליים וגדלים בשכונות עוני, עם מערכת חינוך חסרה, עשויים לגדול בסביבה לא בטוחה עם סיכון גבוה לאלימות קהילתית או משפחתית, ניצול מיני, שיעורי גירושין גבוהים, הריונות לא רצויים ואווירה רווית מתח. סביבה שכזו מזמנת אין ספור הזדמנויות חשיפה לאירועים טראומטיים, שמצדם עלולים להחליש את התושבים ומשפחותיהם, ולהוסיף ולהחליש קהילה רחבה, שממילא דלה במשאבים. פרופ' גלקופף סיים את דבריו באומרו כי צדק חברתי חייב להפוך להיות סוגיה מרכזית בבריאות הציבור, משום שחיים בסביבה חברתית דלה וחסרת משאבים באופן קיצוני, משפיעה על מצבם הנפשי של האזרחים החיים בה ועל התנהגותם, כאשר אלו בתורם משפיעים על הקהילה כולה. לדבריו, אם נרצה לטפל בטראומות ובפגועי נפש לא מספיק לטפל בהם ברמה התוך-נפשית, נדרש טיפול מערכתי שיתייחס לרכיבים הכלכליים והחברתיים הקשורים לטראומה ולבריאות נפשית, במטרה ליצור סביבה עם פחות לחצים ולחזק את החוסן הנפשי של האדם. מטרה זו, דורשת משאבים כלכליים והשקעה טיפולית רחבה באדם.
ο האבחנה הפסיכיאטרית: מטרותיה, עיוותיה ונזקיה
ο שיטת דיאלוג פתוח במערכת הפסיכיאטרית הציבורית: מתוך התנסות במרכז הירושלמי לבריאות הנפש
ο היבטים אתיים מקצועיים בפגיעות בעלות אופי מיני של מטופלות ומטופלים בידי מטפליהם
המושב השני, בהנחייתו של ד"ר רפי יונגמן, כלל חמש הרצאות קצרות ודיון מסכם. עו"ד שרון פרימור, ממרכז "בזכות" לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, פתחה וטענה כי בעוד שברפואת הגוף כפייה קיימת לעיתים רחוקות ובאופן חריג, בפסיכיאטריה האפשרות הינה קיימת וקבילה. לדבריה, הכפייה היא חלק בלתי נפרד מהאשפוז הפסיכיאטרי בישראל והפכה זה מכבר לפרוצדורת ברירת מחדל שכיחה. בתוך כך, ציינה כי כשליש מהקבלות החדשות לאשפוז פסיכיאטרי הינן תחת כפייה, כאשר ישנן מחלקות אשפוזיות בהן מדובר על 50-100% מן המטופלים אשר מאושפזים בניגוד לרצונם. מציאות זו היא תולדה של תפיסה חברתית ורפואית שמחזיקה בהנחת היסוד לפיה אנשים במצבים נפשיים מאתגרים (למשל, מצב פסיכוטי) הם חסרי שיפוט לגבי מצבם ועל כן הם מסוכנים ואינם מסוגלים להבין מה טוב עבורם. לפי הנחה זו, מוצדק שהחברה, באמצעות פסיכיאטרים, תחליט מה טוב עבור המטופלים הללו ותחליט לכפות עליהם טיפול.
פרימור ציינה כי הן מבחינה משפטית והן מבחינת הפרקטיקה הקלינית, נוצרה הנטייה שלא לשאול מטופלים לדעתם או לנסות להבין את הסיבות להתנגדותם. בתוך כך, היא הסבירה כי התנהלות זו מונעת מאתנו להעלות על הדעת את האפשרות שהסירוב נובע מסיבות מוצדקות ומהותיות, כמו למשל תופעות לוואי קשות מהן המטופל חושש. לדבריה, פסיכיאטרים, המשמשים כסוכני שינוי של החברה, מתווים מתוך התנהלות לקויה זו את תרבות הטיפול, צורת השיח עם המטופל, יחסי הכוח עמו וכן פרקטיקות פוגעניות כגון קשירות. תפיסה זו שורדת לדברי פרימור בשל שכנוע עמוק כי כפייה באשפוז פסיכיאטרי הינה מצב בלתי נמנע בחלק מן המקרים.
