ספיר קינן
בתאריך ה-20.11.19, התקיים ערב העיון "להיראות או לא להיראות, זאת השאלה". הערב הועבר במסגרת סדרת הערבים הקליניים "Meeting of Minds: להיפגש מחדש עם כתביו של לואיס ארון" מטעם הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית. סדרה זו נולדה מתוך רצון להמשיך את השיח עם כתביו המרתקים של ארון, אשר נפטר בתחילת השנה לאחר מחלה ממושכת והיה אחד מהפסיכואנליטיקאים המשפיעים ביותר שכתבו ופעלו בעשורים האחרונים. לאחר לכתו הותיר ארון תחושת אובדן בקרב הקהילה הטיפולית, אך גם רצון עז להחיות את המורשת שביקש להנחיל לדורות העתיד. על כן, במסגרת סדרת הערבים הנוכחית, ביקשו עורכי הסדרה ליצור מרחב בו ניתן להמשיך את המסורת שלו, ללמוד ולחקור, תוך מפגש מחודש עם הסקרנות והחיוניות שבאה לידי ביטוי בכתביו. ערב העיון נערך בהנחייתם של מר אודי חן ומר יואב אנטמן, ובהשתתפות ד"ר רוני באט. הערב עסק במאמר המכונן של לואיס ארון, "האופן שבו חווה המטופל את הסובייקטיביות של האנליטיקאי", אשר פורסם בשנת 1991. במאמר זה התייחס ארון לקונפליקט שחווה המטפל בין הרצון שהמטופל יכיר בו ויראה אותו, כלומר שיהיה סובייקט בעיניו ועבורו, לבין רצונו להסתתר ולהתחבא מפני מבטו. המאמר החשוב שופך אור על קושי משמעותי ביותר הנוצר במפגש הטיפולי הקרוב והאותנטי.
בפתיחת הערב, שיתף מר יואב אנטמן במחשבותיו אודות התפתחות הזהות שלו כמטפל נפשי, ובפרט כמטפל התייחסותי. הוא תיאר קונפליקט משמעותי עמו התמודד ואשר עשוי להתקיים בעולמם הפנימי של מטפלים רבים: מחד, נדמה כי המקצוע הטיפולי מציע למטפלים מפלט מן הצורך לבטא ולהנכיח את העצמי מפני אחרים; בתוך כך, אנטמן תיאר את חדר הטיפול ככזה המפתה את המטפל, לפחות בדמיון ובפנטזיה, לסגת ולהיות נוכח רק כ"לוח חלק", מתוך מקום מוכר של היענות לצרכי האחר. מנגד, מטפלים רבים מגלים, עם התפתחותם המקצועית והאישית, שבעבודתם הקלינית נחוצה להם דווקא נוכחות חיה על מנת לטפל; זו כוללת היכרות מעמיקה עם נבכי נפשם, והבאת העצמי "האמיתי" שלהם לחדר, על כל חלקיו – המיניים, התוקפניים והסוערים, רצויים ולא-רצויים כאחד. אנטמן סיפר כיצד המפגש עם הכתיבה ההתייחסותית ככלל, וכתביו של לו ארון בפרט, פתחו בפניו מרחב בו יכול היה לפגוש הדים נוספים לתחושות אלה; אצלו, סיפר אנטמן, הוא חווה את מלוא העוצמה של התנועה הדיאלקטית והמסעירה שיוצר המאבק בין הרצון והצורך בסובייקטיביות שלו כמטפל, לבין המשאלה להיות אובייקט עבור המטופל. את כתיבתו של ארון הוא חווה כמטלטלת, חכמה ואנושית, ובעיקר כהשראה אשר דחפה אותו למפגש אמיתי ונוכח, הן שלו עם אחרים והן שלו עם עצמו.
בהרצאתו, ביקש ד"ר רוני באט לבחון את האופן בו אנחנו כמטפלים עשויים להכיר בחשיבות של היותנו סובייקטים בחדר הטיפול, אך במקביל להתקשות לאפשר למטופלינו ללמוד עלינו. לטענתו, על מנת לעשות זאת, עלינו להיות נכונים למפגש חשוף עם המטופל, מבלי להסתתר מאחורי הרשמיות שהעבודה הטיפולית מציעה לנו. עם זאת, כדי שהמטופל יוכל לראות את המטפל על כל חלקי העצמי שלו, צריך המטפל להרגיש בנוח עם חלקיו המפוצלים מבלי לחוש שחשיפתם תוביל לפגיעה בערכו. במסגרת דבריו, תיאר ד"ר באט כיצד מאבק זה עשוי לעורר במטפל קשיים עצומים, ומהן הסיבות לכך. הוא ביקש להתמקד בשנית בשאלה אותה הציג ארון במאמרו המקורי: מה הוא המרכיב המאיים על מטפלים בהזמנה של מטופלים להתבונן בהם באמת.
ο ערב עיון מקו למרחב: דיסוציאציה, תנועה נפשית והשלישי האנליטי
ο שיחה התייחסותית בימי קורונה - מבט התייחסותי על טיפול בעידן קורונה
ο פראותו של המטופל
במאמר שכתב ארון, הוא מתייחס ליכולת של המטפל להזמין את המטופל לבוא במגע, באופן הדרגתי, עם השערות אשר קיימות אצלו אודות המטפל ועולמו הפנימי. לדבריו, פעמים רבות מטפלים מתקשים עם עצם ההזמנה של המטופל לאקט כזה, עוד בטרם הם נחשפים לאופי הפרשנויות שהמטופל פיתח. ד"ר באט ציין כי רבים מאתנו שמעו על מכרים או חברים שחוו קושי מול המטפל בעוד הקונפליקט נותר מוסתר ולא-מדובר, אולי חלקנו אפילו חוו בעצמם התמודדות כזו כמטופלים או כמטפלים. לטענתו, בטיפול, מצב בו המטפל, המטופל או שניהם, מתקשים לפתח שיחה אודות תוכן קונפליקטואלי, הוא בעל השלכות משמעותיות ומורכבות. השלכות אלו אף נעשות מורכבות יותר בסיטואציה בה התוכן שאינו מדובר הינו עמוק, בלתי מודע ונוגע לשאלת הסובייקטיביות של המטפל.
ד"ר באט תיאר את ההנחה של ארון כי במהלך התפתחות תקינה של ילדים, נוצר מרחב בו הילד יכול לפרש באופן מודע ובלתי מודע את עולמו הפנימי של ההורה. מרחב זה, אשר נרקם בין ההורה לילד, וכן בין המטפל והמטופל, מאפשר, לתפיסתו של ארון, התפתחות של מודעות עצמית. ד"ר באט הציע כי חקירת פרשנותו של המטופל לגבי המטפל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במסגרת הקשר הטיפולי, צריכה להתרחש במרחב בו המטפל מבטא אותנטיות, חיות ונוכחות מלאת "עצמיות". זאת ועוד, על מנת שיוכל המטופל לבצע את מהלך הפירוש לעולם הפנימי של המטפל, הוא זקוק להזמנה כנה מן המטפל; זו צריכה לכלול לגיטימציה אמיתית אותה נותן המטפל למטופל, לחקור אותו ואת הסובייקטיביות שלו. ד"ר באט הדגיש כי על מנת שהזמנה זו תהיה אותנטית, על המטפל להאמין שהוא יכול ללמוד מן המטופל משהו חדש על עצמו, ועל האופן בו הוא פועל במפגש. לדבריו, עליו להכיל את החרדה שלו ולהיות נוכח באופן פתוח ומלא לכל האפשרויות שעשויות לעלות. הוא הזכיר כי כמטפלים עלינו לשים לב למסרים המילוליים שאנחנו מעבירים, אשר באמצעותם ייתכן ונבקש לשדר למטופל שאנחנו פתוחים וקוראים לו לפרש את עולמנו הפנימי, לצד המסרים לא-מילוליים, אשר עשויים לבטא רצון הפוך של ניסיון להסתתר או חרדה עמוקה מפני חשיפה.