האמנה לזכויות בני אדם עם מוגבלויות מאתגרת את התפיסה הזו, כשם שהיא מאתגרת פרקטיקות מושרשות אחרות ביחס לאנשים עם מוגבלויות. לפי פרשנות האו"ם לאמנה, אשפוז כפוי לא רק מפר את החירות ואת האוטונומיה של האדם, אלא הוא מפלה באופן קבוצתי אנשים עם מוגבלות נפש, בשל המוגבלות שלהם. בדומה לכל אפליה אחרת, שבמסגרתה נקבעים כללים שונים הנעוצים בתפיסות אודות מין וגזע, פרימור הסבירה כי החברה שוללת את החירות ופוגעת בזכויות היסוד של אלפי מתמודדי נפש, על יסוד אמות מידה שאינן לגיטימיות ביחס לכל אדם אחר. כך למשל, די בחשש כלשהו למסוכנות, כדי לאשפז אדם בכפייה. הבשורה שמביאה עמה האמנה, היא כי אפליה כזו הינה אסורה באופן מוחלט ויש לבטל חוקים המעגנים אותה. לדבריה, גם אם במקרים קיצוניים של סכנת חיים תהיה לה הצדקה, הרי שאשפוז כפוי כשיטת עבודה רווחת צריך להיכחד.
כחלופה לפרקטיקה של אשפוזים בכפייה, האו"ם מציע כי יש לפתח שירותים משני סוגים. האחד, להרחיב את מגוון שירותי הטיפול שאינם בכפייה, כך שיכללו גישות שאינן רפואיות וכן מגוון של התערבויות זמינות ואקטיביות. הסוג השני, קשור בפיתוח מתודות של תמיכה בתהליך קבלת ההחלטות הרפואי בטיפול בבריאות הנפש, כולל בטיפול באדם המצוי במצב נפשי מאתגר במיוחד. ההנחה שמונחת בבסיס האמנה, היא כי ללא קשר למצב הנפשי או הרפואי של המטופל, האדם אינו מאבד את כשרותו העקרונית לקבל החלטה ויש לסייע לו להבין את המהלך הטיפולי, על מנת להגיע ככל הניתן למצב המכבד את רצונו ופועל לפיו.
הדובר הבא במושב, ד"ר נביל ג'ראסי, סגן הפסיכיאטר המחוזי של מחוז צפון, דן בהרצאתו בסוגיות ובמאפיינים הייחודיים של טיפול נפשי באוכלוסייה הערבית בישראל. לדבריו, שיעור המצוקה הנפשית בקרב ערבים ישראלים, גבוה מזה המקביל לו בקרב הרוב היהודי בישראל על פני כל קבוצות הגיל השונות. ד"ר ג'ראסי הביא מחקרים המעידים על שיעור מצוקה נפשית גבוה יותר בקרב נשים ערביות בהשוואה לנשים יהודיות, שיעור גבוה יותר של צווי אשפוז פסיכיאטרי כפוי לערבים מאשר ליהודים (פי 1.8) ומשך זמן ארוך יותר עד הפנייה הראשונית לטיפול נפשי לאחר התפרצות מחלת נפש בהשוואה ליהודים (3:1.5 בהתאמה).
בדומה לפרופ' גלקופף, ד"ר ג'ראסי חזר על האמירה כי לא ניתן לדבר על מדיניות ועל חקיקה מבלי לדבר על עוני, מצוקות, פוסט-טראומה ומצב סוציואקונומי. ביחס לחברה הערבית, הוא הדגיש כי הנתונים מעידים על הבדלים מובהקים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בארץ, כאשר למצב זה יכולות להיות סיבות רבות ומגוונות. ביניהן היותם של ערבים ישראלים מיעוט העובר שינויים משמעותיים, קרימינליזציה של ציבור זה, היעדר טיפול רגיש תרבותית ולבסוף סטיגמטיזציה של טיפול נפשי. לטענת ד"ר ג'ראסי, על מעצבי המדיניות להתאים ולהרחיב את שירותי בריאות הנפש הזמינים לחברה הערבית, על כל מגזריה. הוא קרא בסיכום הרצאתו למאבק בדעות הקדומות לגבי מחלה נפשית וטיפול נפשי, בצד חינוך וקידום לבריאות הנפש, עידוד הכשרה לאנשי מקצועות בריאות הנפש מן המגזר הערבי והצבתם בעמדות מפתח.