ד"ר באט העלה את השאלה: כיצד על המטפל להזמין את המטופל לפגוש את הסובייקטיביות שלו. לדבריו, קיימת האפשרות הישירה, בה ניתן לשאול את המטופל מה הוא חשב שקרה ברגע מסוים, או לתהות למשל האם חש שהמטפל כועס עליו. עם זאת, לדידו של ארון, שאלות ישירות כאלה עשויות להוביל לניתוח שטחי של השיח, ולהותיר את תחומי הטיפול במרחבים המודעים. כמו כן, הזמנה ישירה מצד המטפל עשויה להציף את המטופל, וליצור אצלו חוויה של חציית גבול, מתוך ניסיון לפיתוח שיח שהמטופל אינו בשל אליו. לעומת זאת, ארון מציע לחפש אחר רמזים מילוליים ולא-מילוליים מצד המטופל. הוא מאמין שעל המטפל להקשיב לרצף הדיבור של המטופל לאחר שיבוש מסוים בקשר, ולעבוד עם ההגנות והחרדות שבאות לידי ביטוי ברבדים הגלויים והסמויים. לטענתו, אז יוכל המטפל לסייע למטופל לנסח בצורה הדרגתית מחשבות שעלו בו בנוגע לאופן בו הוא רואה את המטפל.
ד"ר באט תיאר כיצד ארון מלמד אותנו לעבוד בחדר הטיפול עם אמירות של המטופל לגבינו, מבלי לבטלן, גם כאשר הן נדמות לנו תלושות או מופרכות. לעתים קרובות, משהו שנזרק לחלל החדר ונדמה לנו ראשית כאמירה קיצונית ונטולת הקשר, עשוי להביא לדיוק רגש אמיתי וחשוב שעלה במטופל. עם זאת, על מנת להבין אמירות כאלה לעומקן, נדרשת השהיית תגובה מצדנו ועבודה רגישה של עיבוד הגורמים שהעלו אותן במטופל. כדוגמא לכך, סיפר ד"ר באט על מטופלת שלו, אשר הייתה בפסיכותרפיה ועברה לאנליזה אצלו בתחילת הכשרתו כפסיכואנליטיקאי. בפגישה האנליטית הראשונה, המטופלת נשכבה על הספה כאשר ד"ר באט מחוץ לשדה ראייתה. היא הביעה פתאום בהלה גדולה מתוך חשש כי המטפל מאונן מאחוריה. באופן מיידי, ניתן להבין כיצד אמירה קיצונית זו עשויה להיות משהו שהמטפל ידחה מכל וכל. עם זאת, ד"ר באט עשה בה שימוש כקצה חוט לחוויה עמוקה וחשובה של המטופלת, אותה ביקש לחקור יחד איתה. במסגרת חקירה זו, הציע למטופלת שייתכן כי בדבריה הביעה תחושה שיש לה – שבזמן שהיא מצויה בטיפול שלה, המטפל משתמש בה לצרכיו ולעונג שלו. המטופלת סיפרה על כך שגילתה כי כדי שהאנליזה שלה תהיה מוכרת להכשרה שלו כפסיכואנליטיקאי, היא צריכה להישאר בה שנתיים, דבר שהוביל אותה לתהות האם האנליזה הזו היא עבורה או עבורו. כלומר, בעוד שניתן היה להתבונן ולחקור את דבריה של המטופלת כהשלכה מינית אשר קשורה לעיסוק מסוים שלה ביחסים, ד"ר באט הדגיש כיצד אמירתה של המטופלת למעשה ביטאה גם רגישות הקשורה בטיב היחסים ביניהם ובהתמקמות שלו מולה כמטפל. בהמשך דבריו הוא הזכיר את הפסיכואנליטיקאי ארווין הופמן, אשר התייחס לכך שלעתים קרובות הפתולוגיות של המטופל מאפשרות לו להיות רגיש דווקא לחלקים אצל המטפל שהוא עצמו עוד לא מודע להם במלואם. למעשה, אמירתה של המטופלת סייעה לד"ר באט לראות כיצד גם הוא תלוי בה כחלק מהכשרתו. לדבריו, הכרה זו הייתה אקט משחרר עבורו ואף היוותה אקט טיפולי.