הגברת לינור לוי הייתה הדוברת הבאה במושב והגיעה על מנת לשתף בסיפורה האישי כמתמודדת מקהילת פגועי הנפש. לדבריה, לאחר שנים רבות של אלימות בבית והתעללות מינית, היא ניסתה לשים לראשונה קץ לחייה כשהייתה בת 16.5. בזמנו, היא אושפזה בהסכמה אותה היא מתארת כהסכמה תחת לחצים, כיוון שהושגה דרך איום באשפוז בכפייה. היא סיפרה כיצד חשה כי כאשר נכנסה למחלקה זכויותיה וכבודה נפגעו חמורות, ובעקבות הסבל הגדול שחוותה כל רצונה היה להשתחרר. לדבריה, על מנת להשאיר אותה באשפוז, הגורמים הטיפוליים במוסד טענו כי היא הייתה מצויה במצב פסיכוטי, דבר שטענה כי לא היה נכון. בשלב מסוים, עקב התחושה כי מתייחסים אליה כאל "משוגעת", סיפרה לוי כי היא החליטה להיענות לתפקיד והחלה להגביר התנהגות מרדנית, כגון ארגון בריחות המוניות מן המחלקה. לסיכום, היא העידה כי חוותה חוויות מצוקה קיצוניות באשפוזיה השונים, כאשר במקביל לא הרגישה שקיבלה מענה אמתי למכאוביה. במהלך אשפוזים אלו היא סירבה להיעזר בטיפול פסיכולוגי, כיוון שפחדה לגעת בפצעיה הקשים וחשה כי מעט מדי מטפלים הקשיבו לה באופן כנה ואותנטי. על אף ניסיונה האישי עם מערכת בריאות הנפש, היא מציינת כי בשנים האחרונות היא רואה שינויים לטובה בנושא זכויות האדם, אך אלו לדבריה מתרחשים בקצב איטי למדי.
הדוברת הבאה במושב השני, הייתה השופטת בדימוס ריבי צוק מעמותת "עוצמה" – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש. היא דיברה בהרצאתה על האסטרטגיה שיש לנקוט בכדי לקדם את מימוש האמנה לזכויות אדם עם מוגבלויות נפשיות. בתוך כך, טענה צוק כי כיוון ש-3% ממטופלי בריאות הנפש נמצאים באשפוז ואילו כ-97% מהם חיים בקהילה, יש להתמקד בעשייה בחתך המשמעותי שאינו באשפוז. לדידה של צוק, הדרך לקידום זכויות ולצמצום אשפוזים כפויים, הינה דרך שינויים מהותיים בשירותי הטיפול והשיקום אשר ניתנים לאנשים עם מוגבלות נפשית. לדבריה יש לקדם פריסת אמצעים רחבה באמצעות הקמת מרכזי יום, שימוש בתורת ההחלמה כמנחת הטיפול, הענקת ליווי במשבר, קיום קבוצות דיון במדיניות באופן מתמיד וכן לפעול לטפח שיח ושירותי תמיכה המשרתים מניעה של התדרדרות. טענה חשוב נוספת אותה הזכירה צוק בהרצאה, היא כי יש להרחיב את מעגל האנשים שיכולים להסתייע בשירותי השיקום בישראל שמספרם כרגע עומד על פחות משלושים אלף איש. היא הסבירה כי בפני אנשים הזקוקים לשיקום עומדים חסמים רבים להגעה ולדבריה, במקום שאין בו פתרונות של שיקום תהיה באופן בלתי נמנע קרימינליזציה של חולים שהסימפטומים המתונים שלהם מתפתחים בהדרגה להתנהגות אלימה ומסוכנת.
הדובר האחרון במושב היה ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומנהל מחלקה ג' במרכז בריאות הנפש גהה. ד"ר פישל ביקש לדון במסגרת ההרצאה בשאלה כיצד מסנכרנים בין כל הרצונות והדרישות של גופים שונים לפרקטיקה ישימה והגיונית מבחינה חברתית-מערכתית. מחד, הוא הדגיש את הצורך המובן לכבד את זכויות הפרט ולספק טיפול מיטיב למטופלים, תוך צמצום הסבל שלהם. מנגד, הוא הדגיש כי מעבר לצמצום הסבל הפרטי של המטופל, ישנו גם הצורך לצמצם את הסכנה הנשקפת לו ולאחרים. מתוך ניסיונו כמנהל מחלקה אשר מכילה גם מטופלים המאושפזים בהסכמה וגם כאלו המאושפזים בכפייה, ד"ר פישל טען כי רוב המטופלים שמחים ומודים על האשפוז כאשר הם משתחררים. לדבריו, חלק קטן ביותר מן המאושפזים לא מרוצים כאשר הם משתחררים מהאשפוז, והוא הסביר כי צוות המחלקה עושה מה שביכולתו כדי ללמוד ממקרים אלו. לטענתו של ד"ר פישל, הבעיה העיקרית של המטופלים אינה המחלקה עצמה, אלא נובע ממחסור המשאבים התמידי של המערכת הרחבה. הוא טען כי שיפור אמתי יתאפשר רק כאשר לכל מטפל יהיה מרחב של זמן ופניות להעניק למטופליו. לחיזוק טענתו, ד"ר פישל הציג נתונים לפיהם, ביחס למדינות המערב, בישראל מוקצים משאבים נמוכים ביותר לתחום בריאות הנפש. כך, מרכז המאבק להבנתו צריך להתמקד בהגדלת התקציבים. בנוסף, ד"ר פישל ציין כי ישנו משקל ניכר לתרומתה של הסטיגמה אודות בריאות הנפש בתהליך ההזנחה המתמשך של התחום. כדוגמה לכך, הביא את אופן הבנייה של מרכזי בריאות הנפש מחוץ לעיר, במקומות רחוקים ומבודדים, בכדי שלא יראה אותם הציבור הרחב.