אם כן, כיצד ניתן להרחיב את המגע של המטפל עם מה שרואה בו המטופל?. ד"ר באט תיאר כי על מנת לעשות זאת, על המטפל לנסות ולראות במהלך הפגישה אילו היבטים בקשר עם המטופל הינם מוסתרים או ממוסכים. בתוך כך, הוא הציע לשאול "מה נמצא כרגע מחוץ לשדה הראייה של שני הצדדים?" – מהו הריקוד המשותף שכולא את המטפל והמטופל כאחד, ושומר חלקים מפוצלים ונקודות עיוורון מחוץ למודעות של שניהם. ד"ר באט ציין כי יש לעשות שימוש בכל הכלים הקלאסיים שעומדים לרשותו של המטפל בכדי להתגבר על קושי זה, בין היתר טיפול אישי והדרכה. יחד עם זאת, הוא הציע כי עלינו גם להקשיב למטופלים, לאסוציאציות שלהם ולהתרחשויות בתוך הטיפול. לטענתו, מטפלים רבים נמנעים משיח העוסק בדעה ובפרשנות של המטופל אודותיהם, כאשר אחת הסיבות לכך היא הפחד של המטפל מחשיפה עצמית. פחד זה כולל חרדה של המטפל מן הצורך לאשר או להכחיש את הפרשנות של המטופל. ד"ר באט הדגיש כי על אף החשש, אמירה של המטופל אודות המטפל עשויה להיות בעלת ערך רב לשני הצדדים. זאת מכיוון שבעוד שהמטופל מעמיק את מגעו עם חווייתו הלא מודעת, גם המטפל, ככל האנשים, אינו מודע לחלוטין לעולמו הפנימי.
בהמשך דבריו, ביקש ד"ר באט לשאול מה בעצם כה מאיים בהזמנת מטופלינו להתבונן בנו. ראשית, הוא הציע כי המפגש עם מבטו של המטופל לעתים מכריח אותנו להיפגש עם חלקים מוכחשים ומפוצלים שלנו. ביחס לכך, שיתף ד"ר באט בתחושתו כי בהיסטוריה שלו כמטפל, יכולתו להזמין מטופלים לראות בו את אותם חלקים שהוא התקשה לקבל בעצמו, הייתה מוגבלת וחסרה. הוא טען כי מצב זה למעשה מעורר במטפל חוויה של חוסר שליטה, שכן הוא יוצר מפגש כאוב וחשוף עם מקומות קשים באישיות ובהיסטוריה שלו. לדבריו, ברגעים מסוימים, ייתכן כי המטפל אף חרד מן האפשרות שבעקבות הנגיעה המדויקת בחוויות לא מודעות, הוא יחוש מוצף וחשוף מדי מכדי לעבוד. שנית, הציע ד"ר באט, מבטו של המטופל עשוי לפגוש אותנו לא פעם במקומות בהם אנו מביעים חולשה, מבוכה או קושי. כך למשל סיטואציה קשה שלנו כמטפלים, למשל עם ילדנו המתפרע במרחב הציבורי, עשויה להיעשות מלחיצה במיוחד כאשר היא מלווה בנוכחותו המקרית של אחד ממטופלינו. ד"ר באט ניסה לבחון מדוע אפשרות זו כה מלחיצה וטען כי לדעתו, היא מעלה בנו רצון עז להיצמד לעצמי המואדר שלנו, זה שהיינו מקווים ומדמיינים כי המטופל אוחז בו. באופן מודע, ייתכן שהמטפל יניח שהקושי שלו נובע מהצורך בשמירה על התפקיד שלו בחדר הטיפול עבור המטופל. יחד עם זאת, ד"ר באט הציע כי קיים כאן גם צורך הגנתי לשמר את הדימוי האידיאלי שלנו בעיני המטופל ובעיני עצמנו. על אף קושי זה, ד"ר באט הדגיש כי במאורע שכזה, החשיבות היא בהתמודדות מותאמת ורגישה של המטפל אל מול המטופל; זו באה לידי ביטוי במידה בה הוא מסוגל לחקור את החוויה של המטופל, על אף הצורך ההגנתי שלו להתחבא.
ד"ר באט טען כי איום נוסף אותו מטפלים חווים לעתים, קשור בעולם של פרוורסיה, מיניות ואקסהיביציוניזם. במאמרו, ארון מתאר אנליטיקאים כאנשים אשר נמשכים לאנליזה בין השאר בגלל שהם חווים קונפליקט מסוים סביב אינטימיות ומציצנות. הוא מקשר זאת לכך שכחלק ממקצוע זה, מטפלים למעשה מבלים את חייהם בהתבוננות והאזנה לחיים ולחוויות של אחרים, בעודם נותרים יחסית מוסתרים ונחבאים. במפגש מסוג זה, נהוג לחשוב על המטופל כמי שנחשף ופוגש את המטפל באזורים האינטימיים ביותר של נפשו, בעוד שהעצמי של המטפל נותר, או אמור להיוותר, יחסית חבוי. מסיבה זו, ייתכן כי הרצון של מטופל לדעת מי הוא המטפל, מה הוא חושב או מרגיש ואיך נראים חייו מחוץ לחדר הטיפול – עשויים לעורר במטפל חוויה קשה של חרדה, אשר נוגעת בלב הקונפליקט האינטימי-מציצני. ד"ר באט דיבר על כך במונחים של חדירה לעולם של האחר, או כניסה שלו לעולמנו בלי הזמנה; הוא הציע כי השימוש בשפה מעולם המיניות, עשוי לדייק את תיאורו של הקונפליקט, בין הרצון להציץ מבלי להיחשף לבין הפנטזיה להיראות, כמהלך אשר מצוי על הרצף שבין האינטימי לפרוורטי.
בחלק האחרון של הרצאתו, סיפר ד"ר באט על עבודתו כיועץ לסדרה "בטיפול". הוא תיאר כיצד כאשר הוצע לו התפקיד, הוא סירב באופן כמעט מיידי. לדבריו, עלה בו פחד עמוק מכך שהאופן בו הוא מטפל ייחשף לעיני כל על מסך הטלוויזיה ואף חשש מכך שמעורבותו בסדרה תגרום לאנשים להאמין כי כך הוא מטפל בעצמו. בנוסף, הוא מצא עצמו דואג לדימוי המקצועי של קהילת הטיפול כולה, ולדבריו לקח לו זמן מה להשתחרר מהפנמות הסופר-אגו הנוקשה שהמקצוע לעתים דורש ממטפלים. לאחר שלקח את התפקיד, ד"ר באט סיפר כי בהדרגתיות העבודה בסדרה פתחה עבורו מרחב משחקי, בו יכול היה ליצור ולוותר על הניסיונות לשליטה. הוא שיתף כיצד בעבודות נוספות פגש שוב ושוב חלק רדום ומוחבא בעצמו, שנהנה מן הפרסום וההערכה שזכה להם; לאט לאט, התאפשרה לו זכות הקיום, במה שהפך להיות תהליך הכרה מרפא ומשחרר.
בסיום דבריו, הזכיר ד"ר באט קטע מן הסדרה, בו המטופלת נעמה אומרת לראובן, המטפל שלה, שהוא אדם מת ושכאשר ראתה אותו, רצתה להחיות אותו ולעשות לו "קווצ' בלב". בסצנה זו, המטופלת מתייחסת לביתו של המטפל ולאופן בו הוא חווה אותה, ואילו המטפל הודף אותה במבוכה. עבור ד"ר באט, מדובר ברגע דרמטי שמשקף כיצד המטופל לעתים דוחף אותנו להכיר במשהו אמיתי על עצמנו באמצעות אמירה מדויקת, אותה אנו מתקשים להכיל ולשאת. לדבריו, המקומות בהם אנו מרגישים סכנה נוכח התקרבות של המטופל לגבול שלנו, משקפים למעשה מגע עם חלקים עמוקים בנפשם של המטפל ושל המטופל. לסיום, הציע ד"ר באט למטפלים לאפשר מגע זה עם החלקים המוחבאים ולהסתפק בו; הוא קרא למטפלים להזמין את החלקים הללו לחדר מבלי שישתלטו על השיח, והדגיש את האופן בו כל מפגש אנושי אמיתי כרוך בתנועה עדינה בין חשיפה והסתרה.
דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומתמחה בפסיכולוגיה קלינית. מחקרה מתמקד בתחומי המגדר והמיניות.