בסוף המושב התקיים פאנל בין חמשת הדוברים שהרצו, בהנחיית ד"ר רפי יונגמן. ד"ר יונגמן הפנה לדוברים את השאלה – האם ניתן לוותר על האשפוז הכפוי ומה יהיו התוצאות הצפויות למהלך מסוג זה?. המשתתפים בפאנל היו תמימי דעים כי אשפוז בכפייה הוא לפעמים הכרחי, לכן הציעו כי הסוגיה המרכזית היא השקעה בטיפול בקהילה והשקעה של משאבים בבריאות הנפש, בכדי לתת מענה לאנשים שמגיעים לאשפוזים ובכדי למנוע אשפוזים אלו מלכתחילה. ד"ר פאטרה הגיב לסיכום המושב ואמר כי בעיניו, עיסוק באשפוז בכפייה הוא לא נושא טוב לדון בו, מכיוון שזהו כנס שמבקש להתמקד בזכויות. לדבריו, כאשר אדם חווה מצב של מחלה ומסכים להזדהות עם התווית החברתית המלווה שלה, הוא מאבד המון זכויות. כתוצאה מכך, רבים בוחרים כיום שלא לפנות לטיפול. לדבריו, במציאות בה למדינה יש את האפשרות לקחת את זכויות היסוד של האדם באמצעות אשפוז בכפייה, ראוי כי תהיה קודם לכך הזכות המקבילה של האזרח לקבלת טיפול רפואי הולם שימנע את הגעתו לאשפוז, חובה המוטלת על המדינה.
המושב השלישי נערך בהנחיית פרופ' עדה זוהר ועסק במחקרים בנושא בריאות נפשית וזכויות אדם. במסגרת המושב, פרופ' אפרת נטר הציגה מחקר שנערך עם עמיתים ממן המרכז האקדמי רופין, משרד הבריאות ואוניברסיטת חיפה תחת הכותרת 'מי נמצא בסיכון לאשפוז פסיכיאטרי כפוי בישראל?'. פרופ' נטר ועמיתיה ניגשו למחקר כאשר ברקע ידוע שבעשור וחצי האחרונים בישראל מספר מיטות האשפוז ירד, משך האשפוז הרצוני התקצר וחלה עלייה בשימוש בשירותי בריאות הנפש והשיקום בקהילה. פרופ' נטר ועמיתיה ביקשו לבחון האם התרחש שינוי בשיעור האשפוזים בכפייה ב-15 השנים האחרונות, ומהם הגורמים המעלים ומורידים את הסיכון לאשפוז כפוי. הממצאים שהציגה, מעידים על ירידה איטית של אשפוז בהסכמה ועלייה קטנה באשפוז הכפוי. במקביל, אורך האשפוז הכפוי ירד מ-23 ימים ל-18 ימים. עוד נמצא כי בקרב נשים התרחשה עלייה של 15% בשיעורי האשפוז בכפיה ובקרב גברים התרחשה עלייה גדולה יותר. בהשוואה בין יהודים וערבים, נמצא כי שיעור האשפוז נמוך יותר בקרב ערבים מאשר בקרב יהודים, אך בשתי הקבוצות חלה עלייה באופן כללי. בקרב קבוצות ההגירה השונות, נמצא כי אין הבדל בין ישראלים ילידי הארץ לבין עולים מברית המועצות. לעומת זאת, נמצא הבדל מובהק בין שתי הקבוצות הללו לעולים מאתיופיה. עוד נמצא, כי נישואין מהווים גורם חוסן אך אבחון פסיכיאטרי קודם, ניסיון אובדני ושימוש בחומרים ממכרים, כולם מהווים גורמי סיכון לאשפוז כפוי.
הדובר השני במושב היה ד"ר יניב ספינזי, פסיכיאטר ומנהל מחלקה סגורה במרכז לבריאות הנפש שלוותה, אשר הביא בהרצאתו תיאור מקרה. באמצעות תיאור המקרה, ביקש ד"ר ספינזי לתאר את חווית המטופל המצוי באשפוז פסיכיאטרי כפוי, כמו גם את חוויתו כמטפל. ד"ר ספינזי הציג מקרה של מטופל שסבל מסכיזופרניה ולא נטל את תרופותיו, דבר שהוביל להחמרה במצבו והוביל אותו לאשפוז כפוי. לדבריו, הכוחנות שנדרשה באשפוז הכפוי, שחזרה עבור המטופל את מחשבות השווא שלו, שהתאפיינו בתכנים של רדיפה ואיום. בהמשך, למרות שעלו חשדות למחלה גופנית ממאירה ומסכנת חיים אצל המטופל, הוא סירב לבירור רפואי. בתמיכת אמו של המטופל, הצוות הרפואי פנה לבית המשפט והמטפלים קיבלו אישור לביצוע כפוי של בדיקות רפואיות. הבדיקות הראו כי המטופל סובל מסרטן ממאיר ואגרסיבי, אשר מצריך ניתוח כדי להצילו ממוות. זאת בעוד המטופל התכחש בתוקף למצבו וסירב לשתף פעולה. ד"ר ספינזי תיאר כיצד המטופל הפך לדומם והתנהל כמו 'בובה על חוט' ואילו המטפל ניחם את עצמו על שהוביל לשלילת האוטונומיה של המטופל, בנימוקים רפואיים רציונאליים. בה בעת ועל אף צידוקים אלו, מצא עצמו המטפל מתרחק רגשית מהמטופל, מן המחלה הממארת, מן המוות שהיא מבשרת ומחרדת המוות שהתעוררה בו. ד"ר ספינזי סיים את דבריו באמרו שהחוויה הרגשית שתיאר, רחבה ומשותפת לכל הצוות והמטופלים במחלקה. יחד עם כך שמדובר במצב מאתגר ומעורר מצוקה, ד"ר ספינזי ביקש לטעון כי השהייה בתוכו, הופכת את אנשי הצוות לסובלניים יותר, מסמנת את המקומות בהם האחר קרוב אלינו ומסייעת למצוא את האיזון ההכרחי בין מתיחת גבולות וכפייה לבין טיפול וריפוי. בעקבות ההרצאה המרתקת, עלתה שאלה חשובה מקהל השומעים לגבי מתן אבחנה למטופל והאפשרות ליידע אותו על כך בכפייה. ד"ר ספיניזי השיב כי מדובר במצב בעייתי – בעוד שבדרך כלל נטייתו היא להגיד למטופל מה האבחנה שלו, אם המטופל לא מעוניין לדעת הוא לא יכפה עליו לדעת את האבחנה שלו, שלא כמו במקרה יוצא הדופן שהוצג.
בהמשך יום העיון נערכו חמש קבוצות דיון בנושאים שונים בניהם אשפוז כפוי, קשירות, הנחיות מקדימות וקבוצות גיל של קשישים, ילדים ונוער. מטרת קבוצות הדיון הייתה לגבש עמדה מקצועית לגבי מדיניות, הכשרה ומחקר בכל אחד מן התחומים, לצורך יצירת אחידות ומקצועיות. נראה כי רבים הנושאים אשר נידונו במסגרת יום העיון ומצריכים התבוננות מעמיקה נוספת. דומה כי למטפלים, אשר מרבית הכשרתם מורכבת מתיאוריה טיפולית ומחקרית, ישנו חסך בהכשרה הולמת בתחום זכויות האדם והאתיקה שלהן. הדיון בזכויות אדם של מטופלים, ממקד את הקשב של אוכלוסיית המטפלים להיות קודם כל בני אדם ורק לאחר מכן אנשי מקצוע המציעים טיפול. חשיבה מסוג זה מביאה עמה את ההכרה כי המפגש הטיפולי הוא אינו מפגש עם פתולוגיה אלא עם בני אדם שלמים, המתמודדים עם פתולוגיה לצד חוויות חיים נוספות.
סטודנט בתכנית המוסמך לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. חוקר גורמים המקדמים ופוגעים בבריאות הנפשית בקרב יוצאי החברה החרדית.
